א

רבעה הוסטלים עברה בחמש שנים יעל, אוטיסטית בת 28 בתפקוד בינוני. בכולם חוותה אלימות, הזנחה ויחס כה גרוע עד שמשפחתה לא יכלה עוד להכיל את הפגיעות בה. אחרי שלוש תלונות במשטרה ושורה של פניות עקרות למוסדות ולמשרד הרווחה, החליטו בני משפחתה לעשות לכך סוף במחיר יקר: לשכור דירה, ולקחת על עצמם את הטיפול ביעל. כמה יקר? במהרה התברר להם שאת הסכום הנדיב שהעבירה המדינה למוסדות שבהם שהתה יעל, הם לא יוכלו לקבל. במקום סכום חודשי שיכול להגיע ל-19 אלף שקל למוסד (בהתאם למורכבות הטיפול), יעל זכאית כעת רק לשמונת אלפים שקלים. המשפחה נאלצת להשלים את ההוצאות החודשיות עבור דירה, מטפלת, אוכל, ביגוד, שירותי פנאי, נסיעות, צרכים רפואיים ופרא-רפואיים, ומתקשה לעמוד בנטל.

"בהוסטל יעל תמיד הייתה לבושה סחבות ובגדים ישנים, שהתקבלו כתרומות למקום", מתארת אחותה, רוני נבון. "אמא שלי הייתה קונה לה בגדים חדשים אבל תוך שבועיים הם היו נעלמים. בחורף, בגשם שוטף, היינו משתגעים מזה שהיו שולחים את יעל הביתה נעולה בנעלי בד. טיפולי שיניים אמא שלי מימנה אחרת לא היו מטפלים בה, וכך גם כשלקחנו את יעל לטיפול גניקולוגי. למה זה כך? הם מקבלים כל כך הרבה כסף על כל דייר אבל חוסכים בכל מקום שרק אפשר".

בייאושה הרב כתבה נבון בשנה שעברה מכתב למנכ"לית משרד הרווחה, סיגל מורן ובו פירטה את מסלול התלאות שעברה אחותה, ואת התלונות שהוגשו - למוסדות השונים, למשרד הרווחה ולמשטרה, שדבר לא נעשה עמן.

"לצערנו הרב, בעקבות ההמלצות של משרד הרווחה להכניס את יעל להוסטלים היא חוותה פגיעות מיניות, עליהן סיפרה לנו", כתבה נבון, "הכריחו אותה, למשל, להתקלח בשעה מסוימת בה שוהים גברים נוספים בקומת המקלחת, זאת למרות בקשותיה להתקלח בפרטיות כשהיא לבדה בקומה.

"במסגרת אחרת יעל הגיעה למצב קשה של הזנחה לאחר שנעלו אותה בחדרה שעות ארוכות. היא עשתה את צרכיה על עצמה, לא התקלחה ולא אכלה (...). יעל מספרת גם על אלימות שחוותה מצד המדריכים והמדריכות במסגרות השונות (...).

"כמשפחה, החלטנו שאנו לא מוכנים שיעל תמשיך לעבור את כל הדברים הללו, ולמרות שניסינו למצוא את הטוב ביותר עבורה, הדיור החוץ ביתי המוסדי לא הוכיח את עצמו בפנינו".

"בהוסטל יעל תמיד הייתה לבושה סחבות ובגדים ישנים, שהתקבלו כתרומות למקום", מתארת אחותה, רוני נבון. טיפולי שיניים אמא שלי מימנה אחרת לא היו מטפלים בה, וכך גם כשלקחנו את יעל לטיפול גניקולוגי. למה זה כך? הם מקבלים כל כך הרבה כסף על כל דייר אבל חוסכים בכל מקום שרק אפשר"

בתה של נ' מתגוררת במוסד בצפון הארץ שאליו הגיעה לאחר שעזבה מוסד אחר שבו קיבלה יחס לא טוב. "מגיע לבת שלי, כמו לכל הדיירים במוסד, לקבל נופש בכל שנה", היא אומרת. "בשנתיים האחרונות הם לא קיבלו. אמרנו למנהל המקום תוציאו את הדיירים לטיול מקומי, אז הוציאו באופן חד-פעמי. הסבירו שקשה להוציא את הדיירים משער המעון. זה משגע אותי, אז תביאו שני מטפלים לדייר. אבל מי אמר שאסור להם לצאת החוצה? גם הם רוצים לנשום קצת אויר. בשנת הקורונה אקי"ם העבירה כסף מיוחד לפנאי עבור הדיירים במוסד, 6,000 שקל לדייר, שזה הרבה כסף, בפועל הפעילות נותרה דלה מאוד".

