קריאות "לא רוצים ערבים בבית הספר" ליוו לפני כשבוע את חזרתה ללימודים של תלמידת כיתה ז' מביה"ס מקיף זילברמן בבאר שבע, ולא הותירו מקום לספק. דבר לא השתנה מאז אותו שיעור גיאוגרפיה באמצע ספטמבר, בו אמרה הנערה הערבייה שבעזה נהרגו גם חפים מפשע, ביניהם ילדים. זו אבחנה שגם דובר צה"ל יאשר בצער, כשהוא משתמש בכינוי "בלתי מעורבים", אבל כשאת בת 12 ועוטה חיג'אב, ועוד בעיר ימנית כמו באר שבע, אמירה כזו, אמור להבין כל איש חינוך, עלולה להידרדר לאסון. אלא שהמורה עזבה את הכיתה, מותירה את הנערה לבד מול עשרות נערים משולהבים שהקיפו אותה בקריאות "שישרף לכם הכפר", האשימו אותה בתמיכה בחמאס וקיללו אותה. עד שלדברי אביה, מורה אחרת הבחינה במתרחש ולקחה את הילדה למנהלת.

במקיף זילברמן, שתלמידיו מגיעים ממשפחות של משפרי דיור, התקשו גם בהמשך להתמודד עם האירוע. כששבה התלמידה, לאחר שבוע מהשעיה ש"נועדה למנוע חיכוך בינה לבין התלמידים", קידמו את פניה אותן קריאות קצובות. אם שקדו בבית הספר במהלך השבוע שבו הושעתה, על "תוכנית מוגנות" עבורה, כפי שנמסר בתגובת משרד החינוך, לא נראה היה שהתכנית הצליחה. אם נעשתה עבודה חינוכית מול התלמידים, כפי שמסרה דוברות מחוז דרום במשרד החינוך, נראה שגם היא לא נשאה פרי. רק תלמיד אחד הושעה ורק אחרי האירוע השני. הקורבן, כאמור, הושעתה מיד.

באווירה כזו, משתלבות היטב התבטאויותיו של סגן ראש עיריית באר שבע, שמעון טובול, שקרא לשלול אזרחות מהנערה ומשפחתה ולגרש אותם מהעיר, כי "גדלים בין ילדינו מחבלי נוחבה חדשים, וחייב הרתעה וענישה חזקה".

ראש העיר רוביק דנילוביץ שתק, גם אחרי שהתבקש לגנות את ההתלהמות התלמידים וגם אחרי שנדרש להתייחס לזו של סגנו. דובר העירייה אמנון יוסף סירב להגיב לשאלות שומרים בנושא שתיקת דנילוביץ והאירוע בכלל, כשם שסירב לספק נתונים לגבי מספר התלמידים הערבים בבאר שבע, שלומדים בבתי ספר עבריים בעיר. הוא פטר את כל השאלות בהפנייה למשרד החינוך, וזה מצידו מודה שהוא מתקשה לתת מענה, כשהנתונים הרשמיים נמצאים בידי העירייה. תחילה מסר המשרד שמדובר בכ-700 תלמידים, אח"כ עדכן את תשובתו בהתבסס על הנתונים הללו ומסר שמדובר ב-117 בלבד וכולם מהמגזר הבדואי, כש-560 תלמידים ערבים מבאר שבע לומדים בבתי ספר אחרים ב"רחבי הארץ". 

דובר העירייה סירב להגיב לשאלות שומרים בנושא שתיקת דנילוביץ והאירוע בכלל, כשם שסירב לספק נתונים לגבי מספר התלמידים הערבים בבאר שבע, שלומדים בבתי ספר עבריים בעיר

הבלבול הזה אינו מסתדר עם מה שכל תושב בעיר, שמכיר את מערכת החינוך הבאר שבעית, יודע. מרבית המשפחות הערביות שילדיהן משתלבים במערכת החינוך היהודית העירונית הן בכלל "צפוניות", ואינן מוכרות כבדואיות. הן עברו לנגב מצפון הארץ, בעקבות לימודים ופרנסה. איפה הן במסד הנתונים הזה? הבלגן מסתבר חוגג. מה גם שאנשי חינוך בבאר שבע מעריכים כי גם ה-700 שהוזכרו קודם לכן הם בגדר, הערכת חסר. 

