אחת החטופות ששבה בעסקה הראשונה, בנובמבר 2023, מתקשה להכיל דווקא את צילומי החיבוקים של השבים ומשפחותיהם. "את רגעי השחרור מחמאס, אני לא מסוגלת להפסיק לראות. עד שאני לא רואה שהם בידיים של צה"ל, אני צמודה למסך", היא מספרת בשיחה עם שומרים. "אבל במפגשים בבית החולים, אני כבר לא יכולה לצפות. זה מחזיר אותי לימים של האופוריה. כשהייתי בהיי של החזרה, והמשפחות היו שלמות ושמחות. בית החולים הוא בכלל גן עדן. עזבתי אותו אחרונה, רק בגלל שלא היה לי כבר נעים להישאר. הרבה חטופים מתגעגעים לימים בבית החולים, כי כולם עוטפים אותך ודואגים להביא כל דבר שאתה רק מזכיר, והמדינה שם בשבילך, שזה מטורף". 

ובפרספקטיבה של שנה ושלושה חודשים אחרי?

"את לא במקום הזה, גם בגלל השחרורים שפסקו לתקופה ארוכה וגם בגלל שהמשפחות שנלחמו בטירוף, הרשו לעצמן לשחרר, ומשפחה זה דבר מורכב. זה נראה מושלם ברגעים האלה, אחר כך דברים חוזרים למה שהיה קודם, ולפעמים זה אפילו יותר גרוע, כי גם המשפחה עברה טלטלה. דיברנו על זה בריטריט שארגנו לחטופות ששבו, וגילינו שבכל משפחה יש את נפילת המתח הזו, שמציפה המון דיכאונות ובעיות".

החטופות ששבו מהוות קבוצת תמיכה אחת של השניה? 

"לא הרבה משתתפות בפגישות האלה, כל אחת שקועה בבועה שלה או במאבק שהיא מנהלת. גם כשאותי שאלו אם אני רוצה להיפגש עם חטל"שיות (חטופות ששבו), ישר אמרתי לא". 

חשבתי שממש תחפשו אחת את השניה אחרי שתחזרו, כי רק אתן תבינו זו את זו.

"אז מה אם כולנו נחטפנו, אנחנו שונות בהמון פרמטרים אחרים. כשבסוף באתי, ראיתי שעצם זה שאנחנו יושבות יחד ושותות קפה באיזו חווה, זה נחמד. יש הומור שחור, נוצרים קשרים, זה לא חייב להיות טיפולי. הרבה פעמים אנחנו מבקשות שיתנו לנו זמן להיות ביחד, בלי טיפול".

שיקום השבים ומשפחותיהם הוא סוגיה מורכבת. אמנם לכל מקרה תופרים חליפת שיקום אחרת, והמצב השתפר מאז הכאוס הבירוקרטי ששרר בתחילת הדרך, אבל יש עוד לא מעט דברים להסדיר. "זה שק שנסחוב כל החיים", מעריך יואב אנגל, אביו של אופיר, ששב בעסקה הראשונה. "שנה ושלושה חודשים אחרי שאופיר השתחרר, ולא רק שאופיר ואנחנו לגמרי בתוך האירוע, עוד לא ברור איך יראה העתיד שלנו. כבר שנה, אני מנסה לתפוס חברי כנסת, כדי שיעבדו על תיקוני חקיקה. רק במוצאי השבת שבה אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי חזרו כמו מוזלמנים, התקשרו אלי פתאום ח"כים - 'בוא נפתח את החוק, נטפל'. 

"השלישיה הזו הוכיחה במראה עיניים עד כמה המצב חמור. אבל המראה הוא רק אחוז אחד ממאה אחוז הבעיות, שאנחנו מתמודדים איתן, ואני מכניס פה לא רק את השב, אלא גם את המשפחה שלו, שחייבת סיוע כדי להמשיך לתמוך בו".

‍מה קורה איתה אחרי החזרה? 

"מלבד בן משפחה אחד שנחשב מלווה לחודשיים נוספים ומקבל על זה אובדן הכנסה, מרבית הזכויות שלה מופסקות. ההורים עדיין מקבלים מימון לטיפול נפשי, אבל האחים שהוזנחו כל התקופה הזו, מפסיקים לקבל מימון של טיפול פסיכולוגי, כאילו ההשפעות של הסטרס וההזנחה שעברנו בתקופה שהילד היה בעזה, נעלמו כשהוא חצה את הגבול לישראל. בניגוד לפיגוע שנגמר בשתי דקות, אופיר ואנחנו היינו בפיגוע 54 יום, ויש משפחות שכבר 500 יום בפיגוע. גם להאריך לנו את הזכויות לשנתיים-שלוש (כמו שמציע תזכיר חוק חודש עליו נרחיב בהמשך) זה לא מספיק. הטיפול בנזקים צריך להיות ארוך טווח". 

