ערב ה-7 באוקטובר התגוררו בשדרות למעלה מ-30 אלף תושבים, כ-8,000 מהם הצטרפו לעיר מאז 2014 ומבצע צוק איתן, אז החלה הממשלה לתת הטבות מס משמעותיות באזור עוטף עזה. כעת כמעט כולם מפוזרים במלונות ברחבי הארץ. הרוב באילת, ים-המלח ובירושלים, אך יש גם מפוני שדרות בתל אביב, הרצליה ובטבריה. 

לפי החלטת ממשלה, התושבים מקבלים מימון מלא עבור השהות במלונות, בהיותם בתחום 7 ק"מ מגבול רצועת עזה. במובן זה, הם קצת יותר רגועים לעומת שכניהם מנתיבות ואופקים ויישובים אחרים שמחוץ לקו זה הנאלצים לקושש תרומות ממתנדבים או להפעיל לחץ כבד על הממשלה, כדי לממן את שהותם בבתי מלון. 

בכל מובן אחר, קשה לראות נקודות אור אצל מפוני שדרות. מאז שפונו בשבוע שלאחר מתקפת החמאס על עירם, הם לא יודעים מתי יחזרו הביתה. בשבוע שעבר סיפרו להם שהם אמורים להיות במלונות רק עד השני בנובמבר. ביום ראשון אחר הצהריים הגיעה הודעה מנציגי העירייה שהשהות מוארכת עד ה-22 בנובמבר, עם אופציה להארכה עד סוף דצמבר. מבחינת רוב המפונים ששוחחנו איתם זו אופציה שבוודאות תתממש, אולי מתוך ניסיון להיאחז בוודאות כלשהי במציאות שבה חוסר הוודאות משחקת תפקיד מרכזי. 

בעין גדי אנחנו פוגשים בשבילים משפחה עם שני ילדים. האם והילדים מספרים על תנאים טובים בסך הכל - ארוחות הבוקר והערב במלון, הספא, הבריכה, סדנאות, אופניים שקיבלו הילדים וגם מחשבים חדשים כדי ללמוד בזום. אבל תוך כדי שיחה, כשעולה השאלה מה עושים כל היום, האב זורק לאוויר, 'זה כמו בית כלא כאן'. אמירה מפתיעה על רקע הפסטורליה של שבילי הקיבוץ, אולם כזאת שחוזרת שוב ושוב מפי מפונים אחרים. 

"אמירות על תחושה של בית כלא יכולות לבטא מצוקה של חוסר שליטה", אומרת עדי אופנהיימר-מנצור, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, שהתנדבה באמצע אוקטובר במלונות באילת ששגם בהם שהו מפונים משדרות. "בשביל לייצב אדם אחרי טראומה צריך להחזיר תחושה של שליטה, יצירת סדר יום ופעילות. זה כמו שריר שצריך להפעיל. במלונות האלו זה בדיוק הפוך. אדם לא מסדר את המיטה שלו, לא מכין לעצמו ארוחות, הוא נמצא בפסיביות מוחלטת, כשסדר היום מוכתב מבחוץ. אישה אחת אמרה לי, למה מסדרים לי את החדר, למה הכול עושים לי? אי הוודאות לגבי משך השהייה במלון מייצר ממד נוסף של חוסר שליטה".

לדברי אופנהיימר-מנצור, "מההתרשמות שלי בעקבות שיחות שערכתי, אלו שהיה להם הכי קשה הם גברים בגיל העבודה, שהילדים שלהם כבר לא קטנים. החוויה של חוסר המעש הייתה מרכיב המצוקה הבולט ביותר אצלם. אצל משפחות צעירות יש הרבה עיסוק סביב הילדים, שם באופן טבעי, מרכיב היוזמה בא לידי ביטוי. אבל במשפחות שבהן הילדים גדלו, מצוקה עקב חוסר מעש בלטה יותר. מישהו אמר לי, 'תנו לי משהו לעשות, אפילו בלי כסף, אני אעשה. רק תנו לי לעשות. אני משתגע פה'". 

שמואל מלכיאל, בעל קייטרינג בעיר: "אף אחד מהממשלה לא דיבר איתי עד עכשיו. היו אמורים להיות לי כמה אירועים במהלך נובמבר. הם כבר לא יהיו. חוץ מזה, הייתה הפסקת חשמל גדולה בגלל מה שקרה בשדרות וכל האוכל במקררים הלך"

"מהחדר ללובי, מהלובי לחדר"

בשל חוסר המעש, החליט ברוך מהדני, אב לשלושה, לחזור לעבודה, על-אף שיש לו את כל הסיבות בעולם לא לעבוד. זו לא רק המשכורת שבתחילת השבוע המדינה הבטיחה שתשלם לפחות 75% ממנה, אלא גם העובדה שעבודתו, כמנהל עבודה באתר בנייה, נמצאת בקצה הדרומי של אשקלון, מהאזורים המטווחים ביותר במלחמה. 