מבדיקה פנימית שערכו ביניהם עלה כי כ-10% מהתלמידים בבתי הספר היסודיים בעיר הם ערבים. החלוקה בין בתי הספר אינה שוויונית. יש בית ספר שקרוב ל-40% מתלמידיו הם ערבים וישנם כאלה שבהם יש תלמידים בודדים, אם בכלל. הנתונים המדויקים נמצאים, כאמור, בידי העירייה, שמתחמקת מלמסור אותם, מחשש כנראה ש-67% מהתושבים שהצביעו בבחירות האחרונות למפלגות הקואליציה, לא יראו בעין יפה את התהליכים הדמוגרפיים שעוברים על העיר. 

"אם אגיד את זה לרוביק דנילוביץ, הוא יזרוק אותי מהמשרד שלו, אבל באר שבע היא אחת משלוש הערים המעורבות החדשות, יחד עם נוף הגליל וכרמיאל"

"אם אגיד את זה לרוביק דנילוביץ, הוא יזרוק אותי מהמשרד שלו, אבל באר שבע היא אחת משלוש הערים המעורבות החדשות, יחד עם נוף הגליל וכרמיאל", אומר רון גרליץ מנכ"ל מרכז אקורד שמקדם פרויקטים לשותפות שוויונית בין יהודים לערבים. "שימי בצד את הערים המעורבות הוותיקות (לוד, רמלה, חיפה, עכו, יפו וירושלים) ותראי שבשלושתן אחוז הערבים הכי גדול, כשמטבע הדברים זה מגדיל את מספר התלמידים הערבים במערכת החינוך העברית. זה אתגר של שפה ותרבות בשגרה, אתגר יותר גדול בימים הלאומיים ובתקופות הסלמה זה בכלל מסובך. והחדשות הרעות הן, שלהבדיל משוק התעסוקה והאקדמיה, שם נעשית עבודה, גם אם לא מושלמת, וניתנים תמריצים כדי שזה יצליח. במערכת החינוך זה לא מטופל לחלוטין". 

ולעיריות של הערים המעורבות אין תמריץ להשקיע בשילוב כזה.

"נכון, הן לא רוצות שיהיה תמריץ למשפחות ערביות, שגם ככה עוברות לעיר בגלל שיקולי פרנסה ומצוקת דיור בישובים הערבים, להגיע גם משיקולי חינוך". 

בבאר שבע, השילוב בין יהודים וערבים מורכב משנדמה. הערבים תושבי העיר מתחלקים בחלוקה גסה ל"צפונים" שהגיעו ללמוד באוניברסיטה או למצוא עבודה בנגב. הם נחשבים לקבוצה ליברלית ומשכילה, עליה נמנים מהנדסים, רופאים, רוקחים, ומורים

"ראש העיר שותק כמו דג"

הגלים שעורר האירוע בזילברמן טלטלו לא רק את בית הספר, אלא את באר שבע כולה. זה התבטא ברשתות החברתיות ובקבוצות הווטסאפ שסערו, וגם במציאות בשטח. "תלמידים ערבים חששו להגיע לבית הספר אחרי המקרה ומי שהגיע חטף הצקות", מספר עו"ד שחדה אבן ברי שמייצג את משפחת הילדה. "לתלמידה אחת זרקו את התיק. כשהיא לא מצאה אותו במקום וכולם ציחקקו, היא יצאה בבכי, מצאה אותו זרוק בלי חלק מהציוד והלכה הביתה. היה עוד נער שקם ועזב אחרי הקנטות, וחזר אחרי שאמא שלו לא ויתרה והתלוננה למנהלת".

איך התייחס בית הספר לנערה שאתה מייצג?

"מנהלת החטיבה באה אליה הביתה, שאלה אם היא מפחדת לחזור ללימודים ורמזה שלטובת הילדה כדאי אולי לעבור בית ספר. במקום להתמודד עם האירוע, דיברו איתם על הפחדים והחששות, כדי שהעזיבה תבוא מהמשפחה. אין ספק שהמורה לא ידעה לנהל את האירוע. כשהתלמידה ביקשה את עזרתה מול התלמידים, היא אמרה לה, 'מה ציפית שהם יעשו' והלכה. גם בשיחה שעשו אחר כך עם התלמידים עלו שוב התבטאויות קשות, אבל מי אמר שבבית ספר אחר בעיר זה לא יקרה? הבעיה היא של המערכת, שלא נלחמת מספיק בגזענות הזו, ושל ראש העיר ששותק כמו דג. רק על מזרקות חדשות הוא מדבר". דובר העירייה כאמור סירב להגיב.

