פוסט שפורסם בשבוע שעבר בעמוד הפייסבוק של קיבוץ ניר יצחק הצליח לחדור לכמה רגעים את מעטה האדישות של ישראלים רבים ששבו אל שגרת חייהם בצל המלחמה, בעוד עשרות אלפים עדיין עקורים מבתיהם בצפון ובדרום. "קיבוץ ניר יצחק המרוחק כשלושה ק"מ מרפיח ספג מכה קשה ב-7 באוקטובר", כתבו חברי הקיבוץ במודעה על רקע ציור פסטורלי מימים אחרים. "אנו מחפשים פתרון זמני לשנת הלימודים הבאה לכ-40 משפחות. אנו קהילה שמחה ומגובשת ונשמח לתרום ולהשתלב בכל קהילה שתפתח בפנינו את דלתותיה". 

הפוסט, המגולל בתוכו את אוזלת ידה של הממשלה לספק מענה ותמיכה לקורבנות הגדולים ביותר של מתקפת הטרור, התפשט כאש ברשתות וקיבל סיקור נרחב גם בערוצי התקשורת. מבול הפניות לחברי הקיבוץ לא איחר להגיע, ובפוסט נוסף, שפרסמו החברים כמה ימים לאחר מכן, הסבירו כי הסיבה שנתנו פומבי לדברים אינה מרמור או כעס, אלא "החלטה לקחת את גורלנו בידינו". עוד כתבו כי "הופתענו לגלות עד כמה אין מודעות למצב בו נמצאים כל כך הרבה מפונים - חוסר ודאות, חוסר שליטה, פחד מהתפרקות קהילתית". 

ניר יצחק הוא אחד מ-24 יישובים הנמצאים במרחק של עד ארבעה ק"מ מגבול הרצועה, שפונו לאחר פלישת מחבלי חמאס בשבת הרצחנית של ה-7 באוקטובר. בעוד המלחמה ברצועה נמשכת בעצימות משתנה והכרעת חמאס אינה נראית קרובה, ניר יצחק נמנה עם כ-12 יישובי קו הגבול שמבחינתה של המדינה אין כל מניעה לשוב אליהם, כאשר תאריך היעד שנקבע הוא כבר בחודש הבא, ה-7 ביולי. אמנם באופן פרטני, ניר יצחק קיבל לאחרונה ארכה עד ה-1 בספטמבר לשהיה במלון יוספלאש שבקיבוץ אילות, שם נמצאים חבריו מסוף דצמבר. זה קרה משום שהקיבוץ משקיף אל רפיח, שם פועל צה"ל בשבועות האחרונים. אולם, כפי שמעידה המודעה, לחברי הקיבוץ אין כל כוונה לשוב אליו לא ביולי וגם לא לקראת תחילת שנת הלימודים הבאה בספטמבר. התקרית הקטלנית השבוע (יום ה'), כאשר חוליית מחבלים ניסתה לפלוש שוב אל שטח ישראל, מעלה את חוסר האמון ורף החרדה של התושבים. בניסיון החדירה שארע סמוך לכרם שלום, נהרג גשש צה"ל רס"ב זייב מזאריב.

כמו בניר יצחק, גם ביישובים זיקים, כרמיה, מפלסים, עלומים, ניר-עם וארז, לא מתכוונים לחזור בתאריך שנקבע ודורשים מהמדינה את הארכת מועד השהיה מחוץ לקיבוץ. כל אותם קיבוצים נכללו בהחלטת ממשלה מסוף פברואר ככאלו שאין מניעה לחזור אליהם. זו ההחלטה שקבעה מתווה לחזרת תושבי העוטף, כולל העיר שדרות והיישובים הנמצאים בטווח של עד שבעה ק"מ מהגבול. לפי המתווה, התושבים יכולים להישאר במלונות או בדירות שכורות עד ה-7 ביולי, אך תמריצי חזרה לעוטף נקבעו ומי שבחר לחזור מתחילת מארס קיבל מענקים שהסכום שלהם הלך ופחת ככל שהחזרה הייתה מאוחרת יותר. כזכור, במארס המציאות הביטחונית בעוטף הייתה שונה. כוחות צה"ל בקושי פעלו ברצועה וירי רקטות היה נדיר. המצב השתנה בהדרגה ובאופן משמעותי יותר בחודש שעבר, כאשר צה"ל חזר לפעול במרכז הרצועה ובדרומה, במרחב רפיח. אז גם שב הצבע האדום לאזור המוכה, כמו גם רעם התותחים של צה"ל. 

