חנות בגדי הנשים לאירועים שבה עובדת ג' שוממה לחלוטין בימים אלה. באין אירועים - אין לקוחות. למעשה, אחת הסיבות שבעל החנות מותיר אותה פתוחה היא כדי לאפשר לארבע המוכרות שלו בכל זאת פרנסה כלשהי. הן חילקו ביניהן את ימי השבוע - כל אחת קיבלה יום עבודה ורבע, ובימי שישי הן עובדות ברוטציה. "לפני 7 באוקטובר עבדתי ארבעה ימים בשבוע והרבה במוצאי שבת, שאז מקבלים את התשלום הכי טוב. אבל עכשיו לא פותחים במוצאי שבת את הקניון שבו נמצאת החנות", היא מספרת. 

הסיפור של ג' הוא דוגמה מייצגת לנעשה בימים אלה בעולם העובדים השעתיים, המגזר המקופח ביותר של שכירים בישראל, גם בימים כתיקונם וביתר שאת בימי מלחמה. הכוונה היא לאלה ששכרם נקבע על-פי מספר השעות שעבדו במהלך החודש ולא לפי משכורת קבועה מראש. זהו מגזר רחב של עובדים שקופים, מוחלשים וחסרי קול בדרך כלל, שמתווי הפיצויים פשוט לא סופרים אותם. לא מדובר רק על סטודנטים שממלצרים או צעירים אחרי צבא שחוסכים לטיול, אלא על ציבור גדול שחלקו עובד בהיקף של משרות מלאות במשך שנים. 

ב-2008 העריך הפורום לאכיפת זכויות עובדים בישראל (כולל בין היתר את האגודה לזכויות האזרח, איתך – מעכי, קו לעובד, שדולת הנשים והקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל-אביב) כי העובדים השעתיים מהווים 45% מכלל העובדים במשק. לפי סקר של למ"ס מ-2018, מדובר בלא פחות מ-25% מהשכירים. כלומר, נכון לפני חמש-שש שנים, כ-700 אלף איש הועסקו לפי מספר השעות ורבים מהם במתכונת המשתנה מדי חודש. 

נכון למועד פרסום הכתבה, מתווה הפיצויים של משרד האוצר אינו מתייחס בשום צורה לאוכלוסייה הזאת.

"אלה אנשים שנקודת הפתיחה שלהם מאוד חלשה", אומר רועי מאור מעמותת 121. "לרבים מהם כל שקל קובע. כאשר הפרנסה שלהם נחתכת בגלל מלחמה, אתה מכניס אותם למצב בלתי אפשרי ודוחף אותם למצוקה מאוד קשה"

על אוקטובר קיבלה ג' שכר על חמישה ימי עבודה בסך הכל. לפני המלחמה, היא הספיקה לעבוד יום אחד בלבד, בשל חג הסוכות. אחרי 7 באוקטובר, הקניון היה סגור למשך שבועיים, ומאז כאמור עבדה יום או יומיים בשבוע. המעסיק שלה, שגם הוא מצוי בצרות כלכליות, הבטיח שישלם לה חלק מימי החופשה ברגע שיהיה בקופתו קצת יותר כסף. לג' אין מושג כרגע איך היא אמורה לשלם את שכר הדירה שלה. 

"מערכת דמי האבטלה בנויה על דיכוטומיה חדה: או שאדם עובד ואז איננו מקבל כלום מהמדינה, או שהוא בכלל לא עובד ואז הוא זכאי לדמי אבטלה", אומר רועי מאור, מנהל פיתוח מדיניות בעמותת 121. "זה לא מתאים לעובדים השעתיים. חוסר היציבות שהם חווים בעבודה ממילא מועצם בזמן מלחמה והוא מחריף עוד יותר כשהם מבינים שאולי עדיף להם לצאת לחל"ת או להתפטר, כדי לקבל את דמי האבטלה. העניין הוא שדמי האבטלה מחושבים על-פי ששת החודשים שקודמים להפסקת העבודה. עד שהעובד מתאפס על עצמו, כבר עבר זמן שבו הוא כמעט לא השתכר, ובנוסף - מחשבים לו את החודשים החלשים בעבודה, אלה של החגים והמלחמה. 

