כשרונית מידן, תושבת קיבוץ מפלסים, יצאה מביתה יום אחרי השבת השחורה, שבה שהתה שעות ארוכות בממ"ד, היא ראתה לנגד עיניה מראות שהיא לא תשכח. בצומת "החץ השחור" שבכניסה לקיבוץ (המוכרת גם כסיבוב מפלסים) נרצחו ב-7 באוקטובר 52 איש - רובם צעירות וצעירים שניסו להימלט מן הטבח בנובה ונקלעו למארב רצחני של מחבלי חמאס. מאז, מידן לא שבה להתגורר בקיבוץ, גם לא אחרי ה-15 באוגוסט החולף, המועד בו המדינה הפסיקה לממן שהות של רוב תושבי עוטף עזה מחוץ לביתם. היא שכרה דירה בהרצליה ולפחות בשנה הקרובה תשהה שם עם משפחתה. 

"כן נחזור, לא נחזור, כרגע אין לנו מושג. יש לזה מחיר, אבל אין ברירה"', מספרת מידן בשיחה עם שומרים. "את המדינה זה לא מעניין. אומרים לך - הבית לא נפגע, תחזרי. שוכחים שהיינו יום וחצי בממ"ד ויצאנו למראות של זוועה. ראינו מכוניות מנוקבות בכדורים וגופות פזורות בכל עבר. גם כיום, כל רעש קטן מקפיץ אותנו. החלטנו להישאר בהרצליה לפחות לשנה הקרובה ולראות מה יהיה הלאה. אנחנו משלמים 12 אלף שקלים בחודש שכירות, ועוד משכנתה על הבית במפלסים של כמה אלפי שקלים. יש ארנונה כפולה, מסי קהילה במפלסים וגם ועד בית כאן בהרצליה". 

"כן נחזור, לא נחזור, כרגע אין לנו מושג. יש לזה מחיר, אבל אין ברירה. את המדינה זה לא מעניין. אומרים לך - הבית לא נפגע, תחזרי. שוכחים שהיינו יום וחצי בממ"ד ויצאנו למראות של זוועה"

תושבת אחרת במפלסים, שמחפשת בימים אלו בית מחוץ לקיבוץ, מוסיפה: "אנחנו נקבל עזרה מהמשפחה וממקום העבודה, אחרת לא היינו יכולים לעמוד בזה. יש לנו משכנתא, של 6,000 שקל כל חודש וכנראה שנשכור עוד בית ב-8,000 שקלים. יש גם ארנונה, מים, חשמל, מסים. המדינה בעצם דוחפת את מי שאין לו על מי להישען לחזור לגור לעוטף, גם אם הוא מאוד מפחד. מנרמלים את המצב של חיים באזור מלחמה כמצב של קבע". 

כמו משפחתה של מידן ושל חברתה לקיבוץ, יש משפחות רבות מיישובי הנגב המערבי שהחליטו שלפחות את השנה הקרובה הן עושות הרחק משטחי האש. לפי הערכות ביישובים, כ-15% מתושבי העוטף כבר קיבלו החלטה כזו, כאשר ביישובים מסוימים העזיבה מורגשת היטב. במפלסים, למשל, רואים הרבה פחות הורים מטיילים עם עגלות בשבילי הקיבוץ, פועל יוצא של כך ש-50% ממשפחות הגיל הרך לא חזרו. במפלסים התגוררו ערב ה-7 באוקטובר למעלה מאלף איש, 30% מהם לא שבו לקיבוץ. בקיבוץ ניר-עם התגוררו למעלה מ-700 תושבים, 35 משפחות לא חזרו, וכך גם בקיבוץ ארז, שם כ-130 איש (כ-30 משפחות) לא חזרו מתוך למעלה מ-600 תושבים. 

