מירושלים לבית שמש, מתל אביב לחיפה ולטרמינל 3, מאות אלפי ישראלים מכל גווני הקשת הפוליטית יוצאים לרחובות מדי שבוע זה שבעה חודשים, במחאה על ההפיכה המשפטית. פרויקט תיעודי מיוחד של הצלם יונתן בלום מביא את הפנים מאחורי תנועת המחאה הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל
בסוף 1990 עליתי מבריטניה עמוס בתקוות לעתיד טוב יותר. במשך תקופה מסוימת, במקביל לתהליך השלום והבום הכלכלי של התקופה, האופטימיות הקוסמית הזאת הרגישה במקום. אבל רכבת ההרים של ההיסטוריה הישראלית לא עצרה באותה תחנה, ושלושת העשורים שאחרי היו עמוסים באירועים מטלטלים: רצח רבין, האינתיפאדה השנייה, מיתון, ההתנתקות, מלחמות בלבנון ובעזה, חוסר יציבות פוליטית והרשימה עוד ארוכה ומוכרת. אולם גם על הרקע הזה שבעת החודשים האחרונים תחת הקואליציה הקיצונית של בנימין נתניהו, מרגישים כמו השפל העמוק ביותר בתולדות ישראל.
מדי מוצ"ש מתכנסים ברחבי הארץ מאות אלפים המחזיקים במגוון רחב של דעות פוליטיות כדי למחות על מה שהממשלה מכנה "הרפורמה המשפטית". בנוסף התקיימו במשך החודשים האלה עוד עשרות הפגנות ספונטניות, שהפכו לתכופות ולאגרסיביות יותר ככל שהממשלה המשיכה בחקיקה. היקף ההפגנות ומשך הזמן שבו הן מתקיימות מעוררי השתאות.
כמו רוב הצלמים בהפגנות, נשביתי באנרגיה שלהן ובקנה מידה העצום, ממנו אפשר להתרשם מצילומי האוויר שמתפרסמים כל העת. אולם בשונה מהמבט העילי שמבקש לתת דגש להיקף האירוע, צמצמתי את המבט על מנת ללכוד את האינדיבידואלים, שהם בעיניי הלב הפועם של ההפגנות. התחלתי לצלם דיוקנאות של המפגינים באמצעות תאורת אולפן מאולתרת - פלאש קטן ומטרייה שהצמדתי למוט שאחזה אשתי לילך. שימוש ב"מתקן" הזה איפשר לי להאיר את הסובייקט שמולי, "להעלים" חלק ניכר מהסביבה, וכך להדגיש את הנחישות השקטה של המפגינים.
השתתפות במחאה מזדמנת היא דבר טריוויאלי למדי. הפגנה מדי שבוע במשך יותר מחצי שנה, לעומת זאת, מצביעה על נחישות עמוקה להילחם, ולנצח בקרב על הדמוקרטיה.
שמואל גדל בלונדון ועלה לישראל עם משפחתו ב-2014. הוא נשוי עם ארבעה ילדים ועובד במגזר הפיננסי.
"גדלתי בלונדון כיהודי, אז אני מודע היטב לאופן שבו מתייחסים למיעוטים, אבל ישראלים רבים, שגדלו כחלק מרוב יהודי פה, לא סופרים את הצרכים של קבוצות מיעוט".
יובי גדלה בחיפה, ישראל, ועברה לווייטנאם ב-2016, שם היא עובדת כמורה לחינוך גופני. היא גם מלמדת קרב מגע. היא מבקרת בישראל במשך חודש מדי שנה.
"במקום לקבל החלטות לטובת המדינה, החלטות הממשלה החדשה מבוססות על אינטרסים אישיים ועל ביזה של המדינה. כחברה בקהילה הקווירית, אני מרגישה מאוימת מהממשלה הזו. אני רוצה להרגיש שהמדינה שלי מקבלת אותי, ולהיות מסוגלת להתחתן עם מי שאני רוצה".
לוי הגיע לישראל מניו יורק לפני יותר מ-40 שנה והקים את הקהילה הרפורמית "קול הנשמה" בירושלים. הוא גם ממקימי ארגון "רבנים לזכויות אדם". הוא נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לארבעה נכדים.
"אני מגיע להפגנות מתוך תחושה של דאגה עמוקה לגבי הכיוון שאליו המדינה צועדת. הממשלה הזו מורכבת מהרכיבים האפלים ביותר בחברה הישראלית והיא מנווטת את המדינה לכיוון אנטי-דמוקרטי, אולטרה-לאומני ומלא בשנאת זרים. מלאו לי 70 אתמול וככה אני חוגג".
דרור גרה בדירת שותפים. רווקה ועובדת כמהנדסת איכות בחברה לבדיקת תוכנה.
"אני כאן בגלל כל החוקים שהממשלה הזו מנסה להעביר שיהפכו את המדינה לדיקטטורה. גם העתיד האישי שלי פה מרגיש מאוים מהשנאה שמכוונים חברי כנסת בקואליציה לקהילת הלהט"ב שאליה אני שייכת".
הוריו של בנצי היגרו ב-1948 מהודו שם היו חלק מהקהילה היהודית של קוצ'ין. הוא עובד כגנן ויש לו שלושה ילדים.
