דווקא בשעה שבה פרסם חמאס את הסרטון שבו הופיע חיים פרי בן ה-79 מניר עוז, הייתה בתו רעות אבן טוב בפגישה עם מכשיר כבוי. "יצאתי ממנה למבול של שיחות שלא נענו", היא מספרת לשומרים. "הבנות שלי כבר הספיקו לצפות בסרטון, כי חברות שלחו להן, כך שמראש נכנסתי לסיטואציה במין טרלול. החנתי את האוטו בצד, וצפיתי קודם כל בתמונה של חיים. עשו לו מין זקן חמאסי כזה, וגילחו לו את השפם. חיים בדרך כלל עם שפם ובלי זקן ובסרטון זה הפוך. לקח לי רגע לזהות אותו בגלל זה, מה גם שהוא רזה מאוד והעיניים שלו היו שקועות. ״כשהסרטון רץ, כבר מזהים את חיתוך הדיבור ותנועות הידיים האופייניות, ועדיין קשה לצפות בזה. זה משמח כאות חיים, אבל ממחיש ויזואלית את חוסר השליטה המוחלט שהוא חווה. קשה לראות כך אדם יקר לך. אם כי היום הייתי מוכנה לשלם בשביל עוד סרטון כזה, רק כדי לדעת שהוא חי". 

אתם בכוננות מתמדת לקראת סרטונים כאלה?

"יש דריכות כל הזמן. חמאס הרי לא נותן התראה מראש, זה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית. כשהפרסום הוא של דובר צה"ל, למשל צילומי המנהרה שחיים היה בה, זו עם הכלובים והציורים של אמיליה, קיבלנו עדכון מקצינת השו"ן (שבויים ונעדרים) ערב קודם. בכלל, כל פעם שאני רואה הודעה ממנה, יורדת לי שנה מהחיים. אני עם התקף לב, רק מלראות את השם שלה על הצג. ואם היא מתקשרת? מוות קליני, חבל על הזמן". 

לואיס הר ופרננדו מרמן חולצו השבוע במבצע הרואי ברפיח. זה מעורר תקווה?

"אני מאוד שמחה ומתרגשת בשבילם. חזרו הביתה שני אנשים בחיים, זה דבר גדול ולא מובן מאליו. ואני מורידה את הכובע בפני כוחות הביטחון על המבצע המדהים, ועם כל ההתרגשות, מדובר במבצע יוצא מהכלל, שאינו מעיד על הכלל. חילוץ צבאי הוא מהלך מסוכן עם אחוזי הצלחה מוגבלים. זה לא דבר שאפשר לבנות עליו להחזרת מאה אנשים. הוא גם עלול לסכן חטופים אחרים, כי ההנחיות בחמאס הן לירות בחטופים, אם הם מבינים שצה"ל מתקרב. אנחנו עם עיניים על הכדור ויודעים שלא יעזור כלום, הדרך הכי בטוחה להחזיר חטופים בחיים, בדגש על בחיים, היא באמצעות עסקה". 

איך מתמודדים עם אי הוודאות והחרדות הלא נגמרות?

"בשבועות הראשונים הרגשתי ערפול. קראתי לזה מוח פירה. היה לי קשה לייצר משפטים ולחשוב בצורה בהירה. עשיתי דברים, ואני לא מצליחה לשחזר מה עשיתי. אני עצמי מפונה מקיבוץ אור הנר שבעוטף, ורק אחרי שמצאנו דירה שגרנו בה כמה שבועות ברצף, דברים התייצבו". 

הערכת שהחטופים ישארו בעזה כזו תקופה? 

"יש משפחות שהבינו מיד שזה סיפור של חודשים. אני לא. בשעות הראשונות אפילו לא סיפרתי לבנות שלי שחיים נחטף, כי חשבתי שתוך כמה שעות יחזירו אותו, אז נחסוך מהן את הידיעה. בחצות אמרתי לעצמי, 'אני לא מאמינה, נגמר היום ועוד לא החזירו אותם. מה יש להם לעשות עם אנשים בני שמונים ותינוק בן תשעה חודשים?'". 

מאז נאלצתם להסתגל ללוח זמנים אחר.