הסיבה שאנחנו מציינים את הקיבוצים הללו היא שמדובר בשלושת הקיבוצים הקרובים ביותר לגדר שלא נחדרו פיזית ולא בוצע בהם טבח. לכן, לכאורה, אין צורך בשיקום פיזית על מנת לחזור להתגורר בהם, אולם כעת מצב החזרה אל השלושה עשוי להיות נייר לקמוס לחזרתם או אי חזרתם של יישובים נוספים מתוך 24 היישובים המוגדרים צמודי גדר (מרחק של עד 4 ק"מ ממנה), נושא אותו סקר שומרים בהרחבה גם ביוני האחרון. 

בקרוב מאוד, למשל, תושבים של שלושה יישובים צמודי גדר נוספים - נתיב העשרה, ניר-יצחק וסופה - יעמדו בפני דילמת החזרה. לפי החלטת ממשלה, על-פי המלצת משרד הביטחון, תושבים אלו מנועים ביטחונית לחזור לבתיהם עד סוף ספטמבר, כאשר מנהלת תקומה מאפשרת להם פתרונות דיור חלופיים עד ה-27 באוקטובר, כלומר עד אחרי החגים. כעת, כפי שנודע לשומרים, נציגי תושבים משלושת היישובים הללו מנהלים משא ומתן עם המדינה, כדי להאריך את משך השהות מחוץ ליישובים. "אנחנו מקווים שהמדינה תאריך את הזכאות לפינוי", אומרת נעמה בכר מקיבוץ ניר-יצחק שכרגע מתגוררת בקיבוץ משאבי שדה בנגב. "במצב של לחימה פעילה, אנחנו לא רוצים לחזור להיות בקיבוץ, ולהיות כמו תושבי הצפון שלא פונו. אנשים פה עדיין בטראומה ממה שקרה, בוודאי במצב שיש אצלנו אלמנות ויתומים. במידה שלא יאריכו את הפינוי, השאלה הכלכלית תעלה".

בסך הכול מתוך 24 היישובים צמודי הגדר, 11 מוגדרים יישובים שחזרו (כולל מפלסים, ארז וניר-עם), עוד שלושה כאמור ידרשו לשוב בסוף אוקטובר, אחריהם ארבעה יישובים בסוף דצמבר (כרם שלום, נירים, עין השלושה ורעים), שישה יישובים נוספים מוגדרים בטווח של לפחות שנה-שנתיים לפני שיידרשו לחזור (ראו מפה מצורפת). 

בתוך כך נציין כי המדינה מציעה גם את מה שקרוי בפי התושבים 'מתווה תקומה' המאפשר עזרה כספית לא גדולה, עם תנאים נלווים, למי שמחליטים להישאר מחוץ לעוטף - מהלך נמתחה עליו ביקורת בקרב לא מעט תושבים (ראו מסגרת בהמשך). כ-500 משפחות כבר הגישו בקשות למענק, אולם משיחות שערך שומרים, המספר האמיתי של משפחות שאינן שבות ליישובי העוטף גדול יותר - בין אם מדובר במשפחות שלא הגישו בקשות מסיבות שונות ובכל זאת מעדיפות לגור מחוץ לעוטף בשנה הקרובה, ובין בנסיבות אחרות, דוגמת משפחות שקיבלו החלטה להתפצל או משיקולי תעסוקה.

"החלטנו להישאר בהרצליה לפחות לשנה הקרובה ולראות מה יהיה הלאה. אנחנו משלמים 12 אלף שקלים בחודש שכירות, ועוד משכנתה על הבית במפלסים של כמה אלפי שקלים. יש ארנונה כפולה, מסי קהילה במפלסים וגם ועד בית כאן בהרצליה"

"שברנו חיסכון של כמה שנים"

אחד הקרבות ההירואיים ב-7 באוקטובר, התרחש במושב פרי-גן, הנמצא בקו אווירי מול רפיח, מזרחית לכביש 232. לפרי-גן חדרו קבוצה גדולה של מחבלי חמאס, אך בזכות הרבה מזל וגבורה של לוחמי כיתת הכוננות של היישוב הקהילתי שלומית הסמוך, שארבעה מחבריה נהרגו בקרב, נמנע שם טבח המוני כמו שקרה בקיבוצים ניר-עוז ובארי.

