א', חברת קיבוץ ניר עם, מתגוררת כרגע בדירה שכורה בתל אביב. היא עושה זאת בעל כורחה, וכך גם היא רואה את הצעד המסתמן הבא - מעבר של תושבי הקיבוץ ממלונות ודירות שכורות בעיר למתחם קראווילות ליד קיבוץ עין צורים שבאזור לכיש. "למה שאגור בקראווילה ביישוב זמני אם אני בכלל לא מתכננת לחזור לניר עם?" היא תוהה בשיחה עם שומרים. "אם אני כבר יודעת מה אני רוצה, למה אני לא יכולה להתחיל את החיים שלי במקום אחר?"

קיבוץ ניר עם, המרוחק כשני קילומטרים בלבד מגבול רצועת עזה, ניצל מטבח ה-7 באוקטובר רק בזכות התושייה והגבורה של חברי כיתת הכוננות שלו, בראשות ענבל ליברמן. חברי הקיבוץ שהו בחודשים האחרונים בשני מלונות בתל אביב תחילה, ולאחר מכן חלקם עברו לדירות שכורות תוך שהם נעזרים בסיוע הממשלתי (200 שקלים ליום למבוגר, 100 שקלים לילד). "אין הבדל מהותי בין ניר עם לקיבוצים אחרים בנגב המערבי. באותה מידה זה יכולנו להיות אנחנו. אני אוהבת את ניר עם, גדלתי שם, אבל ב-7 באוקטובר משהו התמוטט. מיציתי את החיים שלי שם", אומרת א'. "אם לא היה את העניין הכלכלי, אז בכלל לא הייתה שום התלבטות בנוגע להחלטה להתחיל את החיים במקום אחר. יש לנו משכנתא גדולה על הבית שבנינו וכרגע ברור שלא נוכל למכור אותו. מבירור ראשוני עם הקיבוץ הבנתי שלא מגיעים לנו פיצויים. אם נרצה לפתוח פרק חדש במקום אחר - זה עלינו. כרגע, לא אמכור את הבית. אני מניחה שבשלב מסוים כן יהיה שוק של שכירויות. אבל לשם, אני לא אחזור".

קארין רבנה, גם היא תושבת ניר עם, עזבה את הקיבוץ ב-2019 לאחר אחד מסבבי הלחימה ברצועת עזה ואף התראיינה על כך לערוץ 13. לדבריה, מאז 7 באוקטובר פונים אליה חברים מהקיבוץ כדי להתייעץ. "אנחנו אומרים תודה על זה שעברנו לפני כל מה שקרה, אבל זה מלווה ברגשות אשם כלפי אלו שנשארו ועברו את החוויה הקשה הזו", היא אומרת. "לא הסכמתי לגור שם על הרבה פחות ממה שקרה באוקטובר. לכן, אני בהלם שאנשים רוצים לחזור".

לדברי רבנה, היא מרגישה כמו זו שסימנה שאפשר גם לעזוב. "לדעתי לא כדאי לחזור. אני אומרת להם 'אף אחד לא ישמור עליכם, יפקירו אתכם שוב'. מצד שני, אנשים מחוברים מאוד לאזור וגם את זה אפשר להבין. 

"כלכלית", היא ממשיכה, "אין מה לעשות אחרי האירוע הזה. אתה מחליט לעזוב? יופי, אבל אף אחד לא יקנה את הבית שלך. זה מאוד מתסכל. כשאני עזבתי, יכולתי למכור את הבית. ממש כואב לי על מי שרוצה לעזוב עכשיו ולא יכול למכור. לצערי, אני מאמינה שכעת הדברים יהיו הפוכים - מי שיחזור יקבל פיצוי מהמדינה לא מי שעוזב. זה הרבה יותר נוח לה. חבל, לדעתי לאנשים שנפגעו מגיע פיצוי. הרי באותו יום הפקירו אותם ולא נתנו להם את הדבר הבסיסי ביותר - ביטחון". 