"ביום השמונים ומשהו, אמרו לנו החבר'ה במטה החטופים, שמתחילים להיערך ליום המאה. ראיתי את המבטים של המשפחות. הן נשתלו מהמשפט הזה. הן לא יכלו אז לדמיין שעוד שבועיים, החטופים עדיין יהיו שם. אני מבינה בהגיון שצריך לתכנן קדימה, בטח כשמפיקים אירוע גדול, אבל ממש התקשינו לעכל כזה דבר. עכשיו זרקו בקבוצת ווטסאפ של המשפחות איזו יוזמה לפורים. ואת אומרת, מה פורים? זה עוד חודש וחצי. זה בלתי נתפס".

רעות אבן טוב: "יש משפחות שהבינו מיד שזה סיפור של חודשים. אני לא. בשעות הראשונות אפילו לא סיפרתי לבנות שלי שחיים נחטף, כי חשבתי שתוך כמה שעות יחזירו אותו, אז נחסוך מהן את הידיעה. בחצות אמרתי לעצמי, 'אני לא מאמינה, נגמר היום ועוד לא החזירו אותם"

"אנחנו כבר לא נחזור להיות מה שהיינו קודם"

גורמי מקצוע שפעלו במאבק לשחרור גלעד שליט מהשבי ונרתמו גם כעת לסייע, מספרים ש"למשפחות נשמענו כמו חבורת הזויים, כשאמרנו להן שזה יקח זמן. לא עלה על דעתן בכלל, שהחטופים לא יחזרו תוך כמה ימים. כשדיברנו על תכנון של לו"ז יומי ואחר כך חודשי, גם אלה שמתוך נימוס לא אמרו דבר, נתנו בנו מבט שחשב שהשתגענו. היום המשפחות כבר מבינות שזו רכבת הרים, וזו חתיכת מסע". 

"קשה לראות כך אדם יקר לך. אם כי היום הייתי מוכנה לשלם בשביל עוד סרטון כזה, רק כדי לדעת שהוא חי"

כשהחלו הדיבורים על העסקה הנוכחית, אבן טוב, שפרי הוא בעלה של אמה, כבר הבינה שמוקדם להתלהב. "במתווה הקודם עוד הרשנו לעצמנו להתרגש. עשינו חישובים של השמות והגילאים, והערכנו שעוד שתיים-שלוש פעימות, חיים ברשימה. אז עוד לא סגרנו מונית לבית החולים, אבל כשקצינת השו"ן ביקשה כתובות של כולנו, אמרתי לעצמי שהיא בטח מתכוננת לזה. הפעימה האחרונה הייתה ביום חמישי ועד שהתחדשה הלחימה בשישי בבוקר, עוד התנהל בלילה משא ומתן. כשהאש התחדשה בשבע בבוקר זו הייתה נפילה רצינית". 

יש קנאה באנשים שהקרובים שלהם חזרו?

"בטח שאני מקנאת. השבוע אמרתי למישהו שאמא שלו שוחררה, 'פעמיים בשעה אני מקנאת בכם, שאתם אחרי זה, ושזה נגמר בשבילכם'. זה לא אומר שלא שמחתי מאוד לראות אותה ואת כל האחרים שיצאו משם. כל אדם שאפשר לשלוף משם, חייבים להוציא".

אתם מדברים עם חטופים שחזרו? זו דרך מבחינתכם להבין מה עובר על חיים?

"נילי מרגלית שהייתה עם חיים במנהרה, חזרה בלילה ובשש בבוקר כבר התקשרה לאחותי וסיפרה לה הכל. בראיון עם עדינה משה, אחרי חשיפת המנהרה, לקח שבוע עד שהעזתי לצפות. נורא מלחיץ לראות את התנאים, את הכלובים, את העינוי הנפשי שבמקום כזה. אחותי הפסיקה באמצע, כי לא הייתה מסוגלת. עדינה אישה מדהימה וחזקה ואת רואה עליה את התופת. פגשתי אותה בלוויה השבוע בניר עוז, מחר יש לנו עוד אחת. אנשים מבוגרים מניר עוז או כאלה שהתמודדו עם מצב רפואי מורכב עוד קודם, חוו בארבעת חודשים האלה הידרדרות מאוד מהירה, בגלל שברון לב וצער". 

גם על משפחות החטופים זה משפיע?

