תחתית שרשרת המזון: מאות אלפי תלמידים סובלים מרעב בבתי הספר
למעלה מ-660 אלף ילדים בישראל סובלים מאי ביטחון תזונתי, כמחצית מהם עד כדי רעב. הארוחה החמה היחידה ביום של רבים מהם היא בבית הספר, אלא שמפעל ההזנה של משרד החינוך הוא רק לגילאי יסודי. מכיתה ז' המזון נעלם וההשלכות קשות ובראשן אלימות ונשירה. כתבה ראשונה בפרויקט שמתפרסם בשיתוף מוסף כלכליסט: מסע בין תיכוני ההזדמנות השנייה שמתמודדים עם הבטן המקרקרת של מערכת החינוך
למעלה מ-660 אלף ילדים בישראל סובלים מאי ביטחון תזונתי, כמחצית מהם עד כדי רעב. הארוחה החמה היחידה ביום של רבים מהם היא בבית הספר, אלא שמפעל ההזנה של משרד החינוך הוא רק לגילאי יסודי. מכיתה ז' המזון נעלם וההשלכות קשות ובראשן אלימות ונשירה. כתבה ראשונה בפרויקט שמתפרסם בשיתוף מוסף כלכליסט: מסע בין תיכוני ההזדמנות השנייה שמתמודדים עם הבטן המקרקרת של מערכת החינוך
למעלה מ-660 אלף ילדים בישראל סובלים מאי ביטחון תזונתי, כמחצית מהם עד כדי רעב. הארוחה החמה היחידה ביום של רבים מהם היא בבית הספר, אלא שמפעל ההזנה של משרד החינוך הוא רק לגילאי יסודי. מכיתה ז' המזון נעלם וההשלכות קשות ובראשן אלימות ונשירה. כתבה ראשונה בפרויקט שמתפרסם בשיתוף מוסף כלכליסט: מסע בין תיכוני ההזדמנות השנייה שמתמודדים עם הבטן המקרקרת של מערכת החינוך
למעלה מ-660 אלף ילדים בישראל סובלים מאי ביטחון תזונתי, כמחצית מהם עד כדי רעב. הארוחה החמה היחידה ביום של רבים מהם היא בבית הספר, אלא שמפעל ההזנה של משרד החינוך הוא רק לגילאי יסודי. מכיתה ז' המזון נעלם וההשלכות קשות ובראשן אלימות ונשירה. כתבה ראשונה בפרויקט שמתפרסם בשיתוף מוסף כלכליסט: מסע בין תיכוני ההזדמנות השנייה שמתמודדים עם הבטן המקרקרת של מערכת החינוך
תחתית שרשרת המזון: מאות אלפי תלמידים סובלים מרעב בבתי הספר
למעלה מ-660 אלף ילדים בישראל סובלים מאי ביטחון תזונתי, כמחצית מהם עד כדי רעב. הארוחה החמה היחידה ביום של רבים מהם היא בבית הספר, אלא שמפעל ההזנה של משרד החינוך הוא רק לגילאי יסודי. מכיתה ז' המזון נעלם וההשלכות קשות ובראשן אלימות ונשירה. כתבה ראשונה בפרויקט שמתפרסם בשיתוף מוסף כלכליסט: מסע בין תיכוני ההזדמנות השנייה שמתמודדים עם הבטן המקרקרת של מערכת החינוך
מיטל (שם בדוי) סיימה לפני כשנתיים את לימודיה בתיכון ברמלה אבל גם כיום, כשהיא כבר חיילת, היא זוכרת היטב את תחושת הרעב שליוותה את גיל ההתבגרות שלה. "אני באה מבית עם הרבה ילדים, בית של חיים קשים מבחינה כלכלית. היה ימים שניתקו את החשמל, ולפעמים היו ימים שלא היו מים. בימים האלה היינו מתחלקים - נגיד אני ישנתי אצל סבתא, האחים שלי אצל משפחות של חברות שלהם".
