ב

מאי האחרון, על רקע גל הפיגועים שהכה ברחובות ישראל, פרסם ח"כ ניר ברקת (הליכוד) סרטון בו הוא יורה במטווח באקדחו הפרטי וקורא לאשר רישיון נשק לכל מי ששירת בקרבי. ברקת הגיש הצעת חוק בנושא והסביר בראיון לקשת 12, שהוא רוצה ש"מיליון לוחמים לשעבר יקבלו נשק. כמו שיש נהג תורן כשצעירים יוצאים לבלות, יהיה לוחם תורן".

האם מיליון אזרחים חמושים במרכזי הקניות והבילוי, במועדנים ובפאבים ובכבישים ישפרו את ביטחון אזרחי ישראל או שמא ייבאו לכאן את הרעה החולה שעימה מתמודדת ללא הצלחה החברה האמריקאית? התשובה כנראה בגוף בשאלה.

ברקת אינו הפוליטיקאי היחיד שקרא בשנים האחרונות להרחיב את מעגל מחזיקי רישיון הנשק בישראל ועל הרקע הזה מפתיע לגלות שלציבור אין כיום תשובה ברורה לשאלה הרבה יותר בסיסית - כמה בעלי רישיונות נשק יש בכלל בישראל. המשרד לביטחון פנים, אמנם יכול לספק את הנתון הזה בקלות אולם מסרב לעשות זאת. במשרד סירבו לבקשת שומרים לפרסם את הנתונים והפנו לבקשת חופש מידע, בנימוק "שזו עבודה מורכבת שדורשת זמן". הבקשה הוגשה.

הזלזול של המשרד אינו רק בעיתונות. בדיון של הוועדה לביטחון הפנים בכנסת שנערך לאחרונה, הגוף המפקח על הרשות המבצעת נזכיר, הציג המשרד תמונה חלקית של המציאות. כך למשל, המשרד הראה במצגות לח"כים כמה רישיונות הונפקו בשנה בהשוואה למספר הבקשות, אבל לא סיפק מידע על כלל הרישיונות באותן שנים. גם ממרכז המחקר והמידע של הכנסת המשרד בחר להסתיר נתונים. בדוח מאוגוסט האחרון קבע המרכז כי הנתונים שמסר לו המשרד חלקיים ועל חלק מהשאלות, כמו מספר האנשים שמחזיקים בנשק בישראל על אף שרישיונם פג, סירב המשרד להשיב.

גל הטרור השנה הקפיץ את הביקושים לרישיונות נשק, כך שלדברי נציגת המשרד בדיון בוועדת ביטחון הפנים בכנסת במאי השנה, "מ-600 בקשות בחודש, עברנו ל-600 בקשות ביום". אז נכון שלא כל הבקשות מאושרות. בממוצע רק 65% מהן מסתיימות ברישיון לנשק. אז איך מכל הזינוקים האלה הגענו לירידה במחזיקי רישיונות?

קצת רקע: מחזיקי רישיון הנשק מחולקים לשתי קטגוריות מרכזיות - פרטיים ובעלי רישיון לנשק ארגוני. בעשור וחצי האחרונים, בין היתר על רקע לחץ של קואליציית ארגוני נשים, התגאה המשרד בירידה מתמדת במספר רישיונות הנשק בישראל. המשרד זקף זאת לזכות בדיקה קפדנית ומדוקדקת שעורכים פקידי האגף ("תבחינים") במטרה לסנן אנשים שמהווים סכנה על רקע נפשי או פלילי, או סתם לא עומדים בקריטריונים הנדרשים. כך למשל בינואר האחרון התגאה המשרד בהודעה לעיתונות תחת הכותרת: "מספר רישיונות כלי ירייה פרטי ירד ב-20% בעשור האחרון".

אלא שבדיקת שומרים מעלה כי המשרד מטשטש את הנתונים ומתייחס אך ורק לבעלי הרישיונות הפרטיים בעוד מספר מחזיקי הנשק הארגוני (פירוט בהמשך) מוסתר גם מהכנסת, עניין שלא מאפשר לדעת כמה מחזיקי רישיון נשק באמת יש בארץ. הערכה של כמה גורמים שהתראיינו לכתבה היא שחיבור של שתי הקטגוריות תראה שאין באמת ירידה במחזיקי הרישיונות ושאולי אפילו חלה עליה במספר.