"אלה אנשים שנקודת הפתיחה שלהם מאוד חלשה. לרבים מהם כל שקל קובע. כאשר הפרנסה שלהם נחתכת בגלל מלחמה, אתה מכניס אותם למצב בלתי אפשרי ודוחף אותם למצוקה מאוד קשה".

ג' בת 73 ואיננה זכאית לצאת לחל"ת או לדמי אבטלה, כמו כל בני ה-67 ומעלה. אחת הסיבות שהמעסיק שלה לא סגר את החנות וחיכה לפיצוי לעסקים נבעה מכך שהבין את מצב העובדות שלו, כולן בגיל פנסיה, וביקש למזער עבורן נזקים. רק לפני כשבוע הודיע משרד האוצר, לאחר קמפיין של עמותת 121 ועוד כ-50 ארגונים חברתיים, על הכוונה לחוקק מתווה פיצוי בצורת מענק לבני ובנות הגיל הזה, שפוטרו או הוצאו לחל"ת. מדובר על מענק בסך 70% מההכנסה ועד גובה של 4,000 שקל, כך שעובד שעתי מבוגר שסבל ירידה בהיקף עבודתו - לא יקבל הרבה.

"הגיעה אלי מטפלת בקשישים משדרות שעובדת כמובן בהעסקה שעתית דרך חברת סיעוד", מספרת מיכל תג'ר, מנהלת הקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל-אביב. "היא פונתה מביתה והקשישים שבהם טיפלה פונו גם כן. היא עצמה עברה את גיל 67. אמרתי לה, אל תבני על כך שתקבלי משהו. את גם מבוגרת וגם שעתית. חפשי עבודה, שיהיה לך מה לאכול".

"עובדים שעתיים אומרים לי 'לא קוראים לנו', 'ביטלו לנו משמרות', 'קיצרו משמרות'", מוסיפה תמר ניב-ישראל מקו לעובד. "כרגע, אין שום מקור חוקי לשלם פיצוי למי שלא קראו לו, וגם אין מקור חוקי להכריח את המעסיק לקרוא לעובדים. לכן לא ברור איך אפשר יהיה לפצות אותם". 

מנהלת מעון: "גם אם יהיה שיפוי, העובדות שלי לא יקבלו את מלוא שכרן. הסיבה היא שהיו ימים שהמעון היה פתוח חלקית, עד הצהריים, על-פי הוראות פיקוד העורף. לכן, הן יקבלו שכר על חצי יום עבודה"

עובד בשכר או עובד במשכורת

סדרת החוקים שאפשרה את צורת העסקה של "עובד בשכר", בשונה מ"עובד במשכורת", נועדה במקור דווקא לבסס הגנה על מגזר מצומצם של עובדים זמניים, עונתיים, וכוח עבודה נוסף שנדרש לפרקים, כדי שיקבלו גם הם שכר מינימום לשעה וקצת זכויות סוציאליות. "כאשר נחקקו החוקים האלה, הם היו מיועדים לאחוז או שניים משוק העבודה", מציינת תג'ר. "רוב העובדים במשק עבדו במתכונת המוגדרת 'עובד משכורת'. העובדים בשכר, בשונה מרבים מהעובדים במשכורת, לא היו מוגנים תחת האיגודים המקצועיים ולא חלו עליהם הסכמים קיבוציים".

מיכל תג'ר, אונ' ת"א: "יש כאן הרבה מאוד 'צווארון ורוד'. בין השאר, בתחום המופרט של שירותי הרווחה הסובל מהפקרה"

אלא שהעבודה המאורגנת בישראל התכווצה והלכה עם השנים. במקביל, העליות בעיקר מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה האיצו את השימוש בהעסקה שעתית, גם כשמדובר בשעות עבודה ממושכות מדי יום. 