"אני אוהבת את ניר עם, גדלתי שם, אבל ב-7 באוקטובר משהו התמוטט. מיציתי את החיים שלי שם", אומרת א'. "אם לא היה את העניין הכלכלי, אז בכלל לא הייתה שום התלבטות בנוגע להחלטה להתחיל את החיים במקום אחר"

עתיד בערפל

סוגיית הפיצויים לתושבים שהחליטו שלא לחזור הביתה, היא אחת הסוגיות הרגישות בכל מהלך השיקום של הנגב המערבי, האזור שנקרא "עוטף עזה". אף-על-פי-כן, שום גורם ממשלתי, ובכלל זה מנהלת תקומה, שהוקמה בסוף אוקטובר כדי לשקם את האזור, לא מתייחס לסוגייה. לתקומה יש רכזים בכל יישוב וגם במועצות האזוריות ובשדרות, והם מן הסתם מודעים היטב להלכי הרוחות בקרב התושבים - חוזרים או מתכננים לעזוב, אך הדבר לא מפזר את הערפל. נושא הפיצויים לעוזבים הוא "הפיל שבחדר".

זמן ההכרעה בנושא הולך ומתקרב. בשבועות האחרונים המדינה החלה להפעיל לחץ כדי שתושבי הנגב המערבי - לא כולל יישובי הגדר וקיבוצים הרוסים - יתחילו לחזור לבתיהם. כך, הוצג מתווה חזרה הכולל תמריצים כספיים שיכולים להגיע עד ל-62 אלף שקלים למשפחה עם ארבעה ילדים שתחזור בתחילת מארס (המענקים הם לפי גודל המשפחות ופוחתים ככל שהחזרה מאוחרת יותר). המדינה לא הסתפקה רק ב"גזר" של מענק החזרה ובמקביל כולל המתווה גם מקל בדמות קיצוץ של 40% בתשלומים החודשיים, שנועדו לתשלום שכר הדירה. זאת ועוד: לפי פרסומים מהשבועות האחרונים נדרשו אנשי חינוך מהאזור לחזור אליו ולא יוצאו לחל"ת, מלונות החלו לדרוש ממפונים להתפנות ועוד. 

"הממשלה, ברור, לוחצת לחזור לקיבוץ, אבל לא מצהירה על זה שיש ביטחון", אומרת א', "הקיצוץ של מענק האכלוס הוא יריקה בפרצוף שלנו. אומרים לנו - חברים, הכסף נגמר, בואו תמשיכו להיות מגן אנושי למרות שהמלחמה לא נגמרה. פלא שהם בכלל לא עוסקים באלו שלא רוצים לחזור בכלל?" 

מיכל קריב, תושבת מפלסים, קיבוץ שתושביו יכולים לחזור, לכאורה, כבר עתה, משתפת שגם היא לא רוצה לחזור לקיבוץ. "אני אומרת לך חד-משמעי - אני לא מתכוונת לחזור לאזור. באנו לגור כאן, כי ידענו שמגן עלינו הצבא הכי חזק בעולם ועכשיו אני כבר לא סומכת על זה. המשפחה שלי רוצה לחזור, ובמובן הזה אנחנו בבעיה. אבל, אצלנו בקיבוץ 55% לא מתכוונים לחזור עד הקיץ, וחלק מהם לא רוצים לחזור בכלל". 

קריב, שמתגוררת בהרחבה של הקיבוץ, מודעת לסוגיית הפיצויים. "המדינה לוחצת על אנשים לחזור כדי לא לפצות אותם. הרבה יותר קל לה להחזיר את האנשים, ובגלל זה היא ממש מציעה להם שוחד. הרבה אנשים יחזרו מתוך אילוץ כלכלי כזה או אחר. אסור לנו להיכנע לדבר הזה. פשוט אסור, במיוחד שאף גורם מהקבינט לא אמר, בקולו, שבטוח לחזור לכאן". לדברי קריב, "את הבית שלנו לא נוכל למכור או להשכיר. אני מעריכה שאף אחד לא ירצה לגור באזור בתקופה הזו. לדעתי, המדינה חייבת לפצות את המשפחות שלא יחזרו. היא צריכה לעשות דלתא של כמה שהבית שלי היה שווה לפי ה 7.10 וכמה הוא שווה אחרי, ולפצות בהתאם. התייעצתי עם אנשי מקצוע, והם העריכו בפני שייקח בין 7 ל- 10 שנים כדי להחזיר את השווי. אם נצטרך - ניקח עורך-דין ונתבע את המדינה". 