מבחינת התושבים, שנושאים על גופם ובנפשם את צלקות ההפקרות ממחדל ה-7 באוקטובר, מדובר בשטח מלחמה לכל דבר ועניין. הראשונים שהתקוממו נגד החזרה הכפויה שמנסה הממשלה לקבוע, היו חברי קיבוץ מפלסים. ב-22 במאי הם שלחו מכתב למנהלת תקומה בו הכריזו שמבחינתם יש לדחות את החזרה. "הקהילה לא יכולה לחזור למקום שהיא מרגישה בו פחות בטוח ממה שהרגישה בו ב-6 באוקטובר", אומרת לשומרים מנהלת הקהילה ליאת קורן-ליטבינוף. "היו כאן משפחות שחזרו לקיבוץ, והמכתב ששלחנו הוא גם בשמן - הן מוכנות לחזור למלון ולהחזיר את המענק שקיבלו, כדי שיהיה להם שקט נפשי. מראש הן רצו לחזור כי היה להם קשה להתנהל במלון, אבל לאור מה שקורה עכשיו הן מבקשות לחזור למלון, למרות אי-הנוחות".

"אולי יש אנשים שמוכנים לחיות ככה, לא אני"

גם בזיקים ובכרמיה, שני קיבוצים על קו המים, צפונית לרצועת עזה, כמחצית מהתושבים אינם מעוניינים לחזור. "השאלה היכן לשלוח את הילדים לבתי-הספר בשנת הלימודים הקרובה היא בעלת משקל בכל הנוגע למשפחות שרוצות לחזור", אומרת יעל אלמקייס, תושבת כרמיה וחברת וועד ההורים הבית-ספרי. אלמקייס מודעת היטב לסוגיית החינוך הנמצאת במחלוקת בכל אזור הנגב המערבי - התנגדות של חלק מההורים במועצות האזוריות השונות, אלו הגרים באזורים רחוקים יותר מהגבול, לכך שהלימודים יתקיימו במוסדות החינוך הקיימים, שיחסית קרובים לגבול (מדובר במתחמים ביד מרדכי, קיבוץ מגן וסמוך למכללת ספיר). "המדינה צריכה להחליט כמה שיותר מהר", היא מתייחסת לסוגיית הארכה מעבר ל-7 ביולי. "רקטות למרכז מזעזעות את המדינה, כך צריכה גם רקטה אחת לכרמיה. זה שאני גרה ליד הגבול לא אומר שאני אמורה לספוג ירי. אני גרה במדינת ישראל והמדינה צריכה לתת לי את הביטחון לגור בכל סנטימטר בשטח ישראל".

"השאלה היכן לשלוח את הילדים לבתי-הספר בשנת הלימודים הקרובה היא בעלת משקל בכל הנוגע למשפחות שרוצות לחזור"

התושבים לא מחכים לממשלה שמתקשה לקבל החלטות. משיחות שערך שומרים עם חברי קיבוץ כרמיה למשל, מתברר שעשר משפחות קיבלו החלטה או שוקלות ברצינות לחיות בשנת הלימודים הבאה מחוץ לקיבוץ. במידה שהמדינה תחייב חזרה עד ה-7 ביולי, סביר להניח שהמספר הזה יהיה גדול הרבה יותר. מי שהחליטה שלא לחזור בשנה הקרובה היא ע', נשואה ואם לשלושה בשנות החמישים לחייה. 

ע' היא בת קיבוץ כרמיה שלאחרונה עברה ממלון בקיבוץ נחשולים שבו שוהים חברי הקיבוץ, לבית ששכרה באזור, בינתיים לתקופה של שנה. "אני עובדת באשקלון וכשאני חוזרת ליום-יומיים לכרמיה אני מרגישה היטב את המלחמה", היא חולקת. "הבומים לא מפסיקים, אי-אפשר לישון, למה מגיע למישהו לחיות בשדה קרב? אולי יש אנשים אחרים שמוכנים לחיות ככה, לא אני, אז החלטתי לקחת את השנה הפסקה. יש סיכוי שאני אוציא על זה הרבה כסף מכיסי הפרטי, אבל במצב היום אני מרגישה שאין ברירה". 

