מאז ראשית המלחמה יחידות השדה של צה"ל נשטפות בגל של משיחיות לאומנית. שירה כהניסטית, שלטי חזרה לגוש קטיף בלב הלחימה בעזה, ואירוח רבנים שישלהבו את החיילים בתפילות המוניות. הרושם הוא שצה"ל ויתר על הכנה מנטלית שמבוססת על האמונה בצדקת הדרך הציונית, והחליף אותה בהכנה המבוססת על הצדקה דתית. 

גישה כזו מביאה איתה עולם ערכים שונה מזה שמשתקף ברוח צה"ל, ומייצרת פוליטיזציה של יעדי הלחימה. היא משתלבת היטב בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית בשנים האחרונות (בבחירות לפני כשנה קיבלו הציונות הדתית ועוצמה יהודית 14 מנדטים), וביצר הנקמה, שמפעיל חלקים ממנה מאז הטבח ב-7 באוקטובר. דובר צה"ל אמנם מציין בתגובותיו כי התבטאויות פוליטיות וכהניסטיות יטופלו, אך מסרב להתייחס להכנה הדתית שמתנהלת בחסות המח"טים, כאשר בשטח הקצינים הבכירים משתפים עם זה פעולה - בין אם השתתפות פעילה או בהעלמת עין. 

מהסרטונים שמעלים חיילים לרשת, נראה שההכנה הנפשית היחידתית של חיילי החי"ר לפני היציאה למלחמה ברצועת עזה מבוססת על תפילות. חטיבת גולני, למשל, אירחה את הרב איפרגן (הרנטגן) לצורך תפילה המונית, לפני הכניסה לרצועה. "זכות גדולה מאוד שהוא מברך אותנו", הוכרז עם כניסתו לאולם, "ברכה שמתווספת לכל ההגנות הגשמיות והרוחניות, שכבר יש לנו". אותו איפרגן, שבית המשפט חייב רק לפני שנתיים לשלם למס הכנסה 30 מיליון שקל על הכנסות ממאמיניו, הפך להיות מגן רוחני. 

האם השתתפות בתפילה איתו הייתה בגדר חובה? מה עושה חייל חילוני, שאינו מאמין בזה? דובר צה"ל משיב: "ההשתתפות היא רשות, אם אנחנו רואים אולם מלא של חיילי גולני, זה כנראה כי הם רצו להיות שם. חייל חילוני שלא מאמין, לא חייב להשתתף". 

גם אם ההשתתפות אינה חובה, קשה להאמין שחיילים יוותרו על פעילות כזו, שמותירה אותם מחוץ לגיבוש היחידתי. לשאלה איזו הכנה יחידתית חלופית נעשית לחיילים לפני היציאה לקרב, השיב הדובר: "מאז תחילת הלחימה תוגבר מערך הקב"נים שנותן מענה לחיילים הנמצאים בשטח, והוא מונה מאות קב"נים. בהובלת המפקדים, חיילי צה"ל מקיימים שיחות לפני ואחרי כל פעולה, כשהמפקדים מלווים ומתודרכים ע"י קב"ן היחידה. הטיפול הניתן בשטח מבוסס על פרוטוקולים מתוקפים מחקרית, מותאמים למתאר הצבאי ושונים מהאופן שבהם מטפלים במסגרת פרטית או ציבורית". 

 לשאלות אודות אירוח רבנים חיצוניים בחטיבות גולני והצנחנים, כפי שעולה מהתיעוד הזה למשל, סירב הדובר להתייחס. מח"ט הצנחנים, אל"מ עמי ביטון, אף זכה לברכה אישית מצולמת מהרבנים ראובן אלבז ודוד גרוסמן, שריקד עם חיילי בא"ח צנחנים בסרטון הקודם. 

אלבז, חבר מועצת חכמי התורה של ש"ס, הוא ראש ישיבת אור החיים המיועדת לחוזרים בתשובה. במסגרת "פרשת בניזרי", לפני כשני עשורים, הוא הורשע בתיווך לשוחד ובקשירת קשר לביצוע פשע. 

מדוע דווקא הוא צריך לתת הכנה רוחנית לחיילי הצנחנים ולמח"ט? מה בסולם הערכים שמבקש להקנות צה"ל קושר אותו ללוחמים? דובר צה"ל כאמור לא התייחס. 