"העסקה שעתית נכנסת למקומות שלא נועדה אליהם", מדגישה תג'ר. "למשל עובדי ניקיון שמגיעים כל בוקר בשש וחצי והולכים בשתיים - כולם עובדים שעתיים. מדובר בשכבה הכי פחות מוגנת, אלה המשרות הכי נחותות והכי בנות החלפה. אלה עבודות לא נעימות ולעתים קרובות לא צוברים בהן רצף תעסוקתי והעוסקים בהם לאו דווקא יעמדו בתנאים לדמי אבטלה וחל"ת". 

"ההנחה שעמדה בבסיס חוקי העבודה של העובדים השעתיים לא מתקיימת היום", מסכימה עו"ד דיאנה בארון, מנהלת מחלקת מחקר ומדיניות ציבורית בקו לעובד. "כבר לא מדובר בעובדים ארעיים אלא לפעמים באנשים שעובדים 20 שנה באותו מקום. יש היום ענפים שלמים בהעסקה שעתית, לא לפי התפקיד או הצורך, אלא לפי האוכלוסייה המועסקת. זה כולל הרבה עובדי קבלן, עובדי ניקיון, שמירה ואבטחה. זה קיים גם בכל ענפי השירות והמסחר, מקופאיות בסופרמרקט ועד מתדלקים". 

עו"ד דיאנה בארון, קו לעובד: "יש היום ענפים שלמים בהעסקה שעתית, לא לפי התפקיד או הצורך, אלא לפי האוכלוסייה המועסקת"

למדינה אין נתונים מדויקים על מספר העובדים והעובדות השעתיים בישראל, אבל ההערכה היא שנשים מועסקות במתכונת הזאת בהיקפים גדולים יותר מגברים. זאת, הואיל וזו שיטת העסקה נפוצה במקצועות ששיעור הנשים העובדות בהם גבוה. "יש כאן הרבה מאוד 'צווארון ורוד'. בין השאר, בתחום המופרט של שירותי הרווחה הסובל מהפקרה", מספרת תג'ר. "מטפלות של הביטוח הלאומי, כל המדריכים בהוסטלים, עובדות סוציאליות במוסדות לנוער וכדומה. גם במכרזים לשירותי ניקיון ואבטחה הכול מחושב בצורה שעתית. 

"כך, גם אם יש 'מעסיק קדוש' שניתן למכרז ורוצה לתת שכר חודשי, הוא לא היה יכול (המכרז נוקב במחיר לשעת עבודה ולא במחיר חודשי - ש"ל). נוסף על כך, אלה לא עובדים שלמעסיק יש אינטרס לשמר. משרד עורכי דין, למשל, שהיקף העבודה בו ירד בצורה משמעותית בגלל המלחמה (קרה גם בתקופת הקורונה – ש"ל) לא יפטר מעורכי הדין הגאונים שלו. הוא קודם כל יפטר מהמזכירות, שאותן הוא כמובן מעסיק על בסיס שעתי". 

על-פי הערכות שונות, שכרם החודשי של עובדות ועובדים שעתיים נמוך בכ-7% בממוצע משל עובדים ועובדות במשכורת חודשית. בתפקידים זוטרים הפער גדול במיוחד: מחקר שהתפרסם ב-2002 מצא כי בתפקידים אלה, העובדים השעתיים השתכרו בממוצע כ-25%-30% פחות מעובדים חודשיים שהועסקו אצל אותו מעסיק בהיקף העסקה דומה. זאת ועוד, בשל אופן חישוב שכר המינימום (על בסיס שעה), יוצא שבחודשים "קצרים" שכר המינימום על-פי שעות למשרה מלאה אינו מגיע לגובה שכר המינימום החודשי. כך, בחודשי חגים, שכרם של עובדים שעתיים עשוי לרדת בכ-30%.