מאורעות אותו היום ממשיכים להדהד גם היום אצל תושבי פרי-גן. אחת מהן היא הגר אמינוף, שעברה החודש עם תחילת שנת הלימודים, להתגורר ברחובות עם בתה, תלמידת כיתה י"א. עד אז שהתה המשפחה במלונות באילת, וכעת בחרה להתפצל, כאשר בעלה של אמינוף נותר בביתם בפרי-גן. עוד בן משרת בצבא והבן הבכור, חייל משוחרר, מתגורר אצל קרובי משפחה ברחובות, העיר שבו גדלה אמינוף.

בשיחה עם שומרים מסבירה אמינוף כי הסיבה המרכזית לאי חזרתן שלה ושל בתה לביתן בעוטף, היא שהיא אינה מוכנה שהבת תלמד בקריית החינוך מגן, הנמצאת בסמוך לגדר המערכת - סוגייה שעוררה מחלוקת בקרב הורים בכלל הנגב המערבי במשך הקיץ וסוקרה גם היא בהרחבה בשומרים. "שברתי חסכונות כדי לממן את הדירה הזו", היא אומרת, "זו דירה קטנה, בשל אילוצי תקציב. יש סלון קטן עם מטבחון, וחדר שינה לי ולילדה ביחד. על זה אני משלמת 4,800 שקל בחודש. יקר במרכז אבל לא הייתה לי אופציה למשהו אחר".

כמפונה היא כבר התרגלה להוצאות. "במלונות אתה בכל זאת רוצה לקנות לך עוד דברים לאכול, חוץ מארוחות של המלון שמוכתבות לך בשעות מסוימות ועם אוכל מסוים. הנסיעות מאילת למושב בסופי-שבוע עלו גם הן הון תועפות. כעת, החלטנו שבסופו שבוע ניסע למושב מרחובות ולפחות שיהיה לנו קידוש כל המשפחה, כששני הילדים הגדולים יגיעו גם. לא פשוט לפצל משפחה, אבל לעומת משפחות עם ילדים קטנים, אצלנו זה קצת יותר קל. אני עדיין מנסה להתרגל ליום-יום. הבת שלי אומרת שאנשים נוסעים פה כמו מטורפים. נקווה לחזור מהר הביתה בביטחון, ולא בתחושת ביטחון".

בדומה לאמינוף, גם ע', חברת קיבוץ מצפון העוטף, נאלצה לפצל את משפחתה. היא, בעלה ובתה שכרו באחד היישובים באזור חוף הכרמל, ובתה ממשיכה שנה שנייה בבית-ספר באזור, שבו למדה גם שהיו בסטטוס של מפונים בתשלום על-ידי המדינה. בנה, אחרי שירות של מעל חצי שנה במילואים, ביקש להישאר בבית המשפחה בקיבוץ, קרוב לחברים. "יכולתי להגיד לבן הגדול, בוא תצא מהבית, אבל אז הייתי צריכה לקחת שנת חופש מהקיבוץ", אומרת ע', "גם לא רציתי לאבד את הטבות המיסוי. אז עכשיו, בכל יום עבודה אנחנו עושים את הנסיעה ברכבת לדרום. זה המון זמן בדרכים שעתיים וחצי-שלוש שעות נסיעה לכל כיוון. זה מייצר עייפות מטורפת. בגיל 55, כשאנשים מתחילים לחשוב על פנסיה, אני מוצאת את עצמי כמו בת 25, על מזוודות ובית ארעי ולא חיה בבית שאהבתי וטיפחתי אותו. כדי לשכור את הבית שאנחנו חיים בו, שברנו חיסכון של כמה שנים שהתכוונו לנסוע איתו לנסיעה גדולה לחו"ל. ברור שאני מצטערת על זה שהנסיעה הזו כבר לא תהיה, אבל אני שמחה על הדברים שאנחנו לא חווים". 

