ב

בית הספר שבו למד מוחמד עדס בג'לג'וליה יש כבר אנדרטה מטופחת לזכרו. לא מזמן חזר אל הכיתה מוסטפא, חברו הטוב של עדס, שהתיישב לאכול איתו פיצה בערב אחד בסוף חודש מארס האחרון. רעולי פנים התקרבו אליהם וריססו אותם בכדורי נשק, ואז נמלטו. עדס בן ה-15 נהרג במקום, בפתח בית הוריו. מוסטפא פונה במצב קשה לבית החולים, ולאחר חצי שנה של טיפולים וניתוחים חזר לאחרונה ללמוד בכיתה י'. "אין לנו סכסוכים, אף אחד לא יודע מה עשה ילד בן 14 למישהו", אמר מיד לאחר הרצח אביו של עדס, ובאמת, מה לנער כה צעיר ולסכסוכים של ארגוני פשיעה או סכסוכי משפחות?

בני הנוער מסביב דווקא יכולים לקרב את האב אל התשובה הנכונה. כמה וכמה מהם הכירו את הסרטונים בטיקטוק, שהעלה אחיו של עדס ובהם הזכיר צעירה מהיישוב. "זה בא לא טוב בעין של חבורת צעירים אחרת״, מספר גורם שמכיר את פרטי המקרה, ״והתחיל סכסוך". המריבה של האח (ובעקבותיו גם אביו) התנהלה מול קבוצת צעירים, שאי-אפשר לכנות אותה ״ארגון פשיעה״, ומצד שני ההתנהלות העבריינית אינה זרה לה. כלי נשק אין בעיה להשיג בג'לג'וליה, אחת משיאניות הירי בישראל, כפי שסקרנו לאחרונה בשומרים.

"חודש לפני הרצח הסרטונים האלה רצו בטיקטוק, אבל אנחנו כמשטרה לא ידענו על זה", מודה בשיחה עם שומרים ניצב משנה יגאל עזרא, ראש מחלק סיכול באגף החדש שהוקם כדי להיאבק בפשיעה בחברה הערבית. לדבריו, "בדיוק בגלל מקרים מהסוג הזה הבנו שאנחנו חייבים לנטר את הרשתות החברתיות בצורה רצינית יותר. הפשיעה היא פשיעה של צעירים״.

הוא מדבר למעשה על בני נוער, ש״המשטרה לא מכירה את מה שמניע אותם, אבל לא פעם הרמזים והסכסוכים כבר נמצאים ברשתות החברתיות״. עזרא מוסיף לפי מצב האלימות ״כנראה שהמשטרה לא עשתה מספיק״.

"אני לא יכול לשבץ כל תלמיד בכל כיתה, אלא צריך תמיד לחשוב מי שייך לאיזו משפחה ואיך אני מפריד כוחות", אומר מנהל התיכון בג'לג'וליה ראמי גאנם. "לא מזמן שרפו למורה שלי את הרכב. השנה הוא אמור ללמד אח של מישהו שייתכן וקשור להצתה הזו, אז אני לא נותן למורה ללמד את הילד".

בבית הספר רואים רצון להכאיב ולפצוע

יותר ממחצית מהנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה הם צעירים: 41 מתחת לגיל 30, מתוך 78 שאיבדו את חייהם. את המגמה הזו רואים גם בגילאי העצורים והנאשמים בעבירות אלימות במגזר הערבי (יותר ממחציתם מתחת לגיל 30), שאינה כוללת בהכרח מעורבות של ״חברי ארגון פשיעה״ בכירים במיוחד. רבים ממקרי הרצח הם תוצאה של זמינות נשק גבוהה ואצבע קלה על ההדק, כמו עדס שאיבד את חייו לכאורה בגלל אמירה כזו או אחרת של אחיו בטיקטוק. זוטות הופכות בן רגע ל"סכסוך", שמגיע לשיאו בדרך קטלנית.

"אנחנו חווים בבית הספר את הפתיל הקצר של התלמידים״,אומר בכאב נאדר חיג'אזי, מנהל בית ספר תיכון בטמרה. ״כאשר מתקיים קונפליקט אין דיאלוג, אלא ישר מרביצים. אנחנו רואים רצון גדול להכאיב ולפצוע, ויש הרבה אגרסיה, עד שאתה אומר לעצמך, לאן זה יגיע? ואתה מבין שבשילוב התנאים הקשים שמתקיימים אצל נוער מסוים, זה עלול להיגמר בחיי פשע".