"אני מעריכה שעוד שנתיים-שלוש יראו אצל בני משפחה מקרבה ראשונה מחלות שהתפתחו בגלל הסטרס שאנחנו חווים ללא הפסקה. כרגע יש בעיקר מחלות שפעת שלא יוצאים מהן, אבל כמה שנים קדימה, והלוואי שאני טועה, אנחנו נהיה בקבוצת סיכון להרבה מחלות אחרת. המשפחות עדיין מאוד מאופקות, בהשוואה למתח המטורף שהן שרויות בו. גם הלא מאופקות הן מאוד מאופקות, בהשוואה לזעם שיהיה פה, אם יחזירו אנשים בארונות או לא יחזירו כלל. אבל גם אם החטופים יחזרו מחר, ומחרתיים כבר ישוחררו מבית החולים, אנחנו כבר לא נחזור להיות מה שהיינו קודם. רק השבוע שמעתי אבא לחטופה מספר בראיון על כדורי ההרגעה שהוא לוקח. אלה כדורים שההתמכרות אליהם יחסית מהירה. יש לכל זה מחיר. זה שורט אותנו". 

איך נראה היום יום שלך?

"אני לא עובדת מאז אותה השבת. העבודה שלי (פסיכולוגית קלינית -ח"ש) שייכת ליקום קודם. אני עובדת בהחזרת החטופים. ישיבות, זומים, טלפונים, לקבוע פגישות, להתארגן לפגישות ולהתאושש מפגישות. העשייה הזו טעונה בהמון מתח ולחץ. הלילה הייתי ערה מארבע וחצי עד שש. התעוררתי ונזכרתי בשיחה קשה שהייתה לי עם אחד השרים, וכבר לא יכולתי להירדם. גלגלתי בראש. מה יכולתי לומר אחרת, כדי לקרב אותו. האנשים האלה בסוף ירימו את האצבע שתחרוץ את גורלו של חיים, אין דרך אחרת לתאר את זה. 

"אנחנו ישנים מעט מאוד, וגם לזה יש מחיר, אבל אין לנו את הפריבילגיה, לא להחזיק מעמד, כי איך אני יכולה להתמוטט עכשיו, כשחיים בעזה?". 

"אני מעריכה שעוד שנתיים-שלוש יראו אצל בני משפחה מקרבה ראשונה מחלות שהתפתחו בגלל הסטרס שאנחנו חווים ללא הפסקה", אומרת אבן טוב. "כרגע יש בעיקר מחלות שפעת שלא יוצאים מהן, אבל כמה שנים קדימה, והלוואי שאני טועה, אנחנו נהיה בקבוצת סיכון להרבה מחלות אחרת"

"הכרתי משפחות שלא מסוגלות לצאת מהמיטה"

ביטוח לאומי מממן טיפול רגשי למשפחות האזרחים החטופים ומשרד הביטחון למשפחות החיילים, אבל לא כל המשפחות מעוניינות לקבל תמיכה. "אנחנו שומעים הרבה תשובות שזה לא הזמן עכשיו. תבואו אחרי שהם יחזרו מעזה", אומרים לשומרים גורמים מטעם הרווחה. "אלה שמתמודדות במקביל עם בני משפחה שנרצחו, אומרות, תבואו אחרי השלושים ונראה". 

מירית רגב מהרצליה, אמם של מיה ואיתי שנחטפו מהמסיבה ברעים ושוחררו בימים נפרדים, זוכרת היטב את ההרגשה, ששום דבר לא יכול לעזור, כשהילדים שם. "נפגשתי שלוש פעמים עם פסיכולוגית ופרשתי. אמרתי לה, 'מה את יכולה להגיד לי, כששני הילדים שלי בשבי? איך את יכולה לחזק אותי?". 

ומה היא אמרה?

"גימגמה. בשבועות הראשונים הרגשתי שאני חיה בסיוט. הייתי שוכבת בלילה במיטה עם דפיקות לב וחרדות, נזכרת איך איתי ומיה היו מגיעים בשעה הזו מהעבודה במלצרות, ומיה הייתה אומרת, 'היי אימוש מה קורה' - ואין אותם. וכל הגוף שלך רועד. אחרי שלוש-ארבע שעות של שינה טרופה הייתי מתעוררת ואומרת לעצמי, 'זה אמיתי. מיה ואיתי באמת בעזה. וזה לא רק אצלך ככה, יש עוד 240 כמוך'". 