"שנה ושלושה חודשים אחרי שאופיר השתחרר, ולא רק שאופיר ואנחנו לגמרי בתוך האירוע, עוד לא ברור איך יראה העתיד שלנו. כבר שנה, אני מנסה לתפוס חברי כנסת, כדי שיעבדו על תיקוני חקיקה. רק במוצאי השבת שבה אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי חזרו כמו מוזלמנים, התקשרו אלי פתאום ח"כים - 'בוא נפתח את החוק, נטפל"

"הטריף אותי שלא הפסיקו את השידור"

משפחות שרעבי, בן עמי ויהוד שיקיריהן שוחררו בעסקה הנוכחית יצאו לגיוס המונים עבור שיקומם. כ-2.6 מיליון שקל גויסו בינתיים עבור אלי שרעבי, כ-980 אלף עבור אוהד בן עמי וכ-665 אלף עבור ארבל יהוד. אולם גם מי שתרמו, תהו למה בעצם הם נזקקים לצעד כזה ואיפה המדינה בתמונה. יחיאל יהוד, אביה של ארבל, שרון שרעבי, אחיו של אלי ואלה בן עמי, בתו של אוהד, לא השיבו לפניית שומרים בנושא. 

"השלישיה הזו הוכיחה במראה עיניים עד כמה המצב חמור. אבל המראה הוא רק אחוז אחד ממאה אחוז הבעיות, שאנחנו מתמודדים איתן", אומר אנגל

אסתר בוכשטב, אמו של יגב שנרצח בשבי והובא לקבורה בישראל, מבינה את הצורך. "הן לא המשפחות הראשונות שפתחו קרנות, גם אנחנו כמשפחה חששנו מהעתיד", היא חולקת. "בתקופה שחשבנו שיגב יחזור חי, העסיק אותי הרבה איך יצליח השיקום ואם הוא יוכל לחזור לעבוד, ורציתי שתהיה לו תשתית טובה, כי כבר עכשיו ברור לנו, שהשיקום יותר מורכב וקשה ממה שחשבנו. המדינה מעניקה לשבים הכרה אוטומטית כנפגעי פעולות איבה ופדויי שבי עם חמישים אחוזי נכות נפשית על פוסט טראומה, אבל זה רחוק מלכסות את ההוצאות המטורפות. השאלה איך ייראו החיים של הילדים והצעירים שהיו בשבי היא עדיין בגדר נעלם גדול". 

את מעורבת בהליכי חקיקה מטעם מטה המשפחות. איך התקיים הדיון על אחוזי הנכות? 

"אנחנו רצינו שכל חטוף ששב, יקבל אוטומטית זכאות 'כשל' נכה מאה אחוז נפגע פעולות איבה. כלומר הוא לא יהיה רשום כנכה, רק יקבל זכויות 'כמו של'. המדינה אמרה שחמישים זה מספיק, ואם ניתן מאה, זה יפריע לשיקום, יכולנו להתווכח על זה עד מחר, אבל אף אחד לא יכל להוכיח באותו שלב מה נכון. המחקרים באותו שלב התבססו על טייסים פדויי שבי, למרות שאין דין טייס כדין ילד בן ארבע או אישה בת שמונים". 

למה שמאה אחוז יפריע לשיקום? כי הם ירגישו שתופסים אותם כלגמרי נכים? 

"כנראה, רק שהבעיה היא אחרת. לחלק מהשבים קשה לבקש, כי זה יעיד על חולשה. הנשים השורדות מניר עוז, למשל, לא מבקשות. אלה קיבוצניקיות של פעם, הן תופסות עצמן כחזקות למרות כל מה שעברו, ומרגישות שלא לגיטימי להתעסק בבעיות שלהן, כשיש עדיין במנהרות חבר'ה צעירים. הן אמרו לי בזמנו, 'איך אפשר שנדבר על עצמנו, כשארבל עדיין שם?' ולכן צריך היה שזה יהיה אוטומטי".

כיום כבר יש בסיס נתונים אחר.

"ואנחנו רואים שחמישים אחוזי נכות נפשית לא מספיקים אפילו לאלה שחזרו אחרי 50 יום, קל וחומר למי שחוזרים אחרי 500 יום. האנשים האלה השתנו, כל ההסתכלות שלהם על החיים השתנתה. הם צריכים סיוע בהרבה היבטים". 

