1.

‍

‍

לפני קצת פחות משנה, אחרי שההתחסנות החלה לתת את אותותיה ולפני רכבת ההרים של הוואריאנטים, נדרשנו לשאלה הגדולה של החזרה לשגרה: האם הישראלים ימשיכו לעבוד מהבית? המגמות שעלו מהנתונים הראו שאף שישראל היא בעלת פוטנציאל גבוה לעבודה מרחוק, ביחס למקבילותיה ב-OECD, נראה שהישראלים לא מיהרו לעזוב את המשרד.

בשנה שחלפה מאז קרו שני דברים משמעותיים: הישראלים מצאו את עצמם בבעיית פקקים חסרת תקדים, והופעת הוואריאנטים דלתא ואומיקרון הזכירו שמשק פתוח לגמרי גובה מחיר אפידמיולוגי (גובהו של המחיר הזה נתון לוויכוח ציבורי מתמשך).

האם הישראלים ניצלו את פוטנציאל העבודה מרחוק כדי להתמודד עם שני האתגרים האלה? התשובה היא: ככל הנראה, לא. למה ככל הנראה? כי בניגוד לשנת 2020, לא מצאנו נתונים רשמיים על עבודה מרחוק בישראל. מה שכן יש לנו זה את נתוני התנועה של גוגל, שבחנו את הירידה בתנועה בקטיגוריות שונות (בין היתר: נופש, פארקים, קניות, תחבורה ציבורית ומקומות עבודה) ביחס לתנועה הממוצעת לפני התפרצות המגיפה (מה שמוגדר כ"קו האפס").

את פוטנציאל העבודה מהבית בישראל לקחנו מחישובי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפי הלמ"ס הוא עומד על 39.9%. הירידה בתנועה למקומות עבודה לפי גוגל, נכון ל-29 בדצמבר 2020, עומדת על 9% בלבד.

חשוב להגיד שהנתון של גוגל לא אומר בהכרח שרק 9% מהישראלים עובדים מרחוק בזמן הזה; ייתכן שיש יותר. אבל זה בהחלט עשוי לשקף את ההשפעה המועטה יחסית של מצוקות הפקקים והמגיפה בתנועה למקומות עבודה. הממוצע מתחילת המגיפה ועד היום עומד על 25%, אבל הוא משקלל את הסגרים, החגים, סבב הלחימה בעזה והתפרצויות תחלואה. בגדול, עושה רושם שהירידה בתנועה למקומות עבודה מתרחשת בישראל רק בנקודות קיצון, ולא כמגמה יציבה וארוכת טווח.

כך זה נראה לפי מחולל הנתונים Our World in Data:

השוואה למדינות אחרות בעולם לא תואיל כאן, מפני שמדיניות ההגבלות, התחלואה ואירועים נוספים אחרים משתנים ממדינה למדינה. אבל רק כדי לסבר את האוזן, הממוצע העולמי – שכולל עשרות מדינות וספקטרום רחב מאוד של מאפיינים – עומד על 17%, הרבה פחות מישראל. בהיבט הזה, ובהשוואה לכלל מדינות העולם, ישראל דווקא נמצאת במצב טוב יחסית.

2.

‍

‍

למה הישראלים לא ממהרים לאמץ את העבודה מרחוק? יכולות להיות לכך סיבות רבות, בין היתר, מעין מגמת התפכחות מהטרנד, שהחל בעיקר בהייטק הרבה לפני הפנדמיה: על אף היתרונות המשמעותיים לעבודה מרחוק (בעיקר בהיבט של זמן, מצרך יקר מאוד בישראל הפקוקה), גוברים בשנים האחרונות הקולות שטוענים למחיר כבד מדי באובדן קשב ופגיעה ביחסים בינאישיים. בין הקולות הבולטים אפשר למצוא את הסוציולוגית הבכירה פרופ' שרי טרקל מ-MIT, ואת חוקר מדעי המחשב קאל ניופורט מאונ' ג'ורג'טאון. את הנימוקים אפשר למצוא בספר Reclaiming Conversation מאת טרקל, ובספרים Digital Minimalism  ו-A World Without Email מאת ניופורט.