נ' מתקשה לחנוק את הדמעות. היא חשה אשמה על ששמה את בתה במוסד אך אינה יכולה לטפל בה בבית. "זו מציאות עגומה", היא מספרת. "אין כוח אדם ובכל פעם שאני מבקרת אני רואה דיירים עם טיטולים רטובים ומלאים, כולל הבת שלי. כיוון שהיא מוגדרת בתפקוד נמוך היא מתוקצבת בסל אישי גבוה יותר אבל המוסד משקיע בכולם אותו הדבר. הבת שלי לא מקבלת קלינאית תקשורת למרות שמגיע לה. את יודעת למה? הסבירו לי שבגלל שהבת ממילא לא מדברת אין סיבה לתת לה".

הפקרות בע"מ: צפו בתחקיר

יעל ובתה של נ' אינן היחידות. ממש לא. בחודשים האחרונים נאספו במסגרת סדרת תחקירים נרחבת של שומרים בשיתוף תוכנית התחקירים "זמן אמת" בכאן 11, עדויות רבות המתארות את ההתנהלות ואת המציאות היומיומית הקשה במוסדות ובהוסטלים לאנשים עם מוגבלויות בישראל; לרבות כאלה הנחשבים לעלית, מהסוג שהורים נאבקים כדי להכניס את ילדיהם אליהם. המושג "חצר אחורית" שחוק מרוב שימוש אך אין מתאים ממנו כדי לתאר את מה שקורה בבניינים, לרוב המוזנחים, שבהם משוכנים אנשים עם צרכים מיוחדים.

הכתבות הבאות בסדרה יפרטו את הממצאים הללו אך את הכתבה הנוכחית, הראשונה בסדרה, בחרנו להקדיש למנגנון שמאפשר את המציאות הזאת. גם כאן כדי להבין איך מטפל פוגע בחסר ישע ואיש אינו יודע, מדוע טיפול הופך להזנחה ולמה התנאים עלובים כל כך, צריך לעקוב אחרי מסלול הכסף.

שקופים: תחקיר משותף לשומרים ל"זמן אמת", כאן 11

2.1 מיליארד שקל, מינימום שקיפות

מאז הפריטה המדינה את השירותים החברתיים בתחום הרווחה, נהנית קבוצה קטנה של מפעילי מוסדות מפעילות שמניבה סכומי עתק. המוסדות הללו לא רק מרוויחים הון, הם גם נהנים מפיקוח מצומצם (וגם הוא לרוב מתואם מראש) עם משרד הרווחה. כאשר מדובר בהתנהלותם הכלכלית הם לא חייבים דין וחשבון לאיש: לא לדיירים, לא להורים ולבני המשפחה ולמרבה התדהמה אפילו לא למשרד הרווחה, שתקצב בשנה האחרונה את המוסדות ואת ההוסטלים לאנשים עם מוגבלויות בסכום עצום של 2.1 מיליארד שקל בשנה. ובמילים אחרות: גם למשרד אין מושג לאן הולך הכסף.

"כן, לצערי זה נכון שאין שקיפות", מאשר בגילוי לב מי שהיה גורם בכיר מאוד בשירות הרווחה עד לאחרונה. "הספקים האלה (מפעילי המוסדות) שפועלים כידוע למטרות רווח, לא מוכנים לשקיפות. את יודעת כמה פעמים ניסיתי לשכנע את משרד המשפטים שיחייב את הספקים להעביר מידע על הרווחים שלהם? אני רציתי שהחברות האלה, שהמדינה רוכשת מהם את עיקר התפוקה שלהם, ינהגו מולנו כמו חברה ציבורית ויפרסמו בכמה כסף הם השתמשו לאיזה מטרות ומה נשאר להם כרווח בכיס. לא הצלחתי. גם כשדרשתי שקיפות מהספקים הם לא מסרו לנו מידע".