משפחה של שני יורן מפרי-גן במצב קצת שונה מבחינה יומיומית, אולם אי הוודאות דומה. המשפחה כולה - שני ילדים בגילאי בית-ספר ועוד ילדה בגין גן, עזבה לראש העין, כאשר את ביתם בפרי-גן הם משכירים למשפחה אחרת. בשנה החולפת, אחרי שהות של מספר חודשים במלונות, הם התגוררו בבית בקיבוץ נחשונים שבמועצה אזורית דרום השרון. "פרי-גן זה עדיין הבית", אומרת שני יורן. "נולדתי וגדלתי שם, ויש לי משפחה גדולה שם, אבל השנה החלטנו שאנחנו בראש העין. נשאר באותה מערכת חינוך שהיינו בשנה שעברה של המועצה האזורית".

"מראים לנו כל מיני סרטונים והדמיות. 18 תלמידים בכיתה, קניונים חדשים. כולנו שמענו את זה וראינו את זה, אבל זה לא יקרה עכשיו. לוקח זמן לשקם אזור"

"הבקרים קצת יותר קשים", היא מספרת, היות שהם נדרשים להסיע את ילדיהם לקיבוץ נחשונים או עינת, כדי שמשם יגיעו בהסעות של המועצה האזורית לבית-הספר שנמצא במושב נווה ירק. "אבל זה אחד הדברים שלקחנו על עצמנו, כי אני מעדיפה שלילדים יהיה שקט, וסביבה מוכרת ורגועה. המשכיות טובה להם ועדיף שישארו באותו בית הספר". 

לדברי יורן, עצם האפשרות של המעבר מתאפשרת בגלל המקצועות שלה ושל בעלה, אופציה שלא קיימת עבור תושבים אחרים בעוטף, שהעבודות שלהם בדרום. "בעלי הוא עצמאי, סוכן ביטוח פנסיוני, אז הוא יכול לעבוד בכל מקום ובינתיים הוא שוכר משרד בראש העין. אני הייתי מנהלת גיל הרך בקיבוץ נחל עוז (קיבוץ שפונה כולו, ש.ש), ועכשיו אני מנהלת הגיל הרך בקיבוץ גבעת ברנר, ליד רחובות. זה מאפשר לנו אוויר לנשימה. למזלנו הגענו למועצה טובה, חזקה, שעזרה לנו. בינתיים, סגרתי כאן לשנה ושמרתי לי את האופציות בשני החוזים - כשוכרת וכמשכירה - להמשיך לעוד שנה. מה יהיה בהמשך אני לא יודעת". 

במנהלת תקומה יש הבטחות על עתיד פורח לעוטף. 

"אתה מסכים איתי שזה לא ייקח שנה-שנתיים. מראים לנו כל מיני סרטונים והדמיות. 18 תלמידים בכיתה, קניונים חדשים. כולנו שמענו את זה וראינו את זה, אבל זה לא יקרה עכשיו. לוקח זמן לשקם אזור. אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו חלק מהשיקום הזה. אני משקמת אותם עכשיו, מחוץ לעוטף. אני לא אחזיר אותם אחורה". 