קארין רבנה, שעזבה את ניר עם ב-2019: "ממש כואב לי על מי שרוצה לעזוב עכשיו ולא יכול למכור. לצערי, אני מאמינה שכעת הדברים יהיו הפוכים - מי שיחזור יקבל פיצוי מהמדינה לא מי שעוזב. זה הרבה יותר נוח לה. חבל, לדעתי לאנשים שנפגעו מגיע פיצוי"

 הנושא עלה בעבר

סוגיית הפיצויים לעוזבים עלתה בשיחות פנימיות שהתקיימו במנהלת תקומה בשבועות הראשונים לעבודתה וכן בשיחות לא רשמיות עם תושבי הקיבוצים. ראש המנהלת, תא"ל (במיל') משה אדרי, אמר אז "אלו שלא ירצו בכלל לחזור הם חלק מהתרחיש שהצבנו לפנינו. זו סוגיה שנטפל בה באופן פרטני. צריך ללמוד את הדבר הזה. לא נכריח משפחה לחזור ליישוב, אבל זה אומר שנצטרך למצוא להם פתרון. בנוגע לשאלת ערך הנדל"ן של הבתים לעומת מקומות אחרים בארץ - עם כל משפחה שרוצה בכך, נשב ונסתכל איך פותרים את זה". 

"בהתחלה אמרו שאנשים שלא ירצו לגור ביישוב שבו חוו את הטראומה – ישוקמו במקום אחר. זה נאמר בהתחלה באופן מאוד ברור. היום זה קצת פחות ברור"

"בתקומה אין כרגע עבודת מטה שעוסקת בפיצויים למי שיחליט לעזוב", אומר יוני דעאל, רכז המנהלת בקיבוץ בארי. "יש דיבורים על זה שתוקם ועדה ציבורית שתעסוק בנושא, שמעתי את זה מכמה אנשים, אבל אין שום דבר קונקרטי. אני חושב שצריכה לקום ועדה כזו. זו סוגיה מאוד מורכבת, עם הרבה מאוד היבטים, על אחת כמה וכמה במקרה של בארי, שהוא קיבוץ שיתופי (בניגוד לקיבוצים אחרים, בבארי הבתים שייכים לכלל החברים – ש"ש)".

יו"ר קיבוץ ניר עוז, אסנת פרי, שמעה בתחילת הדרך דברים בסגנון דומה. "המדינה הקימה את תקומה כדי לשקם את הנגב המערבי. היא גם רוצה למחוק את הכתם הזה של 7 באוקטובר. בקיבוצים שנפגעו מאוד קשה, לדעתי, יהיו רבים שלא יחזרו. אם לא יהיו מספיק שיחזרו, אז המדינה תיישב שם אוכלוסייה אחרת".

מדברים אתכם על אלו שלא יחזרו בכלל? 

"בהתחלה אמרו שאנשים שלא ירצו לגור ביישוב שבו חוו את הטראומה – ישוקמו במקום אחר. זה נאמר בהתחלה באופן מאוד ברור. היום זה קצת פחות ברור. היום מתפתלים סביב הנושא הזה. בעניין הזה, לדעתי, לא תהיה להם ברירה. יש כאן יותר מדי נפגעים. זה עסק מאוד לא פשוט".

הוסכם באופן לא פורמלי שתפוח-האדמה הלוהט יעבור למשרד רה"מ, שבתורו יקים ועדה שתדון פרטנית בבקשות של משפחות שיבקשו לעזוב. כשלושה חודשים חלפו ולא הייתה שום הודעה על הקמת ועדה