דברים דומים אומרת לשומרים גם מנכ"לית משרד הרווחה סיגל מורן, שמודה כי עד היום משרד הרווחה לא ביצע מעקב ופיקוח כלכלי אחרי הכסף שקיבלו מפעילי המוסדות. "אבל הנה באנו לשנות", היא אומרת, "הדבר הזה לא יהיה יותר כיוון שכבר כעת פועלות חברות שמטרתן לקיים בקרה תקציבית מעמיקה על ההתנהלות הכלכלית ואנחנו נדע יותר". מורן מתייחסת בכך לתהליך כולל של הידוק פיקוח שמבקש משרד הרווחה לעשות.

אבל לא רק פיקוח כלכלי. משרד הרווחה אמנם מעסיק כ-250 מפקחים שתפקידם לבקר את המוסדות אך בהיעדר שקיפות אלה מתקשים לדעת מה קורה מאחורי הגדרות הגבוהות ובחדרי הדיירים. התנערות המדינה והמשך שימור הגישה שמוסדות רווחה הם המקום והפתרון עבור אנשים עם מוגבלויות, מביאים לאירועים תכופים של חשיפת פרשיות התעללות ומקרים קשים של אלימות והזנחה מצד המטפלים, העובדים בשכר מינימום, בתנאים סוציאליים דחוקים ובתחלופה גבוהה. אלה לא מקרים ספורדיים של "עשבים שוטים" אלא תוצאה של מנגנון שאינו עובד כראוי שנים ארוכות.

מנכ"לית משרד הרווחה סיגל מורן מודה, כי עד היום משרד הרווחה לא ביצע מעקב ופיקוח כלכלי אחרי הכסף שקיבלו מפעילי המוסדות. אבל "הדבר הזה לא יהיה יותר כיוון שכבר כעת פועלות חברות שמטרתן לקיים בקרה תקציבית מעמיקה על ההתנהלות הכלכלית"

"אני יכולה לומר לך שבתקופתי ברגע שנודע על מקרה כמו זה שאירע בבני ציון (חשד להתעללות של מטפלים שנחשף בתחילת השנה. ר' ז') הוריתי מיד לטפל בו ולהחליף הנהלה", אומרת המנכ"לית מורן, ומוסיפה כי לא תהסס לסגור מוסדות או להפעיל סנקציות כלפי מפעילים שפעילותם תתגלה כלא תקינה. "ואני יכולה לומר לך שהופעלו כלפיי לחצים בעניין", היא רומזת למפעילים שלא אוהבים את גישתה החדשה.

חוסר הפיקוח עשוי להביא למקרים כמו זה שהתגלה בחודש מאי האחרון במעון "בית דפנה" בחולון, שבו מתו שלושה דיירים בזה אחר זה מהרעלת מזון, אף שבדיקה שנעשתה לא הצליחה להצביע אם הזיהום במזון התפתח אצל הסיטונאי או במעון עצמו. "החיסכון של המוסד הוא בכל דבר והאוכל כל כך מגעיל עד שהמבשלת אמרה לי פעם שהיא מכינה אוכל בלי לטעום בגלל שהיא נגעלת", סיפרה לשומרים מדריכה לשעבר בהוסטל אחר, בצפון הארץ.

כמה כסף משלמים ההוסטלים על תזונת הדיירים? ומה לגביו פעילות פנאי המגיעה לחוסים? תשובות אין.