"פרי-גן זה עדיין הבית. נולדתי וגדלתי שם, ויש לי משפחה גדולה שם, אבל השנה החלטנו שאנחנו בראש העין. נשאר באותה מערכת חינוך שהיינו בשנה שעברה של המועצה האזורית. אני מעדיפה שלילדים יהיה שקט, וסביבה מוכרת ורגועה"

"פה בנתניה אין אזעקות, אנשים פשוט חיים"

לא רק בקיבוצים ובמושבים צמודי הגדר יש מי שלא חוזרים. הילה ברוך-ליליאן, אם לשניים משדרות ועובדת סוציאלית במקצועה, החליטה יחד עם בעלה שאת השנה הקרובה הם יחיו ברמת גן. במלחמה הם היו מפונים לכפר המכביה ובשלב מסוים החליטו לשכור דירה בעיר. בעלה, רופא בבית-החולים ברזילי, ימשיך להיות על הקו לאשקלון ואילו היא, בשלב זה, לא עובדת. "הסיבה העיקרית למעבר היא ההבנה שהגבולות שלנו לא מוגנים היטב, זה לא רק הגבול הדרומי, זה כל הגבולות", אומרת ברוך-ליליאן, הפעילה גם בפורום 'עוטף ישראל' - התארגנות של תושבים בנגב המערבי שנוסדה במטרה להפעיל לחץ להסרת האיום הביטחוני מהאזור. 

"אני לא מצליחה לגור בנוח במקום שהוא בקרבה כל-כך גדולה לאויב שהוא אויב פעיל. חמאס לא פורק ולצה"ל יש דרך ארוכה עד שזה יקרה. אני לא יכולה לחיות בסמוך לרעשי מלחמה כל-כך פעילים. זו חוויה רגשית של חוסר ביטחון. לכן, כרגע אנחנו נשארים כאן ברמת גן, בתקווה שהמציאות תשתנה לחלוטין. אבל השינוי צריך להיות שחור ולבן, לא משהו קטן. לגבי ההמשך, אני מאוד מתקשה לייצר כרגע אופק". 

למזלה של ברוך-ליליאן, באותה שבת איומה היא לא הייתה בשדרות. מי שכן הייתה, וחוותה את הזעוות מקרוב, היא ליאת עזרן, אם חד-הורית לשני ילדים בבית-ספר יסודי. מאז הטבח היא התגוררה במלון בנתניה, ולפני פתיחת שנת הלימודים עברה לדירה שכורה בעיר. הילדים ממשיכים באותה מסגרת חינוך. "היה לנו טבח מתחת לבית", היא אומרת, "אני ראיתי את המחבלים, היה ירי אלינו למרפסת. צלפים של צה"ל היו אצלנו בבית כדי לאתר חוליה של חמאס. פה בנתניה אין אזעקות, אנשים פשוט חיים. 

"היה לנו טבח מתחת לבית. אני ראיתי את המחבלים, היה ירי אלינו למרפסת. צלפים של צה"ל היו אצלנו בבית כדי לאתר חוליה של חמאס. פה בנתניה אין אזעקות, אנשים פשוט חיים"

"באמצע אפריל, כשהיה את האירוע עם האיראנים וכן שמענו אזעקות, זה גרם לילדה שלי להיות יומיים בממ"ד במלון. אם היינו חוזרים לשדרות, היא לא הייתה יוצאת מהממ"ד. שברתי חסכונות כדי שנוכל לחיות וגם ויתרתי על מקום עבודה שהיה לי שם, כמזכירת הנהלה במפעל. כרגע, אני אחפש עבודה אחרי שהילדים יתאקלמו במסגרות. בינתיים כבר יש להם חברים חדשים בעיר". 

לדברי עזרן, בבניין שהיא גרה בשדרות, כשמונה משפחות עזבו והשכירו לאנשים אחרים, מתוך כ-30 משפחות המתגוררות בבניין. היא עדיין בקשר עם חברות שלה שחזרו לשדרות ושומעת על החיים בעיר דרכן. "זה לא קל", היא אומרת, "הן מסתלבטות בקבוצה, שיש את הסרט 'בוקר טוב וייטנאם', עם הסצנה של המסוק, אז ככה זה בשדרות כשמסוק מסתובב מעל הראש כשהילדים הולכים לבית הספר. אפשר להתעורר שם באחת וחצי לפנות בוקר מבום מטורף. יש לי חברות שהיו צריכות לחזור, כי יש להן ילדים בני 16-17, והם צריכות לסיים תיכון. כל משפחה והאילוץ שלה". 

