חיים (שם בדוי), בן 23, מעולם לא חשב על עצמו כמישהו שחווה אלימות בחיידר או בישיבה והוא לא יוצא דופן: האלימות במערכת החינוך החרדית לא רק מושרשת עמוק, היא גם נתפסת בחברה החרדית כנורמה וכדרך ענישה לגיטימית. עוד בראיון הקבלה לישיבה, מספר חיים, נאמר לו במפורש שהעונש על חוצפה הוא מכות, איום שכן מומש ולא פעם.

מי שאסף רבות מהעדויות על אלימות מורים הוא הבמאי מני פיליפ. סרטו "החיידר", שישודר ב-HOT8 בתחילת מארס, דוגמאות מטלטלות למה שעוברים ילדים ובני נוער במוסדות החרדיים. לפיליפ, בן 57, בעברו זמר חסידי מצליח שיצא בשאלה לאחר שכבר התחתן והקים משפחה, יש דעה נחרצת על מידת ההשפעה המתמשכת של התרבות האלימה. "מה משותף לכל הרבנים, העסקנים, גדולי הדור?", הוא שואל בשיחה עם שומרים. "אלה כולם אנשים שגדלו בחיידר, כולם חטפו מכות רצח, כולם טראומטים ומפחדים להרים את הראש לשנייה. הם כולם הילד הזה, שיודע שאם הוא יעשה משהו - הוא יחטוף".

פיליפ מעיד כי הוא עצמו לא חשב על האלימות שחווה על בשרו עד שאחיו, ששמו נסיך קטן פיליפ, פרסם פוסט בפייסבוק ובו סיפר בפירוט כיצד הוכה בחיידר. בתוך זמן קצר הוליד התיאור גל של עדויות נוספת תחת ההאשטג "זו ילדותי".

״זה פתח תיבת פנדורה. היה פיצוץ אדיר עם מאות עדויות על אלימות", מספר נסיך קטן פיליפ ומדגיש כי המורים והרבנים שהכו אותו מעולם לא נדרשו לתת את הדין על כך. בהמשך הוא מציג רשימה של רבנים - חלקם כבר הלכו לעולמם, אחרים עדיין מחזיקים במשרות חינוכיות - ומשחזר אירועים שבהם הכו אותו. ״ממנו חטפתי מכות רצח. הוא ממש סדיסט והיה גורם לשטפי דם", הוא מעיד על אחד מהם. על אחר הוא מספר ש״הוא פתח לי את הפנים ליד העין, נתן לי סטירה ששברה לי את המשקפיים. יש לי עד היום צלקת״. שומרים פנה אל שני הרבנים וביקש את תגובתם. האחד הכחיש בתוקף, השני כלל לא ענה. 

"יש סיפורים שאני יודע שקורים עכשיו. ילדים שחוטפים מכות והשפלות", ממשיך פיליפ ומספר על מקרה שקרה לפני מספר שנים, כשילד צלצל אליו וסיפר לו שהוא מוכה דרך קבע. כשהגיעה המשטרה לברר את העניין, הילד חזר בו מטענותיו. לדברי פיליפ, אותו ילד ספג איומים לפיהם הוא יסולק מבית הספר ומשפחתו תסולק מהקהילה 

במסגרת התחקיר לכתבה קיים שומרים שיחות עם כמה תלמידים כיום במוסדות החינוך הללו. "מרביצים לכם?" נשאלו תאומים בני עשר שלומדים בחיידר בבני ברק. ״כן, הרבה פעמים״, הם השיבו. ״לפעמים זה איזו סטירה, לפעמים מכה". כשנשאלו השניים איך הם מקבלים זאת, הם משכו בכתפיהם. "כשצריך אז מקבלים, אין ברירה״.

בשיחה אחרת סיפר ילד כבן 7 הלומד במוסד אחר, שבין המורים שלו יש שניים שמכים. "מדוע הם מכים?", הוא נשאל. ״אם למשל מדברים בשיעור או אם ילד אמר למורה לא״, שיתף הילד. ילד כבן 9 ממוסד שלישי סיפר כי בבית ספרו הילדים שחוטפים הכי הרבה הם תלמידי כיתת החינוך המיוחד, שאינם שומעים למוריהם. "אין להם שכל, אז מרביצים להם", הסביר.