רעב, כפי שמתארת אותו מיטל, הוא מצב חמקמק. לפעמים הוא מתבטא בחוסר ידיעה מהיכן תגיע ארוחת הערב כשלא פעם ארוחת הצהריים, שסיפק התיכון, היא הארוחה היחידה של היום. לפעמים הרעב מתבטא דווקא בהשמנה, משום שהאוכל הזמין הוא הזול ביותר – פחמימות כמו לחם ופסטה. ולפעמים זו תחושה של רעב פיזי של ממש.
"יצא לי להרגיש את זה הרבה פעמים וזה נורא קשה", אומרת מיטל. "לפחות בבית ספר ידעתי שיש לי ארוחה בצהריים, וגם אם היא לא לטעמי לפחות יש משהו לאכול, לא משנה מה".
העוני - בוודאי כתלמידת תיכון - מחייב בחירות קשות ובני נוער יעשו כמעט הכל בשביל שמצוקתם לא תיחשף בפני אחרים. "את לפעמים רואה שבנות יוצאות לסינמה או לקניון ואת לא כי אין לך", מספרת מיטל. "הייתה לי חברה אחת שהייתי מדברת איתה על זה (המצוקה הכלכלית. ד' ד'), אבל זהו. לא הייתי משתפת. בהתחלה כל הנושא היה לי פחות חשוב עד שבגיל מסוים רציתי להיות קשורה לחברים, לכולם. להרגיש שייכות".
מיטל אינה מקרה חריג בישראל. על פי סקר שערך הביטוח הלאומי בשנה שעברה, 16.2% מהמשפחות בישראל, ובהן כ-665 אלף ילדים, סובלות מאי ביטחון תזונתי - הגדרה רחבה שכוללת קשת של מצבים, החל מחשש בנוגע ליכולת להשיג מזון ועד רעב מתמשך. מחצית מהילדים, לפי הסקר, סובלים מאי ביטחון תזונתי חמור. הסקר הזה אמנם לא פורסם במלואו אולם בסקר שקדם לו, שנערך ב-2016, נמצא כי 352 אלף ילדים בישראל סובלים מאי ביטחון תזונתי ניכר, הכולל רעב של ממש.
לתקציר הפרויקט: צפו בסרטון
"90% מהמשפחות של הילדים אצלי בכיתות א'-ו', הן במצוקה כלכלית מאוד קשה", מספרת נורית שעובדת במועדונית בקרית גת. "רוב הילדים כאן מגיעים מבית ספר שיש בו הזנה ועדיין לפני שהם הולכים הם חייבים לאכול, ואם אפשר גם לקחת איתם אוכל. גם כשהייתה קורונה והיינו עובדים בקפסולות, ילדים חיכו בחוץ רק בשביל לקבל כריך"
סיימתם כיתה ו'? תישארו רעבים
כדי להתמודד עם חוסר הביטחון התזונתי בקרב ילדים ובני נוער הקימה המדינה את "מפעל ההזנה", שאמור להבטיח במסגרת בית הספר ארוחה חמה מדי יום לכל תלמיד. אלא שפרט למקרים חריגים דוגמת בתי ספר לנוער בסכנת נשירה במגזר הערבי (ראו הרחבה בהמשך), הפרויקט פועל רק בבתי ספר יסודיים. מרגע שהתלמידים סיימו את כיתה ו', הם נשארים ללא פתרון.
ממשלות ישראל לדורותיהן מכירות היטב את הבעיה. כך למשל, באפריל 2018 הגיעו למשרד החינוך דיווחים על תלמידים רעבים בבתי ספר של רשת אורט בצפון. נציגות של משרדי החינוך והבריאות יצאה לסיור בשטח, וחזרה עם מסקנות קשות. "לאחר הסיור בשטח, שיחות עם מנהלים, מורים, תלמידים והורים התקבלה תמונה כי אכן מדובר במצוקת רעב אובייקטיבית יומיומית שצריכה לקבל מענה מגורמים מדיניים רמי דרג", נכתב במסמך סיכום הסיור. "ניכר כי מצוקת הרעב היא ראשונית ובסיסית בבתי הספר בהם ביקרנו. חשוב לדאוג בראש ובראשונה לצורך הקיומי ביותר של התלמידים – מזון. המזון מחזיר את הילדים לבית הספר ומשמש עבורם מקום בטוח מבחינה פיזית ורגשית, ופניות ללמידה".