מבירורים שערך שומרים עולה שבחודש וחצי הראשונים לפעילותה הייתה בתקומה כוונה לתת מענה לתושבים שלא ירצו לחזור. בכירי תקומה שמעו באותה תקופה אמירות קשות של תושבים על חוסר אמון בצבא ובמדינה ועל כך שלא יחזרו אלא במצב של שקט מוחלט וללא צל של איום ולו אף של רקטה אחת. אנשי תקומה החלו להיערך לכך ואף למדו את מנגנון הפיצויים בקיבוצים השיתופיים (כמו בארי) והמופרטים (שם הבעלות על הבית פרטית והוא ניתן למכירה). ההבנה בתקומה הייתה שבשני המקרים המדינה תצטרך לפצות עוזבים בין היתר בשל קריסת מחירי הנדל"ן. ואולם, ככל שחלפו השבועות הבינו בכירי מנהלת תקומה שיש סתירה קשה בין הרצון להחזיר תושבים ולעודד נוספים להגיע - בהשקעה של מיליארדי שקלים - לבין מתן פיצוי לעוזבים. מבחינתם אנשי תקומה, מדובר בשני כוחות מנוגדים שהם לא יכולים להכיל. 

את הדילמה הזאת הציגו בכירי תקומה ליוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש-הממשלה ואנשיו, בישיבה שהתקיימה בתחילת דצמבר שהנושא העיקרי שלה היה ניסוח החלטת ממשלה ראשונה על האופן שבו יבוצע שיקום האזור. בעקבות הישיבה הוסכם באופן לא פורמלי (כלומר, ללא מסמך רשמי שפורסם בנוגע לכך) שתפוח-האדמה הלוהט יעבור למשרד ראש הממשלה, שבתורו יקים ועדה שתדון פרטנית בבקשות של משפחות שיבקשו לעזוב. בהמשך דובר על כך שאנשי משרד המשפטים והאוצר יסייעו בקביעת קריטריונים וכן וכי בראש הוועדה יעמוד שופט. ואולם, נראה שהדברים נשארו ברמת הדיבורים בלבד. במשרד האוצר, לדוגמה, לא קיבלו שום פנייה - רשמית או לא רשמית, ממשרד ראש-הממשלה. כמו-כן, על-אף שחלפו כמעט שלושה חודשים לא הייתה שום הודעה רשמית על הקמת הוועדה. במילים אחרות מי שגמלה בליבו ההחלטה לעזוב את עוטף עזה ולעבור למקום בטוח יותר, צריך כעת לקוות שיוסי שלי יקדם את הנושא.

ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה לכך, כי "הוועדה בשלבי הקמה ותתכנס רק לאחר שתתברר סופית סוגית המפונים. נושא פיצוי אנשים שאינם מעוניינים לחזור יצטרך לעבור בהחלטות ממשלה לאחר שיגובש מתווה שייתן מענה במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות".

מיכל קריב, תושבת מפלסים: "אני אומרת לך חד-משמעי - אני לא מתכוונת לחזור לאזור. באנו לגור כאן, כי ידענו שמגן עלינו הצבא הכי חזק בעולם ועכשיו אני כבר לא סומכת על זה. המשפחה שלי רוצה לחזור, ובמובן הזה אנחנו בבעיה"

האתגר הנפשי

מפתיע ככל שיהיה, דווקא מצבם הנפשי של התושבים מקל על המדינה להתעלם מפיל הפיצויים שבחדר. הם עצמם חוששים לדבר על אופציית העזיבה, לפחות לא באופן גלוי. דוגמה טובה לכך היא הודעת הוואטסאפ שהפיצה י', תושבת אחד המושבים באזור גדרות, ובו סיפרה כי מכרה שלה מבארי מבקשת לקנות בית באחד מיישובי גדרות. יום לאחר מכן אותה אישה מבארי הפצירה בי' למחוק את ההודעה מטעמי דיסקרטיות. "יש כאן פחד להיחשף", מספרת י'. "אני לא יודעת בדיוק למה, אבל נראה לי שיש כאן גם אי נעימות קודם כל מול הקהילה עצמה".

בארי, שיותר ממאה מחבריו נרצחו במתקפת הטרור, הוא אחד משלושת קיבוצים (לצד ניר עוז וכפר עזה) שיזדקקו לשיקום הממושך ביותר - ההערכות מדברות על כשלוש שנים לפחות. לקיבוצים אלו, בדומה לחמישה קיבוצים נוספים בנגב המערבי, אישרה מנהלת תקומה לעבור כקהילה אחת למקום אחר, עד שיסתיים השיקום הפיזי המלא. בשלב זה, אף אחד מהקיבוצים - אלה שמחייבים שיקום נרחב ואלה שיזדקקו לשיקום מצומצם יותר - לא קיבל מתקומה אפילו לוח זמנים משוער.