"כשיגב ואשתו רימון נחטפו, החיים שלנו נעצרו בשניה, לא עסקנו בזה שניצלנו מאסון בעצמנו, לא התייחסנו לשום מרכיב בחיים שלנו, רק חשבנו איך מוציאים אותם משם. וכשהודיעו לנו שיגב לא בחיים, הרגשנו שנכשלנו"

פדויית שבי מנובמבר מאשרת: "כשזרקו לי לפני חצי שנה ש'צריך לחשוב על עבודה' נכנסתי להתקף חרדה. ואני אדם שתמיד עבד, אבל אני כבר לא שמה. עכשיו אני צריכה שקט. רובנו לא מסוגלים לחזור למה שהיינו קודם. יש בקרים שאפילו אין מסוגלות לקום מהמיטה. אנחנו לא ישנים הרבה בלילה, כי הראש כל הזמן עובד. יש הרבה עייפות ועצבות". 

איך השפיעו עליכם הפעימות של השחרורים האחרונים?

"הן יצרו אצל כולנו הרבה טריגרים ופלשבקים. ההמון שהקיף את ארבל יהוד וגדי מוזס, פירק את כולנו. הטריף אותי שלא הפסיקו את השידור. הרגשתי שעוד רגע נעשה בהם לינץ'". 

ואנגל מוסיף: "מקרב השבים והמשפחות יש אנשים שנמצאים במצב נפשי כל כך ירוד, שהם לא מסוגלים אפילו למלא טופס, כדי לקבל את הזכויות שלהם. זה נכון שיש מתאמת תיקי משפחות מטעם מינהלת החטופים ואחות מתאמת מטעם קופת החולים, ואפילו נציגה בביטוח לאומי שמכירה את התיק של החטוף שבטיפולה, אבל לחלק מהאנשים אין כוח לדבר איתן כדי שיתאמו תורים, כמו שאין כוח לפתוח את הלינק ששולחים להם עם פירוט הזכויות העדכני. אלה לא אנשים בתפקוד רגיל, כל דבר פה צריך להנגיש יותר. בינתיים חוסכים לשבים את ההתייצבות בוועדה, למי שמבקש להעלות את אחוזי הנכות, אבל גם זה עוד עלול להשתנות. מה גם שהמסלול הירוק עם כל הטפסים שצריך להשיג, עדיין מתיש". 

גורמים רפואיים שמכירים את הנושא מסבירים, כי האחיות המקשרות מטעם קופות החולים עובדות לפי פרוטוקול מסודר ויוצרות מיוזמתן קשר עם השבים. כשמדובר במשפחות הן זהירות יותר ויוזמות פחות, כיוון שחלק מהמשפחות הרגישו לא בנוח עם הפנייה היזומה אליהן. 

"מטפלים לא צריכים להרגיש שהם 'מפסידים עלינו'"

אז כן, יש שבים ומשפחות שלא מקבלים כלל טיפול נפשי. "חשוב לדבר על זה", אומרת ד"ר עינת יהנה, פסיכולוגית שיקומית מומחית, שעומדת בראש תחום שיקום במערך הבריאות במטה המשפחות. "ערכתי למעלה מ-55 ראיונות עומק עם שבים, ובני משפחות שלהם ושל חטופים שנרצחו. מרביתם לא היו מטופלים פסיכולוגית". 

איך זה קורה ששבים לא מטופלים? 

"חלקם לא פנויים לזה, כי הם בתוך המאבק על חזרת בני משפחה נוספים שעדיין בשבי. הם גם שומעים מסביב ש'אף אחד לא יודע לטפל בכזה אירוע, כי לא היה כדבר הזה מעולם'. אז הם מסיקים, שהם נמצאים בידיים שלא יודעות איך ללוות אותם". 

וזה לא מוסיף ליכולת להתמסר לטיפול. 

"נכון, גם ככה אנשים שחווים טראומה קיצונית, חושבים שאיש לא יוכל להבין אותם, וכאן החשיבה הזו עוד יותר מושרשת - איך מטפל שבחיים לא היה בעזה יוכל להבין מה עברתי". 

יש אלטרנטיבות אחרות לשיקום נפשי בשלב הזה בחייהם?

"חלקם עוסקים בהסברה. מוסרים עדויות, מקבלים חיבוק מהעולם. זה נותן תוקף לחוויות שלהם ומשמש כלי תרפויטי בעל ערך ערך מרפא. צריך בשלות כדי לדבר על טראומה, ולחלקם טיפול בשיחות פחות מתאים. יש אנשים שמעדיפים גירויים חזקים יותר כמו מוסיקה, טיפולי גוף או יציאה לטבע. מאוד מאפיין שורדי שבי להימצא בתנועה. הם מעדיפים שהמוח יהיה עסוק. ישיבה ללא עשייה, מציפה אותם בזיכרונות, שהם מעדיפים לדכא, כשגם ככה יש המון טריגרים. חטופה לשעבר מתקשה לשאת תחושת צמא, כי זה מזכיר לה את הימים במנהרות, והיא חייבת מיד לשתות. לאחר קהל צפוף מזכיר את ההמון העזתי". 

