"אני וכמה חברים אספנו שאריות מהמזבלה ובנינו מהם משהו"

מספרם של הפועלים הפלסטינים שהגיעו לעבוד בישראל עד סגירת הפרצות בגדר, קצת לפני פסח, היה סוג של תעלומה. דיווח של צה"ל מינואר מדבר על כ- 102,450 היתרים קבועים, 12,500 היתרים עונתיים, ועוד כ-12 אלף היתרים שניתנו לפלסטינים תושבי עזה. כמה פלסטינים חצו דרך פרצות בגדר ללא היתר? תלוי את מי שואלים. ישראל הרשמית אינה מפרסמת מספר אולם ארגוני זכויות אדם מעריכים שדובר על 40-50 אלף שהגיעו בחסות העלמת עין שנמשכה שנים.

בעקבות גל הפיגועים, שלחלקו היו אחראים שב"חים, עשה צה"ל מאמץ מרוכז וסגר את רוב הפרצות בגדר. רק בעוד תקופה, אומרים גורמים שונים, יהיה ברור כמה הצליח המהלך לצמצם את מספר השב"חים. אגב, כל המעורבים מסכימים כי חלק לא מבוטל מהשב"חים יכלו לקבל היתרי עבודה אולם בחרו שלא לבקש אותם בשל עלותם שיכולה להגיע גם ל-2500 שקל לחודש, סכום שמשולם למתווכים למיניהם. להערכה הזאת מצטרף מחקר של בנק ישראל מ-2019 שהעריך כי סך ההכנסות מסחר בהיתרי עבודה לפועלים פלסטינים עומד על כ-480 מיליון ש"ח לשנה. המדינה, לפחות ברמת ההכרזה, מתכוונת לטפל בבעיה הזאת.

כך או אחרת, היקפה העצום של התופעה יצר בישראל "תעשיית שב"חים" הכוללת מגוון רחב של שירותים - מהסעות מאזור גדר ההפרדה לערים בישראל, דרך מכירת רב קו במחיר מוזל, ועד הקמת מרכזי איסוף יומיים שבהם דוכנים למזון וצרכים אחרים של הפועלים.

קושי משמעותי עבור הפועלים הפלסטינים היא סוגיית הלינה. רובם יעדיפו להישאר בשטח ישראל כדי לחסוך את הנסיעות ואת חציית הגדר, וסגירת הפרצות בגדר רק העצימה את הצורך הזה.

מציאת מקום לינה הוא סוגיה מאתגרת ויקרה. רבים מהפועלים ישנים באתרי הבנייה, במסעדות ובחנויות שבהם הם עובדים, ובאופן יחסי לאפשרויות, מספרים השב"חים בציניות, מדובר בתנאי פאר נחשקים. אחרים שעובדים בגוש דן שוכרים על בסיס יומי מיטה בדירות צפופות שלרוב מאכלסות פליטים מאריתריאה וסודן. וישנם גם מי שנדרשים לפתרונות אחרים וכך צצו בטבע, לרוב סביב יישובים ערבים, חושות רבות הבנויות משאריות של חומרי בניין, פחים גליים, קרטונים ויריעות ניילון.

התנאים בהם נוראיים: הקור בחורף האחרון היה צורב, אין חשמל ואת המים סוחבים בג'ירקנים ממקומות העבודה. המזון מבוסס על קופסאות שימורים שאינן מתקלקלות. מדי פעם פושטת המשטרה על ריכוזי החושות ושורפת אותן. בשבועות האחרונים סייר שומרים בין דרי החושות. הנה סיפוריהם.

מ' מאזור ג'נין: "הקושי העיקרי היה הקור"

מ' הוא נער כבן 16 שמגיע לישראל מכפר באזור ג'נין. בשנה האחרונה הוא עובד כטייח באתר בנייה ליד חיפה. בתקופה הזאת הוא נעצר על ידי המשטרה והחשש ממעצר נוסף דוחף אותו להסתתר במטע זיתים לא רחוק ממקום העבודה שלו. את הקופסה בה הוא ישן הוא בנה משאריות שמצא בזבל, מזונו מבוסס על קופסאות שימורים ובלילות הוא מתכסה בשמיכה דקה. את הטלפון הסלולרי שלו הוא טוען בחנות ביישוב קרוב. "הקושי העיקרי היה הקור בחורף", הוא אומר. "היה קפוא בלילות ולא הצלחתי להירדם. ארבע שעות שינה היו לשינה מצוינת".

מ' מספר שהוא משתכר כ-200 ש"ח ביום שמהם הוא משלם את הוצאות השהיה שלו בישראל. חודש שבו הוא מרוויח כ-4,000 שקלים, הוא אומר, הוא חודש מצוין.

