ביישובי העוטף עוד לא סיימו לקבור את המתים כאשר שאלות היום שאחרי מרחפות כעננה שחורה: האם יהיה להם לאן לחזור, באיזה מחיר - כלכלי ואישי - ואיך מתגברים, אם בכלל

28 תאילנדים נרצחו ו-17 נחטפו לרצועת עזה. מאות פונו לשרון ולערבה, חלקם כבר עובדים בשטח, ימים ספורים אחרי הטראומה, אחרים רק רוצים לשוב הביתה

לצד הילדים שנרצחו ונחטפו בעוטף, 21 ילדים חסרים את שני הוריהם מאז המתקפה הרצחנית. רובם התייתמו. אצל כולם לוקחים על עצמם בני המשפחה המורחבת את תפקיד האומנה

למעלה משלושה שבועות מאז פונו תושבי שדרות אל בתי מלון ברחבי הארץ והריחוק מהבית, המלווה בתחושת אי הוודאות וחוסר המעש, מתחיל לתת את אותותיו. "זה כמו בית כלא כאן"

במשרד הרווחה לא מקבלים מידע ממשרדי הביטחון והבריאות, והתוצאה היא שבנוסף ל-20 הילדים המוכרים לרווחה, ישנם ילדים נוספים שאינם מוכרים ולא מקבלים טיפול

מסמך פנימי של המשרד לשירותי דת חושף: בשל המצב הביטחוני רבים מהנרצחים נקברו בקבורה זמנית. מדובר ב-115 משפחות שיצטרכו כעת לקבור את יקיריהן בפעם השנייה

למרות התגייסות המתנדבים, המלחמה חשפה את התלות המוחלטת של החקלאות הישראלית בעובדים זרים. ואולי זו ההזדמנות לשנות מן היסוד את הענף

בלחץ המלחמה מפגינה המדינה נכונות נדירה לפתוח את הכיס ולשלם, ויש מי שנהנה מזה. במקרה אחר קיבלה חברת בנייה ארבעה מיליון שקל עבור הקפאה זמנית של שיווק פרויקט שלה

לאחר ה-7 באוקטובר חלחלה במנהלת תקומה ההבנה שאחת הסוגיות הנפיצות תהיה הפיצויים שיקבלו תושבים שיחליטו לא לחזור. אלא שלמדינה אין שום אינטרס לעודד עזיבה

שמונה יישובים זקוקים לשיקום ארוך, שלושה לא מאושרים ושבעה נדרשים לשוב בחודש הבא, אבל לא מתכוונים לעשות את זה. אם המדינה תתעקש, חל חשש כבד שהקהילות יתפרקו

כאילו לא די בגיהנום שעוברים תושבי העוטף, חלקם יאלצו, בלחץ המועצות האזוריות ומשרד החינוך, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר צמודים לגדר, במקום שתמצא להם חלופה עורפית

קרוב לשנה לטבח ומשפחות רבות מהעוטף מסרבות לנרמל את החיים תחת אש ולשוב לבתים ולבתי הספר. המדינה מצדה משתמשת בשוט הכלכלי בשביל לאלץ אותן לחזור