מימון הטיפולים הנפשיים מעסיק מאוד את המשפחות. ממנהלת החטופים נמסר כי "התעריף המקסימלי לשעת טיפול לחטוף ששב הוא 541 שקל, והוא נקבע לפי מומחיות ובכירות המטפל. לבן משפחה עומד התעריף המקסימלי על 384 שקל". אלא שמטפלים בכירים עם הכשרה ייחודית בטראומה, כפי שנדרש במקרה הזה, גובים הרבה יותר מ-400 שקל. 

איך מתגברים על הפער הזה? "אפשר לבחור מטפל שבהסדר עם ביטוח לאומי או מטפל אחר ואז לשלם את ההפרש", אומר אבירם מאיר, דודו של אלמוג מאיר ג'אן שחולץ במבצע ארנון, "לפעמים המטפלים מוכנים לעבוד בתעריף של ביטוח לאומי, כשהם מבינים שמדובר בבני משפחת חטופים או שאתה עושה פחות טיפולים אצל אותו מטפל".

כרמית פלטי קציר, שאמה חנה שבה אחרי 49 יום ונפטרה לפני חודשיים, ואחיה אלעד נחטף ונרצח בשבי, הייתה מעדיפה שזה יתנהל אחרת. "לא כל מטפל רוצה להיות בהסדר של ביטוח לאומי, ואי אפשר להסתמך על תחושת שליחות או אלטרואיזם של מטפלים, בטח לא לאורך זמן. המשפחות מספיק מוצפות רגשית גם ככה. למה הן צריכות להכניס לבלגן הרגשי הזה גם תחושת חובה ואסירות תודה. הן צריכות לדעת שהמטפל מתוגמל כמו שצריך ולא עושה להן הנחות". 

"יש הרבה לקונות בחקיקה הקיימת שמורכבת מטלאי על טלאי, ולכן אנחנו מבקשים להיות שותפים לחקיקת חוק מיוחד לנפגעי השבעה באוקטובר, שנכון לעכשיו אין לו רוב משיקולים פוליטיים"

הרבה מהעזרה הנפשית שהמשפחות מקבלות הן באמצעות יוזמות פרטיות, שמגייסות כספים מרחבי העולם. "בהתחלה המדינה התנתה שהמטפלים יבחרו מהרשימות של מכון חרוב, שזכה במכרז", אומרת רננה גומא יעקב, אמם של אור ויגל שחזרו בעסקה הראשונה. גופת אביהם שנרצח בשבעה באוקטובר עדיין בעזה. "אחרי זה הבינו שאי אפשר להסתמך על כמה עשרות מטפלים, רובם ממרכז הארץ, כשרבים מאיתנו מפונים לפריפריה. הייתה גם אפשרות לקבל טיפול במרכזי חוסן, אבל המטפלים שם הרגישו שהם עובדים כמעט בהתנדבות, וזה יצר תחלופה גדולה. מטפלים לא צריכים להרגיש שהם 'מפסידים עלינו'. גם הם צריכים להתפרנס בסוף". 

את מנצלת לעצמך את סל השיקום?

"אני לא מגיעה לזה. אני צריכה להחזיק את הבית שלי על כל פיגומיו לבד".

"האמירה שעד שלא כולם ישובו, לא נוכל להמשיך בחיינו, היא לא סתם סיסמה. אנחנו באבל מתמשך שאי אפשר להכיל אותו ובטח שלא לסיים אותו, לפני שהמעגל הזה נסגר. לא נוכל לעשות ריסטרט, לפני שכולם פה" 

"בשבילי ילד שנחטף הוא לא תרחיש קיצון"

משפחות החטופים מתחלקות לכמה קטגוריות. מי שהיו בעצמן בעוטף בשבעה באוקטובר, מוכרות גם כנפגעות פעולות איבה ומקבלות תמיכה נוספת. זאת בניגוד למשפחות שיקיריהן נחטפו כשהתארחו בעוטף או בילו בנובה, בעוד שהן עצמן שהו הרחק מהישובים שהותקפו. נכון להיום, האחרונות כמעט ולא מקבלות זכויות, כשיקיריהן שבים בחיים. 