גם הזכויות הסוציאליות של העובדים השעתיים, ימי חופשה והפרשותיהם לפנסיה, נמוכים יותר ומשתנים בהתאם לכמות שעות העבודה בפועל. גם ההודעה המוקדמת לפני פיטורים קצרה יותר. למשל, עובד עם ותק של שנה בהעסקה חודשית זכאי להודעה מוקדמת של חודש, ואילו עובד שעתי זכאי להתראה של שבועיים. רק מהשנה הרביעית ואילך הפער הזה נסגר. נשים שעתיות לא מקבלות שעות הנקה, ואם הן היו בשמירת הריון - דמי הלידה יורדים מכיוון שהם מחושבים על-פי שעות העבודה בחודשים שקדמו ללידה, ועוד כהנה וכהנה.

מיכל תג'ר, אוני' ת"א: "העסקה שעתית נכנסת למקומות שלא נועדה אליהם. למשל, עובדי ניקיון שמגיעים כל בוקר בשש וחצי והולכים בשתיים - כולם עובדים שעתיים. מדובר בשכבת העובדים הכי פחות מוגנים, אלה המשרות הכי נחותות והכי בנות החלפה"

בהמתנה לשיפוי

כדי להבהיר עד כמה ההעסקה השעתית לא קשורה להיקף העבודה, נציץ לאחד ממעונות היום באזור השרון לילדים בגיל אפס עד שלוש: המחנכות במקום עובדות ברובן במשרה מלאה, 38-42 שעות בשבוע, אבל בחוזה שלהן עם הרשת שאליה שייך המעון כתוב שהן מועסקות "על-פי דרישה". 

פ', מנהלת המעון, עובדת במשכורת חודשית ולא צפויה להיפגע עקב המלחמה. יחד עם זאת, מאז חזר המעון לפעול, היא רואה את המטפלות שלה מודאגות. "הן מדברות על זה", היא מספרת. "אלה שיש להן שכר דירה או הלוואות נמצאות בבעיה קשה. זה מלחיץ. לא בטוח שיש להן כסף לקנות אוכל לילדים".

כמה הן קיבלו באוקטובר?

"מה שהצלחנו לקבל מההנהלה. ב-10 בנובמבר הן קיבלו שכר על-פי השעות שעבדו בפועל. מכיוון שהחזרנו להורים חצי משכר הלימוד של אוקטובר (בהוראת הקבע של נובמבר – ש"ל), אין מספיק כדי לשלם לעובדות על התקופה שלא עבדו. נראה איך המדינה תשפה אותנו, ולפי זה נוכל להחזיר להן. מה שבטוח הוא גם כאשר זה יוסדר, השיפוי שיקבלו העובדות שלי לא יגיע לגובה שכרן. הסיבה לכך היא שהיו ימים שהמעון היה פתוח חלקית, עד הצהריים, על-פי הוראות פיקוד העורף. העובדות האלה יקבלו שכר על אותם ימים לפי שעה, כלומר על חצי יום עבודה".

"זה מבנה העסקה שכל מטרתו הוא לחסוך בעלויות העסקה", אומרת עו"ד שרון כץ-ברשטלינג מארגון העובדים "כוח לעובדים"

פ' מוסיפה כי בעוד שהעובדות שלה בכל זאת הצליחו להרוויח קצת באוקטובר, מצבן של עובדות הצהרונים, שעתיות כמובן, גרוע מאוד. הצהרונים בכלל לא נפתחו בחודש שעבר ולכן הן לא קיבלו משכורת. אין שום ודאות מתי הן ישופו ובאיזה היקף. וגם אם ישופו, מתישהו, החישוב יהיה תלוי בחודשי העבודה הקודמים, כולל החגים. כך גם אצל יתר העובדים השעתיים.

ומה קורה אם המעסיק החליט, ללא קשר להנחיות פיקוד העורף, לסגור את העסק או לצמצם את שעות הפעילות? "אלה יהיו סיטואציות שלא יהיה בהן פיצוי", מעריכה עו"ד בארון. "עובדים שיעבדו פחות משמרות או פחות שעות לא נמצאים בכלל בשיח של הפיצויים, לא במתווה של המדינה ולא במתווים שמציע המגזר העסקי".