יו"ר קיבוץ נחל עוז, אסנת פרי: "המדינה הקימה את תקומה כדי לשקם את הנגב המערבי. היא גם רוצה למחוק את הכתם הזה של 7 באוקטובר. בקיבוצים שנפגעו מאוד קשה, לדעתי, יהיו רבים שלא יחזרו. אם לא יהיו מספיק שיחזרו, אז המדינה תיישב שם אוכלוסייה אחרת"

חוסר הבהירות בנוגע למשך השיקום הפיזי, אך גם בכל הקשור להחלמה הרגשית והנפשית מהטראומה, משרתת כאמור את המדינה. לכאורה, זהו פרק זמן שבו לא צריך להתחייב על הישארות או עזיבה. "יש דיבור כזה אצל חברים בבארי", אומר דעאל מבארי, ומציין כי יש מספר חברים בקיבוץ שפנו אליו בנוגע לשאלת הפיצויים לעוזבים ואף טענו שהם מייצגים חברים נוספים. "נחוץ זמן כדי לטפל בטראומה ולקבל החלטה מושכלת. גם מי שדיבר איתי על עזיבה לא שולל את ההיגיון הזה, הוא רק רוצה לדעת מה יש לו ביד".

דעאל חושף כי לפני כשלושה חודשים ערך בארי סקר בקרב תושביו (אחרי האסון - כ- 1,100 חברים וחברות, כולל קטינים) בנוגע לשאלת החזרה לקיבוץ. הרוב הגדול ענה שהוא רוצה לחזור. עם זאת, 30% ענו שהם לא יודעים לענות על השאלה ורק 0.3% אמרו שהם בטוחים שלא יחזרו. בקרוב אמור הקיבוץ לערוך סקר נוסף. בקיץ צפויים החברים לעבור ממלון שבו הם שוהים בים המלח ומדירות שכורות ברחבי הארץ למתחם קראווילות בקיבוץ חצרים הו יתגוררו עד לסיום העבודות לשיקום הקיבוץ.

במקרה של ניר עוז, חלק מהתושבים עברו לבנייני מגורים בשכונת כרמי גת שבקריית גת. הקשישים עברו למתחמי דיור מוגן ברמת אפעל ובלהבים. "הקהילה שבורה ומרוסקת", מספרת חברת קיבוץ שעברה לקריית גת. "המבוגרות לא רצו לבוא לפה, אז הן הלכו לדיור מוגן. צריך להבין שיש הרבה אנשים פגועים שצריך לטפל בהם. על חזרה אף אחד לא מדבר. אנחנו לא יודעים כמה אנשים יחזרו, מה יהיה מצבם, מה יהיה המצב הגבול, ומה יהיה מצב הקיבוץ".

"יש חבר'ה צעירים, שהיו תושבים אך לא חברים, שמחפשים כעת מקום אחר", היא ממשיכה. "גם מבין החברים היו כאלו שאמרו שהם לא יחזרו. אבל, הדברים עוד לא נאמרו בצורה רשמית. גם אצל מי שרוצה לחזור, הדברים מורכבים. יש אנשים שרוצים לשנות עכשיו את כל הקיבוץ, כדי שלא יפגשו בבית השרוף של השכנים שלהם. יש שרוצים שיבנו את הבתים במקום אחר. אחת המחשבות היא להעביר את המבנים לצד היותר מערבי. בעצם, לבנות מחדש את כל שטח המחנה של הקיבוץ (בתי המגורים והמבנים הציבוריים – ש"ש) במקום אחר".