"המדינה לא רואה בהן יעד לשיקום ברגע שהחטוף שב", מסביר מאיר, שאלמוג אחיינו נחטף מהנובה, והוא פעיל בהסדרת זכויות החטופים מטעם מטה המשפחות. "כל עוד החטוף בעזה המשפחה מושווית למשפחת שכול, אם הוא מושב לקבורה הן ממשיכות להיחשב כאלה, אבל אם הוא שב בחיים, כמו שכולנו שואפים שיקרה, הן יוצאות מהפוקוס של המדינה. זה כאילו שהרשויות אומרות לנו 'קיבלתם את הילד שלכם חי? סתמו ת'פה ותחזרו לעבוד". 

עד כדי כך?

"זה לא שאין במשרדי הממשלה אנשים טובים שמחויבים לעזור. אנחנו כל הזמן שומעים על מקרים שהמדינה נותנת בשושו. שפקידים מעגלים פינות, כדי למצוא דרכים להעניק שירותים מחוץ לסל ולטפל במצוקות שלא מקבלות מענה בחקיקה. זה יפה מצידם, אבל למה זה צריך להתנהל כך?" . 

מאיר הוא לא היחיד שמזכיר ההתנהלות הזו. "אמרו לנו שאם נפיץ שהצלחנו לקבל שירות כזה, אנשים ישבו בבית סוהר", מספר בן משפחה של חטופה, "זה אבסורד שככה זה מתנהל, כשהדברים שאנחנו מבקשים הם די בסיסיים, כמו טיפול פסיכולוגי לאחים. כל שלושה חודשים היינו צריכים להגיש בקשה כדי לחדש אותו. מי בכלל רוצה להתחיל טיפול נפשי, כשהוא יודע שהאופק הוא לשלושה חודשים, ולא בטוח שיהיה אחר כך מימון". 

"תפקידים משתנים, מערכות יחסים מתפרקות. יש שיפטינג מטורף. מההתרשמות שלי, משפחה שפגשה את השבעה באוקטובר במצב יציב, יצאה מחוזקת. ומי שהייתה מסוכסכת כבר אז, תצא מוחלשת יותר" 

אנגל שמתגורר ברמת רחל מוסיף: "במינהלת ובביטוח לאומי הולכים לקראתנו ויש הרבה רצון טוב, אבל אנחנו לא רוצים להיות כל הזמן במעמד של מגישי בקשות להארכת זכויות. ויש את כל העניין של אובדן כושר העבודה ויכולת ההתפרנסות שלא נלקחים בכלל בחשבון. מרבית המשפחות לא באמת מסוגלות לחזור לעבוד, גם כשהחטוף חזר. אנחנו, למשל, עדיין ממשיכים במאבק, הולכים לישיבות בכנסת וצריכים לטפל בבנות שלנו, שעברו טלטלה נוראית בתקופה שאופיר היה בעזה, בלי שהצלחנו להתפנות אליהן". 

חזרת לעבוד בחצי כוח?

"בחמישה אחוז כח. בשבילי ילד שנחטף הוא לא תרחיש קיצון. זו אפילו אפשרות סבירה, בטח שלא דמיונית". 

אתם הורים חרדתיים יותר? אמא של אגם ברגר אמרה לה ברגע המפגש, אנחנו לא עוזבים אותך יותר לעולם.

"הרבה מההחלטות היומיומיות שלנו מכניסות במשוואה את העניין שהילד היה בשבי. איך להתנהג, מה לאפשר, איזה גבולות לשים? הכי נוח לי לחשוב שאין לזה קשר, אבל זה תמיד נכנס כנעלם במשוואה. את כל היום עובדת בלהסיר את הדאגה, והדאגה לא מפסיקה. זה להקפיץ אותם לכל מקום בכל שעה, ולא לאפשר אוטובוס. להתקשר הרבה, ולנסוע לראות אם הם בסדר. אנחנו עובדים הרבה בלא לאפשר דברים כדי שנדאג פחות".

"אנחנו לא רוצים להיות כל הזמן במעמד של מגישי בקשות להארכת זכויות. ויש את כל העניין של אובדן כושר העבודה ויכולת ההתפרנסות שלא נלקחים בכלל בחשבון"

שאלת הצבת הגבולות מתאפיינת אחרת בכל משפחה. אמא לילדה שנחטפה מתלבטת אחרי כמה קינוחים אפשר להגביל ילדה שסבלה רעב ועכשיו מבקשת עוד ועוד מתוק. הורה אחר לא יודע איך להחזיר לתלם ילדים שלא רואים יותר טעם ללכת לבית ספר ומעדיפים צפייה במסכים במקום. 

