ביום שני עוד הייתי בירושלים מתוך מחשבה שמרכז הסיפור שם. קצב האירועים בשבועיים האחרונים מטורף: תפילות הרמדאן בהר הבית, ההפגנות בשער שכם והעימותים בשייח' ג'ראח, מגיעים אחד אחר השני ובקצב שרק הולך ומתגבר. 

מאז תחילת המהומות האוויר רווי בהרבה אדים של דלק שרק מחכים לגפרור, אבל אני - כמו כולם כנראה - מתעלם ומקווה לטוב. ריקוד הדגלים, שישראל מחליטה ברגע האחרון לשנות את מסלולו ולא לאפשר את מעברו בשער שכם, הוא שריקת פתיחה. ואיזו שריקה: סירנות שמחרידות את ירושלים מדווחות על טילים מעזה ומבהירות לכל מי שהדחיק שבעתיד הנראה לעין טוב לא הולך להיות כאן. 

בבת אחת הסיפור משתנה וממשיך להשתנות בערך כל שעה. אני נוסע בין אזעקות למהומות בערים מעורבות; בין אנשים נואשים שמחפשים מחסה לזריקות אבנים וקריאות גזעניות; בין מכוניות שרופות למראות של מלחמת אזרחים. 

 אם איפשהו נותר רצון בדו-קיום ושלום, בחיים שלווים ושקטים, הם כנראה מסתתרים היטב. ישראל, תמונות מלחמה.

‍