המסמך אמנם מתייחס לבתי ספר של אורט בצפון, אך שיחות וסיורים שקיים שומרים בחודשים האחרונים מראים, כי בשום אופן לא מדובר בבעיה שייחודית רק לרשת או בסוגיה שמתוחמת באזור גיאוגרפי מסוים.
"אני יכולה להגיד לך ש-90% מהמשפחות של הילדים אצלי בכיתות א'-ו', הן במצוקה כלכלית מאוד קשה", מספרת נורית (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה מלבד מרואיינים שמופיעים בשמם המלא), שעובדת במועדונית בקרית גת. "רוב הילדים כאן מגיעים מבית ספר שיש בו הזנה ועדיין לפני שהם הולכים הם חייבים לאכול, ואם אפשר גם לקחת איתם אוכל. אתה רואה ילד שאוכל מעבר למה שהוא משביע, כי כאן יש ובבית אין, אז עדיף לאכול כמה שיותר גם אם אתה כבר שבע.
"אצל רוב הילדים, הארוחות שהם אוכלים זה אצלנו או בבית הספר. אם הם אוכלים בבית אז זה לחם עם ממרח. בתקופת הקורונה פעלנו בקפסולות, וילדים שהיו בקפסולה שזה לא היום שלה, עדיין הגיעו וחיכו בחוץ רק בשביל לקבל כריך".
את עובדת גם עם נוער בסיכון. איך זה בגילאים האלה?
"אנחנו עובדים עם נוער מעל גיל 15, אז יש שם לכאורה פחות רעב, כי הם בסיטואציה אחרת. הם בגיל שרובם עובדים, אבל עדיין אתה רואה שחסר. אם אני מביאה כיבוד ושתיה למפגש, הילדים מבקשים לקחת את השאריות הביתה. אני לא הכרתי דבר כזה כשהייתי צעירה. אתה לא רוצה את השארית שנשארה מהקולה לקחת הביתה. אצל בני נוער אתה רואה את זה, אבל לא בצורה חזקה כמו אצל הילדים. בני הנוער מובכים מזה, אז הם לא יגידו 'אני רעב, אין לי אוכל בבית'".
בעוד שבבתי הספר היסודיים פועל מפעל ההזנה, בבתי הספר העל-יסודיים אין כאמור שום פתרון מערכתי. המצב הקשה ביותר הוא במרכזי החינוך הטכנולוגיים (מח"טים) – תיכונים לנוער בסיכון המכונים לפעמים גם "תיכון הזדמנות שנייה". בתיכונים הללו לומדים תלמידים עניים יותר ופעמים רבות גם רעבים יותר.
לכתבה במוסף כלכליסט
"אף אחד לא רוצה להיראות רעב, אבל אתה רואה את זה בארוחת צהריים", אומרת רלי, שמנהלת בית ספר בדרום. "עד לפני הקורונה היה לנו ארוחה חמה, ומתחילת הקורונה זה עבר לכריכים. אז הם לוקחים כמה בגטים, או שהם נכנסים ובודקים בחדר המורים. וזו באמת הישרדות. אנחנו גם יודעים שבבתים לא פשוט בכלל. ילד רעב לא פנוי ללמידה"
"הורים בכו לי בטלפון כשחילקנו סלי מזון"
רלי היא מנהלת של בית ספר בדרום שמדורג 9 במדד הטיפוח של משרד החינוך המשקלל מדדים סוציו-אקונומיים (1 הוא הדירוג המקסימלי לאוכלוסייה חזקה). היא הסכימה להתראיין לכתבה רק בתנאי שפרטיה, ופרטי המוסד החינוכי שהיא מנהלת, לא ייחשפו. כמו התלמידים וכמו רשתות החינוך - אורט, נעמ"ת, עמל, אמית, ברנקו וייס והאחרות - גם אנשי החינוך שהתראיינו לכתבה הזאת חוששים מתדמית של נזקקים ומסטיגמות.