איך קמים מזה להמשך היום? 

"לאט. הייתי יושבת על הרצפה בסלון ובוכה. ואחרי זה מתלבשת ויוצאת לראיונות, פגישות, כל מה שצריך כדי להרגיש שאני לא סתם יושבת ומחכה, אין לך תיאבון, את אוכלת רק כי צריך. אין חשק לכלום, והעשייה מחזיקה אותך. הכרתי משפחות שלא מסוגלות לצאת מהמיטה, אני הייתי חייבת לעשות כדי להתחזק". 

חיפשת מידע בתקשורת וברשתות או שדווקא לא רצית לראות? 

"הסרתי את האפליקציה של טלגרם בשבעה באוקטובר, כדי לא לראות דברים. ידעתי שיודיעו לי כשיהיה משהו רלוונטי. רצינו שיהיה סרטון, לא היה אכפת לי שכולם יצפו בו יחד איתי, כי מי חשב על פרטיות בכלל, רק רצינו אות חיים". 

היום את נעזרת בפסיכולוגית?

"כן, אצל אותה אחת, ואני מאוד מחכה לפגישות. מרגישה שאני חייבת את המקום הזה, לפרוק את מה שאני עוברת. לא בא לי להעמיס את הטירוף של עכשיו על החברות שפתחו אצלי חמ"ל בבית וישנו איתי כל לילה כשהילדים היו בעזה, כי זה לא בקטנה. החיים עכשיו לא פחות מאתגרים".

במה זה מתבטא?

"ברוך השם הם בבית והם בחיים. אבל מבחינה פיזית, אני לא מבינה איך אני מתפקדת בכלל. יש לי חצי שעה אוויר בבוקר עם הקפה, ואחר כך מתחילה מלחמה. יש לי ילד שהיה בשבי ונכון שהוא הולך לאימונים וחברים ובתי קפה, אבל מה עם המצב הנפשי שלו? ויש לי את מיה בשיקום בשיבא עם ניתוחים ופיזיותרפיה, ואת אח שלהם הצעיר, שמרגיש כמו אחים במשפחות אחרות של חטופים, שלא רואים אותו מספיק, כי היינו עסוקים במיה ואיתי כשהם היו חטופים, וגם עכשיו כשהם חזרו, אנחנו סביבם. האחים האלה כועסים ובצדק". 

זה כמו להביא תינוק חדש הביתה. נולדו הילדים מחדש.

"לגמרי. למיה ואיתי התהפכו החיים, וגם לי התהפכו החיים". 

חזרת לעבוד?

"חודש אחרי שהם חזרו. אני מפקחת רכישה בחברת ביטוח, שמאפשרת לי לעבוד בכל מקום, אז אני עושה פגישות עבודה בשיבא, כי אני ישנה עם מיה בבית חולים פעמיים בשבוע. ואני עדיין חלק מהמאבק. אם מתקשרים אלי ממטה המשפחות ומבקשים את הילדים שלי היום בטלוויזיה כדי להעלות את המודעות, הילדים שלי יהיו בטלוויזיה. מה שאנחנו יכולים לתרום, נעשה. אנחנו חלק מהמשפחה הזו". 

את מרגישה נוח מול משפחות חטופים שנשארו? הילדים שלך חזרו, הקרובים שלהם לא, זה יוצר מבוכה? 

"יש סוג אחר של שיחות בין משפחות השבים למשפחות שממתינות. את מדברת עם הממתינות אחרת. אני לא בוכה מולן על הקשיים שלי עכשיו, כי ברור שמבחינתן להיות במקום שלי, עם כל הקושי שבו, עדיף על המקום שהן נמצאות בו. הבת שלי בחיים, היא תשתקם ותלך ותרקוד בסוף, היא ואיתי יכנסו לרוטינה מסוימת והמלחמה הזו תיגמר. והמשפחות האלה עדיין בתוך האירוע". 