מספרם הכולל של בעלי הרישיונות כאמור אינו ידוע אך בעקבות פנייה של יו"ר הוועדה לביטחון פנים ח"כ מירב בן ארי (יש עתיד), מסר המשרד נתונים המתייחסים לבעלי רישיונות נשק פרטיים בשנים 2018-2021. מהמספרים הללו עולה עולה כי לאורך התקופה לא היה שינוי מהותי במספר בעלי הרישיונות - סביב ה-150 אלף. ב-2022 ישנה דווקא מגמת עלייה, כאשר ההערכה היא שיתוספו עוד כ- 15 אלף בעלי רישיונות. כלומר לפי הערכות בסוף השנה יהיו בישראל כ-165 אלף בעלי רישיון לנשק פרטי ועוד מספר לא ידוע של בעלי נשק ארגוני.

בעקבות פנייתה של יו"ר הוועדה לביטחון פנים ח"כ מירב בן ארי, מסר לה המשרד נתונים המתייחסים לשנים 2018-2021 שבהן רואים כי אין שינוי מהותי במספר בעלי הרישיונות הפרטיים והם נעים סביב ה-150 אלף (לא כולל נשק ארגוני), וכי השנה, אם כבר, ישנה מגמת עלייה ב-2022

מי משחק עם הנתונים?

בישראל, כמו במרבית מדינות אירופה לא קיימת זכות לבעלות על כלי ירייה, והחזקת נשק נחשבת לפריבילגיה הניתנת לאזרח מסיבה מוצדקת. בארה"ב, להבדיל, מאפשר התיקון השני לחוקה לכל אזרח לשאת נשק. תזכורת כואבת למשמעות הנרחבת של תפוצת הנשק הזאת מגיעה כל מספר חודשים באירועי ירי המונים כמו למשל במאי האחרון, כאשר 19 תלמידים ושתי מורות נרצחו בבית ספר בטקסס.

האינתיפאדה השנייה בראשית שנות האלפיים הביאה איתה גידול במתן רישיונות נשק בישראל, בפרט למאבטחים שהם נתח משמעותי באותם רישיונות ארגוניים לצד מפעלים ומקומות עבודה הפועלים באזורים ביטחוניים, יישובי קו עימות ועוד. "חברות האבטחה החלו לשגשג באותן שנים, כי החלו להציב מאבטחים בבתי הקפה ובבתי הספר, זו נקודת זמן שאנחנו מצביעות עליה כנקודת מפנה, בכל הקשור להפרטת הביטחון", מציינת עו"ד מייסא ארשיד, הרכזת המשפטית של קואליציית הארגונים החברתיים "האקדח על שולחן המטבח", הדורשת פיקוח הדוק יותר על כלי הנשק במרחב הציבורי.

"אותם מאבטחים", מוסיפה ארשיד, "גם לקחו את הנשקים הביתה, אחרי שעות העבודה. וכשיותר נשק מסתובב בבתים, חלה עלייה במעשי האובדנות באמצעות נשק חם. כשגילינו שיש סעיף בחוק שאומר שאסור לקחת נשק הביתה, הצלחנו ב-2013 להביא ליישומו, ובאמת באותה שנה היו אפס התאבדויות בנשק אבטחה. אחרי זה, התחלף השר (גלעד ארדן החליף את יצחק אהרונוביץ'), השתנו הנהלים, והמגמה שוב הייתה 'לפתוח את השערים'.

"דוח ועדת רונן הראה שבשנת 2018 בוצעו 18 מקרי התאבדות באמצעות נשק שהיה בידי הציבור - שלושה על ידי מחזיקי נשק פרטי ו-15 מקרים שבהם מאבטחים או בני משפחותיהם התאבדו באמצעות נשק ארגוני, שהיה בבית".

אז הדיון על הנשק הארגוני מקפיץ שוב את המחדל הזה, של נשק בהישג יד?