"אף אחד לא רוצה להיראות רעב, אבל אתה רואה את זה בארוחת צהריים", אומרת רלי. "לפני הקורונה הייתה לנו ארוחה חמה, ומאז המגפה עברנו לכריכים. אז הם לוקחים כמה בגטים, או שהם נכנסים ובודקים בחדר המורים. זו באמת הישרדות. אנחנו גם יודעים שבבתים לא פשוט בכלל. ילד רעב לא פנוי ללמידה".
"אם נשאר אוכל בישיבת הנהלה, כריכים, אני מתקשרת לתלמידה, ואפילו שהיא גרה רחוק היא מיד תגיע לקחת", מספרת היועצת באותו תיכון. "הורים בכו לי בטלפון כשחילקנו סלי מזון. אנשים התחננו, לקחו כל מה שהיה. מישהו תרם לנו עוגיות – אז כל מי שנכנס אליי לחדר שאל אם הוא יכול לקחת שתי חבילות הביתה. יש ילדים שממש באים ומבקשים אם הם יכולים לקחת כריך עם שניצל. כאלה שהמצב שלהם על הפנים ושואלים אם אני יכולה לבוא איתם או לבקש ממישהו שייתן להם כריך. ויש כאלה שמבקשים גם לקחת הביתה".
"לא תראה פה אנשים גרומים, עור ועצמות", הן אומרות. "אין רעב כזה. הנראות של הרעב היא אחרת. אתה רואה אנשים שמשמינים מלחם. רואים את זה בהשמנה לא פרופורציונלית, וגם בחוסר קשב, בעיות התנהגות".
רכזת אחת השכבות בבית הספר מוסיפה: "מבחינתנו הכי חשוב זה ההזנה בבוקר, כי אחרת הילד לא רגוע פה. זה יותר אגרסיות, יותר אלימות. כשילדים לא שבעים הם לא רגועים. מן הסתם הם גם מעשנים יותר. רואים איך הם רצים לקחת את הכריכים. הם כל הזמן שואלים מתי האוכל מגיע".
כאשר התלמידים רעבים, בתי הספר מתקשים במשימה הבסיסית ביותר שלהם – חינוך. "התלמידים עובדים המון, גם על חשבון בית ספר", אומרת רכזת השכבה. "וכל הקטע זה מלחמה בנשירה הגלויה והסמויה". נשירה סמויה, כפי שתואר בכתבה אחרת בשומרים, היא מונח המתאר תלמידים שבאופן רשמי עדיין רשומים בבית הספר, אך בפועל כמעט ולא מגיעים או לחילופין מגיעים ולא לומדים.
"התלמידים עובדים עד שעות מאוחרות ומתקשים להתעורר לבית הספר. כשהם מגיעים לפה הם עייפים ולכן גם לא מספיק מרוכזים", אומרת המנהלת רלי. "או שהם כבר טועמים את הכסף ועובדים, ולא מבינים למה הם צריכים ללמוד. ההשלכה הכי משמעותית זה שבהנחה שהוא הצליח ללמוד פה ולסיים, אם הוא הולך לצבא, שם אין פתיל כל כך ארוך, אז מהר מאוד הוא יהיה עריק".
"היה פה תלמיד לאם חד הורית. בשלב מסוים ניתקו להם את החשמל בבית. התלמיד בא ואמר לנו שהוא עוזב את הלימודים כי הוא צריך לשלם את החשמל", אומרת רכזת השכבה. "יש לו אח עם צרכים מיוחדים. היו לנו בבית ספר קופסאות שימורים שקיבלנו בזמנו ופשוט פתחנו את המחסן ואמרנו לו 'תעמיס'. קנינו להם גם חולצות ועזרנו לו למצוא עבודה. בסופו של דבר הוא נשאר וסיים. לפני כמה זמן הוא בא לבקר ואמר לי שהוא רוצה להתחיל ללמוד הנדסה. אז כן בלי הקופסת שימורים הוא לא היה נשאר פה".
