"אתה מנצל את הסמכות שלך לפגוע בי. לפגוע באח שלך. יש לך את החוק והסמכות לפנות אותי אז בוא, תפנה אותי. אני אומר לך - לא אוותר. אני אעמוד מול הטרקטור עד הסוף".

המילים הללו נשמעות כאילו יצאו מפיו של נער גבעות, רגע לפני פינויו בידי שוטר או חייל משטח שאליו נכנס באופן בלתי חוקי. בפועל, הן נאמרו לפני כחודשיים במשרדו של ראש המועצה האזורית גוש עציון, לירון רוזנטל, אחרי שבעלי המאחז חוות אל-חי התפרצו למקום. רשמית, הנימוק למחלוקת הוא התראה לפני צו הריסה שהוציאה המועצה למאחז מעצם הקמתו על שטח ציבורי פתוח (שצ"פ), אך תושבי המקום בטוחים שהמטרה האמיתית של המהלך היא הכשרת השטח לטובת הקמת שכונת מגורים חדשה עבור ההתנחלות כפר אלדד.

כפר אלדד, הנמצא במזרח גוש עציון, הפך בשנים האחרונות ללהיט נדל"ני. בינואר, למשל, נמכרה בו דירת 4 חדרים עם חצר של 150 מ"ר תמורת 2.7 מיליון שקל. מדובר באגודה שיתופית שאיננה יישוב בפני עצמו, אלא מהווה חלק מההתנחלות הסמוכה, נוקדים. 

ביקור בחווה ממחיש עד כמה טענתו של יום-טוב לוסקי, האיש שאחראי לציטוטים שהובאו בראשית הכתבה, נשמעת הגיונית. מעבר לכביש המוביל לחווה גודר לאחרונה שטח עבור פרויקט בנייה של חברת הרי-זהב, בבעלות היזם זאב אפשטיין. בשלב זה אין אמנם תב"ע המייעדת את השטח למגורים, אבל תוכניות תמיד אפשר לשנות ושטח פנוי באזור ממילא יש בשפע. 

חוות אל-חי הוקמה ב-2001 על-ידי אימו של לוסקי, בתיה לוסקי אל-חי, אחרי שעלתה לישראל מבריטניה. במקום קיימים ארבעה מבנים, עצי זית, אורוות סוסים, בית מלאכה, דיר ומשתלה. ב-2022 לוסקי נפטרה, יום-טוב ואחיו לוריא עזבו את החווה כמה חודשים לאחר מכן וכיום מנהל אותה יונתן אפלבאום, פעיל חוות מהר חברון, המיודד עם המשפחה. במקום מתגוררות שלוש משפחות המשלמות שכירות של 2,000-1,500 שקל בחודש. 

"כל השנים לא היינו חוקיים", אומר אפלבאום. "כמו בכל המאחזים ביהודה ושומרון, זה לא יכול להיות חוקי, אבל פתאום כשהם (המועצה – ש"ש) רוצים לבנות ולקדם פרויקט, אומרים לך 'אתה פולש', 'אתה לא חוקי', 'הבתים שלך לא בהיתר'", הוא מספר ומציין כי בשלהי השנה שעברה נפתח בחווה מרכז גוף ונפש שמקיים סדנאות טיפוליות, בין היתר לילדים ונפגעי הלם קרב. "האבסורד הוא שאפשר לשלב את החווה הזו, כשטח ציבורי פתוח, בכל בנייה עתידית. לסדנאות באים אנשים כמעט בכל שבוע, אז שאלתי: 'אתם הורסים את הדבר היפה הזה בשביל פרויקט ציבורי כשיש כבר פרויקט ציבורי?' רוזנטל הסביר לי שהוא ממלכתי ועובד לפי החוק. גורמים אחרים העבירו לי מסר שהם מוכנים להעתיק אותנו לנקודה אחרת, כחצי קילומטר צפונה. החווה לא תהיה חוקית גם שם, אבל זה מה שהם רוצים – שאהיה חייל שלהם ל-20 השנים הקרובות".