"אנשים לא רוצים לחיות ליד 'שביל המוות', המקום שבו הם ראו חברים שלהם נרצחים מול עיניהם", אומרת אחת מחברות כפר עזה. "אם המדינה רוצה שכמה שיותר אנשים יחזרו, היא צריכה להיענות לדרישות של אנשים שרוצים לעשות זאת, אבל לא בדיוק לאותו הבית"

בקיבוצים אחרים שוקלים עוד פתרונות

מחשבות מסוג זה לא קיימות רק בניר עוז, כמובן. בקיבוץ כפר עזה, שתושביו מפוזרים בין מלון שפיים, מלונות אחרים ודירות שכורות, יש המהרהרים באפשרות שלא לחזור ואם כן - אז בדרך אחרת. "אנשים לא רוצים לחיות ליד 'שביל המוות', המקום שבו הם ראו חברים שלהם נרצחים מול עיניהם", אומרת אחת מחברות הקיבוץ. "אם המדינה רוצה שכמה שיותר אנשים יחזרו, היא צריכה להיענות לדרישות של אנשים שרוצים לעשות זאת, אבל לא בדיוק לאותו הבית. לאלו שלא רוצים לחזור בכלל, אין מענה מצד המדינה. מנהלת תקומה לא מכוונת לשם ולא מעלה את זה כאפשרות. לאנשים האלו אין כתובת". 

לדברי חברת הקיבוץ, בכפר עזה יש מחלוקות בנוגע ליום שאחרי. מצד אחד, אלו שרוצים להישאר כקהילה אבל במקום אחר, ומצד שני, אלו שרוצים לחזור לקיבוץ. "לא הייתי פוסלת את האפשרות שיקום כפר עזה א' וכפר עזה ב', ולא רק כאן, אלא גם בקיבוצים אחרים", היא אומרת. "אני מדברת על אנשים שמסרבים לחזור לאותו המקום, אבל כן רוצים לגור יחד במקום אחר, אולי במרחק קצת יותר גדול מהגבול. פיצולים בתנועה הקיבוצית זה לא דבר חדש. יש כאלו שמתעקשים לחזור בדיוק לאותו המקום, אבל להקים את הבתים והשבילים במקומות אחרים בגלל הזוועות שהיו. יש שרוצים להעתיק את כל הקיבוץ למקום אחר, כמו במודל של בארות יצחק ונירים (שני הקיבוצים הועתקו אחרי מלחמת השחרור: בארות יצחק עבר למרכז, נירים עבר למקום סמוך – ש"ש)".

לדברי תושבת כפר עזה, ראש מנהלת תקומה אמר בשיחה עם חברי הקיבוץ שהוא יודע שהדבר עשוי לקרות. יחד עם זאת, הוא הוסיף כי כתפיסת עולם, הם, כמנהלת, לא מציגים את זה כדי לא לעודד. "מה שקורה כרגע הוא שהערפל שקיים בנוגע לתאריך החזרה מסתיר את הוויכוחים הפנימיים לגבי אופן החזרה", היא מסכמת. "למדינה זה גם נוח שתהליך השיקום של הקיבוץ ייקח זמן ממושך".

אריה שרייבר, 91, חבר קיבוץ נירים: "ההחלטה אם לחזור או לא לחזור היא לא בידי ראש הממשלה אלא בידי הנכדה שלי, שיש לה שלושה ילדים קטנים. אם יבוא זוג צעיר ויגיד 'אני לא רוצה לחזור לקיבוץ נירים' – צריכים לפצות אותו על הכסף שהוא השקיע על הבית"

גם בקיבוץ כיסופים, שאמור לעבור בשבועות הקרובים מהמלון בים המלח למתחם קראווילות ביישוב עומר עד שישוקם, יש התלבטויות. "אני לא יודעת מה אעשה ביום שנסיים את השהות בעומר", מודה אחת החברות. "אני רק יודעת שהתשובה הנפוצה ביותר אצל החברים בנוגע לשאלה אם חוזרים לקיבוץ היא 'לא יודעת/לא בטוחה'. גם אנשים שהיום אומרים שהם לא יחזרו לקיבוץ, אי-אפשר לדעת מה יגידו בעוד חצי שנה. הכול תלוי בביטחון, שכרגע נעלם. בהיעדר ידיעה, איך בכלל אפשר לצפות מהורים שיחליטו לגבי המשפחות שלהם? אישית, אני יודעת שיהיה לי קשה מאוד לחזור לכיסופים במצב שבו הממשלה לא חותרת להסדר מדיני".