סיבה נוספת, ייחודית לישראל, אפשר למצוא בגרף הזה, שפרסמנו עם תחילת שנת הלימודים:

מתברר שבמדד של ה-OECD, שבחן את המדינות החברות ועוד מספר מדינות נוספות, ישראל שנייה רק לדרום אפריקה בשיעור הילדים, גבוהה בכ-4% מהממוצע העולמי, ועם פער משמעותי מאוד, של יותר מ-10% ביחס לממוצע ה-OECD. בשנתיים של מגיפה, ולמעשה עד היום (ואפילו בעיקר היום), מסגרות הילדים היו משובשות, וזה בלשון המעטה. עובדה זו, יחד עם צפיפות הדיור הגבוהה יחסית בישראל,  ככל הנראה הפכה את העבודה מהבית בישראל להרבה פחות אטרקטיבית.

שיעור הילדים הגבוה בישראל עשוי גם להגיד משהו על מדיניות הבידודים החדשה של הממשלה (או יותר נכון, מדיניות האין-בידודים), ואפשר לתהות עד כמה מדיניות זו מבוססת על היגיון אפידמיולוגי, ועד כמה זו תגובה ללחץ מצד הורים, לאור התמונות הקשות מאוד השבוע של התורים האינסופיים לבדיקות אנטיגן ו-PCR.

יש לציין כי תהייה זו לא נשענת בשום צורה על נתונים או עובדות, בין היתר כי גם היום, כמעט שנתיים לאחר שהוגשו בקשות לחשוף את הפרוטוקולים של דיוני קבינט הקורונה – המדינה עומדת בסירובה לשקיפות.

הנה תזכורת:

3.

‍

‍

עד כה עסקנו בשאלה של פוטנציאל העבודה מהבית, כלומר: במי שיכול לעשות את זה. אבל האפשרות לעבוד מהבית עשויה גם ליצור שני מעמדות – אלה שיכולים לשמור על עצמם, ואלה שהעבודות שלהם לא מאפשרות את זה. פער זה מתחדד בעיקר לאור מדיניות הממשלה לשמור על משק פתוח, ככל הנראה מתוך החשש מ"חגיגת חל"ת" שתפגע בכלכלת ישראל. כאמור, אין לנו דרך לדעת כי הדיונים אינם שקופים, אבל אפשר לראות את ההיגיון: לאחרונה, למשל, פרסם הפייננשל טיימס כתבה על עיוותים קשים בנתוני התעסוקה בארצות הברית בעקבות המגיפה.

הנה גרף אחד, שממחיש את הפער בין התחזיות למציאות:

ואחרי כל זה, גם אם ישנה הסכמה על מדיניות הממשלה להשאיר את המשק פתוח לחלוטין (מצטברות עדויות על כך שככל הנראה, האומיקרון גורם למחלה קלה יותר יחסית לוואריאנטים הקודמים), עדיין נוצר מצב שבו יש מי שיכול להגן על עצמו באמצעות עבודה מרחוק, ויש מי שהזכות הזו ניטלת מהם.

הנה גרף המבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שממחישה את הפערים בין סוגי המקצועות השונים:

הגרף הזה מספר בנתונים את המובן מאליו: יש מקצועות "שווים" יותר ומקצועות "שווים" פחות. עוד מובן מאליו: בכל אירוע לאומי – ממיתון דרך מלחמה ועד פנדמיה – העניים סובלים יותר. המצב שנוצר בחסות האומיקרון הוא בסך הכול עוד נדבך לפער הזה.

הנה גרף נוסף, המבוסס על סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמשווה את יכולת העבודה מרחוק לפי רמות הכנסה והשכלה. גם כאן אין הפתעות:

האם על מדיניות הממשלה להתחשב בפער הזה? או שזו דרכו של עולם וממילא תמיד יהיה מי שמשלם מחיר כבד יותר? זה כבר עניין לדיון ציבורי. האם זה עלה בדיוני הממשלה בדרך להחלטות נוכח גל האומיקרון? כאמור, קשה לדעת.