ביתו של מהדני בשדרות הוא ממש מול תחנת המשטרה, שהייתה מוקד קרב במשך שעות ארוכות עד שנהרסה בסיומו. הוא שהה עם משפחתו 28 שעות בממ"ד, וכשהחיילים הודיעו שאפשר לצאת הוא פשוט לקח את האוטו ונסע עם אשתו ושלושת ילדיו צפונה. הם שהו כמה ימים במלון בירכא שבגליל המערבי וכשהתחילה המתיחות גם בצפון, נסעו לעין גדי. 

לדבריו, החליט בכל זאת לצאת לעבודה, לא משיקולים כספיים. "הכול פה נראה פסטורלי ונחמד, אבל שבוע-שבוע וחצי ככה, וכבר לא יכולתי יותר יותר", הוא אומר. "אני בא למשרד ויושב בחדר עם חלונות זכוכית, כדי שאוכל לראות אם מישהו נכנס. אני עדיין מתאושש מהטראומה, אבל הבנתי שזה עדיף על פני חוסר השגרה כאן. מתייחסים אלינו יפה, אבל יש דברים שהייתי רוצה לשנות. לדוגמה, אני קונה אוכל במרכולית של הקיבוץ או בנסיעות חזרה מאשקלון, כי כמה אפשר לאכול את אותו האוכל?"

"בשביל לייצב אדם אחרי טראומה צריך להחזיר תחושה של שליטה, יצירת סדר יום ופעילות. במלונות האלו זה בדיוק הפוך. אדם לא מסדר את המיטה שלו"

משפחות שאנחנו פוגשים במלון Enjoy בים המלח מדברות אף הן על האוכל. בשבוע הראשון והשני היה אוכל ברמה גבוהה, כמו שצריך להיות במלון. אולם אז המלון החליט להוריד את הסיווג שלו לבית הארחה, ורמת האוכל ירדה בהתאם, לדבריהן. אולם יותר מרמת האוכל, מפריע להן המונטוניות שלו: אותה הפסטה, עם אותו הרוטב, אותן הנקניקיות ואותו השניצל - כל יום. 

"הייתי מעדיפה פשוט להכין לי אוכל בחדר", אומרת אישה בתחילת שנות השישים לחייה, "אבל יש בעיה שהכול גם נורא יקר מסביב. 17 שקל לבקבוק של מים או מיץ. זו הזיה". לצד זה, גם היא אומרת שמה שבאמת מפריע זה חוסר המעש: "איך מעבירים את היום? משתגעים - מהחדר ללובי, מהלובי לחדר אוכל, ובחזרה ללובי".

אם לארבעה ילדים בשנות הארבעים לחייה, מתארת חוויה דומה, עם "האקסטרה" של לדאוג לילדים קטנים. כשאנו פוגשים אותה בלובי, בעלה לא נמצא לידה. לדבריה, הוא עוד יותר סובל מהמצב. "הוא ממש משתגע. הוא ספר, לפעמים הוא מציע פה ושם לאנשים להסתפר, אבל רוב היום פשוט אין לו מה לעשות והוא מטפס על הקירות". 

היא כמו גם אמהות אחרות שעמן שוחחנו, מדברות על היעדר מסגרת חינוך רצינית, כדבר שהכי מפריע להן. בבית מלון סמוך אמנם נפתח בית ספר, אך הוא עובד רק שלוש שעות בשעות הבוקר, ובחלל אחד יש מספר כיתות, כך שהילדים לרוב משחקים. פתרון לחטיבת ביניים ותיכון עדיין אין. 

ייתכן שבשבועות הקרובים המצב ישתפר, כאשר באזור המלונות יוקמו בתי ספר במבנים יבילים, אבל בינתיים צריך להתמודד, יום יום, עם המציאות כמו שהיא. והמציאות הזו יוצרת הרבה מתח. 

שבוע שעבר סיפרו להם שהם אמורים להיות במלונות רק עד השני בנובמבר. ביום ראשון אחר הצהריים הגיעה אליהם הודעה מנציגי העירייה שהשהות מוארכת עד ה-22 בנובמבר, עם אופציה להארכה עד סוף דצמבר

אלימות? אף אחד לא יופתע

בחדר האוכל אנחנו פוגשים חבורה של מתנדבים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, שנמצאים כאן כמעט מהיום הראשון ,מנסים לעזור במה שאפשר. הם מספרים שברגעים מסוימים של היום, אפשר לראות את סיר הלחץ המבעבע - צעקות של הורים על ילדים, בין זוגות, או סתם מישהו ששותה באמצע היום בלובי, ואפשר לראות עליו שהוא מנסה להשתכר. אם הדברים כאן יגלשו לאלימות, נראה שאף אחד לא יופתע. 

כמה מאות מטרים צפונה משם, במלון רויאל, להקה בשם "אקילוב" מנסה להרים את האווירה בשירי ריקוד קצביים, הופעות דומות מתקיימות בשעות הערב גם במלונות סמוכים. מלון זה התפרסם לפני שנתיים כאשר משרד הבריאות סגר אותו בשל בעיות תברואה. כמעט כולם כאן פנסיונרים, שפונו לכאן באופן מאורגן, שלושה ימים אחרי שהתחילה המלחמה. 