אחיו של חזי שבת התגורר במשך שנים ארוכות במוסד במרכז הארץ, עד שלאחרונה יצא לחיים בקהילה בסיוע עצמאי. שבת מספר לשומרים איך נראו חייו של אחיו. "זה מקום שבתחילה היה נדמה כטוב", הוא אומר, "אבל כשנכנסתי לוועד ההורים של המקום התעוררו החשדות. לאט לאט הבנתי שכל מה שהבטיחו שאחי יקבל לא קורה בפועל. אין חוגים, אין מטפלים מיוחדים, הדיירים מעולם לא יצאו לנופש. השיא היה כשעובדת סוציאלית ביקשה ממני לחתום על אישור להשכרת אוטובוס לטיולים. אמרתי לה: אבל אתם לא באמת מוציאים את הדיירים לטיול. והיא ענתה: 'נכון, אבל אם לא ניקח את הכסף הוא ילך לאיבוד, נעשה את זה שנה הבאה'. סירבתי לחתום אבל היה מי שכן חתם בסוף".

שבת ביקש מהמוסד דין וחשבון תקציבי, "כדי לדעת מה הדיירים מקבלים", אבל המוסד סירב בתואנה שזו חברה פרטית ואין חובה בגילוי נתונים אלה. "אח שלי מקבל חדר עם שותף, אוכל ובגדים. זהו. המוסד חוסך עליו את כל היתר. עם השנים הוא איבד שיניים, הפך למוזנח. כשהתלוננתי אמרו לי שככה זה 'עם האנשים האלה'".

נ', שבתה מתגוררת במוסד בצפון, מתקשה לחנוק את הדמעות. היא חשה אשמה על ששמה את בתה במוסד אך אינה יכולה לטפל בה בבית. "זו מציאות עגומה", היא מספרת. "אין כוח אדם ובכל פעם שאני מבקרת אני רואה דיירים עם טיטולים רטובים ומלאים, כולל הבת שלי"

המדינה עוצמת עיניים

כ-17 אלף איש מתגוררים ב-491 מסגרות דיור המותאמות לאנשים עם מוגבלות וצרכים מיוחדים. המספר כולל בתוכו מוגבלים שכלית, מוגבלים נפשית, אוטיזם ומוסדות שיקום מיוחדים. כאשר מדובר על מוגבלות שכלית ועל אוטיזם מרבית המאובחנים מתגוררים במוסדות, גדולים או קטנים. מיעוטם מתגוררים בפרויקטים המוגדרים "דיור בקהילה", שהם לרוב דירות בהם מתגוררים עד שישה אנשים. המוסדות מלאים תמיד עד אפס מקום וההערכות הן כי קיים ביקוש כפול ומכופל לפתרונות עבור אנשים הזקוקים למסגרת ייחודית.

כמחצית מהמוסדות מופעלים על ידי חברות פרטיות, כאשר בישראל כ-70 חברות שונות שעוסקות בתפעול מוסדות רווחה ולהן מותר גם להרוויח. מספר דומה של מפעילים הם ציבוריים כלומר עמותות (כמו אקי"ם, שקל ועמיחי) ורק תשעה מוסדות נותרו בבעלות ממשלתית. "המדינה החליטה שהיא זורקת את האחריות לעבר הספקים הפרטיים, והם שנותנים את השירות", מתארת חברת הכנסת לשעבר סתיו שפיר. "היא מעבירה להם כסף תוך תיעדוף גופים כמה שיותר גדולים שמעוניינים להשתלט על כמה שיותר מוסדות. בזה מסתיימת אחריות המדינה, יש אולי קצת פיקוח פה ושם אבל בזה זה נגמר".

לשפיר היכרות וניסיון עם המוסדות הללו - אחותה האוטיסטית התגוררה בהם, וכן לאור דיונים שקיימה כיו"ר ועדת השקיפות בכנסת ובהם ניסתה להבין איך נראית שורת הרווח של המוסדות הפרטיים. הדיון האחרון התקיים ב 2018, אז אמר חשב משרד הרווחה חנן פריצקי: "אנחנו במגמת שינוי".