"במקום להתמודד עם האירוע, דיברו איתם על הפחדים והחששות, כדי שהעזיבה תבוא מהמשפחה. אין ספק שהמורה לא ידעה לנהל את האירוע"

בבאר שבע, השילוב בין יהודים וערבים מורכב משנדמה. הערבים תושבי העיר מתחלקים בחלוקה גסה ל"צפונים" שהגיעו ללמוד באוניברסיטת בן גוריון או למצוא עבודה בנגב. הם נחשבים לקבוצה ליברלית ומשכילה, עליה נמנים מהנדסים, רופאים, רוקחים, ומורים. הם לרוב רושמים את ילדיהם לבתי ספר בעיר. 

"מה שמייחד את באר שבע מערים מעורבות אחרות", אומרת ד"ר נטלי לוי, פוסט דוקטורנטית בחוג לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, שעבודת הדוקטורט שלה התמקדה בבתי ספר עבריים מעורבים, "הוא שהאוכלוסייה הערבית שלומדת בעיר היא במעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, ובאופן כללי משכילה יותר מהאוכלוסייה היהודית באותם בתי ספר. בבאר שבע גם לא ברור מה בכלל אחוז התושבים הערבים שמתגוררים בעיר וזה גם חלק מהסיפור. נסי למצוא את הנתון הזה ולא תצליחי". 

לעומת "הצפונים", הבדואים שהגיעו מהפזורה ועברו לבאר שבע כמשפרי דיור, נחשבים לשמרנים יותר. חלקם רושמים את הילדים לבתי הספר השכונתיים, אבל הדתיים יותר שולחים את ילדיהם בהסעות ללימודים ברהט ובתל שבע, כדי שישמרו על צניעות ומסורת. "יש הסעות מדי בוקר לבתי הספר בתל שבע", אומרת אשת חינוך ותיקה שמשקיפה על תנועת האוטובוסים, "לא ברור כמה זה מבחירה וכמה העירייה דוחפת אותם לזה, כי יותר קל לממן אוטובוס לישוב אחר, מאשר להתמודד עם משפחות קשות יום, שעברית היא לא שפת האם שלהן". 

עם הילדים שלומדים בעיר, נעשית עבודה בתחום הדו-קיום?

"משיחות עם הצוותים החינוכיים בעיר, אני מבינה שכולם באותה סירה. אין שום כלים, שום תוכנית מערכתית וגם לא מוטיבציה. אז לוקחים מקטלוג הגפ"ן תוכניות שעוסקות ב'אחר הוא אני', אבל כשלאחר יש דת אחרת ולאומיות אחרת, זה כבר קו אדום. האחר שמדברים עליו הוא השסע שבין דתיים לחילוניים. התלמידים הערבים נותרים שקופים מבחינת הצרכים שלהם וההתמודדות עם הזהות המורכבת שלהם כערבים בישראל ועוד בזמן מלחמה". 

"יש הסעות מדי בוקר לבתי הספר בתל שבע", אומרת אשת חינוך ותיקה שמשקיפה על תנועת האוטובוסים, "לא ברור כמה זה מבחירה וכמה העירייה דוחפת אותם לזה, כי יותר קל לממן אוטובוס לישוב אחר, מאשר להתמודד עם משפחות קשות יום, שעברית היא לא שפת האם שלהן"

"זה לא הזמן להיות צודק, אלא לשתוק"

את ההקצנה אחרי השבעה באוקטובר חוו גם ילדיו של רופא מהנגב. "אמרו לילד שלי שכל הערבים טרוריסטים ורוצחים, הוא אמר שזה לא נכון, ופנה למורה שתעזור", הוא מספר לשומרים. "במקום לעזור היא אמרה לו מול כולם, שהם צודקים. פנינו ליועצת, אמרנו לה, אנחנו משפחה נורמטיבית, אשתי ואני עובדים במקצועות שמשרתים את הקהילה, איך זה יתכן. היא אמרה שתדבר עם המורה ושהמצב מתוח". 

