"אחד הרגעים שנחרטו לי הכי חזק ממסע הצילומים שלי בפזורה הבדואית, בתקופת הקורונה, היה רגע שבו צילמתי דווקא בובות (התמונה בהמשך הגלריה). בובות של רוכל שהיו פרושות לצד תחנת אוטובוס, מחכות לקונים. לא יכולתי שלא לחשוב 'למה שאיזושהי ילדה בעולם תרצה כזו בובה?'. גדלתי בהונגריה ואני זוכרת מצוין את בובות הברבי המזויפות שהגיעו לשם - עם שיער זול וצביעה זולה - כאלה שהייתי מחזיקה ביד ומרגישה רק את העליבות שלהן, ואת הידיעה שהן לא הדבר האמיתי. הבובות האלה הזכירו לי את ההרגשה מאז. והן היו ענקיות - בגובה של 47 ס"מ כל אחת. כמו להקה ענקית של כלות־דמה מחכות לאיסוף.

"להפתעתי, היה להן ביקוש ענק. מסתבר שהילדות הבדואיות מחכות לבובה הזו - שהיא מתנה מסורתית לרמאדן, ומקבלות אותה כבר מגיל שנתיים - כשהיא עוד גבוהה מהן. היא מיועדת, ככה הסבירו לי, להזכיר להן את החלום הגדול למצוא חתן. בקהילה הבדואית, ילדה היא כלה בהמתנה.

"זו לא היתה הפעם הראשונה שבה המפגש עם הבדואים הזכיר לי את נוף הולדתי - ואת קהילת רומה הצוענית שחיה בו. צועני הרומה והבדואים חולקים הרבה מאפיינים משותפים - שתיהן קהילות דתיות־מסורתיות, מרובות ילדים, שמדשדשת בשולי החברה תוך שהן שומרות על חייהן בשמורות סגורות. ובכל זאת, אצל הבדואים יכולתי לראות איזו תנועה שלא הכרתי ממקביליהם הצוענים - פגשתי חברה שאמנם מחתנת מוקדם, אבל תומכת באופן משמעותי יותר באמהות הצעירות. בחיים שאינם מוסדרים ומודרניים, "אבל במקביל גם עם מתן חשיבות הולכת וגדלה לחינוך והשכלה לילדים.

הבית הבדואי עצמו נראה לפעמים כמו הכלאה של שני עולמות: סלון שהוא אוהל עם שטיח ואש בוערת, ומאחוריו חדר בנוי ובו טלוויזיה עם מסך ענק וג'ויסטיק. חצר עם קולטי אנרגיה סולארית על הגג, ומדורה לשריפת אשפה בחוץ. נראה היה לי, בהתבוננות מבחוץ, שהחברה הזו כבר עשתה לא מעט צעדים כדי להתקדם למקום אחר. השאלה אם יהיה לה את האומץ לעשות גם את החצי השני של הדרך".

‍ביאה בר קלוש, צלמת הפרויקט

"אני יודעת שהיו דיבורים מסביב כשהקמתי עסק. אני לא התייחסתי - מה שהיה אכפת לי זה שיהיה טוב לי ולילדים שלי"

ג'מלאת אבו מוסא, יזמית עסקית, תושבת רהט

"רהט של היום היא לא רהט של פעם. היא מקום של פערים מהקצה עד לקצה. בכל תחום חיים. אפשר לראות את זה בתחום הפיזי הכלכלי, שיש בו אנשים שגרים באוהלים מצד אחד ואנשים שגרים בשכונת וילות מהצד השני, אפשר לראות את זה על האנשים עצמם - שיכולים להיות רועי צאן בלבוש מסורתי או נשים בג'ינס שהולכות לחדר כושר ולקאנטרי קלאב (אם כי אולי צריך להגיד שחדרי הכושר כאן הם נפרדים), ולפעמים אפשר לראות את הפערים האלה סתם ככה על מהלך חיים של אשה אחת.

"הנה אני, נולדתי לאבא קאדי, שהיה נשוי לשתיים. אשה אחת עם 13 ילדים, ואמא שלי - שילדה עוד 15. היינו משפחה של 28 אחים. בגיל 16 וחצי התחתנתי והתחלתי ללדת. זה מה שעשיתי בחיים - הייתי בבית. בגיל 28 ילדתי את הילד השמיני, ילד הסובל ממוגבלות שלחרדתי לא תפקד כמו אלו שלפניו. יצאתי למסע של בירור רפואי - הכל בסתר, מחשש מה יגיד בעלי. חודשים של בדיקות הביאו לגילוי שלילד יש מחלה מטבולית נדירה - עד כדי כך שהוא החולה היחיד הידוע בה בישראל. אם נדבר תכלס הילד הוא צמח. יצטרך להיות על כסא גלגלים כל ימיו ולקבל טיפול כמו תינוק.