בינתיים, עזרן לא יודעת מה יהיה כשתתחיל שנת הלימודים הבאה. "שדרות זה מקום שנולדתי בו וגדלתי בו, ההורים שלי היו במעברות שם. אין ספק שאני ארגיש שם יותר בנח. אבל, זה תלוי לאן המדינה הולכת. בגלל שאני לא יכולה להגיד מה יהיה במדינה בעוד שנה, אז אני גם לא יכולה לומר איפה אני אהיה". 

"שדרות זה מקום שנולדתי בו וגדלתי בו, ההורים שלי היו במעברות שם. אין ספק שאני ארגיש שם יותר בנח. אבל, זה תלוי לאן המדינה הולכת. בגלל שאני לא יכולה להגיד מה יהיה במדינה בעוד שנה, אז אני גם לא יכולה לומר איפה אני אהיה"

"אני לא יודעת איך להיות אמא בעיר"

היישובים צמודי גדר הם אמנם הסוגיה הבוערת ביותר, אבל לא רחוק מהם, גם בטווח של בין 4 ל-7 ק"מ מהגדר משפחות רבות אינן מסוגלות לחזור לשגרה. אחת מהן היא משפחתה של תמר כהן-מרדכי, תושבת המושב תקומה שאת השנה הקרובה תעשה בקריית גת. בתחילת המלחמה, שהתה עם משפחתה בנתניה, בדירה שהעמידה לטובתם נדבנית אנגלייה, אולם בעקבות מותו הפתאומי של חמה, עברו לקריית גת. הם מתגוררים שם החל מינואר ועבור דירת חמישה חדרים משלמים 4,300 שקלים בחודש - מחיר נמוך יותר מאשר ביישובים כמו להבים ועומר שבהם התעניינו. "חשבנו שאחרי שיגמרו הקייטנות, נחזור למושב. המחשבה בהישארות כאן הייתה לתת להם כמה שיותר יציבות. אין כאן אזעקות והחינוך בסך-הכול בסדר", היא אומרת. 

"לי במיוחד זה שינוי בהורות שלי", ממשיכה כהן-מרדכי, "אני לא יודעת איך להיות אמא בעיר, במושב אני שולחת את הילדים החוצה, יש להם תנועת נוער, דברים שהמועצה מארגנת. בעיר אתה צריך להיות יותר הורה דוחף. אני גם לא ממש מכירה פה, אין לי את מי לחבר לילדים. אנחנו משכירים את הבית שגרנו בו, אז אין כאן ממש שיקול כלכלי. אבל, זה היה לי מאוד קשה לחזור להיות שוב בסטטוס של שוכרת. גרנו בבית במושב שבע שנים, לפני זה נדדנו, כזוג צעיר, בין בתים. עכשיו זה שוב ההרגשה של להיות סטודנט עם ריהוט זמני. כשאת בת עשרים ואין לך ילדים זה נחמד. כשאת בת 40 עם ארבעה ילדים, זה כבר פחות נחמד". 

לדבריה, "אופק ההישארות כאן הוא שנה-שנתיים, אבל זה גם יוצר ויכוחים פנימיים עם בן-הזוג. הוא לא רואה סיבות לחזור. יש כאן עניינים משפחתיים מורכבים. אני יודעת שמצבים כאלו עלולים להביא למשברים בתוך משפחות, אבל אנחנו משתדלים לחשוב ביחד מה נכון בשבילנו, ובמיוחד מה נכון בשביל הילדים. אם הייתי מאוד מאוד אנוכית, אז הייתי חוזרת. אבל יש פה עוד אנשים חוץ ממני, שאני צריכה לקחת בחשבון".