"גם לפני המלחמה לא היה קל", מספרת אחת האימהות, "אבל בשנה האחרונה, כשהילד בא עם נעליים חדשות או בגד חדש לבית ספר, הוא מקבל הערות כמו 'הבאת את הבגד מרפיח, ערבי מסריח'. שולחים אותו לעזה, המציאו שהוא תומך חמאס. אמרתי למחנכת 'זה לא יכול להיות, אנחנו בעצמנו איבדנו בן משפחה בשבעה באוקטובר'. והיא אמרה 'אני לא מאשימה, רק אומרת שהמצב רגיש וחשוב שהילדים יזהרו בדברים שהם אומרים'. הוא נזהר אבל הוא רק ילד, וכשיש סיטואציות שהוא לא יודע להתמודד איתן, הוא חוטף התקפי זעם".

איך האירוע בבי"ס זילברמן השפיע עליכם?

"התלבטנו אם לשלוח את הילדים לבית הספר או להמתין כמה ימים. בסוף שלחנו עם הוראה לא להגיב לשום דבר. אני לא מבינה איך מורה מייצרת שיח כזה בכיתה, כשיש בבית הספר הזה ילדים עם קרובי משפחה בעזה. היא לא רואה את הקושי שלהם? עצוב לי גם שבמקום לזכור שבדואים הצילו יהודים מהמסיבה ומהקיבוצים, אני אוספת את הילד מבית ספר ורואה אמא יהודיה מסמנת עלי, ואומרת לחברה שלה, 'עד עכשיו חשבתי שזה בסדר לשלוח את הילד לבית ספר, גם כשיש טילים. עכשיו אני כבר לא בטוחה'. מה שכן, האירוע יצר גיבוש של הילדים הערבים. ראיתי את זה כשילד בדואי פנה אל הבן שלי בערבית והוא ענה לו בערבית, למרות שהוא מתבייש לדבר בערבית בבית הספר". 

יש מבחינתכם אופציה אחרת?

"איזה אופק יהיה לילדים שלי, אם אעביר אותם ללמוד בפזורה? איזו הזדמנות זה יתן להם בחיים? מה גם שהם כבר קוראים וכותבים בעברית יותר טוב מבערבית. אז אני מסבירה להם שכשמו שיש ערבי טוב וערבי לא טוב, יש יהודים טובים ויהודים רעים, וזה לא הזמן להיות צודק, אלא לשתוק". 

הבחירה בשתיקה מופיעה הרבה אצל המשפחות הערביות. גם לכתבה הזו הן פחדו לדבר בשמן, כדי לא לפגוע בילדיהם שהולכים בין הטיפות. "אחרי האירוע בזילברמן", מספרת אמא שעוסקת בחינוך, "הבן שלי אמר לי 'ההורים של הילדה הזו לא הכינו אותה טוב, כפי שאת מכינה אותנו".

מה זה נקרא להכין טוב?

"לשתוק. אמרתי לילדים שלי, כל מה שאומרים לכם היהודים בבית ספר, תגידו אמן. בבית תדברו חופשי, כי את הזהות שלנו, אף אחד לא יכול לבטל, אבל בחוץ הדעה שלכם נמחקת, אחרת ירדפו אותנו. ביום הזיכרון הם באים לבית ספר, כי אני לא רוצה כאב ראש. תשאלי אותי מה המשמעות של עמידה בצפירה לילד ערבי שהנרטיב שלו מושתק? תחושת שייכות זה לא יעורר אצלו, אבל הוא יעמוד כמה שצריך. את השיח נעשה בבית". 

לא נשמע שטוב לך לחיות ככה.

"זה השיח שאמא כמוני, דעתנית, שמאמינה בדמוקרטיה וכל החיים לא פחדה לומר את הדעות שלה, מחנכת עכשיו לעשות. האם זה אומר שאני גם קורבן לגזענות? בהחלט. אני והילדים שלי משלמים מחיר נפשי, כדי לא להיות מי שאנחנו. אני לא רוצה שהילדים שלי יגידו אפילו מילה אחת על שלום, ולא בגלל שאנחנו בית קיצוני רדיקלי. אני גדלתי בבית פוליטי שהאמין בדו-קיום, רק שהמילה שלום נשמעת היום כמו ביטוי מגונה". 