יגאל קומיסרוב, יו"ר האגודה השיתופית כפר אלדד, טוען כי החל לפעול לפינוי החווה רק לאחר התאבדותה של לוסקי וכי הדבר נובע מכך שמדובר בשצ"פ ואינו קשור לתוכנית בנייה זו או אחרת. "כפר אלדד אכן הסכים בעבר שבתיה לוסקי תתגורר במקום", הוא מודה. "אנחנו זוכרים אותה ומכבדים את זכרה, יש לה המון זכויות, אבל מעולם לא נאמר לה שהשטח שלה. זה שטח שצריך להיות פתוח ונגיש לכלל הציבור. מי ש'עושה נדל"ן' זו החווה עצמה – בהשכרת מבנים למשפחות ובקיום הסדנאות".

לוריא לוסקי רואה את הדברים אחרת לגמרי. לדבריו, אימו החלה לסבול מהתנכלויות מצד אנשי כפר אלדד כבר לפני חמש-שש שנים בגלל הרצון לפנותה. "היא סיפרה לנו על הבעיות שעושים לה, ואיך היא צריכה להתמודד עם זה לבד. חודשים לפני מותה באו אליה בשלוש לפנות בוקר, עם טרקטור, והחלו לפרק גדרות. קצת אחרי השלושים באו ואמרו לנו שאנחנו צריכים לפנות". 

לדברי לוסקי, אימו החלה לסבול מהתנכלויות מצד אנשי כפר אלדד כבר לפני חמש-שש שנים בגלל הרצון לפנותה. "חודשים לפני מותה באו אליה בשלוש לפנות בוקר, עם טרקטור, והחלו לפרק גדרות. קצת אחרי השלושים באו ואמרו לנו שאנחנו צריכים לפנות"

מאידיאליסטים לנדל"ניסטים

סיפור המאבק על חוות אל-חי הוא דוגמה קטנה למדי לתופעה נרחבת של פינוי מתנחלים ממאחזים וחוות חקלאיות בגדה המערבית בידי הממסד ההתנחלותי עצמו. לכאורה מדובר בתופעה תמוהה, אפילו מוזרה, הואיל והיא סותרת את האידאולוגיה המוצהרת של תנועת ההתיישבות, אך כשצוללים לפרטים מתגלה תמונה מורכבת שבה מעורבים מהלכים תכנוניים, הבטחות שלא קוימו, מחירי נדל"ן שרק הולכים ומאמירים והרצון של כלל השחקנים למקסם רווחים.

כדי להבין את שורשי התופעה צריך ללכת אחורה, אל האופן שבו התרחבו ההתנחלויות בגדה המערבית. שיטה אחת, הוותיקה יותר, היא הצבת קראוונים במרחק של קילומטר או שניים מהתנחלות קיימת ובהמשך, אם מדובר באדמות מדינה, "מוכשר" השטח לטובת הקמת שכונה חדשה, גם ללא קשר גיאוגרפי בין שני המקומות. בדרך זו הוקמו רוב המאחזים בגדה מאז סוף שנות התשעים.

השיטה השנייה, שהפכה נפוצה מאוד בחמש השנים האחרונות, היא הקמת חוות חקלאיות. חוות אלה מאפשרות השתלטות על שטחים גדולים עם מספר קטן של תושבים. הן מוקמות בעיקר בשטחי C, הנמצאים בשליטה ביטחונית ואזרחית של ישראל ומהווים כ-60% משטחי הגדה. הקמת החוות מאפשרת לתפוס חזקה על אדמות מסוגים שונים - החל מאדמות מדינה, דרך אדמות פרטיות ועד אדמות סקר שמעמדן עדיין בבירור. וכשהחווה זוכה להכשר משפטי, הרי שניתן האות להקמת חווה חדשה - מרוחקת יותר, שבעתיד תהפוך לישוב או לשכונה של התנחלות אחרת - אם יש כזאת בסביבתה.