גם מאיר מספר על הקושי להציב גבולות. "אלמוג כרגע בתאילנד עם חברים, כשהדבר האחרון שאמא שלו רצתה זה שהוא יעלם לה לשישה שבועות. זה עזר לה? לא. מצד שני, אפשר להסתכל על העצמאות והחוסן שהוא מפגין כדבר חיובי. במובנים מסוימים, המצב שלו הרבה יותר טוב מהמצב של אחותי שלא טיפלה בעצמה, בכל שמונת החודשים שלו בשבי. גם סבא וסבתא של אלמוג, ההורים שלי, צמצמו את הנוכחות שלהם למינימום כל התקופה הזו, כדי לא להפריע. ועכשיו, כשאנחנו רואים את ההידרדרות, אני תופס את עצמי ואומר, 'וואו אני חרא של בן. איך לא ראיתי שהם נשחקים ככה'". 

זה אירוע משנה חיים לכל המשפחה.

"אני רואה את זה בהרבה משפחות חטופים. תפקידים משתנים, מערכות יחסים מתפרקות. יש שיפטינג מטורף. מההתרשמות שלי, משפחה שפגשה את השבעה באוקטובר במצב יציב, יצאה מחוזקת. ומי שהייתה מסוכסכת כבר אז, תצא מוחלשת יותר". 

"אלמוג כרגע בתאילנד עם חברים, כשהדבר האחרון שאמא שלו רצתה זה שהוא יעלם לה לשישה שבועות. זה עזר לה? לא. מצד שני, אפשר להסתכל על העצמאות והחוסן שהוא מפגין כדבר חיובי. במובנים מסוימים, המצב שלו הרבה יותר טוב מהמצב של אחותי שלא טיפלה בעצמה, בכל שמונת החודשים שלו בשבי"

"המדינה לא רואה באחים חלק מהאירוע"

התמיכה שמקבלים השבים והמשפחות נעשתה עד היום מכוחה של חקיקה קיימת בנושא פדויי שבי, נפגעי פעולות איבה ונכות. בנובמבר 2023 אושר בכנסת חוק תגמולים לבני משפחות חטופים, שקבע כי כל עוד לא שוחרר החטוף יזכו בני משפחתו לזכויות להן זכאיות משפחות שכולות של חיילים או של נפגעי פעולות איבה. "אמרו לנו שלבנות חוק וסרגל זכאויות רק להם - יקח שנים, בואו תיצמדו למנגנון קיים בנושא פדויי שבי ונפגעי פעולות איבה, ונתקן אותו פה ושם", מסביר אנגל. 

"יש הרבה לקונות בחקיקה הקיימת שמורכבת מטלאי על טלאי", מוסיפה כרמית פלטי קציר, "ולכן אנחנו מבקשים להיות שותפים לחקיקת חוק מיוחד לנפגעי השבעה באוקטובר, שנכון לעכשיו אין לו רוב משיקולים פוליטיים". 

רק לפני שבוע הגיש משרד הביטחון תזכיר חוק תגמולים לבני משפחות חטופים. התזכיר מבקש להאריך חלק מזכויות המשפחות, בעיקר טיפולים נפשיים ורפואיים, לשנתיים מיום שיבת החטוף החי. כשהוא לא מושב בחיים, המשפחה ממילא זכאית למסלול תמיכה של כמשפחה שכולה. בנוסף, מבקש התזכיר להציע תיקון לחוק מימון הוצאות למשפחות החטופים שעדיין בשבי. כך שיוגדלו סכומי הסיוע להורים גרושים ולאחים. 

כיום, עומד מענק המאבק לו זוכים ההורים ל-90 אלף שקל לרבעון, והתיקון מבקש להוסיף לכל אחד מההורים הגרושים עוד 13.5 אלף שקל. ולהעלות את המענק הרבעוני לילדים ואחים בגירים של חטוף, שעמד על 21 אלף שקל בחודש ל-24 אלף ובמקרה שיש להם ילדים ל-25.5 אלף. לא בדיוק הסכומים שיעזרו למשפחה שבה האחים הפסיקו לעבוד, כדי להיאבק על חזרת אחיהם שבשבי, להתקיים. (ראו תרשימים לפירוט בהמשך). 

עלות החוק מוערכת ב-18 מיליון שקל בשנה הראשונה ו-14 מיליון בשנה השניה. "זה צעד קטן בכיוון הנכון, אבל עדיין רק צעד קטן" אומר מאיר, "וחבל שהגישו אותו רק לקראת היום ה-500, כשאין לנו מושג מתי הוא ייכנס לתוקף". 

