21 ילדים ששני הוריהם אינם לצידם מאז המתקפה הרצחנית ביום שבת ה-7 באוקטובר, יעברו בשבועות הקרובים הליך מזורז של רישום במשפחות אומנה. אצל כולם לוקחים על עצמם בני המשפחה המורחבת את תפקיד האומנה. אישור המשפחה כמשפחת אומנה דורש צו בית משפט. חלק מהמשפחות כבר החלו בהליכים, כדי לקבוע עובדות בשטח ולקבל כמה שיותר סמכויות כהורים חלופיים. ובמקרה חירום אחד, גם משרד הרווחה הגיש בקשה לבית המשפט למתן החלטת ביניים זמנית. 

16 ילדים התייתמו משני הוריהם. שניים נוספים גדלו במשפחה יחידנית והתייתמו מההורה שגידל אותם. ואצל שלושה נוספים, אחד ההורים נרצח, והשני נחטף או נעדר. הצעירים ביותר הם תאומים בני עשרה חודשים, שהוריהם שנרצחו, הספיקו להחביא אותם. "זו קבוצת ילדים מאוד כואבת וייחודית", אומרת לשומרים רחל איגר-לוין, מנהלת שירות ילדים למשפחות אומנה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. "היא הורכבה אחרי הצלבות מידע ממשרד החינוך, רשות האוכלוסין, ביטוח לאומי והרשויות המקומיות, ומורכבת מילדים ל-13 משפחות ששני הוריהם אינם נוכחים. מרביתם יתומים שידועים כיתומים, חלקם ילדים להורים נעדרים או חטופים ויש גם ילדים להורים שנפצעו, ולא מסוגלים לטפל בהם, כשההנחה היא שאלה המקרים הזמניים".

איפה הם עכשיו?

"כולם נמצאים אצל קרובי משפחה, מלבד ילדה אחת, כבת שלוש, שהתייתמה מהוריה, ונחטפה לעזה". 

ומה מצבם בשלב הזה? קרובי המשפחה שלקחו אותם גם כן חוו טראומה איומה ושכול. איך מוודאים שהם מסוגלים לתפקד ולטפל בילדים בתקופה כזו? 

"הצרכים כרגע הם מאוד בסיסיים, ועל פניו נראה שהילדים נמצאים במקומות שמתאימים להם, גם אם לתקופה קצרה. לכל משפחה יש עובדת סוציאלית מטעם הרשות שבה היא גרה, שנמצאת איתה בקשר".

המשפחות עוברות הכשרה, שתיתן להם כלים לטיפול במצב של אובדן? 

"המשפחות עוברות הכשרה של יומיים וחצי לתפקיד האומנה ואחר כך מלווה אותן עובדת סוציאלית, שמתמחה בתחום של אובדן, שכול וטראומה". 

מבחינה משפטית, במשרד הרווחה אומרים שהחליטו לקחת על עצמם את הפנייה לבית המשפט בשם כל משפחה, כדי לחסוך מעט מהבירוקרטיה ומההוצאות למשפחות שגם ככה נמצאות בהרבה בלבול. אך נראה שחוסר התפקוד הכללי שמפגינה הממשלה בכל הנוגע לטיפול באזרחים, גרמו לחלק מהמשפחות שלא לחכות.

חוה לוי, עובדת סוציאלית ראשית לפי חוק הנוער, שאחראית מטעם משרד הרווחה על הפניות לבתי המשפט, מסבירה: "החלטנו, במשרד הרווחה, לא לפנות בחודש הראשון לבית המשפט, אלא אם כן נהיה חייבים סעד חירום. ללכת לבית המשפט זה אקט דרמטי. לא רצינו לגרור משפחות לבית המשפט בתוך שלושים ימי האבל, או חוסר הוודאות הראשוני במקרי הנעדרים והחטופים. רצינו גם להכיר טוב יותר, ושהן יכירו אותנו. למפות את המעורבים ואת בעלי העניין, ולהבין איך אפשר לפתור דילמות ומחלוקות בתוך המשפחה, מבלי שאלה יגיעו למאבקים משפטיים".

"בתוך חודש נתחיל לקבע מציאות זמנית עם החלטות משפטיות, כדי לאפשר להורים החלופיים לרשום לבית ספר, להיות שותפים למידע אישי על הילד"

"בתוך חודש", ממשיכה לוי, "נתחיל לקבע מציאות זמנית עם החלטות משפטיות, כדי לאפשר להורים החלופיים לרשום לבית ספר, להיות שותפים למידע אישי על הילד, לאשר טיפולים רפואיים ורגשיים. ילדים לא יכולים לחיות באזור הדמדומים. חייבים לתת להם תחושה של קביעות במקום שיהיה מיטיב עבורם".

אני מבינה שכבר יש משפחה ששני צדדים נאבקים בתוכה על גידול הילדים. נראה כאן מאבקים קשים כמו במקרה של הילד איתן בירן, מאסון הרכבל באיטליה לפני שנתיים? 