אורח נוסף שבא לברך את החיילים הוא הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, שבג"ץ הורה ב-2020 להעמידו לדין משמעתי בעקבות התבטאויות גזעניות ופוליטיות. בנו הוא שר המורשת עמיחי אליהו (עוצמה יהודית), שאמר לאחרונה כי הטלת פצצת אטום על עזה, היא אופציה. מה משדר צה"ל בכך שהוא מכניס אותו למעגלי הלוחמים ומאפשר לו להיות הסמכות הרוחנית שמעודדת את החיילים לפני יציאה למלחמה באזור רווי אוכלוסיה אזרחית? למי ששכח נזכיר שאליהו הצהיר ב-2018 "כי כל מי שמרים יד על יהודי… חובה ומצווה על החיילים והשוטרים והאזרחים לכלות אותם. לא לנטרל אותם ולא להשתלט עליהם, אלא להעבירם מן העולם". לפני שלושה שבועות אותו אליהו אף הכריז במסר שביקש להעביר לחיילי צה"ל, ש"אין בלתי מעורבים, זה מוסר מעוות של בית המשפט העליון. לפני שאתם נכנסים, נעשה כולנו תשובה לאומית וננצח".

ואי אפשר כמובן בלי רב בסיס ההכשרות של הנח"ל, שהתפרסם, אחרי שיצא בנאום חוצב להבות על החודש האחרון, שהיה כמעט הטוב בחייו. "כשאני מדמיין שאין את ההרוגים, השבויים והפצועים, אני נשאר עם אולי החודש הכי משמח בחיים", אמר רס"ן עמיחי פרידמן, "כי הגענו לשלב שעם ישראל עולה קומה, עולה כיתה… הארץ שלנו! כל הארץ, כולה, כולל עזה, כולל הלבנון, כל הארץ המובטחת. ואנחנו נחזור, אנחנו נחזור בענק! גוש קטיף כזה קטן, לעומת מה שאנחנו נגיע בעזרת השם".

דובר צה"ל: "הקצין הושעה מתפקידו ל-30 יום, בעקבות התבטאותו החריגה. במהלך תקופה זו הקצין מסייע במשימות במפקדת הרבנות הצבאית הראשית".

"אנחנו לא מתביישים, אנחנו רוצים נקמה"

טקסי מוטיבציה המבוססים על ברכות ותפילות היו קיימים מאז עופרת יצוקה (ועל כך בהמשך). צה"ל, כאמור, לא רק שאינו מונע אותם, אלא אפילו מעודד אותם, כי אם אלה הכלים התרבותיים שמדברים אל רבים מחיילי החי"ר בגדודים, וזה מה שמעודד אותם לפני הכניסה לרצועה, אז יאללה נעמיס. מה גם שנוכחותם המתרחבת של חובשי הכיפות בדרגי הפיקוד, מעניקה לזה גיבוי, ומנרמלת את התופעה. 

גם הזמרים שבאים "לעשות שמח" הביאו איתם לאומנות משיחית ומסרים פוליטיים מובהקים. חנן בן ארי כבר עורר סערה כששר למאות חיילים בצאלים: "ננקום נקמת בארי, בואו נפרק אותם, עם ישראל חי, חוזרים לגוש קטיף, משחקים כדורעף חופים, מקימים את חוף נובה על החוף של עזה". 

ואילו הזמרת נרקיס שרה לצלילי אותה מנגינה חסידית "אנחנו גומרים את עזה, מחזירים את גוש קטיף, אנחנו אור לגויים". 

להקה שהופיעה בפני עשרות חיילים בשטחי הכינוס ביצעה את שיר הכהניסטי "זכרני נא". השיר מבוסס על פסוק מספר שופטים, בו מבקש שמשון מאלוהים לאפשר לו לנקום את עיוורונו, לפני שמוטט את עמודי המבנה עליו ועל מאות הפלשתים שהיו איתו. הוא מזוהה עם נוער הגבעות והימין הקיצוני, וכיכב בחתונת השנאה, אז רקדו החוגגים לצלילי השיר מנופפים בכלי נשק, כשאחד המשתתפים דקר את תמונת התינוק עלי דוואבשה במהלך השיר. "אנחנו לא מתביישים, אנחנו רוצים נקמה. נמאס לנו להתבייש", קרא אחד הלוחמים, שלקח את המיקרופון מהלהקה לכל תשואות חבריו. 

דובר צה"ל נמנע מלהגיב. 