מעמד האחים הוא נקודה רגישה אצל כל המשפחות. "המדינה לא רואה באחים חלק מהאירוע", אומרת בוכשטב. "כשהחטוף עדיין בעזה, והם מגויסים למאבק, הם כביכול מקבלים שבעת אלפים שקל לחודש, וכשהוא חוזר, לא משנה אם בחיים או לא, הם מוזזים החוצה לגמרי, למרות שהם עברו טראומה בעצמם, נאבקו למען אח שלהם והפסיקו לעבוד או ללמוד כדי להתמסר למאבק". 

"המדינה לא רואה באחים חלק מהאירוע. כשהחטוף עדיין בעזה, והם מגויסים למאבק, הם כביכול מקבלים שבעת אלפים שקל לחודש, וכשהוא חוזר, לא משנה אם בחיים או לא, הם מוזזים החוצה לגמרי"

משפחות שמטבע הדברים עוברות טלטלה קשה מאוד הן אלה שיקיריהן נחטפו בחיים ונרצחו בשבי, אבל טרם הושבו לקבורה. "מי שקיבלו 'בשורת חלל' אבל יקיריהן עדיין בעזה, נחשבות למשפחות שכול מבחינת המדינה", אומרת הפסיכולוגית יהנה. "אבל יותר נכון לקרוא להן משפחות של חטופים חללים, כי אין קבורה ואין שבעה. הן לא מסוגלות להתחיל להתאבל, בגלל שהן עדיין במאבק להחזיר את יקירן לקבורה וגם יש אצלן תקווה עמומה שאולי זו טעות, והוא יחזור בחיים".

במיוחד שחמאס כבר עשה מניפולציה כזו, כשביים את מותה של התצפיתנית דניאלה גלבוע, שחזרה בחיים.

"נכון. חלקן אומרות, כל עוד לא ראיתי בעין, מבחינתי הוא חי. גם משפחות הנרצחים שהושבו לקבורה לא יכולות להיחשב כמו משפחת שכול 'רגילה'. המדינה מסתכלת עליהן בכלים הקיימים שהיא מכירה, כאילו מדובר באדם שנהרג בקרב ומובא לקבורה תוך יממה, אבל אלה משפחות שנאבקו במשך תקופה, כשלא ידעו מה מצבו של יקירן. השכול אצלן טראומטי ומאוד משובש, וצריך לשכלל את המרכיבים האלה בטיפול". 

בוכשטב תושבת נירים מספרת: "כשיגב ואשתו רימון נחטפו, החיים שלנו נעצרו בשניה, לא עסקנו בזה שניצלנו מאסון בעצמנו, לא התייחסנו לשום מרכיב בחיים שלנו, רק חשבנו איך מוציאים אותם משם. וכשהודיעו לנו שיגב לא בחיים, הרגשנו שנכשלנו. בראש, אני מבינה, שלא אנחנו אלה שנכשלנו, אבל זה לא עוזר, זו תחושה מאוד קשה. יגב נקבר באוגוסט, ובספטמבר הייתי צריכה לחזור לעבודה כגננת, ולא יכולתי. את מבינה שחייך השתנו. במשמעות. ביכולת לתפקד". 

יהנה מסבירה, ש"המשפחות, גם אם חזר יקירן, מרגישות מחויבות למאבק מתוך תחושת סולידריות, אבל גם מתוך אשמה". 

אשמה?

"אשמת ניצולים. המשפחות שיקיריהן חזרו מרגישות אשמת ניצולים, כי גורלן שפר עליהן בזמן שאחרים עדיין נאבקים, ומיד הן באות לעצרת. יש להן מחויבות מוסרית למשפחה הפסיכולוגית שלהן - משפחת החטופים, ועל חלקן זה משפיע בתהליך השיקום והחזרה לשגרה. כל עוד לא החזירו את כולם, הטראומה של כל המעגלים האלה נמשכת".

"המדינה מעניקה לשבים הכרה אוטומטית כנפגעי פעולות איבה ופדויי שבי עם חמישים אחוזי נכות נפשית על פוסט טראומה, אבל זה רחוק מלכסות את ההוצאות המטורפות", אומרת אסתר בוכשטב

השבוע מת בנסיבות טראגיות זורי עזרא ארז, דודו של החטוף בר קופרשטיין, "500 הימים שבהם נאבק להשבת אחיינו היו קשים מנשוא עבורו", כתבה המשפחה. בינואר היה זה אסף בן דוד, הדוד של מיה שם, שנלחם למען חזרתה, ויצא לחפש אותה באזור הנובה בשבעה באוקטובר, אז נחשף למראות הקשים. 