סתיו שפיר ואחותה

"בעבר הוצאתי את הדוחות הכספיים של דנאל והראיתי אותם למשרד הרווחה", אומרת הח"כית לשעבר סתיו שפיר. "אמרתי להם, תראו את החברה הזו שעושה רווח מטורף משירות לחסרי ישע, שמקבלים בהרבה מקומות תנאים גרועים. במשרד הרווחה התפלאו לראות את הדוחות האלה"

אלא שהשנים חלפו ושורת הרווח של תפעול מוסדות הרווחה אל מול דלות השירותים בהם, נותרה בחזקת נעלם. הדבר מקומם במיוחד כאשר בוחנים את תקציב משרד הרווחה: 50% מתקציב המשרד, שעומד על כ-9 מיליארד שקל, מועבר למינהל מוגבלויות. כ-2.5 מיליארד שקל כאמור, מופנים לתקצוב דיור חוץ ביתי, כלומר לחברות ועמותות המפעילות את מוסדות הרווחה.

מנתונים שהשיג ארגון בזכות ממשרד הרווחה ביחס לשנת 2017, עולה כי קרוב ל-90% מהתקציב עבר למימון מוסדות גדולים (כ-1.3 מיליארד שקל למוסדות ועוד כ-560 מיליון שקל להוסטלים), בעוד שלדיור בקהילה הוקצו באותה שנה כ-270 מיליון שקל בלבד.

על הנייר ישנה נוסחה ברורה כמה כסף מקבל מוסד עבור כל דייר. המדינה משלמת עד 19 אלף שקל לדייר בחודש, בהתאם למורכבות הטיפול. "בפועל", כפי שמסבירה עו"ד נעמה לרנר, "בכל המקרים שאני ראיתי עד היום יש רק חוסר"

על הנייר ישנה נוסחה ברורה כמה כסף מקבל מוסד עבור כל דייר. המדינה משלמת עד 19 אלף שקל לדייר בחודש, בהתאם למורכבות הטיפול. התקציב הזה אמור לכסות את כל צרכי הדייר כמובן אך גם לביגוד, למזון ולעתים מזון מיוחד המתאים לצרכיו, פנאי, תרבות וכל פן רווחתי נוסף.

"בפועל", כפי שמסבירה עו"ד נעמה לרנר, פעילה מרכזית מזה שנים למען אנשים עם צרכים מיוחדים, "אי אפשר לעקוב אחרי מה שהדיירים באמת מקבלים או לא ואני יכולה לומר לך שבכל המקרים שאני ראיתי עד היום יש רק חוסר. אני מכירה בחורה במוסד במרכז הארץ שמתגוררת בחדרון נעול. מעולם לא קנו לה בגד חדש, וגם בגדים שההורים מביאים לה נעלמים. כך שהיא תמיד לבושה בבגדים יד שניה ושלישית, בלויים ולא תואמים.

"כשהיא סירבה לאכול, ביקשתי שיקנו לה 'אנשור' (תמיסת מזון נוזלי מרוכז). תשובת המוסד הייתה שאין לזה כסף וגם לא לשתייה ממותקת ועל כן ההורים קנו לה את התמיסה באופן פרטי. היא לא מקבלת תרבות ולא פעילות פנאי. ואני שואלת אותך, אם לא נותנים דבר, האם יש פלא אחר כך שהאישה הזו מתפרצת? וכשהיא מתפרצת, ההתדרדרות תמיד מיוחסת למצב הנפשי שלה.

אף אחד לא שואל את עצמו אם התנאים במוסד הם שאולי גרמו לתסכול ולאלימות".

הרווחים הגדולים של השוק הפרטי

אחת החברות הפרטיות הגדולות בתחום בישראל היא דנאל, המפעילה כמה עשרות הוסטלים ומוסדות ברחבי ישראל, בהם מתגוררים דיירים עם סוגי מוגבלויות שונות. עם השנים רכשה גם את חברת מוסדות בית אקשטיין.

דנאל היא החברה היחידה מבין החברות הפרטיות שעובדות עם משרד הרווחה, שהיא גם חברה ציבורית (ז"א שנסחרת בבורסה) ועל כן הדוחות הכספיים שלה חשופים למשקיעים. כך ניתן לראות שבשנת 2020 הכנסותיה ממשרד הרווחה עמדו על 239 מיליון שקל, אך לצדם קיבלה גם 198 מיליון שקל נוספים ממשרד החינוך - ובסך הכל 437 מיליון שקל מהמדינה. ב-2021 היו הסכומים די דומים עם הכנסות של כ-454.5 מיליון שקל מהמדינה.