"אני לא אכנס לשום מקרה לגופו. אני מודעת לזה שיש רחש בחש. יש משפחות שגם ככה מלוות על ידי עורכי דין, בוודאי משפחות הנעדרים. ואין לנו בעיה עם זה שהקדימו אותנו ופנו (לבית המשפט). אנחנו לא רואים מקום להתערב, אלא אם נגלה שזה לא הדבר הכי טוב עבור הילדים או שיש מחלוקת שמצריכה את המלצתנו".

אלו מאפיינים ישקלו בבחירת משפחת אומנה? יש עדיפות לדודים על פני סבים וסבתות? כי באומנה שאינה נעשית במשפחה המורחבת, החוק מציין הגבלת גיל. 

"הגיל לא יהיה הדבר המכריע. אנחנו פועלים לפי טובת הילד ולפי האפשרות להעמיד לילדים בית קבוע. המדיניות, גם בימי שגרה, היא ולהעדיף את המשפחה המורחבת על פני משפחה חיצונית ולהשאיר אחים יחד ככל שניתן, אבל לא תמיד זה מצליח. לפעמים יש פער גילאים גדול בין הילדים ולכל אחד מהם מתאים טיפול אחר מאנשים אחרים במשפחה. גם ההשתייכות הקהילתית נלקחת בחשבון". 

רחל איגר-לוין, מנהלת שירות ילדים למשפחות אומנה: "הצרכים כרגע הם מאוד בסיסיים, ועל פניו נראה שהילדים נמצאים במקומות שמתאימים להם, גם אם לתקופה קצרה. המשפחות עוברות הכשרה של יומיים וחצי לתפקיד האומנה ואחר כך מלווה אותן עובדת סוציאלית, שמתמחה בתחום של אובדן, שכול וטראומה"

"הילדים האלה מגיעים בלי כלום"

התקציב הבסיסי שתקבל משפחה שתשמש אומנה לילד כזה מורכב, לפי איגר-לוין, "מקרוב ל-3,500 שקל שוטף כל חודש עבור דמי אחזקה. וכ-1,300 שקל נוספים לבניית תוכניות טיפול. יש גם תגבור ראשוני, כי הילדים האלה מגיעים בלי כלום. ואני מניחה שיהיו עוד תוספות בהתאם לצרכים שיעלו. אנחנו בקשר אינטנסיבי עם ביטוח לאומי, כדי למצות את זכויותיהם גם כמשפחות שיוכרו לפי חוק נפגעי פעולות האיבה". 

איגר-לוין מספרת, כי "המשפחות בהן נמצאים הילדים לא היו מוכרות קודם לשירותי הרווחה, ואנחנו לומדים אותן, ואם לא יגיע מידע חריג שיחייב להוציא אותם משם, הם ישארו שם". מה נחשב למידע כזה? רישום פלילי בעבירות מסוימות במשפחת האומנה או שיש לה ילד משלה עם מוגבלות שאינה מאפשרת לקיחת אחריות נוספת. וכמובן, גם תלונות של הילד על משפחת האומנה מדליקות נורה אדומה. במקרים כאלה, הוא גם יכול לקבל סיוע משפטי עצמאי ממשרד המשפטים, שייצג את האינטרסים שלו. 

"מי שמגדל את הילד ביום יום, הוא בדרך כלל גם אפוטרופוס לגוף, אבל לא תמיד הוא זה שמתאים לנהל את הכספים והרכוש של אותו ילד. ולהפך. אלה כישורים אחרים לגמרי"

מנסיונך באירועים אחרים, יהיו משפחות שיגלו שזה גדול עליהן?

"יש משפחות שמאוד מגויסות בהתחלה, ומגלות אחרי תקופה קצרה שהטיפול היומיומי קשה להן, שאין טכנית מקום בבית לעוד ילדים או שהצרכים של הילד משתנים, ואז חושבים איתן על קרובי משפחה, מתאימים יותר. כרגע זו מבחינתנו הצהרה ראשונית. חלק מהמשפחות רק עכשיו קיבלו הודעה על מות יקירם, חלק עוד באי וודאות, אחרות רק קמו מהשבעה. אנחנו מודעים לכך שהכל מאוד טרי". 

פניות של אזרחים שביקשו לשמש כאומנה, נשמרות כרגע בצד. "קיבלנו עשרות פניות ממשפחות חדשות שלא הציעו את עצמן כאומנה עד היום", אומרת איגר-לוין. "משפחות שאמרו אם יש בעיה, אנחנו פה לטווח הקצר או הארוך. אנחנו שומרים את כל השמות, למקרה שבעתיד יהיה צורך או שהן ירצו להתגייס למקרים אחרים". 

תאפייני את המשפחות האלה.

"מכל המגזרים, כל הגיאוגרפיות, כל סוגי הישובים. משפחות עם ילדים ובלי, מבוגרים וצעירים, בית קטן גדול, ממש כל הווריאציות. אם יש בתקופה הקשה הזו משהו שמרגש, זו הנתינה הזו של האזרחים". 