"בארבע השנים האחרונות התאבדו 30 איש באמצעות נשק ארגוני. ובין השנים 2002 ל-2013 נרצחו 33 נשים וגברים על ידי מאבטחים, שהשתמשו בנשק אחרי שעות העבודה. יש כאן בעיה, והמשרד לא אוהב לדון בה, כי אנחנו גורמים לו להתאמץ ולהראות שהכול בסדר, למרות שממש לא הכול בסדר".

"בין השנים 2002 ל-2013 נרצחו 33 נשים וגברים על ידי מאבטחים, שהשתמשו בנשק אחרי שעות העבודה", אומרת עו"ד ארשיד. "יש כאן בעיה, והמשרד לא אוהב לדון בה, כי אנחנו גורמים לו להתאמץ ולהראות שהכול בסדר, למרות שממש לא הכול בסדר"

את חושבת שיש איזשהו משחק עם הנתונים?

"כן, אחרת לא היינו נזקקות להגיש בקשות חופש מידע, שחלקן גם הגיעו לבית משפט, בגלל הרצון של המדינה להסתיר נתונים. מצאנו הרבה סתירות, הרבה מונחים דומים ומטעים שמעודדים חוסר שקיפות. למשל ישוב ראוי לעומת ישוב זכאי (הכוונה בקריטריונים לקבלת נשק. ח"ש). יכול להיות שלעולם לא נדע מה הם הנתונים האמיתיים, כי אין לנו דרך אחרת לבדוק, חוץ מלחפש הצלבות ולאסוף קצוות, מי שמחזיק בכל המידע זה המשרד, וההערכה שלנו שיש כאן הוספה והחסרה לפי הצורך".

מה זאת אומרת?

"נשק ארגוני, כולל בתוכו גם את נשקן של חברות השמירה והאבטחה וגם את הנשק המוחזק בידי ארגונים רבים אחרים, אבל כשביקשנו מהמשטרה נתונים על מעשים פליליים שמבצעים מאבטחים בנשק האבטחה שהופקד בידיהם, נמסר לנו מאגף החקירות במשטרה, שהמעשים לא נספרים בתור אירועים פליליים שבוצעו על ידי אזרחים, כי המשטרה נוהגת לסווג כלי ירייה של מאבטחים בתור 'כלי נשק של כוחות ביטחון'. הכול תלוי מי סופר מה ואיך".

בנוסך לדבריה של ארשיד, בדוח מקיף שפרסם "האקדח על שולחן המטבח" נטען כי למדינה אין פיקוח או בקרה על מספר ההרשאות לנשיאת נשק ארגוני שמחלק האחראי בחברת האבטחה או המפעל או הישוב, שמחזיק ברישיון ארגוני מיוחד. הדוח מצטט תצהיר שהגיש ב-2016 סגן מנהל האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון פנים במסגרת תביעה שהוגשה נגד המדינה. בתשובה לשאלה, האם יש הגבלה על מספר הרישיונות/הרשאות שיכול להעניק בעל רישיון מיוחד, ואם כן מהי. תשובתו הייתה, "אין הגבלה. כמות ההרשאות נקבעת בהתאם למשימות האבטחה, כמות המאבטחים ומספר כלי הירייה".

בתשובה לשאלה כמה הרשאות לנשיאת נשק על ידי מאבטחים ניתנו על ידי בעלי הרישיון המיוחד שנתבעים בהליך זה, הוא השיב: "מתן הרשאות על ידי בעל הרישיון המיוחד... אינו מצוי בידיעת האגף". הוא נעשה, כאמור, על ידי בעלי הרישיון המיוחד בהתאם למשימות האבטחה של החברה.

כששומרים ביקש את הנתונים על מספר בעלי הרישיונות של נשק פרטי בשנים נבחרות מאז האינתיפאדה השנייה הסתפק דובר המשרד בהודעה לעיתונות לסיכום שנת 2021, שמציינת כי "ב-2009 היו כ-185 אלף רישיונות נשק בידי הציבור, וב-2021 רק 149 אלף רישיונות". מה קרה במהלך השנים האלה?

לאן נעלמו 36 אלף מחזיקי רישיון נשק?