מנהלי בתי הספר התיכוניים ניצבים בקו הבלימה האחרון, לפני שצעירים ערבים רבים יוצאים אל החיים ומגלים שאין להם יכולת להתקבל ללימודים גבוהים, במיוחד אם נולדו למשפחות חסרות יכולת כמו כמחצית מבתי האב בחברה הערבית, ואין להם אפשרויות תעסוקה מבטיחות.

שבועיים אחרי רצח נוסף של נער בן 18 - אנאס וואחוואח, תלמיד כישרוני ומבטיח ששילם בחייו על "סכסוך" בין משפחות - שוחח שומרים עם מנהלי בתי ספר ערבים. כולם מתארים בייאוש תמונת מצב אלימה, ששוררת בכיתות ובמסדרונות כשם שהיא קיימת ברחובות ובסמטאות. "אין לי ספק שאנחנו הזירה האחרונה שאפשר להציל בה בני נוער לפני שהם מגיעים לרחוב ולפשע. אנחנו רואים את הפוטנציאל הקרימינלי ואני יודע לזהות לא פעם מי יהיה עם עתיד עברייני. אתה גם מנסה להתריע ולרתום את מי שצריך לטיפול, אבל אין באמת כלים לטפל בזה", אומר חיג'אזי.

"יום אחד המשטרה עדכנה אותי שנמצא נשק בביתו של אחד התלמידים שלי מכיתה י׳. קראתי לו לשיחה", מספר המנהל חיג'אזי. "הוא הזכיר לי שבכיתה ג' הוא למד עם הבת שלי, ושבמבחן לאיתור מחוננים הוא נבחר ביחד עם בתי למסלול. רק 2% מצליחים במבחנים האלה. הוא התחבר לחבורה לא טובה, שמשכה אותו לחיי הפשע"

בשנים האחרונות נרצחו ארבעה תלמידים - בג'לג'וליה, בטובא זנגריה, בשפרעם ובלוד - בגל האלימות שמשתולל ביישובים הערביים. מנהלים ומורים סופגים איומים תדיר: בטייבה נרצח לפני כשנתיים מנהל בית ספר כאשר ישב בחדר ישיבות בבית הספר; בג'לג'וליה נורו יריות לעבר מנהלת בית ספר והוצת רכבו של מנהל אחר; ויריות נורו לעבר מנהל בית ספר בערוער שבנגב. בשנה האחרונה לבדה נרשמו שלל אירועי אלימות דומים.

"אין לי ספק שאנחנו הזירה האחרונה שאפשר להציל בה בני נוער לפני שהם מגיעים לרחוב ולפשע", אומר נאדר חיג'אזי, מנהל תיכון בטמרה. "אנחנו רואים את הפוטנציאל הקרימינלי ואני יודע לזהות לא פעם מי יהיה עם עתיד עברייני. אתה גם מנסה להתריע ולרתום את מי שצריך לטיפול, אבל אין באמת כלים לטפל בזה"

כמי שהיה במשך שנים מורה למדעים, חיג׳אזי פגש רק בתלמידים מצטיינים, אלה שבזכותם כובשים בתי ספר ערביים את טבלאות ההצטיינות במדעים מדי שנה. ואז הוא התמנה למנהל בית ספר והתחיל לפגוש את התלמידים שיהפכו לעבריינים מול עיניו. ״ההלם הראשוני שלי היה מכך שלא הכרתי את הפער האדיר בין שתי האוכלוסיות״, הוא מספר. ״המיעוט שמצטיינים, וכל היתר שחווים ניכור אדיר לבית הספר. פגשתי ונדליזם ואלימות שהם תולדה של ניכור עמוק. אני מזהה את מי שלובש חולצה של פייר קארדן שעולה כמה מאות שקלים, כזו שאני לא מרשה לעצמי לקנות, ואני מכיר את הרקע הסוציו-אקונומי הנמוך של המשפחה שלו ומתחיל להבין דברים".

