בהתחלה, זאת אומרת לאחר כמה ימים קצרים של הפנמה, כבר היינו על הקצה, כל אחד על הקצה שלו או שלה. אבל בכל מקרה, אפוקליפסה, אחרית הימים. כל אחד כפי שהיא מתרגמת לחזון שהוא רואה בדרך כלל מול עיניו. רואי השחורות שבינינו ראו חודשים ארוכים של מגפה, רחובות שוממים, מגרשי כדורגל הופכים לבתי קברות ענקיים, חזירי בר משוטטים בחופשי ברחובות שהיו פעם הומים, "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" (דברים לה), משבר כלכלי שיביא את כולנו לחרפת רעב וקיום בתנאי הישרדות.

גם רואי הוורודות חזו באפוקלפיסה ממשמשת ובאה, אבל עבורם היא היתה צעד אחרון ומתבקש למיטוט המערב, על ערכיו הקפיטליסטיים, התעשייתיים, המזהמים. הנה כדור הארץ, אמא אדמה, מנחיתים עלינו סטירת לחי עזה, כדי להשיב לאנושות על התעללותה בטבע ובצמחיה וניצול חומרי הגלם שהיא אוצרת בחובה. הנה הבריאה עצמה מראה לנו את אחדותה במלוא הדרה, כיצד רפרוף כנפיו וירוס אחד שמתפרץ בסין משבית בתוך כמה חודשים את כל העולם כולו.

המאמינים באל אחד ובביאת המשיח, ראו בוירוס המסתורי והבלתי נודע את האלגנטיות של ההשגחה האלוהית, אשר מצליחה להשבית את כל התנועה האווירית והציבורית ברחבי העולם, לסיים מלחמות עקובות מדם, להעמיד מנהיגים נפוחי חשיבות עצמית מול אזלת ידם, וזאת ללא ירייה של אף כדור אחד, בלי מוות אינסופי של צעירים וילדים. אזמל אלגנטי של השגחה חומלת הקוראת לשינוי מוסרי.

בין היהודים שבהם, היו אף שראו בעיתוי של שיא החרפת הסגר במשך חג הפסח, אות לכך שהנה כבר המשיח המיוחל עומד בפתח, בדיוק כפי שהיה בגאולת ישראל ממצרים כמה אלפי שנים אחורה בזמן, המשחית בחוץ, ובני ברק וירושלים שמעולם לא שקטו לרגע מצהלות ילדים מרחובות, נדמו כחוצות כפר שמריהו וקיסריה.

אלה ואלה ועוד חוזים ונביאים רבים אחרים הבטיחו לנו שמה שהיה, זה כבר לא מה שיהיה. נלמד להסתפק במשפחה הקרובה, בבית, בקהילה, נפסיק לצרוך כל כך הרבה, לעבוד יותר מדי, נגלה בתוכנו פיוס ואחווה ועוד כמה פינות רגשיות רכות ומודעות יותר לעצמן.

אך בינתיים, אחרי שגילינו שאפשר ולפעמים אף כדאי לחגוג את ליל חג החירות בצמצום, ובזום, גילינו עוד דבר חשוב, שפיוטי ליל הסדר וחג הפסח המהללים את יציאתנו מעבדות לחירות, הצליחו להסתיר מאיתנו עד כמה ובאיזו קלות הסכמנו לוותר על החירות שלנו, זו שהושגה בכל כך הרבה דם ועמל ותפילות ותקוות של אלפי שנים.

אולי נשכיל ללמוד, כיצד בגלל הבל פה של כמה מנהיגים שאמינותם היתה ועדיין מוטלת בספק גדול, אנחנו מוכנים להניח אזיקים על ידינו. אולי נבין, באיזו קלות אפשר להבהיל מיליארדי אנשים ולכפות עליהם הגבלות קשות בחופש התנועה, ההתאגדות והעיסוק, ללא שתיירה ירייה אחת. אין צורך יותר בהפעלת צבא, משטרה או הפעלת כלי נשק. די לנו שמפחידים אותנו באיום בריאותי קטן או גדול וכבר אנו מוסרים את המפתחות לעצמאותו וחירותנו מרצון.

היה מוצדק או לא – ימים יגידו. אך ללא ספק, ראינו את המנוס האנושי מחופש במלוא עוזו. עד כמה רובנו מתמסרים להגבלות ומבררים בקפדנות של חרדים את הלכות המרחק האסור מן הבית. נוכחנו עד כמה אותו עם "קשה עורף", מרדני וסורר הפך לעם צייתן ומתמסר למנהיגות לא ראוייה. את השיעור על הקלות וחוסר האחריות שבהם התייחסנו לחירויותנו הבסיסיות נצטרך לעכל ולהפנים מהר. חירות ניתן לאבד ברגע – לזכות בה מחדש יכול לקחת גם דור שלם.

‍

‍

‍

‍