"מעגלי ההדף נרחבים", מציינת בעצב ענבר גולדשטיין, שאחיה ואחייניתה נרצחו בשבעה באוקטובר וגיסתה חן גולדשטיין שבה בעסקה הראשונה עם שלושת הילדים האחרים. "מעגלים מספר 2 ו-3 כמו דודים ובני דודים, קיבלו בעל כורחם קידום למעגל הראשון, כי הקירבה הראשונה לא תמיד שרדה - או שהיא גם נחטפה או שהיא רק צריכה לטפל בשורדי שבי שחזרו". היא לוקחת אוויר, "אבל מבחינת הזכאות לטיפול, אנחנו עדיין לא קיימים עבור המדינה". 

הארגונים הפילנתרופים רואים אתכם? 

"הם מתמקדים בעיקר בשורדי השבי ובילדים שנפגעו או התייתמו במלחמה, וזה גם מגדיל את הפער מול המעגלים האחרים". 

את השוני בין קבוצות הנפגעים השונות באותו ישוב, לא נהוג להחצין, אבל הוא קיים גם בהיבטים של שיקום. "משפחות שיש להן חטוף חי בעזה, לא רוצות שיהרסו את הבית או ישפצו אותו עד שהחטוף יחזור ויראה מה נותר, כי האירוע מבחינתן עוד פתוח והאנדרטה צריכה להישאר", אומרת גומא יעקב, "לעומתן יש כאלה שמאוד רוצות כבר להתחיל מחדש". 

הציבור הישראלי מחפש הפי-אנד

לפני שחרורן של התצפיתניות מבית החולים פורסם שהן שוקלות לחזור לשרת בצבא, אם כי לא בתפקיד תצפיתנית. צה"ל ביקש מהן לקחת את הזמן. גם שירה אלבג, אמא של לירי, ציננה בראיון מאוחר יותר את ההתלהבות, ובצדק. קבלת החלטות תחת אותה "אופוריית בית חולים" ואולי גם לחץ קבוצתי שמייצרת השהות המשותפת, לא באמת צריכה להילקח כהתחייבות משמעותית. ובכל זאת התגובות הצוהלות לסגירת המעגל הזה, מסמלות את ההפי-אנד לו ייחל הציבור הישראלי. 

"אנשים מאוד רוצים עבורנו סיום אופטימי, מתוך רצון להרגיע את עצמם, שתהיה לחברה הישראלית תקומה. שואלים אותי הרבה אם חזרתי לשגרה. אז לא, לא חזרתי לעצמי, כי עצמי השתנה", אומרת כרמית פלטי קציר

"זה עוזר לאנשים לנרמל את הפחדים והרגשות הקשים", אומרת בוכשטב, "כאילו אם תצפיתנית אומרת שהיא רוצה לחזור לצבא, אז אולי כל האירוע היה פחות נורא מכפי שנדמה. זה כמו שאנשים נאחזים באמירה של גדי מוזס שיחזור לשקם את ניר עוז. והוא כנראה יחזור, כי הוא איש מאוד חזק, אבל מה עם כל האנשים שאומרים שלעולם לא יחזרו לגור בעוטף? את זה יש פחות מוכנות לשמוע בציבור. 

״זה כמו שאנשים אומרים לי, 'אנחנו שמחים שבאת', כשאני מגיעה לאירוע, זה מקל עליהם לחשוב שאני מתגברת, למרות שאני לא תמיד שמחה שבאתי והראש שלי במקום אחר. יותר משאנשים מצפים שנחזור לשגרה, הם מצפים שהחברה הישראלית תחזור להיות מה שהייתה פעם". 

פלטי קציר מסכימה: ״אנשים מאוד רוצים עבורנו סיום אופטימי, מתוך רצון להרגיע את עצמם, שתהיה לחברה הישראלית תקומה. שואלים אותי הרבה אם חזרתי לשגרה. אז לא, לא חזרתי לעצמי, כי עצמי השתנה, ואני עוד לא יודעת לאיזה עומק השבר הזה מגיע. אנחנו צריכים שיתנו לנו את הזמן והתמיכה, כדי שנוכל לטפל בעצמנו, לפני שמחזירים אותנו מהר לאיזשהו תפקוד שירגיע אחרים, שהנה השתקמנו". 

גומא יעקב שגרה כיום בכרמי גת מסכמת: "אני חיה בסביבה שהיא כולה מוכת אסון. הציפיה הכי משמעותית אצלנו, היא שאנשים יקומו בבוקר ויתפקדו במינימום. האמירה שעד שלא כולם ישובו, לא נוכל להמשיך בחיינו, היא לא סתם סיסמה. אנחנו באבל מתמשך שאי אפשר להכיל אותו ובטח שלא לסיים אותו, לפני שהמעגל הזה נסגר. לא נוכל לעשות ריסטרט, לפני שכולם פה".