"אני מתאושש מתאונת אופנוע קשה, ועדיין עובר שיקום במרפאת חוץ, אבל לא יכולתי להישאר בבית יותר. אני מבין שבחיים אתה לא יכול להשיג את כל מה שאתה רוצה, אז אני זורע את זרעי הצדק עכשיו בתקווה שהילדים שלי יחיו בעתיד בחברה טובה יותר".
טוביה סיים לאחרונה את לימודיו בתיכון ממלכתי דתי ואמור להמשיך ללמוד בישיבת מחניים שבגוש עציון לפני שיתגייס לצה"ל. הוא ייסד את סניף ירושלים של תנועת הנוער "עכשיו הנוער", שהוקמה בתגובה לתוכניות הממשלה לשנות את מערכת המשפט.
"האמונה שאלוהים ברא את האדם בצלמו מאלצת אותי להתנגד לכל צורות הגזענות, כולל ההתנהגות הגזענית של הממשלה החדשה. הדמוקרטיה נועדה להגן על זכויותיהם של כל האנשים ולהבטיח שוויון, והממשלה מערערת את ההגנה הזו. אנחנו כבר רואים אלימות מוגברת נגד פלסטינים ונגד חברי קהילת הלהט"ב".
מאז שפרש מעבודתו כבנאי ומעצב, יוסי מייצר שמן זית אורגני. הוא דור רביעי לילידי הארץ; סבו וסבתו היו בין 66 המשפחות שהקימו את תל אביב. הוא נשוי, אב לשלושה בנים ושתי נכדות.
"לפני זמן לא רב, ישראל הייתה מקום שונה מאוד. רוב הפוליטיקאים בממשלה החדשה הם גזענים והומופובים שמייצגים צד מכוער וקולני של החברה הישראלית. הם מייצגים מיעוט קטן שכופה את האג'נדות הקיצוניות שלו על רוב הישראלים, שהם בעצם אנשים טובים".
בני הזוג ברודי עלו מארה"ב ב-1978, רוברט מניו יורק וקורי משיקגו. רוברט הוא פרופסור בדימוס לספרות רבנית וקורי פרופסורית לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. יש להם חמישה ילדים ועשרה נכדים.
רוברט: "אנחנו יהודים אורתודוקסים אבל מבחינה פוליטית אנחנו בשמאל. אנחנו כאן כמעט כל שבוע מאז תחילת ההפגנות. מה שהממשלה עושה מזעזע. זה כאילו שיש רצון מכוון שכל הממשלה הזאת תהיה מורכבת מאסירים לשעבר ומעבריינים מורשעים לעתיד".
עד לפני פחות משנה נאוה עבדה כעורכת דין. מאז עזבה את משרדה כדי להתמסר למאבק על הדמוקרטיה. היא גדלה במשפחה ימנית-דתית בירושלים, אבל חזרה בשאלה לפני כ-16 שנה.
"אני אוכלת את החסכונות שלי, אבל מרגישה שיש לי משימה גדולה; אני מובילה אלפי מפגינים ואנחנו משנים דברים. אני מארגנת כמה קבוצות של פעילים, מקבלת באופן יומיומי מידע לגבי מיקומם של פוליטיקאים מהקואליציה ומיד שולחת למקום אנשים כדי להפגין".
לוורדה יש ארבעה ילדים, 13 נכדים ושלושה נינים. היא נולדה בקיבוץ עין חרוד והתגוררה רוב חייה בירושלים. היא עבדה כארכיאולוגית ברשות העתיקות ולימדה באוניברסיטת בר אילן. ענת גרה ביישוב הקהילתי אלון הגליל והיא עובדת כסייעת בבית ספר יסודי בירושלים. היא מתארחת אצל סבתה עד שתמצא דירה משלה.
ורדה: "אני באה לכאן כל שבוע. בדרך כלל אני מוצאת מישהו שילווה אותי, אבל אם אין אף אחד פנוי, אני באה לבד. אני לא יכולה לשבת בבית ולא לעשות כלום בזמן שהממשלה הזו הורסת את הערכים של המדינה שעזרתי לבנות".
ענת: "אני לא מאמינה שאפשר להפריד בין הכיבוש לבין המאבק על הדמוקרטיה. ישראל היא אנטי-דמוקרטית מטבעה כל עוד שהיא כובשת שטח ואוכלוסייה פלסטיניים. סבתא שלי מסכימה איתי, אבל לא מאמינה שזה נכון מבחינה אסטרטגית להעלות את הרעיון המפלג הזה בהפגנות האלה".
עבאס, שנולד וגדל בנצרת למשפחה מוסלמית, עבר לטוסקנה ב-1991, שם הוא עובד כיום כסיסמולוג שמייעץ לגוף המחקר הלאומי של איטליה. הוא גרוש ללא ילדים.
"כל יום חמישי בערב מאז החלו ההפגנות בינואר, אני טס לישראל לסוף שבוע, כדי להיות פה בהפגנות. כמעט שלא תמצאו ערבים מפגינים; הם מרגישים מאוימים ומנוכרים על ידי ים דגלי ישראל שמונפים בהפגנות ומכך שגנרלים לשעבר נואמים בהן".