מי חוזר ומי לא | תמונת מצב עדכנית

‍

"יש שתי אפשרויות", אומר אמיתי מן, מנהל הקהילה בכרמיה. "או שהמדינה תאריך את המימון של השהייה במלונות או שיעמדו בהחלטה שלהם שהמימון הוא עד ה-7 ביולי. במצב השני, הרבה אנשים לא יחזרו. הסיפור כאן הוא לא רק רעש התותחים, זה עצם החשש לחדירה, אפילו שכרמיה זה יישוב שלא חדרו אליו. כרגע, רוב המשפחות הן בחוף נחשולים, ויש לנו בקיבוץ מסגרת אחת של גן עד גיל שלוש, עם שבעה ילדים בלבד. גם בקיבוץ שלידנו, זיקים, ביקשו הארכה. כל קהילה אומללה בדרכה, אבל המצב של שני הקיבוצים דומה - בעיקר המשפחות הצעירות לא רוצות לחזור. החשש הוא שאם לא יאפשרו את ההארכה, ומשפחות צעירות ילכו לגור אצל ההורים בכל מיני מקומות, אז תהיה התפרקות. זה משהו שממש יזעזע את הקהילה". 

"החשש הוא שאם לא יאפשרו את ההארכה, ומשפחות צעירות ילכו לגור אצל ההורים בכל מיני מקומות, אז תהיה התפרקות. זה משהו שממש יזעזע את הקהילה"

לדברי שחר גולדנברג, מנהל הקהילה בזיקים, גם אצלם עולה החשש מפירוק הקהילה, במקרה שלא תוארך תקופת השהייה מחוץ לקיבוץ. "מי שחזר עד עכשיו היו בעיקר אנשים בחתך הגיל המבוגר יותר, ללא ילדים קטנים. ועכשיו, אחרי חודשיים שהם גרים בקיבוץ, גם הם אומרים שבלתי נסבל לחיות כאן. כרגע, להערכתנו יש 10% של משפחות שרוצות לעזוב לגמרי. הן לא אומרות שהן רוצות לעזוב, אלא שיוצאים לשנת חופש או שנה-שנתיים. באזור שדות ים, שם נמצאים כיום רוב תושבי הקיבוץ, השיחה הזו עולה כל הזמן - אתה חוזר? את חוזרת? מה עושים? זו אחת ההחלטות היותר קשות שלא חשבת שתקבל, כהורה, החלטה שנועדה להגן על התא המשפחתי".

שחר גולדנברג, מנהל הקהילה בזיקים: "מי שחזר עד עכשיו היו בעיקר אנשים בחתך הגיל המבוגר יותר, ללא ילדים קטנים. ועכשיו, אחרי חודשיים שהם גרים בקיבוץ, גם הם אומרים שבלתי נסבל לחיות כאן"

בתים אדומים, כתומים, צהובים וירוקים

כ-140 אלף ישראלים פונו מבתיהם ופוזרו בכ-90 יישובים ברחבי הארץ מאז מתקפת ה-7 באוקטובר. אולם בעוד שלרבים נדמה כי בעיית המפונים היא כיום נחלת הצפון בלבד בעוד יישובי העוטף שחוו את הפלישה והטבח על בשרם, זוכים לטיפול צמוד של מנהלת תקומה - המציאות מראה אחרת. היא גם מעוררת את השאלה הגדולה יותר המבצבצת מתחת לפני השטח: מה יקרה אם יותר ויותר אנשים לא ירצו לחזור להתגורר בעוטף, סוגיה שנותחה בשומרים בכתבה נרחבת בפברואר האחרון. גם בשדרות, שם מרבית התושבים חזרו, לא מרוצים משגרת החיים החדשה-ישנה באזור מלחמה. 