אל ההרפתקה החלוצית הזו באים מתנחלים רבים מתוך חלום או תקווה רומנטית על חיים במקום בעל אופי כפרי-חקלאי. חלקם עושים זאת תוך הישענות על הבטחות לכך שביתם העתידי יהיה צמוד לשטח רחב ידיים. מסיבה זו, רבים מהם אינם מבינים כיצד במקרים מסוימים מסתיים התהליך בבנייה ובמקומות אחרים בצווי הריסה. לא פעם ההחלטה קשורה בזהות תושבי המאחז, תפיסת עולמם ובעיקר – מידת קרבתם אל הממסד ההתנחלותי. כך, נוצר המצב שבו המועצות האזוריות בשטחים, שבמשך שנים היו סמן ימני בכל הנוגע למאבק בפינוי המאחזים בידי רשויות המדינה, תומכות לפתע בפינויים ואף מקדמות מהלכים אלה באופן אקטיבי.

"כל השנים לא היינו חוקיים", אומר אפלבאום. "כמו בכל המאחזים ביהודה ושומרון, זה לא יכול להיות חוקי, אבל פתאום כשהם (המועצה – ש"ש) רוצים לבנות ולקדם פרויקט, אומרים לך 'אתה פולש', 'אתה לא חוקי', 'הבתים שלך לא בהיתר'

אם בעבר מפעל ההתנחלויות עסק בעיקר בהקמת מבנים צמודי קרקע, הרי שבשנים האחרונות הסטנדרט השתנה לטובת בנייני מגורים. הסיבה העיקרית לכך היא "גידול טבעי" - יש צורך לדירות וביקוש לדירות, ואלה מגלמות גם רווח גבוה יותר ליזמים. מקימי החוות, שעלו על הקרקע מתוך הבטחה או תקווה לבית פרטי צמוד קרקע, מוצאים את עצמם לפתע מול מדיניות שונה: במקומות מסוימים החוות אכן מוסדרות, אך במקומות אחרים הן נהרסות לטובת בנייה רוויה. בדיקה מדוקדקת יותר מגלה כי בחלק מהמקרים הללו המפונים הם בדרך כלל אנשים שלא נתפסים כמי שבאים מתוך הממסד ההתנחלותי או שהם נתפסים ככאלה שמחזיקים באורח חיים שונה.

בקריית ארבע, לדוגמה, נראה שיש קשב רב לתושבי המאחז גבעת-גל, שבו מתגוררת קבוצה גדולה של אנשי תנועת "נחלה" הפועלת לחידוש ההתנחלות ברצועת עזה. תושבי המאחז התנגדו לפני כמה שנים לכוונה להרוס את המקום לטובת בנייה רוויה ואליהו ליבמן, ראש המועצה לשעבר, נסוג מהתוכנית. כעת, הצדדים מצויים שוב נמצאים בהידברות. 

"במתח הזה שבין המתיישבים לבין המועצה יש היגיון", מסביר אחד מחברי מועצת קריית ארבע שביקש להישאר בעילום שם. "מצד אחד, אתה לא רוצה לפגוע באנשים שעלו על הקרקע. מגיעה להם הכרת תודה. מצד שני, ראש המועצה רוצה כמה שיותר יחידות דיור. השאלה היא אם יכשירו לאנשי גבעת גל את הבתים צמודי הקרקע. אני בדעה שצריך לאפשר להם את הכול. אבל השיח עדיין לא נגמר".

"זו בהחלט תופעה שקיימת", אומר בכיר לשעבר במינהל האזרחי. "בממסד של המתנחלים האנשים הללו נקראים 'נדל"ניסטים', בניגוד ל'אידיאליסטים'. זה קיים במיוחד במקומות שבהם הקרקעות יותר יקרות. בסוף הרשויות המקומיות באות למינהל האזרחי ודורשות לסלק אותם".