אחיו של מני, נסיך קטן פיליפ מספר כי המורים והרבנים שהכו אותו מעולם לא נדרשו לתת את הדין על כך. "ממנו חטפתי מכות רצח. הוא ממש סדיסט והיה גורם לשטפי דם", הוא מעיד על אחד מהם. על אחר הוא מספר ש"הוא פתח לי את הפנים ליד העין, נתן לי סטירה ששברה לי את המשקפיים. יש לי עד היום צלקת"

בתורה, בגמרא ובתרבות

האלימות, כדרך לגיטימית ואף ראויה לשבח, מחוברת עמוק למקורות היהודיים. הפתגם ״חושך שבטו שונא בנו״ (משלי, י״ג, כ״ד) הוא אחד המפורסמים בתנ"ך. בגמרא, הנלמדת בלהט ובאדיקות על ידי מאות אלפי תלמידי החינוך החרדי בישראל, מוכר הסיפור על המורה שרצח את תלמידיו במכות ופוטר, אך הוחזר למשרתו "בשל כישוריו המיוחדים כמורה״.

באיגרת המפורסמת של "הגאון מווילנה", אחד מגדולי ישראל בכל הדורות, הוא כותב באשר לחינוך ילדים: ״ועל קללה ושבועה וכזב, תכה אותם ולא תרחם עליהם כלל״. והרמב״ם מפרט בספרו "משנה תורה": ״מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש, כבן שבע לפי כוח הבן... ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה״. הרב אליהו אליעזר דסלר, מראשי תנועת המוסר הליטאית, הסביר בכתביו כי מטרת ההכאה היא שהילד לא יגדל להיות עצמאי, כי אם כפוף להוריו ולמוריו.

גם מספרות חרדית מודרנית האלימות לא נפקדת. כך למשל ב"סיפורי צדיקים", סדרת הספרים הפופולרית לילדים של הוצאת "מחניים", ישנו סיפור צבעוני ומלא חיים ששמו ״שאול יצחק השובב״. העלילה מספרת על ילד שהיכה בעלי חיים ומשום כך לאביו לא נותרה ברירה אלא להכותו. האופן שבו מתואר האב, כשהוא נערך בתפילה חרישית ולאחר מכן בוכה בכאב, מוסיף להכאת הבן נופך רומנטי-רוחני.

אחת השאלות הגדולות בנוגע לאלימות כלפי ילדים קשורות ליחס של הורים חרדים לתופעה. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בכמה דיונים סוערים שהתקיימו בשנים האחרונות בפורום ״פרוג״, המשמש במה לחרדים מודרניים המחוברים לאינטרנט. באחד מהם, השיח החל אחרי שאמא לילד בכיתה ג׳ סיפרה כי מורה "טוב ומקצועי" נהג באלימות כלפי "תלמיד מופרע״ וכי היא מתלבטת אם להעביר בנה לכיתה אחרת. הדעות בפורום היו חלוקות – היו שהמליצו לאם להעביר הבן למוסד אחר, אחרים הציעו לא להתערב והיו כאלה שאף סנגרו על המורה. ״החוק היום מפלצתי לרעת המורים״, טען אחד מהם. ״תחשבו על המסר החינוכי שהבן שלכם יקבל״, הוסיפה אחרת.

״זה שהיום זה לא מקובל... נו, לפעמים סטירה אחת לילד מעמידה אותו במקום וחוסכת המון״, כתב הורה בדיון דומה התקיים בשנה שעברה בבמה אינטרנטית אחרת בשם "פורום לתורה". הורה אחר הוסיף: ״אני מכיר נושא תפקיד אלים שמחזיק בתפקידו כבר 20 שנה״. הורה שלישי סיפר: ״אני חושב שכן חונכתי בזכות המכות״.

"כשהם היכו אותי, הייתי שומר על ארשת פנים חתומה. עשיתי את זה כדי להיות אמיץ, אבל בעיקר, כדי לא לתת להם את ההנאה. לרוב זה גרם לי לחטוף שבעתיים. לפעמים עד שנשברתי, ובכיתי מכאב. הייתי בורח לשירותים, המקום היחיד שאלוהים לא נמצא בו, וקיללתי בלחש" (מתוך הפוסט של נסיך קטן פיליפ בקבוצת הפייסבוק "בוחרים מחדש" - מתפרסם באישור הקבוצה)

רעבע בן 20 וקצת, בלי שום הכשרה

אברומי קרויזר, שגדל והתחנך בחסידות וויז׳ניץ, מכיר את מערכת החינוך החרדית משני צדיה: כילד וכנער ובהמשך בבגרותו כ"רעבע" בצהרון בחיידר. בילדותו, הוא מספר, חטף מכות ממוריו בלי סוף. אימו שתקה אל מול סימני האלימות שאיתם חזר הביתה ולמשמע תיאורי ההתעללות שעבר. אביו, כך הוא מספר, היה שווה נפש כלפי העניין ובתגובה אף נהג לספר מחוויותיו שלו מהחיידר בטון כמעט נוסטלגי. 