ח' מג'נין: "אין לי היכולת לבחור, חייבים פרנסה"

ח' מגיע לישראל מג'נין. הוא בן 21 וכמי שהגיע לעבוד בחקלאות בישראל כבר כשהיה בן 11, הוא מכיר היטב את הפרצות בגדר ההפרדה. כיום הוא עובד בבניה וחושש מאוד מהמשטרה, שכן אם ייעצר שוב יופעל כנגדו עונש מאסר על תנאי שהוטל עליו לאחר הפעם אחרונה שבה נתפס. "אין לי את היכולת לבחור, חייבים פרנסה ואיפה שיש אני עובד", הוא מסביר ומספר ששכרו היומי בישראל עומד על 250 שקלים שמהם נשארים לו אחרי הוצאות כ-100 שקלים.

החושה שבה הוא מתגורר היא כבר השלישית שלו אחרי שאת השתיים הקודמות שרפו שוטרי סיור. היא גדולה יחסית ועמו ישנים בה שני פועלים פלסטינים נוספים. "בנינו אותה משלטי חוצות ישנים שמצאנו בזבל", הוא מספר, "ויש לנו שלוש מיטות, ארון ואפילו חתיכת ראי לסדר את השיער בבוקר".

ועדיין הוא מוסיף התנאים קשים: קר בלילות, את המים הם מביאים בג'ריקן מהישוב הקרוב, המזון הוא קופסאות שימורים והג'וקים מציקים.

ל' מג'נין: "תחנת המשטרה רחוקה עשר דקות מפה"

ל' מג'נין חדש יחסית לעבודה בישראל עם ותק של ארבעה חודשים בסך הכול אצל קבלן שיפוצים. למרות הזמן הקצר שלו בישראל הוא כבר ספג עונש על תנאי בגין שהיה בלתי חוקית וחושש מאוד מהמשטרה. "תחנת המשטרה רחוקה עשר דקות מפה. כל כמה שבועות מגיעים לכאן שוטרים, מרביצים לנו ושורפים את החושות", הוא מספר. החושה הנוכחית שלו היא השלישית שהוא בונה. כמו אצל שכניו גם כאן חומרי הבניה הגיעו מהזבל עם כמה טוויסטים מקוריים.

כך למשל אחרי שהרוח העיפה כמה פעמים את הגג, קיבע אותה ל' באמצעות שני מזרונים ישנים וכבדים. לקור ששרר בחורף, הוא אומר, זה לא באמת עזר.

א' מאזור חברון: נעצר 15 פעמים אבל אין אלטרנטיבה

א' מכיר היטב את ישראל. הוא בן 25 מאזור חברון ומאז גיל 14 הוא חוצה את גדר ההפרדה בחיפוש אחר עבודה. כשהיה בן 17 מצא מקום בנצרת בו הועסק כשלוש שנים, אולם מאז הוא עובד על בסיס יומי. הוא נשוי ואב לשתי פעוטות, בני שנתיים ושלוש, והמפרנס היחיד במשפחה. שכרו נע סביב ה-300 שקלים ליום שמהם הוא מוציא כמאה שקלים על השהות בישראל, בעיקר הסעות ומזון. במשך השנים הוא נעצר פעמים רבות - 15 לפי הערכתו - אולם לדבריו הוא ממשיך להגיע כי אין לו אלטרנטיבה תעסוקתית אחרת.

הקבלן שמעסיק את א' מתיר לו לישון בחדר לא גמור באתר הבניה. לא מאוד נוח אולם עם חשמל ומים א' רואה עצמו כבר מזל בהשוואה לפועלים אחרים ולא מתלונן.

"כל עובד פלסטיני שישן בטבע רק רוצה לקבל מזרן ושמיכה בתוך בניין או בית", א' אומר.

י' מאזור חברון: "בלילות מסתובבים כאן חיות בר וכלבים וזה מפחיד"

"אספתי דליים מהמזבלה ומהעבודה וסידרתי אותם אחד ליד השני. על זה שמתי מזרון ועל זה אני ישן. בלילות מסתובבים כאן חיות בר וכלבים וזה מפחיד", מספר לשומרים י', צעיר כבן 18 מאזור חברון. הוא עובד עם קבלן שיפוצים ואת הבקתה בנה עם חבר מעיירת מגוריו מחומרי בניה שמצאו בזבל ומכאלה שקיבלו כתרומות מתושבים באזור.

לעבודה הוא יוצא מדי יום בחמש בבוקר ולחושה הוא חוזר רק אחרי רדת החשיכה, סביב 19:00. התנאים אומר י', "קשים מאוד".

ג' מג'נין: "אנחנו מכירים את השטח פה והשוטרים לא"

"לא חוזרים לג'נין עכשיו. מי שחוזר הביתה יודע שאי אפשר לחזור לעבוד כי החיילים עומדים על הפרצות בגדר, ויורים בכל מי שמנסה לחצות", מספר לשומרים ג' בן ה-22.

הוא מוסיף שלאחרונה הגבירה המשטרה את הפשיטות על הבקתות ולכן הפועלים עברו לאזורים מרוחקים יותר. "אנחנו מכירים את השטח פה והשוטרים לא, ולכן כאשר הם באים אנחנו בורחים ומצליחים להסתתר.

לפעמים, כשתופסים מישהו, הם משתמשים בטייזר חשמלי, והשוק שלו מכאיב יותר מכדור חי".

המשך צילומי הגלריה

‍