"איך הם בכלל אומרים שאנחנו אלה שהשתלטנו? יצחק שמיר שלח את האנשים לכאן. אנחנו היינו לפניהם", אומר רפי פרץ, תושב הדר-בית"ר, שבשונה מאחרים השקיע סכום כסף נכבד - כמיליון וחצי שקל, לדבריו – בבניית בית על קרקע שעליה לא שילם

מעלה רחבעם | "אנחנו באנו כדי לשמור על הקרקעות"

דוגמה טובה לתופעה היא הנעשה במאחז מעלה רחבעם, שאף הוא נמצא במרחב ההתנחלות נוקדים. המאחז הוא אוסף אקלקטי של בתים וקראוונים המפוזרים בין גבעות ומחוברים בדרכי עפר משובשות. במקום ישנם 25-20 בתי אב, אך תחלופת התושבים גבוהה. לפני נתונים שפורסמו בהארץ, בשנת 2023 הרס המינהל האזרחי 34 מתוך 385 מבנים לא חוקיים בהתנחלויות, רובם במעלה רחבעם.

לדברי אחד מוותיקי המאחז שביקש לא להזדהות בשמו, בעוד שבעבר המועצה האזורית גוש עציון, החטיבה להתיישבות, תנועת אמנה ואפילו ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, תמכו במתיישבים במקום, בעשר השנים האחרונות מתנהל סכסוך קשה בין הרשויות וכפר אלדד לבין התושבים. במוקד עומדת תוכנית שמקדמת המועצה האזורית לבניית 400 דירות בבנייה רוויה באזור. התושבים מצדם דורשים שהתוכנית תסדיר את הבנייה שנעשתה בתחילת הדרך כמות שהיא – מבנים עם שטח נרחב ובאווירה כפרית. 

המחלוקת הובילה בין היתר לניתוק קווי חשמל ומים של מעלה רחבעם. מבחינת אנשי כפר אלדד, שכניהם פשוט היו חייבים להם כסף. בלית ברירה, תושבי המאחז הסתמכו בעשור האחרון על פאנלים סולאריים ועל מים שמובאים במכליות מכפרים פלסטיניים סמוכים עד שבחודשים האחרונים, חוברו שוב למים. "השינוי ביחס אלינו החל ב-2008", אומר אחד מהם. "כביש חדש שנסלל קיצר את זמן הנסיעה לירושלים מ-50 דקות ל-20 דקות והקפיץ את ערך הדירות במאות אחוזים. אנחנו באנו כדי לשמור על הקרקעות. אין שום סיבה שאחרי כל השנים הללו לא יכשירו אותנו כמו שהכשירו מאחזים אחרים, אבל מסתכלים עלינו כנדל"ניסטים. אני מקווה שבכל זאת נגיע לפשרה. אפשר לשלב את הבתים שיש כאן בשכונה עתידית".

"השינוי ביחס אלינו החל ב-2008", אומר אחד מתושבי המאחז מעלה רחבעם. "כביש חדש שנסלל קיצר את זמן הנסיעה לירושלים מ-50 דקות ל-20 דקות והקפיץ את ערך הדירות במאות אחוזים

זית רענן | "לראש המועצה יש אינטרס"

גם גוש טלמונים, שבתחומי המועצה האזורית מטה בנימין, הפך בשנים האחרונות לאזור מבוקש שבו מחירי הדיור עולים בהתמדה. ביולי, לדוגמה, נמכרה בהתנחלות טלמון דירת 4 חדרים בבניין מגורים תמורת 2.1 מיליון שקל. המאחז זית רענן, הנמצא בסמוך, עלה על הקרקע בתחילת שנות האלפיים בתמיכת תנועת אמנה והמועצה האזורית. בעלוני אמנה מ-2002, לדוגמה, מובטח למתיישבים שטח חקלאי צמוד לבית. כיום, רוב הבתים במקום מיועדים להריסה, כחלק מתוכנית לבניית שכונה חדשה בטלמון.

בעתירה מינהלית שנדונה בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים, טוענים תושבי זית רענן כי הם מופלים לרעה ביחס לשכונות בת אחרות של טלמון - חרשה, נריה, כרם רועים וחורש-ירון. "התוכנית שנעשתה בחרשה נסמכת לחלוטין על בנייה בלתי חוקית הכוללת מבני קבע, מבנים יבילים ומערכת כבישים. לא ברור מדוע בזית רענן לא אומצו אותם קריטריונים", נכתב בעתירה. טענות אחרות מופנות ביחס לנריה - בשונה מתושבי זית רענן, שבאו ממקומות שונים בארץ, בנריה מתגוררות כ-400 משפחות שמקורן בזרם המרכזי של הציונות הדתית, רבות מהן של יוצאי ישיבת מרכז הרב. וכאן טמונה לדבריהם בעיה.