כשהתבקש קרויזר לשחזר אירוע אחד שהשפיע עליו, הוא תיאר מקרה שהתרחש כשהיה בן 8, אחרי שאחד המורים ראה אותו מודד בהפסקה מדים של חייל שמצא זרוקים בבית הספר. "הוא בא אלי, והוריד לי שתי סטירות משני הצדדים לעיני כל התלמידים בחצר״, סיפר. וזה לא נגמר שם: לאחר ההפסקה, הוא נלקח על ידי המורה, כשהוא מתייפח, לסיבוב משפיל בכיתות השונות שבו הוסבר לתלמידים על "פשעו". בכיתה שלו, הוא מספר, גם מחנכו שלו היכה אותו.

לדברי קרויזר, לאורך תקופת לימודיו הוא חווה אישית או היה עד לשיטות שונות של אלימות, כמו "הכאה על אצבעות" וכן מקרה אחד שבו הוכה קרוב משפחתו, שהיה כה קיצוני עד שהביא לעימות נדיר בין ההורים למורה. הילד שספג את המכות, כך סיפר, נדרש לטיפול כדי להתמודד עם הטראומה שנגרמה לו.

"אני חושב שכל זה גרם לאיזושהי פציעה בתוכי", מספר קרויזר. "אם מי שמייצג לכאורה דברים שאמורים להיות טובים ומלאי חמלה יכול להכות אותי, אז זה גורם לקרע. נוסף על כך, יש לי פחד מגברים. למשל, אני נמנע מלשבת לבד במונית עם הנהג. אני מסתובב בעולם עם איזושהי תודעה של פחד מאנשים מבוגרים. הם יכולים לעשות לי משהו ולא תהיה לי יכולת להתנגד אליו. אני מרגיש כל הזמן שאני תמים, שמשהו הולך לפגוע בי״.

כשהיה כבן 22 החל קרויזר ללמד בצהרון של החיידר, והבין, כך לדבריו, מהו אחד הגורמים העיקריים לתופעת האלימות. "לא קיבלתי שום הכשרה לפני שנכנסתי לכיתה", הוא אומר. "בכיתה שלי למשל היה ילד שנזקק לחינוך מיוחד והיה מאוד קשה להתמודדות. אני אישית מעולם לא הכיתי אותו, אבל לא היה שום דבר שימנע זאת ממורים אחרים״.

מעבר לתפיסה החינוכית הרווחות במוסדות החרדיים, סבור קרויזר, האלימות מגיעה גם מאורח החיים של המורים ומושפעת מקשיי היום-יום שלהם. "אתה עייף, אתה מוטרד. המורים שם לא חיים חיים טובים. כל אחד מהרעבעס האלה מחתן עשרה ילדים, יש להם חובות והמון עול. המורה לא בא לכיתה עם ראש נקי. זה יוצא על הילדים״.

"יש לי פחד מגברים. למשל, אני נמנע מלשבת לבד במונית עם הנהג. אני מסתובב בעולם עם איזושהי תודעה של פחד מאנשים מבוגרים. הם יכולים לעשות לי משהו ולא תהיה לי יכולת להתנגד אליו. אני מרגיש כל הזמן שאני תמים, שמשהו הולך לפגוע בי"

אחרי שאחד המורים ראה אותו מודד בהפסקה מדים של חייל שמצא זרוקים בבית הספר. "הוא בא אלי, והוריד לי שתי סטירות משני הצדדים לעיני כל התלמידים בחצר", סיפר. וזה לא נגמר שם: לאחר ההפסקה, הוא נלקח על ידי המורה, כשהוא מתייפח, לסיבוב משפיל בכיתות השונות שבו הוסבר לתלמידים על "פשעו"

‍אובדן גבולות הגוף

"מעבר להשפעה השלילית הכללית של הפעלת אלימות פיזית על הנפש, הכאת ילדים בכל פורמט שהוא על ידי דמות סמכות - לא משנה באיזה קונטקסט ובאיזו מערכת - היא בעלת השלכות שליליות על התפתחותם הרגשית", אומר שמואל גולדשטיין, פסיכולוג קליני מומחה. "ברגע שלמישהו יש רשות להפר את גבולות הגוף שלי, כילד; לעשות בגוף שלי כראות עיניו; יכולתי לשים בעתיד גבולות לאחרים באופן שהם מתייחסים לגופי נפגעת. במצבים אלו הילד מתקשה להפנים את גבולות גופו כשלו ומגביל את יכולתו להיות מודע ולהגן על עצמו כשגבולות גופו מאויימים בעתיד. 