"נהיינו סניף קטן של הרווחה", הן מסכמות. "אבל איפה הרווחה? העו"סים לא עוזרים לילדים האלה? אומרים לך שהילד לא הגיע לשיחות, והתיק נסגר מחוסר שיתוף פעולה. זה ילדים שצריך לחזר אחריהם ואם לא, אז הם לא יבואו לשום טיפול מרצונם".
"היה פה תלמיד שאמר לנו שהוא עוזב כי אין לו במה לשלם חשמל", אומרת רכזת שכבת תיכון. "היינו מקבלים אז קופסאות שימורים, ופשוט פתחנו את המחסן ואמרנו לו 'תעמיס'. זה היה לפני החגים. הוא סיים ולפני כמה זמן הוא בא לבקר ואמר לי שהוא רוצה להתחיל ללמוד הנדסה. אז כן בלי הקופסת שימורים הוא לא היה נשאר פה"
"אם אין ארוחה חמה – הם פשוט הולכים"
ראובן הוא בעל תפקיד באחת מרשתות החינוך. בעבר עבד בבית ספר לנוער סיכון במרכז הארץ, ולאחר מכן גם ניהל בית ספר כזה במשך כמה שנים. "יש הבנה מוחלטת שככל שהתלמיד יהיה יותר בבית ספר, בטח כשמדובר בבתי ספר מהסוג הזה, יהיה לו טוב יותר", הוא אומר. "הבית לא תמיד מיטיב איתו, הקהילה היא לא כזו שתמיד נכון להיות בה, ואלא אם הוא בעבודה מסודרת, כשהוא לא בבית ספר יש פוטנציאל להסתבך.
"בעיניי תנאי סף לזה שתלמיד יהיה הרבה זמן בבית הספר זה שהוא יאכל. בלי זה – זה לא עובד. זה לא מחזיק. כשעבדתי בבית ספר, במשך הרבה שנים לא הייתה לנו הזנה חמה, כי לא היה כסף. אז היינו מוציאים בשעה 10-11 שמונה כיכרות של לחם פרוס, חומוס שוקולד, גבינה לבנה - וזה החזיק את התלמידים עד אחת, אחת וחצי. אבל זו לא צורה. הם צריכים משהו נורמלי בבוקר, משהו חם בצהריים, בריא, מזין. אנחנו יודעים לתת מענה לתלמידים לא מרוכזים, אבל אם אין ארוחה חמה – הם פשוט הולכים".
את ראובן אנחנו פוגשים בבית ספר של הרשת בעיר בשפלה. יחד איתנו יושבות נעמה, שעובדת בבית הספר כרכזת חברתית, ועלמה – מחנכת ומורה. "יש אישו סביב אוכל", אומרת עלמה. "בכיתת חינוך הקודמת שלי בכל פעילות שעשיתי השאלה הראשונה הייתה אם יהיה אוכל. בכיתה הזו זה אצל ילדים ספציפיים".
תוך כדי השיחה עלמה מתנצלת ועונה לטלפון. זה רכז מהוסטל לבני נוער במצבי משבר, שמתקשר בנוגע לתלמידה שלה שנזרקה מהבית ונמצאת שם באופן זמני. הוא אומר שהיא לא אוכלת, ומבקש לוודא שלפחות בבית הספר היא מקבלת ארוחה.
מתוך התלמידים כאן, מה שיעור של אלו שהארוחה בבית הספר היא הארוחה החמה שלהם היחידה ביום?
נעמה: "רובם עובדים, אבל הארוחה החמה הנוספת לא תהיה בבית. אין להם או לאחים הקטנים שלהם ארוחה ביתית. בודדים אלה שבמצב סוציואקונומי בינוני ומעלה. הרוב הם במצב סוציואקונומי נמוך. משפחות רווחה. לפני כמה שבועות אחת הרכזות עשתה קניות לבוגרת שלנו. פשוט עשתה לה קניות באלף שקל בסופר, כי היא התקשרה ואמרה שאין להם מה לאכול בבית, ויש שם את אחותה ואת הילדים הקטנים שלה".
אחד הנושאים שחוזרים שוב ושוב בשיחות הוא הבושה של בני הנוער הנזקקים. "אי אפשר להראות כלפי חוץ שאין לך", אומרת עלמה. "יש כל כך הרבה תלמידים שיש להם אדידס ואייפון, ומקרר ריק".