"מבחינה פוליטית, בגלל שיקולי בחירות, לראש המועצה יש אינטרס להיות עם היישוב הגדול ולא עם הקטן", אומר אחד מתושבי המאחז. "לפני כמה שנים החליטו במועצה, בדחיפה של נריה, שאת המקום הזה צריך לייבש ובמקומו - לקדם תוכנית מאושרת לבנייה עירונית וצפופה. ואז, בפעם הראשונה, המועצה יזמה צווי הריסה למבנים. בדרך כלל במאחזים צריך להסתתר בכל מיני תחבולות מפני המינהל האזרחי, במקרה הזה צריך להתחבא מהמועצה. אנשים שבאו לזית רענן ידעו שביהודה ושומרון יש 'התיישבות צעירה' והמטרה היא תמיד להסדיר מאחזים ולא להרוס אותם. פה, רוצים להרוס. אלו שדחפו אותנו בתחילת הדרך, כחלוצים, התחילו להתייחס אלינו אחרת ברגע שראו את הפוטנציאל הנדל"ני". 

לכך נוסף כאמור גם סכסוך אישי קשה, שהידרדר לתביעות דיבה, טענות לגניבת ספרי תורה, חרמות על ילדים בבית הספר וכן לטענות על יחס מועדף שמקבלים כמה מתושבי זית רענן מתושבי נריה. בדיון שהתקיים במועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי בפברואר 2021 תהה מתניה אהרנוביץ', אחד מתושבי זית רענן: "איך הגיוני שיש פה כל כך הרבה בתים להריסה וחמישה בתים במקרה נפלו מהתוכנית? אנו יודעים להגיד שכל האנשים שגרים במבנים אלה הם מהזרם החרד"לי שנאמן לנריה. האופי של זית רענן מקבל יותר. חילונים, דתיים, עולים, ותיקים, חרדים. נריה מצאה פתרון איך לחסל את זה: פה אנשים מוסדרים, ופה שילכו לעזאזל". 

כפר אלדד, הנמצא במזרח גוש עציון, הפך בשנים האחרונות ללהיט נדל"ני. בינואר, למשל, נמכרה בו דירת 4 חדרים עם חצר של 150 מ"ר תמורת 2.7 מיליון שקל

תפוח-מערב | "התושבים נוצלו וכעת הם נזרקים"

בחלק לא מבוטל מסכסוכים מעין מאלה בין תושבי מאחזים לממסד ההתנחלותי מופנית אצבע מאשימה כלפי תנועת אמנה, שמשכה רבים מהתושבים-חלוצים אל הגדה בתחילת הדרך. אמנה, המוגדרת כאגודה שיתופית (ולכן אינה שקופה), נשלטת בפועל על-ידי מועצת יש"ע והמועצות האזוריות הגדולות בשטחים. בעבר, היא קיבלה קרקעות רבות בחינם מהמדינה, דרך ההסתדרות הציונית העולמית, אך כפי שנחשף בשומרים בעבר, היא גם עוסקת במכירת קרקעות בהתנחלויות מבוקשות במחיר גבוה ומשתמשת ברווחיה כדי לפעול במקומות אחרים. 

לצד הסיוע בתחילת הדרך, אמנה מעניקה למאחזים גב פוליטי במסדרונות השלטון. עם זאת, נלווה לכך "תג מחיר" - ביום פקודה, אמנה היא זו שיכולה לדרוש מהם להתפנות. בחוות החקלאיות שקמו בשנים האחרונות העולים על הקרקע חתמו באופן ברור על מסמך שהם מודעים לאפשרות הזאת, אולם, לפני כ-20 שנה ויותר, מערך היחסים בין הצדדים היה הרבה יותר מעורפל.