"במשך תקופה הסתרתי את המידע הזה. ידעתי באיזו חברה אני חיה, ידעתי מה יגידו. ידעתי איך יגיב בעלי.אבל כשהודיעו לי מקופת חולים שהולך להגיע הציוד הרפואי לילד, הגיע הרגע לספר. ובאמת - כשסיפרתי לבעלי, הוא לקח את זה כל כך קשה שעשרה ימים הוא לא היה מסוגל לצאת מהבית. ביום שבו הוא יצא לראשונה - הוא נפצע קשה בתאונת דרכים, ובבית החולים היו מוטרדים לא רק ממצבו הפיזי אלא גם הנפשי. אני זוכרת שהלכתי אליו לבית חולים ברזילי ואמרתי לו: תקשיב לי, אנחנו לא המשפחה הראשונה בעולם שזה קורה לה. ודברים נוראיים יכולים גם לקרות באמצע החיים. אנחנו הולכים לעשות את זה כמו שצריך, אתה תראה.

"אחרי המהלך הזה, גם הילדים - שסירבו בהתחלה לקבל את הבשורה על אח חריג, אימצו אותו בגאווה. הם ממש עשו לו מסיבת הפתעה. ואני - שנשארתי עכשיו לא רק עם ילד שדורש טיפול מיוחד אלא גם עם בעל שלא יכול לחזור לעבודה מלאה ולפרנס, יצאתי לדרך חדשה. מתוך הבנה שאני לא יכולה יותר להסתמך על עזרה מבחוץ, הלכתי לאמא שלי ולוויתי ממנה 700 שקל. בכסף הזה קניתי קופסאות של קרמים. וישבתי להכין מוצרי קוסמטיקה בדרך שבה למדתי בילדותי מסבתא שלי: מדבש, קטניות וחומרים טבעיים שהיו זמינים לי בבית. את הקרמים ארזתי בקופסאות ויצאתי למכור אותם. כיוון שלא הייתי חברה מוכרת, הייתי מראה ללקוחות שאני טועמת את הקרם. הבטחתי להן - 'אם זה לא מזיק לקיבה - זה לא מזיק לפנים'. והלקוחות קנו. חזרתי הביתה עם 1,400 שקל.

"בעלי התנגד לכל הפעלתנות הזאת, אמר שאני צריכה להיות בבית לטפל בילדים. אז הייתי קמה לפני ארבע בבוקר, מבשלת, מנקה, מקלחת את הילד, מכינה לו אוכל מרוסק, כותבת סדר יום לכל אחד מהילדים ורק אז יוצאת לעבודה - למכור את המוצרים שלי. והייתי חוזרת תמיד עד 14:00 כדי להוציא אותו מהמעון.

כשמצבו של הילד התדרדר ולא יכולתי לנסוע יותר רחוק, הודעתי לבעלי שאני צריכה להתחיל לעבוד מהבית. הוא התנגד מיד - איך, איפה, מאיזה כסף. ניגשתי לארון שלי, הוצאתי 38 אלף שקל מזומן ואמרתי לו - הנה הכסף, תבנה לי פה את מה שאני צריכה.

"היום יש לנו פה מרכז מבקרים שמארח קבוצות של עד מאה אנשים ללינה ועד 250 לארוחות. אני מעבירה כאן סדנאות בישול מסורתי וערוכה לכל סוגי התיירים שמגיעים לפה. בקבוצה האחרונה שהגיעה לפני הקורונה פתחתי שולחן טבעוני, שולחן בשרי, שולחן ללא גלוטן ושולחן כשר. אני ממשיכה לייצר ולמכור את מוצרי הקוסמטיקה, ואני אסירת תודה לבן הקטן שלי, שהוא בן 12 היום, שהביא כל כך הרבה אור לחיי.

אני יודעת שהיו דיבורים מסביב כשהקמתי עסק, אני יודעת שהיו דיבורים על הילד. אני לא התייחסתי - מה שהיה אכפת לי זה שיהיה טוב לי ולילדים שלי. ילדים שלמדו לפעול ולעשות, להיות בקשר עם העולם ולעזור תמיד לכל אחד. היום כמה מהם כבר סטודנטים. לומדים רפואה במולדובה, כלכלה וניהול תעשייתי בספיר. יש עוד אחת שמתכננת רפואה".

יש לך כבר בנות נשואות?