סוגיית המשפחה שתטפל בילד, תדון בבית המשפט לנוער. ואילו בית המשפט למשפחה יידרש לקבוע אפוטרופוס לגוף. כלומר אדם שיקבל החלטות לגבי טיפולים רפואיים שיצטרכו אותם ילדים, החל ממתן אנטיביוטיקה וכלה בטיפול נפשי. זאת לצד אפוטרופוס לענייני רכוש. "מי שמגדל את הילד ביום יום, הוא בדרך כלל גם אפוטרופוס לגוף", אומרת איגר-לוין, "אבל לא תמיד הוא זה שמתאים לנהל את הכספים והרכוש של אותו ילד. ולהפך. אלה כישורים אחרים לגמרי".

עו"ד שמייצג קטינים במשפחות אומנה מסביר: "לרוב, אפוטרופוסות לרכוש לא תינתן לאותה משפחה שמגדלת את הילד, כדי לא להגיע למצבים של ניגוד אינטרסים בעיקר אם מדובר בהרבה כסף, שאמור להיחסך לילד, ולכן מפנים את האפוטרופסות לרכוש למישהו חיצוני. לפעמים יש את קרן החסויים או עמותות מטעם המדינה, שמנהלות את הכספים האלה עבור הקטין. כמובן יש הבדל בין כספים שנועדו לטיפולים עכשוויים, לכספים נועדו לשימוש כשיהיה מבוגר".

ד"ר חניתה קושר, מומחית לזכויות ילדים: "אני מניחה שגם פה יהיו מקרים שיסומנו די מהר עם אופציה לאימוץ. יתכן שיהיו למשפחות דילמות אם לקחת לאומנה או לאימוץ. באומנה מקבלים תמיכה מהמדינה, באימוץ לא. כשמאמצים, הילד הופך להיות בן משפחה בכל דבר ועניין"

"הדבר האחרון שהילדים האלה צריכים הוא מאבק"

"אני לא זוכרת מקרה כזה, שמדינת ישראל נדרשה להתמודד עם כל-כך הרבה ילדים שאיבדו את ההורים שלהם, ועוד ביום אחד", אומרת ד"ר חניתה קושר, מומחית לזכויות ילדים, מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "הדבר הכי קרוב לזה, היה כשב-1945 הגיעו לכאן ילדים פליטים, שנקלטו בכפרי נוער ופנימיות. האופציה של אומנה, לא הייתה אז קיימת". 

ובכל זאת היו פה פיגועים איומים בעבר, שבהם שני ההורים נרצחו. אין מחקרים או הפקת לקחים מסודרת ממקרים כאלה?

"לא ממש. היו מקרים של סבא וסבתא שגידלו. הייתה אחות של האם שלקחה על עצמה את הילדים. לא התקבעה פה תפיסה ברורה לגבי אסונות, בעיקר כשמרבית מקרי האומנה עדיין מזוהים עם משפחות לילדים בסיכון. גם שם מנסים למצוא אומנה במשפחה המורחבת, אבל זה לא תמיד קל. 

"אם כי, דווקא מהמקרה של מיכל סלה, שנרצחה ע"י בן זוגה, אפשר לגזור על מה שיקרה פה. במשפחה של מיכל, היה ברור מייד מי לוקח אליו את התינוקת. ואותה אחות, גם אימצה אותה. אני מניחה שגם פה יהיו מקרים שיסומנו די מהר עם אופציה לאימוץ. יתכן שיהיו למשפחות דילמות אם לקחת לאומנה או לאימוץ". 

תסבירי.

"באומנה מקבלים תמיכה מהמדינה, באימוץ לא. כשמאמצים, הילד הופך להיות בן משפחה בכל דבר ועניין. יש לו זכויות ירושה, הוא מופיע בתעודת זהות של ההורים המאמצים כבנם, ואף אחד מהרווחה לא בא לבדוק את התפקוד שלך, בעוד שבאומנה מתנהל מעקב". 

"בטרגדיה שעוברים הילדים האלה", ממשיכה קושר, "אפשר לפחות להתנחם בזה שחוק האומנה שנחקק ב-2016 הוא חוק מאוד מתקדם, ודאי בהשוואה לחקיקה בנושאי האימוץ בישראל, הוא מסדיר הרבה מצבים ודואג בצורה ברורה לטובת הילד". 

לא תמיד חוקים מיושמים בפועל. 

"נכון, אין לי נתונים שמראים עד כמה מקפידים בישראל על השמעת קולו של הילד בחיבור למשפחת האומנה, אבל מחקרים מראים שכאשר הדברים מעוגנים בחקיקה, יש סיכוי הרבה יותר גבוה, שיתחשבו בזכותו להשמיע את דעתו ושזו תילקח בחשבון". 

כרגע יש ניצני מאבק על הזכות לגדלם.

"אני מקווה ששירותי הרווחה ישכילו לעזור למשפחות לפתור את הדברים בתוך חדר טיפולים, לתת לרוחות להירגע ולא להגיע לבית המשפט עם מה שיראה כמו סכסוך גירושין בעצמות גבוהה. הדבר האחרון שהילדים האלה צריכים עם כל ההלם והכאב שהם שרויים בו, הוא מאבק כזה".