לפני המלחמה עודדת פחות לשתוק?

"חווית המיעוט והזרות תמיד ליוותה את הילדים שלי בבית ספר. הילד שלי חזר פעם בוכה, כי הוא דיבר בערבית עם ילדה ערביה מהכיתה, כשעשו פעילות משותפת, והמורה אמרה שזה אסור. כשהצעתי לבן שלי להעביר פעילות על צמחי מרפא מהמטבח הפלסטיני, שזו מומחיות שלנו בבית, הוא אמר 'אני לא רוצה לומר את המילה פלסטין בכיתה'. ושתביני, אמרתי לו כל הכבוד, כי הבנתי שהוא זוכר את מה שחינכתי אותו יותר טוב ממני, שבאה עם הצעה כזו. כשהצעתי שיגיד המטבח הערבי, כי בכל זאת, זה רק צמחים. אמר, 'גם את זה אני לא רוצה לומר'. הוא חשב שיגיד את המילה ערבי, ויחשב תומך טרור. לקח זמן עד שהוא מצא את עצמו חברתית, וגם היום כשיש לו חברים טובים שאוהבים אותו, הם לא מדברים ביניהם פוליטיקה, כי זה יכול לפרק הכל. אני גם לא בטוחה שהחברויות האלה היו מתחילות אחרי השבעה באוקטובר. מזל שהם הכירו לפני".

"גם לפני המלחמה לא היה קל", מספרת אחת האימהות, "אבל בשנה האחרונה, כשהילד בא עם נעליים חדשות או בגד חדש לבית ספר, הוא מקבל הערות כמו 'הבאת את הבגד מרפיח, ערבי מסריח'. שולחים אותו לעזה, המציאו שהוא תומך חמאס. אמרתי למחנכת 'זה לא יכול להיות, אנחנו בעצמנו איבדנו בן משפחה בשבעה באוקטובר'

"זה כמו בועה שמתנפצת לך בפנים"

מי שהפגינו גישה יותר מיליטנטית והתלוננו בבית הספר על אמירות פוגעניות אחרי השבעה באוקטובר, לא התרשמו שנעשה טיפול שורש לתופעה. "כשאמירות קשות נגד ערבים התחילו להישמע גם בכיתה של הבן שלי", מספרת אמא לתיכוניסט, "זו הייתה נקודת שבר מבחינתו, לשמוע חברים בכיתה שהוא מכיר שנים, אומרים שאי אפשר לסמוך על אף ערבי, כי כולם מחבלים, היה לו מאוד קשה. 

"המחנכת אמרה שאסור להכליל ועשתה לבקשתנו עוד שיחה בכיתה, אבל לא נראה שזה חלחל. אנחנו לא שופטים את הילדים, אלא את החינוך שהם מקבלים בבית ובבית הספר. שמנו לב שילדים שמגיעים כחבורה מעורבת מבית הספר הדו-לשוני מצליחים להתמודד יותר טוב עם הסיטואציות האלה ועם השילוב בכלל, כי החברים היהודים נלחמים בשבילם, ומראש גם מנרמלים את השונות של התלמידים הערבים, כי החברות שלהם משדרת לכולם שזה טבעי". 

התלבטת אם לרשום לבית ספר יהודי בגלל דברים כאלה?

"לא תיארתי לעצמי, שנגיע לכזה מצב. זה כמו בועה שמתנפצת לך בפנים. מאז שהילדים קטנים הם במסגרות יהודיות, חברים יהודים באו אלינו הביתה והילדים הלכו אליהם. אנחנו לא גרעין או קהילה מגובשת של ערבים, למרות שהאירועים האחרונים כנראה יחברו אותנו, כדי לייצר תמיכה לילדים".

בסך הכול, 1.3 אחוז בלבד מכלל התלמידים הערבים בישראל למדו ב-2023 בבתי ספר מעורבים, כך עולה מדוח שפרסם באפריל מרכז המחקר והמידע של הכנסת. זאת לאחר שבעשור האחרון חלה עלייה של כ-60% במספר התלמידים הערבים הלומדים בבתי ספר עבריים מקרב כלל תלמידי בתי הספר הללו: אם ב-2014 היה מדובר ב-3,336 תלמידים ערבים, ב-2023 עלה מספרם ל-5,399 תלמידים ערבים בכל הארץ, שמחציתם לומדים בערים מעורבות.