על פי המפתח שבנה משרד הרווחה חברות פרטיות המפעילות את מוסדות הרווחה אמורות להרוויח עד 4% על התקציב שניתן להן. הרווח הזה, יש לסייג, אינו כולל החזר נפרד בגין הוצאות מיוחדות ותרופות המתעדכנות בסל אישי לדייר, עניין שיכול בעקיפין לתרום עוד סכום קטן לרווח המוגדר. איך מתייחסים לזה בחברות? "זה בסך הכל נוהג ולא חובה", טען בתגובה גורם מתוך אחת החברות הפרטיות ששוחח עם שומרים.

כך או אחרת, דנאל לא מפרטת בדוח השנתי שלה את שיעור הרווח מהמוסדות, וכורכת את המספרים יחד עם השירותים האחרים הניתנים למשרד החינוך. מהדוח כן ניתן ללמוד כי הרווח הנקי שהשיאו לנדאל כלל הפעילות עבור המדינה - הפעלת המוסדות והשירותים האחרים - עמד בשנת 2020 על 52 מיליון שקל. כלומר כ-12% רווח. בשנת 2021 עמד הרווח על 58 מיליוני שקלים, כלומר נותר באותה רמת רווחיות. חשוב לסייג ולומר כי ייתכן כמובן שהרווח מהפעילויות עבור משרד החינוך גבוה משמעותית, ומתקזז מול רווח זעיר מפעילות מוסדות הרווחה, אולם חשבונאית לפחות הדבר אינו נראה סביר. דנאל, יש להוסיף, יכלה להאיר את הסוגיה בקלות ולחשוף כמה הרוויחה ממוסדות הרווחה אולם בחרה שלא לעשות זאת. תגובתה המלאה מובאת בסוף הכתבה.

"בעבר הוצאתי את הדוחות הכספיים של דנאל והראיתי אותם למשרד הרווחה", אומרת הח"כית לשעבר שפיר. "אמרתי להם, תראו את החברה הזו שעושה רווח מטורף משירות לחסרי ישע, שמקבלים בהרבה מקומות תנאים גרועים. במשרד הרווחה התפלאו לראות את הדוחות האלה והופתעתי שהם מעולם לא ביקשו מדנאל לראות אפילו אותם".

לדברי הגורם בכיר בשירות הרווחה שניסה בעבר לקדם דרישת שקיפות מצד החברות הפרטיות, לאחר שהתוודע לאחוזי הרווח שלהם, "הם פשוט התנגדו ולא נתנו לזה לקרות. למשרד אין באמת סנקציה להפעיל עליהם".

מנכ"לית המשרד מורן כאמור מנסה בימים אלה לכפות שינוי בנושא הפיקוח ולצד הכנסת מפקחים פיזיים נוספים, הכניסה לעבודה לראשונה אי פעם, חברות בקרה כלכליות. עדיין לא ברור עד כמה הצעד הזה יעיל.

החברות הפרטיות זוכות במכרזים לשלוש ואף לחמש שנים, תוך שהן מקבלות עדיפות לזכיה במידה שהן חברות גדולות בעלות ניסיון קודם בתפעול מוסדות, ובעלות יכולת הוכחת איתנות כלכלית - מה שמשמר את כוחן משנה לשנה ולא מאפשר לגופים חדשים להיכנס לשוק. לצד דנאל אפשר לציין את א.ד.נ.מ של משפחת ברחד, את קבוצת רמות, את ידידה של משפחת וקשלק בבית שמש, את אלאור שבין היתר מפעילה את מוסד בני ציון שבו נחשפה לאחרונה התעללות בדיירים, ועוד עשרות חברות פרטיות.