לכן, הילדים האלה מועדים יותר גם לפגיעות מסוגים נוספים כמו מבחינה מינית מבלי שיש להם את היכולת לעבד ולהבין את הפגיעה. מכיוון שהסביבה הסבירה להם שכשעושים בגוף שלהם דברים בשם רעיונות כאלו ואחרים - זה בסדר וזה צודק, הדבר מעוות את היחס והקשר של האדם עם גופו. אותם הורים המבקשים להגן על ילדם באמצעות שיטות חינוך הדוגלות באלימות כלפי התלמיד, על מנת להגן עליו ועל טוהר נפשו מפני ״היצר הרע״ והתנהגות המגונה על פי חוקי הדת עלולים בעצם בלי דעת להגדיל את הסבירות שילדם יחשף למצבי סיכון וייפגע.

גולדשטיין ממשיך לפרט על ההשפעות של הורים שמסכימים או מתירים לדמויות כאלו ואחרות לנהוג באלימות כלפי ילדם. "זה מוביל אותו לחוויה חרדתית מתמשכת, דריכות וחוסר אמון. הקושי המתמיד של הילד להגן על עצמו יקשה עליו לפתח קשרים של אמון, תמיכה ואהבה עם הסובבים אותו בעתיד. מי שאין לו את הביטחון הזה יהיה חסר ביטחון גם ביכולת שלו לתפוס מקום בעולם ולהתקדם בו".

יתרה על כך, אם הדמות שאמורה לייצג ביטחון לכאורה היא דמות פוגענית, מסביר גולדשטיין, הילד עלול למצוא את עצמו שוב ושוב בקרבת אנשים עם קווי אופי דומים. "אפשר לפתח קיבעון לדמויות פוגעניות, לבסס את החיים על דמויות שכאלה וכך נוצר מעגל שנמשך עוד ועוד. כחלק ממעגליות זו, חוויות של תוקפנות שלא מעובדות רגשית, יכולות להיתקע בתוך המערכת הנפשית כחוויות בלתי ניתנות להבנה ולחשיבה. ככאלה, יש להן פוטנציאל להשתחרר באופן אלים, וכך מי שפגעו בו עלול לפגוע גם באחרים. הילד יכול להעביר את זה לילדים אחרים עוד בהיותו ילד וגם שנים לאחר מכן, בהיותו מבוגר".

סרטון אלימות שפורסם לאחרונה בטלגרם

ללא חינוך למוגנות

מי שאמור לכאורה לפקח על הנעשה בחיידרים הוא משרד החינוך. אמנם, מערכת החינוך החרדית סבוכה ומחולקת בין רמות שונות של תקצוב ופיקוח ממשלתי, אולם כמעט כל המוסדות החרדיים נהנים בדרך זו או אחרת מתקציבים ממשלתיים. אך האם משרד החינוך דואג שהתקציבים שהוא מחלק לא יממנו מוסדות שבין כותליהם מכים תלמידים? התשובה היא לא. 

"כשבית הספר לא כפוף במאה אחוז למשרד החינוך - העניינים מסתבכים. אין באמת זכות לחינוך כשאין מוגנות בחינוך"

לדברי עו"ד תמי נותב פייל, אחראית תחום מוגנות בחינוך במועצה לשלום הילד, קיים קושי בטיפול במקרי אלימות במוסדות שאינם כפופים ישירות למשרד החינוך. "למרות שאין לכך הצדקה, כאשר אנשי הצוות הם אינם עובדי משרד החינוך, הטיפול הופך מורכב יותר", היא אומרת. "לא מעט מהמוסדות החרדיים נמצאים בבעלות פרטית: מוסדות 'מוכר שאינו רשמי' ומוסדות 'פטור'. מבחינה חוקית, תהליך הגשת התלונה ואופן הטיפול בה שונה בין בתי ספר. וכשבית הספר לא כפוף במאה אחוז למשרד החינוך - העניינים מסתבכים. אין באמת זכות לחינוך כשאין מוגנות בחינוך".

שומרים פנה למשרד החינוך וביקש לראיין את האחראי לפיקוח בתחום. המשרד סירב ובמקום זאת העביר תגובה שעוסקת בחשיבות שהוא מייחס לפיקוח, לאכיפה, להכשרת המורים. אלא שכל אלה מתייחסים אולי לנעשה חינוך הממלכתי, ולא מגיעים או נוגעים לחינוך החרדי.