"זה קורה בעיקר בישובים מעורבים, משתי סיבות", מסביר ד"ר שרף חסאן, יו"ר ועדת המעקב לחינוך ערבי, "האחת היא שאין מסגרות חינוך לחברה הערבית באותו ישוב, כמו שקורה בנוף הגליל, שם משפחה ערבית צריכה לבחור אם לשלוח לבי"ס ערבי בנצרת או למסגרת יהודית בנוף הגליל. והשניה היא רצון של משפחות ערביות להעניק חינוך איכותי יותר לילדיהן. הבעיה היא שבתי הספר לא ערוכים לרב תרבותיות הזו, ולא הפנימו את האחריות שלהם כלפי הילדים הערבים, בעיקר בתקופת משבר. התוכניות למלחמה בגזענות שמציע משרד החינוך לא תמיד נבחרות על ידי בתי הספר המעורבים. זה נחשב לשחות נגד הזרם ולמה להסתבך. עוד יכולים להזמין אותך לשימוע". 

לדברי עדי גלבוע, מנהלת תחום חינוך במכון מרחבים לקידום אזרחות משותפת, "ב-42 בתי ספר ממלכתיים עבריים יש מעל 5% תלמידים ערבים. במחציתם, שיעור התלמידים הערבים הוא אפילו מעל 10%. ההורים הערבים רוצים שהילדים ילמדו עברית ברמה גבוהה ויקבלו חינוך טוב יותר מזה שמציעה מערכת החינוך הערבית, כדי שיוכלו להשתלב טוב יותר בחברה הישראלית בבגרותם. גם הורים לילדים ערבים עם ליקויי למידה או הפרעות קשב מעבירים את הילד ברגע שהם יכולים לחינוך עברי, במחשבה ששם הוא יקבל מענה טוב יותר". 

לדברי עדי גלבוע, מנהלת תחום חינוך במכון מרחבים לקידום אזרחות משותפת, "ב-42 בתי ספר ממלכתיים עבריים יש מעל 5% תלמידים ערבים. במחציתם, שיעור התלמידים הערבים הוא אפילו מעל 10%

זה לא מוסיף לתסכול, ללמוד בבית ספר שלא מלמד בשפת האם, כשאתה גם סובל מליקויי למידה?

"זה באמת מורכב. הקושי השפתי נוכח, לא רק אצל מי שסובל מליקויי למידה, ומה שמתסכל הוא שבתי הספר לא זכאים למשאבים שיכלו לעזור לילדים האלה להתגבר על הפער. תלמידים עולים מגיעים עם סל משאבים מהמדינה, והתלמידים הערבים שמצבם דומה לעולים מבחינת שפה, לא מוכרים כזכאים למעטפת כזו. המנהלים מחפשים דרכים יצירתיות לצלוח את זה ולא רק בגלל שבסוף הם צריכים לעמוד במבחנים המשווים כמו כולם. פגשתי מנהלת שהחליטה שאת שעות הטיפול הרגשי, שחלק מהילדים האלה מקבלים, יתנו מטפלים דוברי ערבית, כדי להעצים את חווית המרחב הבטוח".

אתם פועלים כפיילוט בארבעה בתי ספר ברחבי הארץ. זה מכסה בקושי 10% מבתי הספר המעורבים.

"זו התחלה. עד היום לא הייתה התייחסות לבתי הספר האלה כאל בתי ספר, שמצריכים התייחסות נפרדת. ולמרות שלהרבה מבתי הספר האלה מאפיינים דומים, כמו אוכלוסיה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שמורכבת מעוד קבוצות גדולות של זהויות כמו דוברי רוסית או ילדי פליטים, בתי הספר האלה לא נעזרים אחד בשני וזה מייצר הרבה בדידות. אנחנו רוצים לייצר למידת עמיתים וללמד אותם לתת מענה הוגן לכל הזהויות. לצד שמירת הזהות של בית הספר כממלכתי-יהודי. זו לא זהות דו-לשונית". 