"לא, עוד לא, אינשאללה, שיבוא כבר. הגדולה שלי בת 23. באו כבר כמה בחורים לבקש את ידה והיא לא הסכימה. הם לא התאימו לה, ואני לא מכריחה. היא תדע לעשות מה שטוב לה".

"5,000 ילדים בגילאי שלוש עד שש ביישובים הלא מוכרים בכלל לא מגיעים למוסדות החינוך. זה נתון מטורף אבל אף אחד לא עושה עם זה כלום. זה נתון שהיה מגיע לכותרות ראשיות אם היה מדובר על מגזר אחר"

סולימאן אלעמור, מנכ"ל אג'יק - מכון הנגב

"תקופת הקורונה תופסת אותי כועס קצת יותר מהרגיל. בכל תקופת משבר, החלש בחברה הופך להיות עוד יותר חלש, וזה בדיוק המקרה גם בחברה הבדואית. חברה שסובלת ביום יום, מאז ומעולם, מתנאי מחיה קשים להחריד: ישובים בלי מים, בלי ביוב, בלי בתים ראויים. ובתקופה כזאת פתאום בולט המחסור בתשתיות טכנולוגיות ללמידה מרחוק. אבל גם בלי הלמידה מרחוק, גם בימים של מציאות רגילה - אלפי ילדים בדואים נאלצים לצעוד קילומטרים ברגל לכל כיוון כדי להגיע אל מוסדות החינוך שלהם. אני מדבר על גנים, על ילדים בכיתות נמוכות. ילדים שהולכים בליווי אח קצת יותר גדול במקרה הטוב.

"5,000 ילדים בגילאי שלוש עד שש ביישובים הלא מוכרים בכלל לא מגיעים למוסדות החינוך. זה נתון מטורף, והוא מסתובב בממשלה, במ.מ.מ (מרכז המחקר והמידע של הכנסת) ובעוד מקומות אבל אף אחד לא עושה עם זה כלום. זה נתון שהיה מגיע לכותרות ראשיות אם היה מדובר על מגזר אחר.

"על ראשם של מאות ואלפים מהילדים האלה מרחפת גם סכנה ממשית של הריסת הבית. אלפי בתים נהרסים בשנה ואני לא יודע אם מישהו עוצר בכלל לחשוב מה זה עושה לנפש של ילד שראה את הבית נהרס. זה בלי לדבר על הבעיה המעשית של חברה שהריבוי הטבעי שלה לא רק שלא מקבל מענה בבנייה, אלא מקבל את ההפך - הריסה והצטופפות. בתקופת הקורונה המשמעות של זה היא לא רק נפשית אלא בריאותית. התוצאה היא תחלואה, אובדן לימודים. אובדן פרנסה.

"פעם, כדי שאדם בדואי יבקש סיוע באוכל - היה צריך להתהפך העולם. זה נוגד את כל הקודים של כבוד עצמי. אבל בשנה האחרונה אנחנו רואים שהאנשים איבדו את הבושה והם מגיעים במספרים גדולים אל לשכות הרווחה ומבקשים סיוע. התחושה שלי היא שהקורונה החזירה את החברה הבדואית כמה שנים אחורה, וזה בזמן שהיא עובדת קשה על שיפור והתקדמות.

"אני עצמי, בוגר האוניברסיטה העברית במדיניות ציבורית ומנכ"ל ארגון, התעקשתי לבנות את הבית שלי בכסייפה, להראות שלא צריך לעזוב מקום כזה כדי להיות חזקים. ואנחנו באמת מתחזקים - אפשר לראות בבירור יותר ילדים שמקבלים חינוך, יותר נשים שלומדות ועובדות. אבל הנתונים עדיין עגומים מאוד. יותר מ-20% נשירה בתיכונים, תאונות ביתיות, אלימות. חלק מזה באמת נובע מתנאי מחיה נוראיים - כשאין לך חצר, מקום החניה והמרחב לשחק בו הם אותו מקום. אבל זה גם מקום של חוסר מודעות, של בחירה ובעיקר - של משבר מנהיגות ענק. המנגנון המסורתי דעך, אבל לא קם לו עדיין תחליף פוליטי או מקצועי. המעבר בין מסורתיות למודרנה לא יכול להיעשות בקיצורי דרך. זו חברה שצריכה להביא את כל החוזקות המסורתיות שלה אל האפשרויות החדשות והטובות.