לצד שבעת הקיבוצים שמבקשים כעת לדחות את החזרה, יש לציין כי מתוך 24 יישובי העוטף שפונו, בשמונה מהם אין כלל אפשרות לחזור, שכן נדרש שיקום פיזי ממושך של תשתיות ובתים. מדובר בקיבוצים ניר-עוז, בארי, כפר עזה, נחל עוז, סופה, חולית, רעים וכיסופים. בעוד שלושה יישובים - נתיב העשרה, עין השלושה וכרם שלום - ישנה מניעה ביטחונית לחזור. כך שמספר היישובים שלא ישובו בעתיד הנראה לעין עומד על 19, ולמעשה רק בחמישה מתוך 24 היישובים שפונו, מרבית התושבים חזרו. מדובר ביד-מרדכי, גבים, אור-הנר, סעד ובמגן, שם מסרה דוברת הקיבוץ, כי כמחצית מהתושבים חזרו והיתר מתוכננים לחזור כשתסתיים שנת הלימודים הנוכחית בחודש הקרוב. 

שיקום הבתים ביישובי העוטף, כך לפי פרסום בהארץ, אמור להתבצע לפי ארבעה מתווים: בתים אדומים, המיועדים להריסה, שם גובה הפיצוי יעמוד על קצת יותר מ 7,000 שקל למטר. בתים כתומים, שנפגעו באופן קשה, שם השיפוץ יהיה בסכום של קצת יותר מ-200 אלף שקל. בתים צהובים, שנפגעו קלות וסכום הפיצוי עבורם יהיה כ-40 אלף שקל. ובתים שלא נפגעו כלל, שלא יקבלו פיצוי ומוגדרים כירוקים. בשלושת הקיבוצים שנפגעו באופן הקשה ביותר (ניר-עוז, כפר-עזה, בארי) סכום הפיצוי הכולל יוכפל ב-1.6, כאשר בשאר היישובים הסכום יוכפל ב 1.2-1.4.

מבין שבעת הקיבוצים שמבקשים לדחות את החזרה, קיבוץ ניר-עם הוא המקרה הייחודי ביותר. בחודש הראשון למלחמה, בשיחת זום שנערכה לחברי הקיבוץ עם ראש מנהלת תקומה, משה אדרי, הובטח להם, על רקע הטראומה הטרייה, שגם הם יוכלו לשהות במתחם פינוי לתקופה של שנה, על-אף שלא נרשמה פגיעה משמעותית בבתים או בתשתיות של הקיבוץ. כזכור, בזכות התושייה של חברי כיתת הכוננות של ניר-עם, בראשות ענבל ליברמן, ניצל הקיבוץ מחדירת מחבלים. מאז, רוב תושבי הקיבוץ שוהים במלונות בתל אביב או בדירות שכורות כשבמקביל ממשיכים מגעים בינם לבין מנהלת תקומה בנוגע לאפשרות להתפנות באופן מרוכז למתחם אחר. 

בתקומה, מצדם, מרגישים מחויבים לאנשי הקיבוץ בשל אותה הבטחה שבעל-פה למרות שניר-עם נכלל ברשימת היישובים שאליהם ניתן לכאורה לחזור על פי אותה החלטת ממשלה מסוף פברואר. בשלב מסוים, עלתה האפשרות שמתחם הפינוי יהיה סמוך לקיבוץ הדתי עין צורים (תוך סיכום שלא ניתן יהיה לעשות מנגל בשבת), ואולם דבר זה לא יצא אל הפועל וכעת על הפרק עומדת האופציה לפתרון של מעבר הקהילה לאשקלון. 

לדברי גורמים בקיבוץ, חלק קטן מהתושבים, בעיקר המבוגרים, חזרו לקיבוץ, ואולם רוב התושבים עדיין בתל אביב ורובם לא רוצים לחזור. בשל המגעים עם תקומה, הקיבוץ לא שלח מכתב רשמי למנהלת בנוגע להארכת מועד הפינוי. 

לא חוזרים ל"בתים מחוללים"

קבוצה נוספת של יישובים שלא עתידים לחזור לעוטף בתקופה הנראית לעין, היא כאמור שמונה היישובים שספגו פגיעה משמעותית ונדרשים לשיקום פיזי ארוך טווח. שלושת הקיבוצים שבהם היה ההרס הרב ביותר ולכן משך השיקום צפוי להיות הממושך ביותר הם כפר עזה, בארי וניר-עוז. לפני כחודש אמר אדרי שאל שלושת קיבוצים אלו אפשר יהיה לחזור בתוך שנתיים-שלוש. בקיבוצים האחרים זה אמור לקחת פחות זמן. ואולם, בינתיים נדמה שהכל מתנהל בעצלתיים בזמן שגם כיום, שמונה חודשים לאחר הטבח, ניתן לראות ביישובים בתים הרוסים או שרופים, שברים במדרכות ועמודי חשמל שניזוקו. 