"התאומים שלי בגיל שלוש רבו עם ילד בגן על צעצוע. אבא שלו אמר לאשתי 'קחי את המחבלים שלך מפה', והגננת שתקה. אני עובד בסורוקה. בשבעה באוקטובר טסתי לבית החולים, עצוב שככה תופסים אותנו"

"בתי הספר האלה הם בוואקום פדגוגי מוחלט"

בתי ספר עבריים שבהם לומדים לפחות 5% תלמידים ערבים נקראים בספרות המחקרית "מעורבים נסיבתית", כיוון שהנסיבות בערים המעורבות הובילו לעירוב הזה, בניגוד לאידיאולוגיה שהובילה להקמת בתי הספר הדו-לשוניים. ד"ר לוי רואה בהם "תופעה אנומלית. ההורים היהודים מרגישים שזה נכפה עליהם. הם לא רצו בי"ס מעורב וקיבלו אותו. ההורים הערבים בחרו בו כי הם מאמינים שהחינוך העברי יהיה טוב יותר עבורו, אבל אין תוכנית ממוסדת שתגשים את הרצונות שלהם, כי זו קטגוריה קטנה מדי עבור משרד החינוך" .

"הדבר היחיד שמצליח לשמור את בתי הספר הללו פתוחים, הוא אחוז תלמידים יהודים גבוה. בית ספר שמגיע ל-70% תלמידים ערבים בסוף יסגר"

את נשמעת פסימית.

"יש מחיר בלשלוח את הילד שלך להיות מיעוט, ועוד כזה שנחשב למיעוט אויב, בטח בשנה של מלחמה. בתי הספר האלה הם בוואקום פדגוגי מוחלט. הם מכילים את הקבוצות הכי חלשות בקבוצה הישראלית, מתמודדים עם הרבה קשיים ברמה החינוכית והתרבותית ולא מקבלים מענה, מה שמייצר הרבה תסכול אצל כולם. הדבר היחיד שמצליח לשמור את בתי הספר הללו פתוחים, הוא אחוז תלמידים יהודים גבוה. בית ספר שמגיע ל-70% תלמידים ערבים בסוף יסגר, כי זה אומר שהאוכלוסייה היהודית ברחה ממנו, וקשה יהיה לפקח עליו בפיקוח עברי". 

גלבוע מכירה את הנושא מקרוב. "מנהלת בית ספר סיפרה, שאמא שילדיה הגדולים בבית הספר, לא רצתה לרשום את הבת הקטנה לכיתה א', כי בשנה הבאה חצי מהתלמידים יהיו ערבים. יש הורים שרושמים לבי"ס דתי, כדי להבטיח שהילדים לא ילמדו עם ערבים". 

הקונפליקט מתחדד סביב יום הזיכרון, הגיוס לצה"ל והלימודים על הקמת המדינה. סטודנטית ערביה שלמדה בבית ספר עברי מספרת: "כל השנים עמדתי בצפירה, אבל לא שרתי התקווה ולא שמתי מדבקת יזכור על החולצה. בכיתה י"ב המחנכת החליטה שאני חייבת לשים את המדבקה ועשתה מזה דרמה מול כל הכיתה. בסוף נשלחתי הביתה. אני לא מצטערת שלמדתי שם, אבל היה קשה עם זה, שהתלמידים היהודים כל הזמן ציפו ממני לבחור צד, ולא מבינים שאני בין הצדדים. בשיעורי היסטוריה המורה דיבר על 'ארץ ישראל שלפני 1948', והייתי מתווכחת איתו 'תגיד פלסטין'. כשכתבתי פלסטין במתכונת, הוא הוריד לי נקודות". 

"ביום השואה אנחנו עומדים בצפירה, וביום הזיכרון לא", אומרת אמא אחרת "צפונית" לשעבר. "אני מעדיפה שלא יבואו לבית ספר ביום הזה, כדי למנוע חיכוכים. במסיבת סיום של הבן שלי, בסוף כיתה ו', ישבתי בקהל ולא האמנתי. הם העלו הצגה שמספרת איך הארץ הייתה ריקה, כולה חול, עד שהגיעו היהודים ובנו אותה. אם הארץ הייתה ריקה, נגד מי נלחמתם? היו פה אנשים אבל אתם לא מכירים בהם בכלל. כשפניתי למורה, היא אמרה 'אבל בתוכנית הלימודים כתוב'". 