מירית רגב, אמם של מיה ואיתי: "אני לא מבינה איך אני מתפקדת בכלל. יש לי חצי שעה אוויר בבוקר עם הקפה, ואחר כך מתחילה מלחמה. יש לי ילד שהיה בשבי ונכון שהוא הולך לאימונים וחברים ובתי קפה, אבל מה עם המצב הנפשי שלו? ויש לי את מיה בשיקום בשיבא עם ניתוחים ופיזיותרפיה, ואת אח שלהם הצעיר שמרגיש כמו אחים במשפחות אחרות של חטופים, שלא רואים אותו מספיק"

"ההשתלבות שהציבור רואה היא למראית עין"

"כשהחטופים חוזרים, התופת שעוברות המשפחות לא נפסקת, רק משתנה", מסבירה אשת מקצוע שמלווה משפחות מהעוטף. "הן ראו את הבית עולה באש, ובני משפחה וחברים נרצחים. הן צריכות להתמודד עם השדים האלה, בנוסף לטיפול המורכב בחטוף ששב. כשהן שהו איתו בבית החולים אחרי החזרה, זה עוד היה יחסית פשוט, כי פסיכולוגים היו צמודים אליהן. כשהחטופים השתחררו והטיפול עובר לקהילה, התחיל הקושי". 

הכוונה טובה, במקום להמשיך טיפול בבית חולים שמרוחק מהבית, תבחרו איש מקצוע קרוב לבית, שאולי אפילו מתאים לכם יותר.

"הבעיה היא שהמדינה משאירה את זה לידיים של המשפחה, ויש משפחות שאפילו להרים טלפון ולקבוע פגישה, גדול עליהן". 

הציבור רואה צעירים שנחטפו, מעלים סרטונים לטיקטוק, מתראיינים. יש לו תחושה שהדברים בשליטה.

"הכל לא בסדר ולא בשליטה. לא אצלם ולא אצל המשפחות שלהם. יש הורים שהזקנה קפצה עליהם. יש ילדים מלאי פחדים עם התפרצויות זעם ובכי, שלא ישנים, כי לילה זה סיוטים, חושך וסכנה. הם נרדמים לפנות בוקר, ולא מסוגלים ללכת לבית ספר. זה בכלל לא בלקסיקון שלהם לחזור ללמוד. ההשתלבות שהציבור רואה היא למראית עין. המשפחות שמתראיינות הן המשפחות שמסוגלות לזה. יש הרבה שלא". 

"יש משפחות שמוכנסים אליהן כמה מטפלים, כי לכל בן משפחה מתאים טיפול מסוג אחר. כל התיאוריות על הטיפולים נכתבות פה מחדש"

לעתים התמיכה שעוזרת, היא זו שנעשית באופן לא רשמי, כבדרך אגב. "יש משפחות שפורקות את הכאב דווקא דרך העזרה הבירוקרטית שניתנת במטה", מספרת ענת מרדכי, אחות בכירה בהדסה ורכזת המטה הרפואי במטה המשפחות. "ממלאים איתן יחד טפסים והן מדברות. יש משפחות שמוכנסים אליהן כמה מטפלים, כי לכל בן משפחה מתאים טיפול מסוג אחר. זו התמודדות כל כך יוצאת דופן. כל התיאוריות על הטיפולים נכתבות פה מחדש". 

עו"ד אורי סלונים, ששימש יועץ לשרי ביטחון לעניין השבויים והנעדרים, ומלווה כיום את המשפחות מטעם המטה, אומר כי "מגוון ההתמודדויות פה הוא אינסופי. שום ספר נהלים לא עוזר בכזה דבר. יש אנשים שלוקחים כדורים והרבה, יש שלא לוקחים בכלל. הצוות הרפואי במטה שמסייע למי שצריך, נפשית ופיזית. להרבה אנשים שסבלו ממחלות לפני, המחלה מחמירה. הטלטלה בין ייאוש לתקווה מאוד אכזרית. מאות העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים שאני בקשר איתם אומרים, שכל מה שהם למדו באוניברסיטה, לא רלוונטי למקרה הזה. גם כשנדמה שכבר הבנת, בסוף היום אתה מגלה שאתה לא יודע כלום". 