חשוב לו לנהל שיחות עומק עם התלמידים, כי "הם חשופים כל הזמן לאלימות – בבית, ברחוב, הם שומעים בתקשורת. מסביב, הפוטנציאל העברייני מאוד גבוה. לא מזמן היה אירוע ירי בטמרה ואחד המעורבים נפגע. קיימתי שיחה עם תלמידיי, ואני נשבע לך שהייתי בהלם. אתה חושב כמנהל שאתה האח הגדול שמלמד אותם, ומגלה שהם אלה שמלמדים אותך. אתה שומע מהם לא על עצמם, אלא על ׳ההוא׳ שאמרו לו 'אם תירה תקבל 700 שקל', ואתה שומע שכל מה ש׳הוא׳ צריך לעשות זה לשים קסדה, לקחת רובה שיביאו לו, ולירות. זה כמה דקות - ויש כסף. אתה שומע על נער אחר שחווה ניכור חברתי בבית הספר ובבית, אחד שהיה דחוי, וארגון פשיעה זיהה את זה ונתן לו בית, חיבוק ובעיקר כסף, והוא התחבר אליהם".

בכיתה, איש לא מדבר. "אני הולך אליהם כשהם מעשנים בהפסקה״, מספר חיג׳אזי, ״והם מחביאים מהר את הסיגריה ואני עושה כאילו לא ראיתי ומתיישב. אני שומע מהם על תחושה של קורבנות - שזה כסף קל, לא צריך הרבה כישורים. אנחנו נוהגים לדבר איתם על כך שכדאי ללמוד קשה, להתקבל לאוניברסיטה ואז להסתדר בחיים, אבל הם רוצים להגיע לכסף מהיר. רבים מהם מגיעים ממשפחות שאין להן, ועם הזמן נדמה שכל האמצעים לזה לגיטימיים".

אל היג׳ה: ״הייתי בבית קברות, וזיהיתי תלמיד שלי קורא בקוראן מעל קבר. ניגשתי אליו להגיד שלום, ואז הבנתי שהקבר הוא לא של סבא או סבתא שלו, אלא של עבריין שנרצח, שהוא לא בן משפחה שלו. הבנתי שהתפתחה מסורת של נערים שיושבים סביב הקבר הזה, משקים אותו ונפגשים סביבו״

כמו כל המנהלים ואנשי החינוך שאיתם דיברנו, חיג׳אזי מעדכן את המשטרה כאשר יש מידע על מי מתלמידיו. למשל, "יום אחד המשטרה עדכנה אותי שנמצא נשק בביתו של אחד התלמידים שלי מכיתה י׳. קראתי לו לשיחה. בחור צעיר וחביב. הוא הזכיר לי שבכיתה ג' הוא למד עם הבת שלי, ושבמבחן לאיתור מחוננים הוא נבחר ביחד עם בתי למסלול. רק 2% מצליחים במבחנים האלה. ניסיתי להבין מה התפקשש במהלך הדרך, במיוחד משום שהוא בא ממשפחה שלא חסר לה דבר. הבנתי שהוא התחבר לחבורה לא טובה, שמשכה אותו לחיי הפשע".

מכוניות פאר, טלפונים חדישים ובגדים של מעצבי-על

בעוד שחיג׳אזי מקבל תמהיל מגוון של תלמידים מרקעים שונים, אצל באסם אבו אל היג'ה, מנהל בית הספר הטכנולוגי בטמרה, המצב שונה. אליו מגיעים מי שנפלטו ממסגרות חינוכיות, או הוגדרו לא פעם כנוער בסיכון, ומנסים לקבל תעודת מקצוע, ״אנחנו לבד לא יכולים לטפל באלימות, והיא משתקפת בבית הספר כי אנחנו משקפים את מצב החברה", הוא אומר.