אז מה מסרבת המדינה למסור? ראשית, את הנתון הבסיסי של מספר בעלי הרישיון לכלי נשק פרטי לאורך השנים. שנית, היא מתעקשת שלא למסור את מספר בעלי רישיונות הנשק הארגוני. אותם נתונים ששילובם יחד, עשוי כאמור להצביע דווקא על גידול במספר בעלי הרישיונות. רישיון לנשק ארגוני כולל כאמור את רישיונות נשיאת הנשק שמקבלים מאבטחי חברות השמירה ומשרדי הממשלה, תושבים של יישובי קו עימות שמשתתפים בהגנה המרחבית, ועובדים במקומות עבודה שנמצאים באזורים בעייתיים. למה המשרד לביטחון פנים מסתיר כמה בעלי רישיון הם כוללים? האם משכו את השמיכה מצד לצד, כך שבעלי רישיון ארגוני נספרו בעבר כבעלי נשק פרטי, וכיום זה להפך? או שאין לו בכלל שליטה על מספר בעלי הרישיון לנשק ארגוני, כפי שעולה מאותו תצהיר.

הצהרות המשרד לביטחון פנים בנוגע לירידה במחזיקי הנשק הפרטי, מעלה תהיות גם לאור העבודה שהמשרד מציין שנים בעשור האחרון, שבהן מספר הבקשות לקבלת רישיון קפץ. כך היה ב"אינתיפאדת הבודדים" בשנים 2015-2016, שאף הביאה את השר לביטחון פנים דאז גלעד ארדן להגדיל את רשימת הקריטריונים (תבחינים) שמאפשרים קבלת רישיון.

בעקבות הרפורמה שהוביל ארדן מאוגוסט 2018 זכאי כל מי ששירת בצבא ובמשטרה ועבר הכשרה קרבית של רובאי 07 ומעלה לקבל רישיון לנשק (בכפוף לאישור המשטרה ומשרד הבריאות), גם אם עברו 50 שנה מאז סיים את שירותו הצבאי. לפי אותה רפורמה, קצינים ונגדים יוכלו להמשיך ולהחזיק ברישיון לנשק, גם אחרי שהשתחררו משירות מילואים פעיל, וגם מתנדבי משטרה, מד"א וזק"א יהיו רשאים לבקש רישיון בעצם התנדבותם.

גם מבצע "שומר חומות" במאי 2021, וגם פיגועי הטרור בחודשים מארס-מאי 2022, הקפיצו את הביקושים לרישיונות נשק, כך שלדברי נציגת המשרד בדיון בוועדת ביטחון הפנים בכנסת במאי השנה, "מ-600 בקשות בחודש, עברנו ל-600 בקשות ביום". אז נכון שלא כל הבקשות מאושרות. בממוצע רק 65% מהן מסתיימות ברישיון לנשק. אז איך מכל הזינוקים האלה הגענו לירידה במחזיקי רישיונות?

כששומרים ביקש את הנתונים על מספר בעלי הרישיונות של נשק פרטי בשנים נבחרות מאז האינתיפאדה השנייה הסתפק דובר המשרד בהודעה לעיתונות לסיכום שנת 2021, שמציינת כי "ב-2009 היו כ-185 אלף רישיונות נשק בידי הציבור, וב-2021 רק 149 אלף רישיונות". מה קרה במהלך השנים האלה? מלבד העברת האחריות על הוצאת רישיונות ממשרד הפנים למשרד לביטחון פנים ב-2011, הדובר סירב להשיב.

לקמפיינים ציבוריים יש כנראה משקל במדיניות ההסתרה של המשרד. "האקדח על שולחן המטבח" הוקם כבר ב-2010 בידי קואליציית ארגונים חברתיים בהובלת רלה מזלי ועו"ד סמדר בן-נתן. באותה שנה הודיע השר לביטחון פנים דאז יצחק אהרונוביץ' על מדיניות צמצום כלי הירייה המוחזקים בידי הציבור. בדוח שפרסם "האקדח" נכתב כי "ההודעה המקורית באתר של ישראל ביתנו (מפלגתו של אהרונוביץ') והסרתה לאחר מכן, מעידים אולי על מסכת לחצים כנגד הקו המצמצם ועל סוג התהפוכות שעוברת מדיניות כלי הירייה בישראל".