"מגוון ההתמודדויות פה הוא אינסופי. שום ספר נהלים לא עוזר בכזה דבר. יש אנשים שלוקחים כדורים והרבה, יש שלא לוקחים בכלל"

בחלק מהמשפחות, היו ההורים חלוקים על אופי המאבק. לפעמים זה נפתר בכך שהורה אחד התכנס פנימה והתעקש לשמור על שגרה. הוא טיפל בילדים האחרים, שהפכו שקופים בסדר העדיפויות החדש שנוצר או חזר לעבוד, והשני ייצג את המשפחה כלפי חוץ. לעתים המשבר בין ההורים היה עמוק יותר ואיים על שלמות התא המשפחתי. 

בקרב משתתפי המסיבה בנובה, היו מקרים שבהם שני ההורים היו שבורים מצער, ואחד האחים לקח על עצמו לעמוד בחזית, עד שגם הוא קורס. "נתקלתי בצעיר כזה, שלקח על עצמו יותר מדי, כי ההורים לא תפקדו", מספר גורם שעובד עם המשפחות, "היום קשה מאוד לתקשר איתו, ולרתום אותו למאבקים כמו פעם. הוא חווה דיכאון וחרדות ומסתגר בעצמו. היה גם מקרה של הורה שהגיע להתמוטטות עצבים ואושפז, כי לא עמד בלחץ סביב החטיפה וההשלכות שלה על המשפחה". 

איך המצב במשפחות שבהן חלק חזרו וחלק נותרו בשבי?

"במשפחות שבהם אבות נותרו בעזה  והילדים חזרו, ברור לנו לגמרי שהם יתקשו לחיות חיים נורמלים, אם לא ייסגר המעגל והאבא או דמות משמעותית שהילדים נקשרו אליה בשבי, לא ישובו. תהליך השיקום שלהם לא יעלה על מסלול תקין, עד שזה יקרה". 

אלה בן עמי: "לוקח לי שעות להירדם. אני שוכבת במיטה עם עיניים פקוחות, כי כשאני עוצמת עיניים, אני רואה מראות לא נעימים שקשורים לאבא. אני מפחדת נורא על החיים שלו וזה משפיע על כל פעולה שלי. אני גם לא נהנית משום דבר. הכל תפל. בחודש הראשון לא הייתי נכנסת למיטה בלי כדור שינה"

"אני והאחיות שלי לא משאירות את אמא לבד"

משפחת בן עמי מבארי היא בין המשפחות שמטלטלות בין הדאגה לחטופים שנותרו בשבי, ובין השיקום של אלו שחזרו. האם רז חזרה אחרי 57 ימים בשבי ואילו האב אוהד שנחטף בנפרד ממנה, עדיין שם. בתם אלה, בת ה-23 לקחה על כתפיה, ממש מההתחלה, מעמסה נפשית עצומה.

"הייתי בממ"ד בדירת הצעירים, כשראיתי צילום של אבא נחטף", משחזרת אלה. "נכנסתי להתקף חרדה, ובן הזוג שלי אמר שאני חייבת להיות בשקט ולתפוס את עצמי בידיים, שאי אפשר לצרוח כשיש מחבלים בחוץ. כשהוציאו בערב קבוצות אנשים מהקיבוץ, כל הזמן קפצתי לחפש ביניהן את אמא. אחותי הגדולה ישבה בצד ובכתה. אמרתי לה, 'זה לא הזמן, עכשיו צריך להילחם'. ומהשניה הזו נכנסתי לסוג של אדישות, שמתי את הרגשות בצד. ואני כל הזמן בתפקוד. בהתחלה זה היה קל, עכשיו זה כבר מכביד". 

החזרה של אמא שחררה קצת את המתח? 

"כן ולא. עברנו כמה שעות מורטות עצבים ביום החזרה. כשראינו אותה בטלוויזיה מועברת לצלב האדום, הרגשתי סוג של התקף חרדה. המון רגשות התפרצו ברגע אחד, כי הרשיתי לעצמי רגע לשחרר. לקחתי כדור הרגעה כדי לחזור לתפקד ולהיות חזקה בפגישה איתה. מאז שהיא חזרה, אני והאחיות שלי לא משאירות אותה לבד, היא תמיד עם אחת מאיתנו. עצם זה שאנחנו יודעות מה קורה בפנים, כי יש לנו בבית עדות חיה ומדברת של מה שקורה שם, מעצימה את הדאגה לאבא". 

מה היא סיפרה?