אריה שרייבר הוא חבר קיבוץ נירים, שעקר בעקבות מתקפת הטרור והמלחמה לבאר שבע. ממרום גילו, 91, הוא סבור שהדורות הצעירים הם שצריכים להחליט בסופו של דבר לגבי החזרה. "ההחלטה אם לחזור או לא לחזור היא לא בידי ראש הממשלה אלא בידי הנכדה שלי, שיש לה שלושה ילדים קטנים", הוא אומר. "אם יבוא זוג צעיר ויגיד 'אני לא רוצה לחזור לקיבוץ נירים' – צריכים לפצות אותו על הכסף שהוא השקיע על הבית. לעתים מדובר ב-1.5 מיליון שקל. אני מעריך שיהיה איזה תהליך מוסדר, מנגנון של פיצויים. מוכרח להיות תהליך כזה כי בקיבוץ מופרט - הבית הוא כל הרכוש של זוגות צעירים. כרגע, רבים לא מסוגלים להחליט. יש חרדה, וחרדה קשה. אנשים לא מאמינים לממשלה הזו אחרי כל מה שקרה. החזרה היא לא שאלה כספית, פיזית או אדריכלית, היא בראש ובראשונה שאלה נפשית".

תושבי קיבוץ אור הנר חוזרים לבתיהם בתחילת מארס. רובם יעשו זאת אחרי שהות ממושכת במלון אוריינט בירושלים. אחרים עברו בינתיים לדירות שכורות והיו גם כאלו שנסעו לחו"ל. בשיחה עם חברי קיבוץ הנמצאים במלון התברר שהשוהים בחו"ל או בדירות שכורות עשויים שלא לחזור הואיל ואינם שבעי רצון מההחלטה שהתקבלה (ברוב של 70%) לחזור כעת. גם בקרב השוהים במלון, לא כולם היו  מרוצים מההחלטה. ביניהם כאלה שאמרו לשומרים, כי בכוונתם להתגורר בזמן הקרוב באשקלון, כדי לבחון את המצב הביטחוני, ובינתיים הילדים יחזרו למסגרות החינוך בקיבוץ.

"אני מתכוונת לחזור למרות שאני פסימית מאוד לגבי המצב הביטחוני ולא פוסלת שיהיו עוד חדירות ליישובים", אומרת תושבת הקיבוץ. "אם נרצה לעזוב, זה לא יהיה בקצב של ממשלת ישראל או של חמאס. נחזור באמצע השנה הזו, נסגור עוד שנה בבית שלנו, ואז אראה אם אני בצער רב נאלצת לעזוב. זה יהיה חסר אחריות להישאר לגור במצב של חוסר ביטחון בסיסי. אני לא רוצה לעזוב".

עמרי פרי, מנהל קהילת קיבוץ יד מרדכי, שרוב חבריו נמצאים כעת במלונות באזור חדרה וקיסריה אך עתידים לחזור הביתה בקרוב, שומע אף הוא את החששות. "האמירה הכללית שלנו היא שאנחנו חוזרים הביתה, חוזרים לפתח את הנגב המערבי", הוא אומר. "יש אנשים שבאו ודיברו איתנו והביעו חששות. אמרנו, 'חבר'ה, הכול בסדר. מבינים ומכילים הכול. וגם אומרים לכם - מה שנכון היום אולי עוד כמה חודשים לא יהיה נכון, בשני הכיוונים'. אולי מישהו חוזר ועוד כמה חודשים יהיה לו קשה ויחליט שלא. ועל אותו משקל יכול להיות מישהו יחזור ועוד כמה שנים ירגיש אחרת. אנחנו קיבוץ מופרט, ועדיין יש את האפשרות לתת למישהו לצאת לחופש. הוא יכול להשכיר את הבית שלו במשך כמה שנים, יתנו לו עוד זמן להחליט לגבי עתידו. המודלים האלו קיימים".

בנובמבר ערך קיבוץ יד מרדכי כנס למתעניינים במגורים בהרחבה החדשה. לדברי פרי, בכנס השתתפו כ-50 מתעניינים מבין בני הקיבוץ ותושבים, מספר נמוך ביחס למספר המתעניינים לפני 7 באוקטובר, אך הוא אופטימי. "בקרוב נארגן כנס נוסף, למתעניינים מבחוץ. להערכתי, רשימות ההמתנה למגורים בקיבוצים יחזרו, ולא רק אצלנו - בכל קיבוצי האזור".