באמצע נובמבר החל משרד הביטחון בסקר הנדסי ביישובים, שנפגעו כדי לקבוע מהם הנזקים הדורשים תיקון, והוא הסתיים כעבור חודשיים. במקביל, התחיל משא-ומתן כספי בין היישובים בנוגע לאופן שבו יבוצעו עבודות השיקום. המדינה החליטה לנקוט במתווה שלפיו הכסף יועבר לקיבוצים והם בעצמם יבצעו את עבודות השיקום, בפיקוח של חברות שייבחרו על-ידי מנהלת תקומה. הוויכוח כעת הוא על כסף ובנוסף לכך על שאלה שקשה לכמת אותה: הדרישה של תושבי היישובים שלא לחזור לבתים שאליהם נכנסו מחבלי נוחבה ואירעו בהם אירועי אלימות בדרגה כזו או אחרת, המכונים "בתים מחוללים". 

לפי הערכות, מדובר בכ-400 בתים כאלו, כאשר המתווה שבקיבוצים מנסים לקדם הוא של מכירת הבתים הללו למדינה, שבבוא היום תמכור או תשכיר לאחרים, בזמן שתושבי הבתים המחוללים יבנו בתים חדשים באזורים שיועדו להרחבה. 

"בנירים יש משפחות שהיו אצלם מחבלים בבית, הפכו את הריהוט או פשוט שהו בו כמה שעות. המשפחות האלו מוכנות לחזור לקיבוץ, אבל לא לבית שבו היו מחבלים", אומר בר חפץ, חבר הקיבוץ המפונה כיום במתחם דיור בבאר שבע. "למנהלת תקומה אין תשובה מסודרת לשאלה הזו, שקיימת גם בקיבוצים אחרים. בעיה עוד יותר קשה היא שלא חותמים על הסכמים עם מנהלת תקומה, שיאפשרו את תחילת עבודות השיקום, רק בגלל ריב על הכסף. קשה לי להבין את משיכת הזמן הזו, הרי באופן תיאורטי, אפשר יהיה לחזור לנירים כבר בדצמבר הקרוב במידה והמצב הביטחוני יאפשר זאת". 

"בנירים יש משפחות שהיו אצלם מחבלים בבית, הפכו את הריהוט או פשוט שהו בו כמה שעות. המשפחות האלו מוכנות לחזור לקיבוץ, אבל לא לבית שבו היו מחבלים"

ויכוח כספי אחר הוא על סוגיית המע"מ והצמדת המחיר למדד. לטענת הקיבוצים, בתחילת הדרך הובטח להם שהסכום לא כולל מע"מ, והוא יוצמד למדד תשומות הבנייה. "העובדות הן מאוד פשוטות - תקומה הגדירו במדויק כמה כל יישוב צריך פיצוי. שמו סכום מאוד מדויק וליד הסכום היה כתוב לא כולל מע"מ", אומר זיו מצליח חבר קיבוץ כפר-עזה ויו"ר פורום הביתה המאגד את היישובים הזקוקים לשיקום פיזי ממושך, "כשבאו לתת את הכסף פתאום זה כן כלל מע"מ. בהתחלה אמרו שהכסף לא כולל הצמדה למדד, ואחרי זה התחרטו. לכן, אנחנו מעריכים שחסר בין חמישית לרבע מהכסף שהובטח. נציגי המדינה הם אלו שהגדירו כמה כסף צריך לשיקום, לא אנחנו. הם הסתובבו ביישובים, בדקו, נפגשו עם תושבים, הבטיחו, ונקבו במספרים". 

"המדינה צריכה להבין", מסכם מצליח, "שכל יום שלא יתחילו בעבודות, זה יום שמוציאים עוד כסף על שיכון המפונים מחוץ לקיבוץ, שלא לדבר על כל ההשלכות האחרות".