באסם אבו אל היג׳ה, מנהל תיכון טכנולוגי בטמרה: "תפסנו נער מכיתה י׳ כבר שלוש פעמים עם דוקרנים, מאיים על ילדים אחרים. אמרתי לו שיום אחד המכות האלה ייגמרו בזה שהוא יהרוג מישהו, והוא ילך לכלא. הוא צחק ואמר לי ׳אני לא הולך לשום מקום. יש לי ארבעה תיקים כבר, ואף אחד לא עשה לי כלום׳״

הייאוש שלו נובע בעיקר מחוסר האכיפה של המשטרה, שנראית כמו לבנה נוספת שקורסת בחומת הסמכות אחרי המשפחה ובית הספר. "יש לי נער מכיתה י' שתפסנו אותו כבר שלוש פעמים מאיים עם דוקרנים על ילדים אחרים״, מספר אל היג׳ה. ״לא מזמן תפסתי אותו לשיחה, ואמרתי לו שיום אחד המכות האלה ייגמרו בזה שהוא יהרוג מישהו והוא ילך לכלא. את יודעת מה הוא ענה? הוא צחק ואמר לי ׳אני לא הולך לשום מקום. יש לי ארבעה תיקים כבר, ואף אחד לא עשה לי כלום׳. את מבינה? זה המסר שהנוער מקבל. המסר הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אולי יצמידו לך קצין מבחן ותהיה חקירה, אבל אין מנגנון אכיפה אמיתי".

לדבריו, פעם הוא שאל שוטר מדוע לא עוצרים נער שהיה מעורב באלימות ודאית, והשוטר ענה 'כי אני מנסה להגיע למי ששלח אותו'. "אמרתי לו: מי ששלח אותו הוא נער גדול ממנו, שלפני שנה לא עצרתם כי גם אז חיפשתם את מי שמעליו. עכשיו הוא הפך להיות זה שמעל".

בזמן שהמבוגרים האחראים במגזר הערבי מנסים לטלטל את מקבלי ההחלטות כדי לעצור את מגפת האלימות, הנוער הערבי נושא עיניו אל הגיבורים החדשים - העבריינים. עם מכוניות מפוארות, בגדים ונעליים של מעצבי-על וטלפונים חדישים, הם מצליחים לחיות את החיים שההורים שלהם לא השיגו ושמעטים מדי בחברה הערבית מצליחים להשיג גם אם התמידו בלימודיהם.

אל היג'ה מספר, שלפני פחות משנה נרצח בירכא בן למשפחה שמזוהה עם גורמים עברייניים. ״הופתעתי לגלות שנערי השכונה של הנרצח, כולם, לבשו כובעים שחורים לאות הזדהות. לפני שבוע הייתי בבית קברות וזיהיתי תלמיד שלי קורא בקוראן מעל קבר. ניגשתי אליו להגיד שלום, ואז הבנתי שהקבר הוא לא של סבא או סבתא שלו אלא של העבריין שנרצח, שהוא לא בן משפחה שלו. הבנתי שהתפתחה מסורת של נערים שיושבים סביב הקבר הזה, משקים אותו ונפגשים סביבו. בכל אירוע אלימות שמתרחש, אנחנו רואים יותר ויותר הזדהות של בני הנוער עם העבריינים".

במציאות שבה עבריינים נרצחים מסומנים כגיבורים, ילדים ונערים רוצים להיות גיבורים קטנים בהתהוות. "לפני שנתיים נעצר תלמיד שלנו בחשד לסחר בסמים״, מספר אל הוג׳ה. ״הסתבר שהוא בלע את הסמים, ולכן לקחו אותו אחרי המעצר לשטיפת קיבה. כעבור כמה ימים, כשהוא הגיע לבית הספר, החברים עשו לו קבלת פנים של מלך, אמרו לו ׳כל הכבוד׳ וראו שהמשטרה לא עשתה לו כלום״.

ראמי גאנם מנהל את בית הספר התיכון בג'לג'וליה זה שנים. מוחמד עדס למד שם בכיתה ט׳, כמו מוסטפא חברו שנורה ונפצע קשה. ג'לג'וליה, שבה מתגוררות כמה משפחות פשע המסוכסכות זו עם זו, היא כאמור אחת משיאניות הירי במגזר הערבי. את המתח מרגישים היטב בבית הספר. לדברי גאנם, "התלמידים באים מהבית עם מתחים. הם מנסים לפרק את זה בתוך בית הספר, את רואה את זה בתגובות שלהם. הם אגרסיביים, אחד לא מוותר לשני, יש הרבה פירוק כעסים ואגרופים על תמונות שתלויות בפרוזדור. אם היה לי כסף, הייתי מקים כאן קיר לפירוק כעסים לצד עוד מתקני כושר והעסקת פסיכולוגים, שידעו לתת לי מענה ואבחון".