בחטיבת בנימין שרו החיילים שיר ששילב בין שנאה לשמאלנים לבין "שישרף לכם הכפר".

דובר צה"ל בתגובה: "התנהלות החיילים אינה עולה בקנה אחד עם פקודות צה"ל וערכיו. האירוע יתוחקר ויטופל משמעתית בהתאם".

ויש גם את חיילי הגדוד אליהם הגיעה לה פמיליה לשיר יחד בהתלהבות "אחמד טיבי מת"

איך היו מגיבים המפקדים אם היו שרים על חבר כנסת יהודי טקסט כזה? האם היו מעלימים עין? דובר צה"ל מסר "אנחנו לא מזהים מאין החיילים, ולכן כרגע אין תגובה בנושא. אם תהיה נעדכן".

דוגמה נוספת לנוכחות הימין קיצוני בקרב החיילים היא של קצין צה"ל שהציג למצלמה נטיעת עץ ברצועה "למען שחרור אסירי ציון, עמירם בן אוליאל (רוצח משפחת דוואבשה ח"ש) ואריאל דנינו (פעיל ימין קיצוני, שנלקח לפני שבועיים למעצר מנהלי - ח"ש). 

דובר צה"ל מסר בתגובה: "התנהגות הקצין אינה עולה בקנה אחד עם פקודות צה"ל וערכיו. הקצין הושעה מתפקידו והמשך הטיפול בעניינו יידון בימים הקרובים".

השאיפה לנצל את המלחמה כדי להתנחל מחדש בגוש קטיף, מתבטאת, למשל, בשילוט על גבי נגמ"שים בפאתי עזה עם הכיתוב: "ניצחון ההתיישבות", "עוד אבנך ונבנית, נזכור ונחזור" עליהם ישובים חיילים בלבוש כתום, צבע המסמל את המאבק בהתנתקות. 

במקרה אחרי תועדו חיילי מילואים מחזיקים דגל ישראל עליו מודפס על רקע כתום חוזרים הביתה. 

נתניהו הבהיר במוצאי שבת, כי אין כוונה להתיישב מחדש ברצועת עזה אלא להשיג בה שליטה ביטחונית בלבד. מרבית הכוחות לא רואים ביישוב עזה המשך טבעי למיגור החמאס, ומשפחות ששלחו את בניהם לקרב לא עשו זאת כדי להתנחל בעזה. כיצד אם כן מטפל הצבא בקנאות המשיחית הזו? "התנהלות החיילים העולה מהתיעוד אינה עולה בקנה אחד עם פקודות צה"ל וערכיו" השיב הדובר, "האירוע מתוחקר ויטופל בהתאם". 

ציצית בתפקיד אפוד קרמי רוחני

את פרופ' יגיל לוי, שחוקר את היחסים צבא וחברה בישראל, כל זה לא מפתיע. בספרו "המפקד האליון: התאוקרטיזציה של הצבא בישראל" (הוצאת עם עובד, 2005) כתב לוי: "תאוקרטיזציה היא חדירה הדרגתית של סמכויות דתיות לתוך הצבא, בניסיון להשפיע על תחומי התנהלות שנורמטיבית מסורים בלעדית לצבא ולממונים הפוליטיים עליו". 

למה זה קרה? בעיקר בגלל ניסיונן של "ישיבות ההסדר והמכינות הדתיות להצדיק את אופי המסלול שבחרו, באמצעות עיצוב מחדש של התנהלות הצבא ותרבותו". הצבא, לדברי לוי, "משלים עם ההשפעה הדתית, כי הוא תלוי במגויסים הדתיים, ומחפש בעצמו מקורות לגיטימיוּת חדשים להקרבה צבאית".

"הרבנות הצבאית מינפה את חרדות החיילים", תיאר לוי את מה שנכון גם להיום, "התמודדות מבוססת אמונה היא אחת הדרכים המאפשרת לחיילים להתמודד עם תחושת הסיכון וחוסר הוודאות בעת קרב"

זה התחיל אחרי ההתנתקות, בתקופת הרב הצבאי הראשי אביחי רונצקי, שעמל להביא את "פיתוח התודעה היהודית לכלל הלוחמים, חילונים ודתיים כאחד". מחליפו רפי פרץ (לימים שר החינוך החרד"לי מטעם איחוד מפלגות הימין) המשיך את דרכו. בדוח מבקר המדינה משנת 2012, שעסק בחינוך בצה"ל, הסביר רונצקי כי זיהה ואקום ערכי, שהזמין את המעורבות הזו. 