אחד המקומות שבהם שורר כעס כלפי אמנה הוא המאחז תפוח-מערב, שהוקם בתחילת שנות האלפיים. ב-2015 עתר הארגון "יש דין" לבג"ץ בשם תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך יאסוף כנגד בניית המאחז, אך באופן פרדוקסלי, דווקא ההליך המשפטי הביא להסדרת הקרקעות באזור ולקידום תוכנית בנייה. בין היתר נסלל כביש לתפוח-מערב, דבר שהגביר את האטרקטיביות שלו להקמת שכונת מגורים על חשבון המאחז. שמונה משפחות התנגדו לתוכנית ובסוף 2020 הגישו עתירה מינהלית בעניין. הן טענו, בין היתר, שכאשר עלו על הקרקע הובטח להן שהתכנון במקום יהיה עם מאפיינים כפריים וחקלאיים.

"חברות אמנה ובנייני בר-אמנה (חברת הבת של אמנה העוסקת בביצוע פרויקטים – ש"ש) המקדמות היום את התוכנית על גבם של התושבים ותוך הריסת בתיהם, השקיעו בעצמן סכומים ניכרים במהלך השנים בהתיישבות זו", נכתב בעתירה. "עמדתה של אמנה כי יש לפנות את התושבים לשם בניית בניינים במקום ולהשאת רווחים מלמדת כי התושבים למעשה נוצלו על-ידה לשם שמירת המקום וכעת הם נזרקים". כעבור שנה, בסוף 2021, נמשכה העתירה בעקבות הסכמה לפיה הטענות יוצגו בפני מוסדות התכנון. 

ההבטחה של אמנה, העומדת במוקד טענות התושבים, הועלתה גם במהלך דיונים שהתקיימו בעתירה המינהלית נגד הריסת המאחז תפוח-מערב שהוגשה למוסדות התכנון. בעתירה טוענים התושבים כי קיבלו הבטחה גם ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, לכך שהשכונה העתידית בתפוח-מערב תהיה בעלת אופי כפרי ושכל משפחה שהתגוררה במקום תקבל שטח של 500 מ"ר או 750 מ"ר. ועדת המשנה להתנגדויות ביהודה ושומרון דחתה את הטיעון והסבירה כי דגן לא היה מוסמך לתת כזו הבטחה. היא דחתה גם את הטענות על הבטחות מצד המדינה והחטיבה להתיישבות בטענה שהמתנגדים לא הציגו הוכחות ממשיות לכך. 

עבור ביתר עילית, הדר-בית"ר הייתה במשך שנים סוג של "חצר אחורית", אך לפני כעשור חל שינוי. העירייה הפסיקה לדאוג לאספקת חשמל ומים למקום ובשלב מסוים גם תדירות פינוי האשפה צומצמה

הדר-בית"ר | החשמל נמשך מהכפר הפלסטיני הסמוך 

תושבי המאחז הדר-בית"ר קיבלו באמצע אוגוסט מכתב התראה מטעם עיריית ביתר עילית לפני ביצוע צווי הריסה. הדר-בית"ר הוא מקום שקשה להגדיר. הוא אמנם משויך לביתר עילית אבל אין בו כביש מסודר, שמות של רחובות או מרכז כלשהו. הבתים הארעיים הם בעיקר קראוונים שחלקם הוצבו לפני 40 שנה על-ידי המדינה. התושבים באו והלכו לאורך השנים, חלקם מצאו קראוונים נטושים ושיפצו אותם לפי טעמם ואחרים החליפו דיירים קודמים ולעתים אף שילמו להם כסף.

עבור ביתר עילית, הדר-בית"ר הייתה במשך שנים סוג של "חצר אחורית", אך לפני כעשור חל שינוי. העירייה הפסיקה לדאוג לאספקת חשמל ומים למקום ובשלב מסוים גם תדירות פינוי האשפה צומצמה. שירותי השמירה במקום אינם קיימים, למרות תקציב של כ-40 אלף שקל המועברים מדי חודש לעירייה ממשרד הביטחון. בהדר-בית"ר חיים בסך הכל 20-15 בתי אב ממגוון הזרמים בחברה הישראלית. כל אחד מהם הגיע בזמן אחר וממקום אחר. חלקם קונים מים במכליות וחלקם מושכים מים מגינות עיריית ביתר עילית תוך העלמת עין. החשמל נמשך מהכפר הפלסטיני הסמוך ואדי פוכין.