האם מסכת הלחצים הזו, שהלכה והחריפה ב-2018 בעקבות עתירה שהגישו הארגונים לבג"צ בדרישה לדון בקריטריונים למתן נשק, היא גם זו שגורמת למשרד לביטחון פנים לסרב להשיב כמה רישיונות לנשק יש כיום בידי הציבור?

חיזוק למדיניות ההסתרה של המשרד לביטחון פנים התקבל בדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מאוגוסט האחרון, ובו נכתב כי הנתונים שמסר לו המשרד חלקיים ועל חלק מהשאלות, כמו מספר האנשים שמחזיקים בנשק בישראל, על אף שרישיונם פג, סירב המשרד להשיב

כמה מאבטחים חוזרים עם הנשק הביתה?

הטיעון כי יש ירידה במתן הרישיונות משרת את הרעיון שהעניינים בשליטה, ואולי אפילו יאפשר להרחיב את הקריטריונים, גם ל"שיריונרים" כפי שהציע ח"כ ברקת שנכח בישיבת הוועדה לביטחון פנים בדיון מקדים שהתקיים ב-30 במאי. באותה ישיבה סיפר ישראל אבישר, מנהל האגף לרישוי ופיקוח כלי ירייה במשרד לביטחון פנים, כי המשרד קורס תחת נטל הפניות הרבות, והוספת תקנים לבחינת הבקשות נמצאת על הפרק, אבל טרם אושרה. האם הבירוקרטיה היא זו שממתנת את מספר בעלי הרישיונות? בהנחה, כאמור, שיש בכלל ירידה כזו.

גם לפני הזינוק בבקשות השנה, הצריך הליך הרישוי מטווח והדרכה מדי שנה, מילוי הצהרת בריאות ומעקב של מערכות הבריאות והמשטרה אחר אירועים חריגים של נושא הנשק. חלק מהאנשים מתייאשים או לא מעוניינים בניטור הזה. עד כמה זה פוגע במוטיבציה, ומה הם באמת הנתונים? גם אם פיזור הכנסת ימנע מהוועדה לעצב רפורמה חדשה, ראוי שהדיון הציבורי בנתונים ימשיך להתקיים.

"כשהדיון עובר לכנסת ונדרש לעבור חקיקת משנה, הוא מתנהל בצורה שקופה ודמוקרטית יותר, וחשוף יותר לביקורת ציבורית", אומרת עו"ד סוצ'יו. "גם הוראת השעה שמתירה למאבטחים לקחת את הנשק הביתה אמור להיבחן על ידי הוועדה בהליך פומבי"

באפריל השנה מחק בג"צ את העתירה שהגישה "האקדח על שולחן המטבח", במטרה לצמצם את רשימת הקריטריונים שמאפשרת רישיון לנשק לכדי צורך ממשי. העתירה נמחקה בעקבות התחייבות של המדינה להביא את הקריטריונים לאישור ועדת ביטחון הפנים של הכנסת עד סוף מושב הכנסת הנוכחי, כשקודם לכן הן יפורסמו להערות הציבור. עד היום הייתה זו החלטה של השר לביטחון פנים, שתלויה באג'נדה האישית שלו. הארגונים החברתיים טענו שהרחבת רשימת התבחינים העלתה את רמת האובדנות ואת האיום הפוטנציאלי על שימוש בנשק חם בתוך המשפחה.

"ההישג מבחינתנו הוא בהתחייבות המדינה לשנות את ההסדר החוקי", אומרת עו"ד אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח, שהייתה שותפה לעתירה. "כשהדיון עובר לכנסת ונדרש לעבור חקיקת משנה, הוא מתנהל בצורה שקופה ודמוקרטית יותר, וחשוף יותר לביקורת ציבורית. גם הוראת השעה שמתירה למאבטחים לקחת את הנשק הביתה אמור להיבחן על ידי הוועדה בהליך פומבי".

בתשובה לפניית שומרים סירב המשרד לביטחון פנים להשיב מה הנוהל לגבי חזרת מאבטחים עם נשק בתום יום העבודה ו״הציע״ להגיש בקשת חופש מידע. שומרים ביקש את תגובת המשרד לכתבה אולם זו לא נמסרה.

שומרים הגיש כאמור את הבקשה באמצעות התנועה לחופש המידע, ויעדכן על ההליך המשפטי.