"זה מאפיין של עוני", מוסיפה נעמה. "שאין להם לפעמים חשמל בבית, והמיטה היא בסלון יחד עם אח שלו, אבל יש לילד שתי חולצות אדידס. זה נותן להם תחושת שייכות בסיסית. הם יעבדו בשביל זה, או יגנבו בשביל זה – אבל זה יהיה".
עלמה: "היה לי למשל, תלמיד בכיתה קודמת שבשבוע של מסיבת הסיום נשרף לו הבית. הצעתי לו בגדים, אבל הוא לא הסכים להגיע למסיבת הסיום כי לא היו לו בגדים של מותגים".
ראובן: "אני חושב שזה חוסר רציונליות אבל זה גם רצון להגיד, 'אני נער רגיל ואני רוצה להרגיש רגיל'".
נעמה: "תבדקו לכמה מתוכם יש רישיון בגיל 19, יש חיסכון, יש תוכניות לעתיד. הם חרוצים ועובדים קשה, לפעמים הם עובדים עד שתיים לפנות בוקר ומגיעים לפה אחרי זה ללימודים בתשע – אבל את הכסף הזה הם יבזבזו באותו שבוע. אין עתיד, יש הווה".
במקום הכי נמוך בישראל: החברה הערבית
"מהפחונים האלה לא יוצאים להייטק"
הנתונים שנאספו, גם על ידי הביטוח הלאומי וגם על ידי חוקרים המתמחים בתחום הביטחון התזונתי (עוד על כך בכתבה השניה בפרויקט) מצביעים בבירור שישנן אוכלוסיות שבהן הרעב וחוסר הביטחון התזונתי נפוצים יותר ובראשן האוכלוסייה הערבית. על פי סקר הביטוח הלאומי מ-2016, כמחצית מהילדים עד גיל 18 באוכלוסייה הערבית סובלים מאי ביטחון תזונתי ברמה כזו או אחרת. כפול משיעורם באוכלוסייה הכללית.
במהלך שנת הלימודים הנוכחית, כחלק מתוכנית החומש למגזר הערבי, החלה לפעול תוכנית הזנה גם בתיכונים לנוער בסיכון ביישובים ערביים. אלא שלא כל התלמידים הרעבים נמצאים באותם בתי ספר.
מוסד חינוכי הכמה לארוחה חמה לתלמידיו הוא בית הספר של רשת אורט בכפר הבדואי אבו תלול, כמה קילומטרים דרומית לבאר שבע. הוא מורכב ממבנים חדשים ומטופחים. בצמוד אליו שוכנים משרדי המועצה האזורית "נווה מדבר". באוויר נישא כל העת רעש מטוסי חיל האוויר מבסיס נבטים הסמוך. אבל מחוץ לגדר בית הספר אין מבנים מטופחים, רק פחונים. משם מגיעים התלמידים, וגם הצוות.
"רוב האנשים פה (הכוונה למשפחות התלמידים) מובטלים וחיים על הבטחת הכנסה", אומר מנהל בית הספר, ראג'י אלכרם. "למעלה מ-90% מהנשים לא עובדות. לכן אנשים חיים על ביטוח לאומי. בזמן הקורונה בסגר הראשון משרד הרווחה חילק תלושים למשפחות, אז ביקשו ממני שבית הספר יהיה מוקד של חלוקה. זה כל כך העיק עלינו. אנשים באו בכמויות מכל הפזורה כדי לקבל. התקשרו אליי, ליועצת, כאילו אנחנו מחלקים. הבנתי עד כמה אנשים במצוקה".
כאשר אלכרם מדבר על תלמידים "מסודרים" הוא לא מדבר על כאלה שהוריהם מנהלי בנקים או חברות גדולות, אלא על בנים של פועלי בניין, עובדי חקלאות או נהגים. "מהפחונים האלה לא יוצאים להייטק. אם האבא יש לו מכולת, או הסעות – יש לו משכורת קבועה. אתה רואה את זה בלבוש של הילד, בהתנהגות שלו".