שלט שמוצב במהלך היום מעיד על פעילויות כמו משחקי חברה, סדנת סריגה או התעמלות, אבל לא נראה שהדברים האלו באמת עובדים. "שעמום, דיכאון, השמנה, לחץ", מספרת מרסל מימון על תחושותיה מאז הגיעה לכאן. "מה שאני עושה כל היום זה לישון, לאכול, לשבת, לבכות. אני ממש מדוכאת. להיות ככה, רחוק מהבית, מהילדים והנכדים. בבית יש את השגרה הקבועה שלך, ופה אני פשוט לא יודעת מה לעשות". 

בשעת ערב מחוץ למלון מתכנסת חבורה במעגל, של אנשים שהכירו אחד את השני כאן במלון. גרגורי מלר, פנסיונר, עדיין כועס על רגע הפינוי של הגמלאים שבו חמישה אוטובוסים המתינו חצי שעה, כשכל הנוסעים בפנים, על-אף הרקטות ששרקו מסביב. הוא ניסע לשכנע את הצבא, את הנהג, את מי לא. כלום לא עזר. 

שלושה שבועות אחרי הוא עדיין כועס. רוב יושבי המעגל פנסיונרים כמוהו, אבל יש גם כמה צעירים יותר. מסביב אנשים מקשיבים, מהנהנים, ואז כל אחד מספר על החוויה שלו. בהמשך השיחה עוברת לבשורה הטובה של הימים האחרונה, החיילת אורי מגידיש ששוחררה על ידי כוחות צה"ל. מהר מאוד השיחה עוברת לפוליטיקה. פרלמנט נולד. 

פרלמנטים כאלו נולדו השבוע גם במלונות אחרים. מחוץ למלון לאונרדו, ברחוב סנט ג'ורג' שבמזרח ירושלים, ישבו ביום ראשון כמה תושבי שדרות, גם הם הכירו אחד את שני כאן. אחד מהם מספר שהוא קרוב משפחה של עובדת בלשכת נתניהו, מה שמיד מצית את הוויכוח, איפה יאיר נתניהו - במיאמי, או ממש כאן בישראל, מסייע באריזות במחסן גדול של מתנדבים. התשובה ידועה אבל מתווכחים. 

באמצע הוויכוח נכנסת ליאת פרץ, עובדת העירייה, עם בשורות טובות - הגיעה הודעה על כך שהשכירים יקבלו משכורות מהממשלה ויהיו פיצויים לבעלי העסקים. את שמואל מלכיאל, בעל קייטרינג בעיר, זה מרגיע רק במעט. "אף אחד מהממשלה לא דיבר איתי עד עכשיו", הוא אומר. "היו אמורים להיות לי כמה אירועים במהלך נובמבר. הם כבר לא יהיו. חוץ מזה, הייתה הפסקת חשמל גדולה בגלל מה שקרה בשדרות וכל האוכל במקררים הלך. חוץ מהנזק הכספי הכבד, צריך גם לראות מי יפנה את הסחורה הזו. מתישהו, כשהדברים ירגעו, אני אצטרך לחזור לשדרות לטפל בזה ובעוד דברים שקשורים לעסק. בינתיים אני כאן, מנסה להעביר את הזמן". 

גם בירושלים אין שקט

גם מחוץ למלון עץ הזית הסמוך, מתכנסת לה חבורה אקראית. שם אנחנו פוגשים את שמי אבודרהם, מי שבימי שגרה עובד כטבח בקייטרינג בקיבוץ אור הנר הסמוך לשדרות. הוא הגיע לכאן עם אשתו ושלושת ילדיהם הקטנים. "איך אני מעביר את הזמן? בלהשתגע", הוא אומר. "ללכת, להסתובב סתם בכל מיני מקומות. אני רגיל לעבוד 16-17 שעות ביום, משמרת כפולה. העניין הזה של חוסר העבודה זה פשוט אסון עבורי". 

"אני רגיל לעבוד 16-17 שעות ביום, משמרת כפולה. העניין הזה של חוסר העבודה זה פשוט אסון עבורי"

בשבת האיומה אבודרהם ראה את הקרבות עם המחבלים מחלון ביתו. השבוע, גם במרחק הזמן והמקום, המצב הביטחוני המעורער ממשיך לרדוף אחריו. בתחנת הרכבת הקלה "שבטי ישראל", כ-200 מטרים מהמלון שלו, אירע ביום שני פיגוע דקירה ומי שסייע בניטרול המחבל היה תושב שדרות, שהחל באופן זמני לעבוד כפקח בעיריית ירושלים. 

"עד שסוף-סוף התחילו כאן איזשהו סוג של בית-ספר, אז בגלל הדקירה הכניסו את הילדים חזרה למלון", הוא מספר. "היה כאן ברחוב מלא צבא, מלא למשטרה, זה גרם פה לכולם לסטרס. אתה מחפש לברוח קצת לשקט שלך, ובא כזה אירוע ומחזיר אותך אחורה".