יש לימודי ערבית בבית ספר? 

"הבת שלי בחרה בתיכון במגמת ערבית, וגילתה שלומדים בעיקר ערבית מודיעינית. היא חשבה שילמדו אותה ספרות ושירה, ולא הבינה למה מראים להם סרט על איך המוסד הרג את אבו-ג'יהאד. מה זה קשור לילדים בכיתה י'? הטקסטים היו עם משמעות צבאית או ברמה של כיתה ב". 

אב לתיכוניסטית אחרת אומר ש"בינתיים הכל בסדר, אולי כי לילדה אין מראה של ילדה ערביה, וגם השם לא ערבי מובהק. אבל הזהרתי אותה, המדינה מקצינה. את לא מתערבת בשום דיון, כי אין מי שיגן עליך". 

הבעיה היא בעיקר בגילאים האלה, כשהמודעות עולה, לא?

"לא תמיד. התאומים שלי בגיל שלוש רבו עם ילד בגן על צעצוע. אבא שלו אמר לאשתי 'קחי את המחבלים שלך מפה', והגננת שתקה. אני עובד בסורוקה. בשבעה באוקטובר טסתי לבית החולים, עצוב שככה תופסים אותנו". 

יש הורים שבגלל הקונפליקטים האלו מעדיפים באופן ברור חינוך ערבי. למשל סלימאן אלעמור, מנכ"ל ארגון אג'יק שפועל להעצמה, שוויון ושיתוף בין יהודים לערבים בנגב. "קיבלתי החלטה שהילדים שלי לא ילמדו בבתי ספר מעורבים" הוא אומר, "שקודם יגבשו את הזהות שלהם במקומם הטבעי, בתוך הקהילה שלהם, ורק אחרי שיתבגרו, יתחילו לבנות חברה משותפת. אפשר לעשות מפגשים משותפים בחטיבה ובתיכון, אבל לימודים משותפים ממש עושים, לדעתי, יותר נזק מתועלת". 

אלא שאותה אם שהזדעזעה מהתכנים, לא מתחרטת. "זה דווקא מעצים את הזהות שלנו, להתחנך אצל היהודים. מה שכן, צריך לעשות עבודה בבית, במשפחה שלא עושה, הילדים פתאום לא רוצים לדבר ערבית או מבקשים שיקראו להם בשם יהודי, שדומה לשם המקורי". 

היית מצפה שיעבדו על הזהות הזו בבית הספר? 

"מכירה את התכנית 'האחר הוא אני'? אז 'האחר הוא אני כל עוד אתה יהודי', זה מה שקורה בתוכניות האלה. לכיתה של הבן שלי, נכנס מורה ממלא-מקום, שאל את הבן שלי איך קוראים לו, חשב שהוא מסתלבט עליו כשאמר שם ערבי, והוציא אותו מהכיתה, 'כי הוא לא נראה ערבי'". 

אחרי שעות הלימודים זה יותר נינוח? 

"הסעתי פעם את הבן שלי וחבר יהודי אחרי אימון כדורגל. החבר אמר שהוא שונא את רונאלדו, כי הוא עם הפלסטינים. הבן שלי הסתכל עלי דרך המראה, ראה שאני שותקת ןשתק גם. יכולתי לענות, אבל אי אפשר לדעת איך ההורים של החבר יגיבו, ולאן זה יתגלגל". 

אין יהודים שנעשו סובלנים יותר מהלימודים המשותפים? 

"יש לבת שלי חברה שהייתה בצבא במחסומים, וסיפרה שדווקא בגלל שהיא מכירה בית ערבי, היא יודעת איך לדבר ופחות מפחדת. אם חייל במחסום מדבר לא יפה, היא אומרת לו 'תירגע. שוואיה שוואיה'. זה לא קל כשהם גדלים ומתחילות ההכנות לצבא אצל החברים. הבן שלי לא רצה ללכת לשיעורים וטיולים שקשורים להכנה לצבא. ואז הוא ארגן לידידה יהודיה שלו מסיבה, ורק ביום האירוע הבנתי שזו בעצם מסיבת גיוס. אמרתי לו, תגיד לחברה שלך, שאם היא רוצה לירות, אז לרגליים. בבקשה לא בלב ולא בראש".