גם אם העובד השעתי החליט שעדיף לו כבר לצאת לחל"ת, בהתאם למתווים שמדברים עליהם במשרד האוצר, הוא יזדקק להסכמת המעסיק כדי לקבל דמי אבטלה. לא בטוח שהוא יקבל אותה. במסעדה למשל שצמצמה את היקף פעילותה - הטבחים, המלצרים וכל השאר יאלצו להסתפק בפחות משמרות ובתלוש מצומק. על-פי החוק, הרעת תנאי עבודה כמוה כפיטורים, אבל מי שרוצה לטעון זאת כדי לקבל פיצויים ודמי אבטלה, יצטרך להוכיח שתנאיו הורעו במובהק, וזה בהחלט לא קל, בוודאי בצורת העסקה עם שעות משתנות.

"זה מבנה העסקה שכל מטרתו הוא לחסוך בעלויות העסקה", אומרת עו"ד שרון כץ-ברשטלינג מארגון העובדים "כוח לעובדים". "כאשר מדברים על מסלולי פיצוי למעסיקים", מוסיפה תג'ר, "מציעים למעסיק פיצוי בגובה 75% מהמשכורת ששילם לעובד (כאשר מקום העבודה היה סגור או עבד חלקית – ש"ל). אף אחד לא הציב תנאים בנוגע למשכורת הזאת. הפורום לאכיפת זכויות עובדים דרש שהפיצוי יהיה מותנה בכך שהמעסיק שמר על היקף המשרה, גם השעתית, ובכך שהוא לא גרם לעובדים לנצל את ימי החופש. אבל לא הצלחנו".

"עכשיו חזרתי לעבוד רגיל, אבל המלחמה הזאת רק גרמה לנו להתעורר", אומרת רוני עידן. "צריך לעשות סדר בדבר הזה, לקבל הסכם קיבוצי, עם תנאים סוציאליים מסודרים, אולי גם קרן השתלמות"

ללכת עם, להרגיש בלי

רוני עידן היא מדריכת סטודיו העובדת כבר קרוב לשבע שנים בקאנטרי קלאבים השייכים לעיריית תל-אביב. המעסיק שלה הוא חברת "מוסדות חינוך ותרבות", הנמצאת בבעלות מלאה של הסוכנות היהודית ונותנת שירותים לעירייה. עידן מקבלת תלוש שכר בהתאם לשעות שעבדה, אבל לדבריה - "זה ללכת עם ולהרגיש בלי". למשל, על שבתות בהן היא מלמדת שלושה שיעורים אמנם מעניקים לה 150% שכר לשעה, כמקובל, אבל אלה שעות שלא נצברות בהן זכויות סוציאליות. 

"אנחנו הכי לא מוגנים", היא אומרת. "מגיעה מישהי חדשה ואומרת שהיא רוצה לקבל 150 שקל לשיעור, אז הבוס נותן לה. כל אחת מקבלת שכר אחר, בלי קשר לוותק או לתעודות. הייתי מצפה שיצ'פרו גם את המדריכות המוערכות, אבל אין קשר בין הדברים, ומי שלא דורש העלאה לא מקבל. לי לקח הרבה מאוד זמן להעלות את השכר שלי מ-120 שקל ל-130 לשעה. נלחמתי על העשרה שקלים האלה הרבה זמן. זה מביך. אני אוהבת את העבודה ומרגישה שאני נותנת את כולי אפילו שהשכר לא טוב והתנאים לא טובים, אבל יש תחושה של ניצול. יודעים שנעבוד בכל מקרה, אז מנצלים אותנו".

לעידן יש מערכת שיעורים קבועה, אבל אם מסיבה כלשהי אחד מהם לא מתקיים, זה לרוב בא על חשבונה. "כשמתבטל אימון בערב חג, למשל בערב יום כיפור, לא משלמים לי על זה. על חג משלמים לי רק אם זה חג דתי, אבל אם מדובר בחג לא דתי והקאנטרי בכל זאת סגור - לא משלמים. הדרך היחידה להתפרנס היטב זה להעביר שישה-שבעה שיעורים ביום, אבל זה מתיש פיזית".