"רוב האנשים פה מובטלים וחיים על הבטחת הכנסה", אומר ראג'י אלכרם, מנהל בית ספר בכפר הבדואי אבו תלול. "אחרי השעה 12 אתה כל הזמן מוצא את התלמידים משוטטים, יוצאים. הם לא רוצים לשבת. לא רגועים. גם רמת אלימות מאוד גבוהה. שואלים אותך כל הזמן מתי כבר הולכים הביתה"
ניסים אילוז, שאחראי מטעם אורט על אזור הפזורה הבדואית: "ילדים פשוט רעבים. היה מצב שראיתי בעיניים ילדים נוברים בפח זבל. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר לי 'אני רוצה לאכול'. אני חושב שילד שמקבל ארוחה, אפילו אם זה רק לחמנייה ושתיה, הוא ממשיך ללמוד עד סוף היום ולא בורח באמצע היום. בבית פשוט אין"
בזמן הראיון נכנס למשרדו של אלכרם ניסים אילוז, שאחראי מטעם אורט על אזור הפזורה הבדואית. "היה פה קושי עצום", הוא אומר. "ילדים פשוט רעבים. היה מצב שראיתי בעיניים ילדים נוברים בפח זבל. שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר לי 'אני רוצה לאכול'. אני חושב שילד שמקבל ארוחה, אפילו אם זה רק לחמנייה ושתיה, הוא ממשיך ללמוד עד סוף היום ולא בורח באמצע היום. אלה ילדים ממשפחות ברוכות ילדים – ובבית פשוט אין".
"המשמעות היא שהתלמיד לא מרוכז", מוסיף אלכרם. "אחרי השעה 12 אתה כל הזמן מוצא אותו משוטט, יוצא. הם לא רוצים לשבת. לא רגועים. גם רמת אלימות מאוד גבוהה. שואלים אותך כל הזמן מתי כבר הולכים הביתה".
הפתרון שנמצא בבית הספר הוא סנדוויצ'ים, שהתקציב עבורם מגיע מהרשת, מתרומות וממשרד החקלאות שהיה אחראי על הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. משרד החקלאות גם סייע להקים בבית הספר חממה, שהתלמידים מגדלים בה ירקות וצמחי תבלים, ואלו נכנסים גם הם לתפריט.
בזמן שאנחנו נמצאים בבית הספר, תלמידות עומלות על הכנת הסנדוויצ'ים לקראת הארוחה. זה נשמע מעט, אבל הכריכים עושים הבדל גדול. "אני למשל, ביום ראשון משאיר את בית הספר עד 15:30 ואני לא חושש", אומר אלכרם. "אני אומר להם שיחתכו עוד 50-60 מנות, ומי שרוצה שיאכל. אני לא חושב פעמיים. אם אני רוצה להשאיר עד 16:00 כיתה שתלמד חמש יחידות מתמטיקה, אז אני מכין עוד כריכים. מביאים להם מהמכולת". אילוז: "המעטפת של ההזנה מסייעת מאוד למנהל להשאיר את הילדים בבית הספר. אני כל בוקר נותן 2,200 כריכים לתשעה בתי ספר במגזר הבדואי".
כמו רבים ממנהלי בתי הספר ברשתות החינוך, אלכרם נאלץ להשקיע הרבה מזמנו בגיוס תרומות. בעיניו זה חלק מתפקידו. "אני לא יכול להירגע ולא יכול לתת תשובה לתלמיד, שאני רק בא ללמד מתמטיקה ואנגלית, ושזה שהוא רעב לא מעניין אותי, או זה שאין לו כסף לטיול לא מעניין אותי", אומר אלכרם. "אני קודם כל בונה אותו כבנאדם. אני גדלתי בבית - אני אומר את זה בצער – שגדלו בו עוד שני עבריינים בגלל המצוקה שהייתה לנו. גדלתי בבית שאף אחד לא שאל אותי אם אכלתי או לא. אם יצאתי לטיול או לא. ומה שעשו לי, אין סיכוי שאני אעשה לתלמידים שלי".