רונצקי אימץ את גישתו של הרב שלמה גורן, ששימש כרב הצבאי הראשי במלחמת ששת הימים, לפיה לרבנים תפקיד בכיר בהרמת המורל של חיילי צה"ל בעת מלחמה. "ברוח התפיסה המקראית", כותב לוי, "הפך הרב הצבאי ל'כהן משוח מלחמה'". אותו כהן שתפקידו לשהות עם הלוחמים ולעודד את רוחם לפני היציאה לקרב. 

כבר במבצע עופרת יצוקה. ליוו רבנים את החיילים ממש עד היציאה לקרב. "החיילים שהם בעצם נערים בני 18-19, היו חדורי מוטיבציה אבל גם פחדו", מצטט לוי את אחד מרבני הגדודים, "חלקם ביקשו שאקרא איתם פרק תהילים. אחרים רצו שאגע בהם. חייל אחד ביקש שאמרח על פניו את צבעי ההסוואה, כי הוא חשב שאם הרב יעשה זאת, זה יגן עליו". 

כאז גם היום, נכנסת הדת למקום שבו שוהה הפחד הבסיסי למות, ויעידו על כך הצלחתם של מבצעי תפירת הציצית לגופיות, כאשר הציבור החרדי והדתי לאומי התגייס בשבועות האחרונים בהמוניו להשביע את הצורך. החיילים, גם החילונים, רואים בגופיות הללו סוג של קמע, שנע בין גישה של "אם לא יועיל לא יזיק", לאמונה שמדובר באפוד קרמי רוחני, שישמור עליהם לא פחות מהאפוד הקרמי הצבאי. "הרבנות הצבאית מינפה את חרדות החיילים", תיאר לוי את מה שנכון גם להיום, "התמודדות מבוססת אמונה היא אחת הדרכים המאפשרת לחיילים להתמודד עם תחושת הסיכון וחוסר הוודאות בעת קרב". 

"יש כאן קרב שליטה פנים צבאי סביב השאלה מי מגדיר את הערכים והסמלים של הצבא, ובקונטקסט הזה צריך לראות גם את הריטואלים הפנים צבאיים שמתקיימים עכשיו"

את מינוף החרדה, מתאר קצין בגולני, שהעיד בפני "שוברים שתיקה": "היו בגדוד חיילים שהייתה להם איזושהי טראומה וחשש. אתה לא אוהב לשמוע כמה חמאס התחזק… החיילים נורא פחדו, אז רונצקי הכניס בהם קצת מוטיבציה, נקרא לזה ככה. הוא הסביר להם שהם צבא קדוש, שהם פה בשביל המנטרה הרגילה של להגן על האוכלוסייה, ויש גם את הטוויסט של היהדות, אנחנו הצבא של השם ואתם צריכים לעשות את הציווי התנ"כי. להילחם בהם עד חורמה, זה עמלק..". 

"עטיפתה של מלחמה במעטפת של מלחמת דת מקנה משמעות מחודשת להקרבה בצבא", כתב הלוי, "מלחמת דת אף טוענת את החיילים בעוינות רבה כלפי האויב". 

האם היא מודגשת כעת, ביתר שאת כקונטרה לקנאות הדתית של החמאס? בשיחה עם שומרים, העריך לוי כי הסיבות הן אחרות: "יש כאן התרסה של קבוצות לאומניות כנגד המיינסטרים. הנה אנחנו משתחררים מעולכם: לא עוד הסדרה עם חמאס, לא עוד הרתעה או שמירה על חסינות אזרחי האויב. אלא הכרעה וחתירה לניצחון, שיכלול את מחיקת ההשפלה של התנתקות 2005. הרסן הופר. קבוצות לאומנויות, דתיות חושבות שזו ההזדמנות לבטא את הזהות שלהן, לחזק את בן גביר (כמושג) בתוך שורות הצבא. יש כאן קרב שליטה פנים צבאי סביב השאלה מי מגדיר את הערכים והסמלים של הצבא, ובקונטקסט הזה צריך לראות גם את הריטואלים הפנים צבאיים שמתקיימים עכשיו". 

כיצד יוכרע הקרב הזה? ימים יגידו. כל עוד יש מלחמה בחוץ, נראה שצה"ל ויתר על האפשרות להציע סולם ערכים משמעותי אחר.