"כשהחלה המלחמה", ממשיכה עידן, "הקאנטרי קלאבים היו סגורים לשבועיים ולא רצו לשלם לנו'". לדבריה, רק לאחר מאבק של ועד העובדים של "מוסדות חינוך ותרבות", המאוגד ב"כוח לעובדים", קיבלו המדריכים, המצילים והמאמנים תמורה על השיעורים שהיו משוריינים להם בלוח הזמנים עבור השבוע הראשון, אך לא על השבוע השני. מי שרצה והיו לו ימי חופש, יכול היה לפדות אותם כדי לא להישאר עם "חור" בשכר. 

"עכשיו חזרתי לעבוד רגיל, אבל המלחמה הזאת רק גרמה לנו להתעורר", היא אומרת. "צריך לעשות סדר בדבר הזה, לקבל הסכם קיבוצי, עם תנאים סוציאליים מסודרים, אולי גם קרן השתלמות".

אור הורביץ, מורה לשחייה, הוא חבר ועד עובדי "מוסדות חינוך ותרבות". הוא בוגר תואר בחינוך ממדרשת בית ברל וחבר תנועת "דרור ישראל". בתקופת הקורונה, כאשר התלבט מה הוא רוצה לעשות, חברים אמרו לו 'לך תהיה מורה לשחייה. אתה גם אוהב לשחות, גם אוהב ללמד, וזה גם כסף טוב, הרי אנחנו יודעים כמה עולה קורס שחייה'. ובכן, הורביץ אכן אוהב לשחות וללמד, אבל העניין עם "הכסף הטוב" התברר כטעות גדולה. "מדובר במקצוע נצלני מאוד. יש בו אלמנט עונתי ועוסק בו מגזר מוחלש", הוא אומר. "אני לא יודע אם מישהו גוזר עלינו קופון או שעלויות התפעול של הבריכות גבוהות, או ששני הדברים נכונים".

לדברי הורביץ, מתוך 3,000 עובדי "מוסדות חינוך ותרבות" 2,000 הם שעתיים. "אמרו לנו ששיעור העובדים השעתיים קטן"

בדומה לעידן, גם הורביץ קיבל שכר על השבוע הראשון של המלחמה בהתאם לסידור העבודה שנקבע לו מראש, ועל השבוע השני טרם קיבל שכר. "לי עוד יש מזל", הוא אומר, "אבל מדריכי שחייה אחרים שאין להם ועד ולא יודעים להיאבק על זכויות, עלולים לראות אפס עגול על התקופה הזאת".

המחויבות של המעסיק כלפי הורביץ היא מינימלית - שש שעות עבודה בשבוע. לדבריו, גם המזכירה של הבריכה היא עובדת של "מוסדות חינוך ותרבות" והיא שעתית, אבל יש לה שעות קבועות מראש. בפועל, הורביץ מקבל מהבריכה שניים עד ארבעה קורסים בשבוע, תלוי במספר הקורסים הנפתחים, ואת שאר תעסוקתו – שיעורי שחייה פרטיים – הוא צריך להשיג לבד. כלומר, להקדיש מזמנו, בחינם, לתיאום עם לקוחות, לספוג על חשבונו ביטולים מוצדקים (מחלה או הודעה מראש) ולעמוד לבד מול הלקוח במקרה של ביטול לא מוצדק (פחות מ-24 שעות לפני השיעור), מה שיוצר אי-נעימויות רבות. "בסופו של דבר", הוא אומר, "אני מקבל 60 שקל בלבד על שיעור שעולה 125 שקל ללקוח. 'שעות המשרד' שעשיתי הן על חשבוני". 

ועכשיו, במלחמה, מה קורה?