ותיק המתיישבים בהדר-בית"ר הוא מרדכי מלצ'ק, אב לשישה, המתגורר במקום מאז 1993. "בהתחלה היו פה נושאי נשק, חיילי מילואים. המקום היה בשטח השיפוט של מועצה אזורית גוש-עציון. הכל השתנה במהלך שנות התשעים כשהמקום עבר תחת עיריית ביתר-עילית", הוא מספר. על רקע התרחבותה המהירה של העיר, התקרבה בעשור האחרון ביתר עילית להדר-בית"ר עד שכיום היישובים כמעט צמודים.

"בהתחלה היו פה נושאי נשק, חיילי מילואים. המקום היה בשטח השיפוט של מועצה אזורית גוש-עציון. הכל השתנה במהלך שנות התשעים כשהמקום עבר תחת עיריית ביתר-עילית", אומר מלצ'ק שמתגורר בהדר-בית"ר מאז 1993

"איך הם בכלל אומרים שאנחנו אלה שהשתלטנו? יצחק שמיר שלח את האנשים לכאן. אנחנו היינו לפניהם", אומר רפי פרץ, תושב הדר-בית"ר, שבשונה מאחרים השקיע סכום כסף נכבד - כמיליון וחצי שקל, לדבריו – בבניית בית על קרקע שעליה לא שילם. "בביתר עילית יש כאלו שקוראים לנו 'שכונת הפחונים' או 'כלבי השמירה'", מוסיף יהודה מאיר, אף הוא תושב המקום. "שוכחים שבלי הדר-בית"ר בכלל לא היתה אופציה לבנות כאן. אנחנו אלה ששמרנו כאן על קרקעות". 

תוכנית בנייה המקודמת כעת באזור צפויה לחסל את הדר-בית"ר. מדובר במכרז שפרסם בנובמבר 2020 הממונה על הרכוש הנטוש באיו"ש (המקבילה של רשות מקרקעי ישראל בשטחים) לבניית 770 דירות ועוד 4,800 מ"ר למסחר ותעסוקה. במכרז זכתה החברה הבורסאית "נתנאל גרופ", שכעבור שלוש שנים עשתה סיבוב נאה ומכרה חצי מהשטח לשמואל אטיאס, בעליה של רשת מרכולים חרדית, תמורת רווח של 180 מיליון שקל. בהודעה שהעבירה נתנאל גרופ לבורסה בחודש שעבר נאמר כי נודע לה שיש בשטח פולשים (כך היא מכנה את תושבי הדר-בית"ר) וכי בתום משא ומתן עם הממונה על הרכוש הנטוש מסתמן שהחברה תיקח על עצמה את פינויים.

תושבי הדר-בית"ר רואים את הדברים אחרת לגמרי. לדבריהם, אנשי נתנאל גרופ מכירים את המקום ואף שוחחו איתם. בינתיים, הם נערכים למאבק מול עיריית בית"ר עילית וכבר החלו לתעד בנייה לא חוקית בעיר החרדית בטענה לאכיפה בררנית. "המבנה שאני גרה בו קיים 15 שנה. עיריית ביתר עילית יודעת שהוא לא חוקי. למה היא לא הרסה אותו? למה היא חיכתה 15 שנה?", שואלת הילה ברדה, תושבת המקום. "הם הרי מאסטרים בבנייה לא חוקית, בכל העיר. בבית"ר עילית יש בתים שלמים שבנויים מתחת לבתים (בחניונים וכדומה - ש"ש) באופן לא חוקי. בוא נראה איך הם ילכו ויהרסו לכולם". 

מפת התמצאות | היישובים המוזכרים בכתבה