כסו את הפנים, זאת חובה, זה החוק. קנו במחיר מופקע את הזכות שלא להדביק אחרים. לא רק בוירוס, אלא גם במילים, בזעקה, ברסיסי הרוק היוצאים לא מן הפה אלא מעומק הלב. בימי מגיפה כאב וזעם הם רק בעיניים ואי אפשר לראות אותם ממרחק או מבעד לעדשות משקפיים מכוסות אדים.

והקול מטושטש ועמום והאוויר דליל. אצבעות בלתי נראות לופתות את הצוואר, אפשר לזהות אותן, הקול קול יעקב והידיים ידי המושכים בחוטים. הגומיות לוחצות מאחורי האזניים, פיסת הבד נשאבת פנימה, מרגישים את מרקמה על הלשון. אל תחנקו עכשיו, אסור, אין מספיק מכונות הנשמה.

סגרו את הדלת, נתקו את הקו, קבלו את הדין. מה אפשר לעשות, זה מה שיש, אלה החיים. טקסט שהוא חלום של כל במאי של מציאות שאנחנו שחקניו. תיאטרון אבסורד שבו כל מיזנסצינה מסתיימת במסך יורד וחושך.

פעם, בתרבויות אחרות, בזמן עבר, חבשו מסכות כדי להתמודד עם פחדים. והנה עכשיו גם אנחנו, שומרים נפשנו מהממית כמי באר ואש כיריים. רק שבינתיים קיר נופל וגג נדלק. והלא נודע וחוסר האונים מנצחים את הציווי "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסיכה לא תעשו לכם".

הימים הם ימי מסכות. ודמוקרטיה זקוקה לקול חזק וברור, לאספקת חמצן סדירה ולפנים גלויות.

‍