"צעיר ערבי יוצא מבית הספר בלי כלום", אומר אמל עוראבי חוסין מעמותת סיכוי. "בית ספר הוא המקום היחיד שבו הילדים מקבלים כלים, ערכים, במיוחד כשההורים עמוסים ועסוקים. לבית הספר יש תפקיד, אבל מהו? נוער בחברה הערבית חווה מציאות של אלימות קשה, מישהו מדבר איתם על זה? נותן כלים? מנהלים מאוימים ונרצחים, תלמידים נרצחים"

גאנם ספג לא פעם איומים על חייו, למשל כאשר העז להשעות לכמה ימים תלמיד שמשפחתו לא אהבה את ההחלטה. "אני לא יכול לשבץ כל תלמיד בכל כיתה, אלא צריך תמיד לחשוב מי שייך לאיזו משפחה ואיך אני מפריד כוחות", הוא אומר. "לא מזמן שרפו למורה שלי את הרכב. השנה הוא אמור ללמד אח של מישהו שייתכן וקשור להצתה הזו, אז אני לא נותן למורה ללמד את הילד".

אחרי הרצח של עדס, גאנם החליט להרחיב את תדירות השיחות עם התלמידים ולעודד אצלם סובלנות, אנטי-אלימות, קבלת השונה, פתרון סכסוכים, חינוך לערכים וכדומה, "אבל כשהם מגיעים אליי בכיתה ז' כבר קשה לשנות אותם. הם מגיעים מהרקע של הבית, של בתי הספר היסודיים. רבים מהם חשופים לא פעם לפשע ואלימות ברחובות, ואף שאנחנו בהחלט רואים גם הצלחות ויש בפירוש נוער שהצלחנו להציל, אי אפשר לומר שבתי ספר תיכוניים יכולים לשנות מציאות במאה אחוז".

ג'לג'וליה, שבה מתגוררות כמה משפחות פשע המסוכסכות זו עם זו, היא אחת משיאניות הירי במגזר הערבי. את המתח מרגישים היטב בבית הספר. לדברי המנהל ראמי גאנם, "התלמידים באים מהבית עם מתחים. אם היה לי כסף, הייתי מקים כאן קיר לפירוק כעסים לצד עוד מתקני כושר והעסקת פסיכולוגים, שידעו לתת לי מענה ואבחון"

ד"ר חסאן שראף, איש חינוך ויו"ר ועדת המעקב לענייני חינוך בחברה הערבית, מכיר את המציאות בבתי הספר בחברה הערבית וכואב אותה. במפתיע, הוא משמיע קול קצת אחר, שנשמע גם מצד מנהלי התיכונים, ולפיו מערכת החינוך התאהבה בחתירה למצוינות ובהישגים בבגרויות, עד ששכחה חינוך לערכים והשקעה בכל מי שאינו מצוין.

"מערכת החינוך בחברה הערבית מאבדת קבוצה גדולה מאוד של תלמידים שנזרקים לשוליים״, טוען שראף. ״המערכת מתבססת על הישגים ויש על זה הרבה לחץ והמיעוט מגיע לשם, אבל את כל היתר בתי הספר לא יודעים להכיל. מחצית מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני, והמצב חמור במיוחד בנגב. הילדים האלה נמצאים בסיכון, הם זקוקים לתמיכה, ומערכת החינוך לא יודעת לתת להם מענה פסיכולוגי, חברתי ולפעמים אפילו תזונתי. מי כן יודע לתת להם מענה? לא פעם, ארגוני הפשע שקולטים אותם".

לרשימה הוא מוסיף את הניכור שחשים בני נוער רבים, כשהם מתבוננים במקביליהם שאינם ערבים: "תלמיד יהודי, גם אם הוא לא מצליח בלימודים, עדיין מקבל חינוך לערכים, דמוקרטיה ובעיקר זהות יהודית. הוא יודע מי הוא ומרגיש שייך. גם אם הוא לא יהיה בסוף רופא, הוא יודע שיש לו תפקיד בחברה, ואם לא יגיע להייטק יוכל להיות איש צבא או משהו חשוב אחר.