"אמא יודעת שבשלב שהיא יצאה מעזה, נגמרו המים הטובים לשתיה. וזה יושב עליה כל הזמן. בכל פעם שהיא שותה מים, היא חושבת שלאבא אין, וזו התמודדות מאוד קשה, אשמת הניצול. אז יש לנו עכשיו שתי התמודדויות: מול אמא, המחלה והשיקום שלה, ומול ההחזרה של אבא". 

אתן נעזרות בתמיכה נפשית?

"מציעים לנו כל הזמן, אבל אמא אומרת שאף פסיכולוג לא יחזיר לנו את אבא. אנחנו לא מרגישות שאפשר לעבד את מה שקרה, כשאבא לא פה, וגם אין לנו זמן לזה בתוך המאבק. לא התעסקתי פעם אחת בטראומה שעברתי. אנחנו אפילו לא פותחות את הטראומה של מה שאמא עברה שם, כי היא לא מרגישה שזה מתאים עכשיו".

מאוד קשה לתפקד ככה. למעלה מארבעה חודשים וזה עוד לא נגמר.

"בחודש הראשון לא הייתי נכנסת למיטה בלי כדור שינה. הפסקתי כי זה גורם לעייפות במהלך היום, ואני חייבת להספיק דברים ולתפקד. בהתחלה את גם חיה על האדרנלין, עכשיו כבר לא. אני מותשת ועייפה מאוד, ומונעת נטו מגעגוע והכאב, אבל אין לי את הפריבילגיה להרפות או לקחת יום חופש, כי לאבא אין את היום הזה". 

ואיך השינה עכשיו?

"לוקח לי שעות להירדם. אני שוכבת במיטה עם עיניים פקוחות, כי כשאני עוצמת עיניים, אני רואה מראות לא נעימים שקשורים לאבא. אני מפחדת נורא על החיים שלו וזה משפיע על כל פעולה שלי. אני גם לא נהנית משום דבר. הכל תפל". 

יש רגעים שאת מרשה לעצמך לשמוח, למשל כשמדברים על עסקה שמתקדמת?

"בחודש הראשון, בכל פעם שהיה דיבור על עסקה, הייתי באטרף וכל פעם מחדש חטפתי כאפה, אז עכשיו זה כבר לא מזיז. אנחנו עדיין מחוברות חזק לחדשות ולטלגרם, כי אין לי אמון במדינה שתודיע לי לפני שמתחילות השמועות או הדיווחים בתקשורת. לא הייתי חיית אינטרנט קודם, להפך, הייתי מהאנשים הלא מחוברים. עכשיו אין לי ברירה". 

נופר בוכשטב, אחותו של יגב: "הכי קשות הן רגשות האשם. כשאני הולכת לישון עם שמיכת פוך ומזגן על חימום, וחושבת איך הוא ישן ואם קר לו עכשיו, או אם אני לוקחת אקמול לכאב ראש וחושבת שאולי גם לו כואב, אבל אין לו תרופות. בשבועיים הראשונים, הייתי מתעוררת ואומרת 'למה קמתי'"

"יש קבוצת ווטסאפ של כל המשפחות, שלפעמים פורקים בה"

נופר בוכשטב, סטודנטית בת 29, אחותו של יגב שנחטף מקיבוץ נירים מדברת גם היא על תחושת אשמה וקושי להירדם בלילות. "במשך היום אין זמן למחשבות, כי אנחנו עסוקים בלהחזיר את יגב, ולכן הזמנים הכי קשים הם בלילה כשהמחשבות עולות או כשיש לך פתאום שעה פנויה באמצע היום, ואז המציאות הזו של 'אח שלי בעזה' מכה בי".

מה הכי קשה?

"רגשות האשם. כשאני הולכת לישון עם שמיכת פוך ומזגן על חימום, וחושבת איך הוא ישן ואם קר לו עכשיו, או אם אני לוקחת אקמול לכאב ראש וחושבת שאולי גם לו כואב, אבל אין לו תרופות". 

עברתם עליות וירידות בהתמודדות? 