"לצערי זה נכון שאין שקיפות", מאשר בגילוי לב מי שהיה גורם בכיר מאוד בשירות הרווחה עד לאחרונה. "רציתי שהחברות האלה, שהמדינה רוכשת מהם את עיקר התפוקה שלהם, ינהגו מולנו כמו חברה ציבורית ויפרסמו בכמה כסף הם השתמשו לאיזה מטרות ומה נשאר להם כרווח בכיס. לא הצלחתי"

"התעריף שמשלם המשרד הוא ארצי", אומר לשומרים גורם הרווחה הבכיר. "אם הספקים שוכרים מבנה באזורי ביקוש אז התשלום על המבנה מביא לרווחיות נמוכה ואם זה בפריפריה הרווח גבוה יותר וזה לגיטימי - אנחנו לא נכנסים להם לקישקע. אבל לצערי קורה בהיקפים לא קטנים, שהספקים (החברות הפרטיות) לא מעמידים פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, עובדים סוציאליים ורופאים.

"יש תפריט שלם שהם צריכים לספק וכשזה לא קורה הם חוסכים בהוצאות. משרד הרווחה לא יכול להשתלט על זה. רק אור השמש, כלומר שקיפות תחשוף את הרווחיות של המוסדות וכשהיא לא נורמלית צריך לחקור למה".

אמנה בינלאומית וחקיקה לשינוי

מוסדות רווחה לאנשים עם מוגבלויות הם לא כורח המציאות. למעשה, מדינת ישראל חתומה על אמנה בינלאומית לקידום חיים עצמאיים של אנשים עם מוגבלויות ומגורים בקהילה תוך סגירת כל מוסדות הרווחה. לפני כעשור בתקופה בה כיהן יצחק הרצוג כשר רווחה, מונתה לראשונה ועדה לבחינת הנושא וקבעה, שבתוך עשר שנים על המדינה לסגור את כל מוסדות הרווחה תוך קידום חלופות בקהילה.

עשור חלף ומעט מאוד נעשה, כאשר מדינת ישראל ממשיכה לקדם בנייה וחיזוק של מוסדות רווחה. בתקציב המדינה האחרון, למשל, הוקצו 260 מיליון שקל לבינוי ופיתוח של מוסדות רווחה קיימים. לאחרונה אף אישרה הממשלה העברתם של כ-50 מיליון בתוך חמש שנים לחיזוק והקמה של מוסד אחר בנגב.

ארגון בזכות, הפועל בין היתר למען קידום מגורים בקהילה עבור אנשים עם מוגבלות, שיגר מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ובו נטען ש"במקום לסגור מוסדות, כנדרש לפי החוק והדין הבינלאומי, ובמקום לפתח חלופות בקהילה – הממשלה מתכוונת להקצות משאבים להרחבה של מגורים ושירותים מוסדיים, המנוגדים באופן ברור לחקיקה, לפסיקה, להתחייבות באמנה, ופוגעים בזכותם של אנשים עם מוגבלות לשוויון, לאוטונומיה ולחיים בקהילה".

בשנה האחרונה התאגדו בני משפחות והפעילו לחץ בניסיון לשנות את השיטה. הצעת חוק בנושא, יש להוסיף, חיכתה על המדף לא פחות מחמש שנים עד שקרה הלא ייאמן ורגע לפני שהכנסת ה-24 התפזרה הצליחה הממשלה להעביר את חוק זכויות רווחה לאנשים עם מוגבלות.

על הנייר, אמור החוק לעשות מהפכה ובמרכזו התפיסה כי יש לעשות כמה שיותר להוצאת אנשים אלה לקהילה. מנכ"לית משרד הרווחה סיגל מורן מתגאה בהעברת החוק אך מודה כי יישומו מורכב: "לא ניתן לסגור מחר בבוקר מוסדות, אבל אנחנו נתחיל לצמצם. אני חושבת שזה לא יהיה מופרך לומר שבתוך חמש שנים ניישם את החוק במלואו ונוציא לקהילה אנשים רבים. חשוב עם זאת לציין כי יהיו אנשים בתפקוד מורכב שמסגרת מוסדית תמשיך להיות זו שמתאימה להם".