"נחכה ונראה. הבריכה חזרה לפעול ביום חמישי. בזכות זה שיש ועד אמרו שנקבל שכר מלא על-פי סידור העבודה, אבל אצלי המסה העיקרית של העבודה היא לא בתוך הסידור אלא בלו"ז שאני מארגן לעצמי. אז יצא לי שש שעות בעוד שבדרך כלל אני עובד 18-12 שעות בשבוע. נלחמנו על זה שישפו את המדריכים גם על השיעורים הפרטיים, וההנהלה הסכימה להכיר בשעות הללו על השבוע הראשון. בשבוע השני והשלישי (הבריכות נפתחו רק לאחר שלושה שבועות – ש"ל) הציעו שנשתמש בימי החופש שלנו, אבל מי שלא היו לו ימים כאלה - לא קיבל כסף. הציעו לנו גם לעבוד בינתיים בסיורים עירוניים, כיוון שלעירייה חסר כוח אדם עבורם, אבל זה לא ממש מתאים לכולם. רכזת שיעורי השחייה למשל היא אישה בת 70. אני לא יודע אם היו לה ימי חופש לנצל או שנשארה בלי כסף בשבועיים האלה".

לדברי הורביץ, במהלך המאבק התגלה כי מתוך 3,000 עובדי "מוסדות חינוך ותרבות" 2,000 הם שעתיים. "אמרו לנו ששיעור העובדים השעתיים קטן. לא האמנו לזה, אבל לא היו לנו נתונים", הוא אומר. 

במתכונת מצומצמת

נתח אחר של עובדים שעתיים הם עובדי תעשייה עם שכר בסיס מצומצם (משכורת חודשית) ותוספת שעתית לפי משמרות. האם הפיצוי שיקבלו עבור התקופה שבה המפעל היה סגור יכלול גם את המשמרות בתמורה שעתית שנהגו לעשות טרם המלחמה? ומה אם אותו מפעל עבר לעבודה במתכונת מצומצמת? נהגי התחבורה הציבורית למשל עובדים במשמרות אצל מפעילים שהתמורה שהם מקבלים מהמדינה על הפעלת הקווים מחושבת על-פי קילומטרים. האם נהגי קווים שתדירותם צומצמה בגלל המלחמה עתידים להיפגע? לשאלות אלה אין כרגע תשובות. ואלה עוד עובדים חזקים יחסית ומאוגדים. מה שבטוח הוא שמי שעתידים להיפגע בצורה החריפה ביותר הם העובדים השעתיים במספר שעות משתנה. 

ענפים שלמים במשק מתבססים על העסקה שעתית - שירותי הניקיון, השמירה, החקלאות, חלק ניכר מעובדי הבניין והמלונאות, רוב המסחר והשירותים הקמעונאיים, המסעדנות, הסיעוד, שירותי משק הבית והמזכירות. גם בתחום החינוך יש סייעות המשתכרות על בסיס שעות, ויש גם אלפי מורות ומורים המועסקות באמצעות קבלנים. באוניברסיטאות מדובר בחלק מעובדי המינהלה, מרצים זוטרים, עוזרי מחקר ומתרגלים, וכן הלאה וכן הלאה. 

ארגוני העובדים והחברה האזרחית זועקים כבר שנים נגד ההעסקה השעתית והשימוש הנרחב בה במשק. הם מציעים פתרונות כמו תוספת זכויות והגבלת האפשרות להעסיק בדרך זו ל-18 שעות בשבוע. אבל כדי לייצר רפורמה תעסוקתית כזאת צריך כנראה לחכות לימים אחרים. בינתיים, מנסים הארגונים השונים לקדם מסלולי פיצוי לעובדים שעתיים על הירידה בהיקף התעסוקה במלחמה, מעין חל"ת גמיש שבו יוכלו גם לעבוד כמה שניתן וגם לקבל פיצוי על השעות ש"איבדו". לפי שעה, זו אינה הרוח שנושבת גם במסדרונות משרד האוצר. 

תגובת משרד האוצר: "במסגרת מערכת החוקים והתמריצים להמשכיות עסקית שבנה המשרד, קיימים למעסיק תמריצים רבים לשמור על היקף משרה מלא של העובד או לחילופין להוציאו לחל"ת ולאפשר לו תעסוקה אצל מעסיק אחר".