"בשבועיים הראשונים, הייתי מתעוררת ואומרת 'למה קמתי'. אלה היו ימים של בכי וחוסר הבנה של איך ממשיכים את היום. העשייה עזרה לי לצאת מזה. אחרי שרימון, אשתו של יגב, חזרה מהשבי, זה מצד אחד הרגיע כשהיא סיפרה שיגב חזק ולא פצוע. מצד שני, זה מנחית עליך את המציאות. אם עד אז העשייה עזרה לנו להדחיק, עכשיו אנחנו מודעים היטב לזה שהמצב שם לא טוב". 

החילוץ של לואיס ופרננדו השבוע נותן אנרגיה?

"זה משמח, אבל גם מאוד מפחיד אם יחליטו שזו הדרך מעכשיו. חילוץ צבאי יכול גם להסתיים באסון, ואתה לא רוצה להיות בצד הזה של המשוואה. לחץ צבאי ופעולות הרואיות לא יצילו 134 חטופים, הלוואי וזה יכל לעבוד ככה, אבל זה זה מספר גדול מדי. צריך להמשיך לפעול למען השחרור של כולם במתווה. שניים זה עולם ומלואו, ויש שם עוד כל כך הרבה". 

איך נראית השגרה שלכם עכשיו?

"המשפחה המורחבת מאוד מגויסת. במשך היום כל אחד בעשייה שלו למען החטופים, ובערב אנחנו אוכלים יחד וזה מחזק. לפעמים אנחנו אפילו צוחקים ואומרים, שאם יגב היה רואה את התמונות שלו בכל מקום, הוא היה מתחרפן ובורח חזרה לעזה. יגב הוא אדם מאוד פרטי וסגור, פתאום כולם יודעים עליו הכל והחיים שלו חשופים". 

אתם נעזרים בליווי נפשי?

"אנחנו לא מרגישים שזה מתאים עכשיו. מה שעוזר לי הן דווקא השיחות עם קבוצות תלמידים שבאות לכיכר החטופים. כשיגב יחזור, כולנו מן הסתם נלך לטיפול. אי אפשר לעבד דבר כזה גדול לבד". 

יש קבוצות תמיכה של המשפחות?

"יש קבוצת ווטסאפ של כל המשפחות, שלפעמים פורקים בה. אנחנו משפחות מאוד שונות, אבל בגלל הגורל המשותף, אנחנו מבינות אחת את השנייה, הרבה יותר טוב מאנשים מבחוץ. יש לנו חדר משפחות בכיכר, ואת לא צריכה להסביר שם כלום, גם כשעובר עליך יום קשה, ואת לא רוצה לדבר, זה בסדר". 

עידית אהל, אמא של אלון: "אני לא צופה בראיונות עם חטופים שחזרו. לכל חטוף סיפור משלו, שלא דומה לאחרים. אין טעם שאשמע אותו, כשאני לא יודעת מה הסיפור של אלון. זה להטמיע בתוכי דברים שאלון אולי לא חווה"

מי שמאוד סלקטיבית בצריכת התקשורת שלה היא עידית אהל, אמא של אלון מהישוב לבון שנחטף מהמסיבה, כשהוא פצוע. "אני לא צופה בראיונות עם חטופים שחזרו", היא אומרת, "לכל חטוף סיפור משלו, שלא דומה לאחרים. אין טעם שאשמע אותו, כשאני לא יודעת מה הסיפור של אלון. זה להטמיע בתוכי דברים שאלון אולי לא חווה, אז בשביל מה להכניס לעצמי רעיונות לראש. הראיונות זה בשביל צופים שאין להן חטוף במשפחה". 

צריך שליטה עצמית בשביל לחסוך מעצמך מידע.

"תוך כמה ימים הבנתי, שאין לי בעצם שליטה על מה שקרה לאלון, אבל יש לי שליטה על הפעולות שלי, ועל הבית שהוא יחזור אליו, ולכן כל דבר שאני עושה מאז מתכתב עם זה. אלון מאוד אוהב מוזיקה, ואנחנו יוזמים פרויקטים בתחום, ובכל הראיונות שלי, בכל דבר שאני אומרת יש התכוונות שאלון אולי ישמע את זה ויהיה גאה. בין אם זה יקרה כשהוא בשבי או כשיחזור. ברור שיש גם רגעים של התפרקות ואני בוכה מגעגוע, אבל זה לא מה שמנהל אותי. אני מהר מאוד חוזרת למסלול. שולחת לאלון אנרגיות טובות כל בוקר ומנחמת אותו מרחוק".