"משמעות השם 'אג'יק' הוא 'אני בא לקראתך', ואנחנו מנסים בכל הכוח לסייע לבדואים להגיע יותר מוכנים לעולם. שיידעו מיומנויות למידה, תכנון משפחה, עסקים. ובעיקר - שייראו באור חיובי את החיים ואת מה שיש להם להציע. אני חושב שהסדרה של 15-20 יישובים לא מוכרים תוכל להרגיע מאוד את הנגב ולעזור לכולם לעבור ממצב השרדות למקום רחב יותר שמאפשר התפתחות".

"הממשלה מסתכלת על הקרקעות. אבל גם על עתיד הילדים בחברה הזאת ועל המוביליות שלה. זה הרגע שבו צריך לגייס את המשאב הכי חשוב כנראה בסיפור הזה - אמון"

יריב מן, מנהל האגף לפיתוח כלכלי וחברתי בחברה הבדואית במשרד הכלכלה

"עשינו מיליון טעויות. אנחנו הראשונים להודות בזה. גם השר הכי ימני שעבר פה במשרד הודה בפה מלא: פתחנו פער של 70 שנה עם החברה הבדואית. הממשלה טעתה המון לאורך הדרך. אבל עכשיו, אנחנו מנסים לתקן. בשנים האחרונות כתבנו תוכנית חומש מסודרת, הקצבנו יותר משלושה מיליארד שקלים במטרה לצמצם את הפערים - השקענו בהקמת מוסדות ציבור - מתנ"סים, גנים, תגבור תשתיות, תחבורה ציבורית ועוד. עד לפני לא הרבה שנים רק ההגעה אל ומהיישובים הבדואים היתה משימה כמעט בלתי אפשרית.

"אנחנו מנסים לראות את מצוקות היומיום של האנשים ולסייע בפתרון בעיות כמו פינוי אשפה, מימון קייטנות לילדים והצבת מצלמות אבטחה להגברת הביטחון האישי ואכיפת החוק. בתקופה האחרונה השקענו 20 מיליון שקלים בפריסת רשתות וויי־פיי בחינם - זה מקרה יחיד ויוצא דופן בחברה הישראלית, אבל הבנו שיש כאן צורך קריטי להמשך החיים והלימודים, ושמשפחות רבות לא יכולות לשלם על זה.

"בתוך הררי הצרכים, אנחנו מקדמים תוכניות רווחה ספציפיות שמכוונות גבוה - למשל דרך תקצוב עמותת תמר, עמותה למצוינות בחינוך שמתגברת את לימודי המתמטיקה, האנגלית והמדעים המדויקים במטרה להצעיד את הנוער הבדואי אל האקדמיה. חלק גדול מהסטודנטים הבדואים לומדים בחברון או בג'נין - לא כי זו משאת נפשם אלא כי הם לא מצליחים להתקבל לאקדמיה הישראלית. ואלו שכן מתקבלים - נושרים לרוב במהלך או בסוף שנה א'.

"המפגש בין סטודנט בדואי לסטודנט ישראלי הוא כל כך לא שוויוני - לא בהקשר של הרמה הלימודית, אלא בזה שבשעה שהסטודנט הישראלי הוא בוגר תנועת נוער, צבא, טיול בדרום אמריקה - עמיתו הבדואי מפחד פחד של ממש מהשפה, מהמנגנון ומהחברה. צורך פשוט לגשת למשרד הדיקאן הוא בשבילו לפעמים משימה מערערת. התוכנית הזאת מנסה לאפשר לסטודנטים הבדואים חוויית לימודים לא מאיימת. שלושה מחזורים של כ-400 סטודנטים בכל אחד כבר נמצאים בצנרת האקדמית עכשיו, בליווי שלנו ובמלגות מלאות. אנחנו מחכים לראות אותם יוצאים מהצד השני אנשים שיכולים להצעיד את עצמם ואת החברה שממנה באו קדימה.

"ועם כל ההתקדמות הזו, צריך להבין שאנחנו נמצאים עכשיו בנקודה כואבת וקריטית. הקהילה הבדואית צריכה להחליט לאן פניה. אנחנו עובדים כל הזמן על שיח משותף עם המנהיגות הבדואית, שיח בגובה העיניים שמאפשר לשני הצדדים לתת ולקבל ביקורת. ולשני הצדדים יש על מה. כולנו יודעים שיש מחלוקת קשה על הקרקעות, אבל זה רגע שצריך בו להסתכל על התמונה הרחבה ולהבין שבלי פשרות ובלי שיתוף פעולה, הבעיה לא תיפתר. נכון, הממשלה מסתכלת על הקרקעות. אבל גם על עתיד הילדים בחברה הזאת ועל המוביליות שלה. זה הרגע שבו צריך לגייס את המשאב הכי חשוב כנראה בסיפור הזה - אמון".

‍