בשבועות הקרובים יגויסו עוד 1,100 שוטרים דוברי ערבית למחלק החדש, שמאורגן לפי אזורים גיאוגרפיים (סכסוכי הצפון לעומת סכסוכי הדרום) ומגזרי-משנה (דרוזים, צעירים). במשטרה לא רוצים לחשוף את היעדים הראשונים, אבל לשומרים נודע כי שלושת היעדים שכבר סומנו הם ארגוני הפשע מאום אל פחם, רמלה וכפר ראמה

"אבל תלמיד ערבי מקבל מסר מרכזי שהוא חי במדינה שמוגדרת לעם אחר, הוא חי בארץ שלו אבל היא מוגדרת בתכניות הלימודים שהיא שייכת למישהו אחר, הוא לומד נרטיב של העם היהודי ושום דבר על עצמו. מערכת החינוך לא עוסקת במורכבויות הקשורות לזהות של הילד כערבי פלסטיני במדינת ישראל, והוא לא מוצא את עצמו. מערכת החינוך פשוט לא מדברת מול הקושי שלו, ולא עוזרת לו לפתח חלומות וחזון. הוא יודע שאם הוא לא יצליח בלימודים, הוא מאבד תקווה להיות משהו משמעותי בחיים".

סוף סוף, מחלקת ניו מדיה במשטרה

בעקבות מכת האלימות והביקורת על אוזלת ידה של המשטרה, שודרגה המינהלת שטיפלה באלימות בחברה הערבית לאגף שלם במשטרה. בראש המחלקה לסיכול פשיעה הוצב ניצב משנה יגאל עזרא, שאין עבריין אחד באזור לוד-רמלה והמשולש שלא מכיר אותו, ולהיפך. עכשיו הוא מתכוון לשכפל את עצמו לכל הארץ. בניגוד לראש המינהלת, ראש האגף ג'מאל חכרוש, שאמר לשומרים כי המשטרה נמצאת בשליטה על הפשיעה במגזר (יריות נורו על ביתו של חכרוש בסוף השבוע האחרון), עזרא מודה שהמשטרה לא עשתה מספיק: "אם הגענו לאן שהגענו במצב הפשיעה בחברה הערבית, אני לא יכול להגיד לך שלא טעינו. אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד שמשרדים ממשלתיים אחרים לא עשו. אנחנו לא עשינו מספיק ואנחנו מתכוונים לתקן את זה״.

"אם הגענו לאן שהגענו במצב הפשיעה בחברה הערבית, אני לא יכול להגיד לך שלא טעינו", אומר ניצב משנה יגאל עזרא, שהוצב בראש המחלקה לסיכול פשיעה. "אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד שמשרדים ממשלתיים אחרים לא עשו. אנחנו לא עשינו מספיק ואנחנו מתכוונים לתקן את זה״.

בעזרת ההיכרות שלו עם 13 ארגוני הפשע הגדולים של החברה הערבית, עזרא מתכוון להיות "המנחה והמכוון של הימ"רים, ולבנות אמון ולהבין לעומק כל מקרה ומקרה במקומות שלא היינו בהם", והמקומות האלה הם גם טיקטוק. ״לא באמת ניטרנו ולא אספנו מידע מהרשתות״, מודה עזרא. ״אנחנו משקיעים במחלקת ניו מדיה, שתשב על הרשתות החברתיות ותנטר את הפעילות של הצעירים שם".

את בני הנוער הוא מכיר היטב מניסיונו בשטח, ״ואנחנו מדברים על בערך 80 אלף צעירים שמצד אחד סיימו בית ספר, ומצד שני אין להם אופציות אם הם לא בראש של לימודים. הם מסתובבים ברחובות חסרי תעסוקה או מעש, והתוצאה היא אירועי אלימות רבים שהם תוצאה של - אין לי מילה אחרת - טמטום".

במשטרה החליטו אחרונה להתאים את הפעילות לסדר היום של קהל היעד: "עד היום הסתובבנו ברחוב בשעות היום, אבל הנוער והצעירים יוצאים לרחובות רק בלילה, ולכן החלטנו שמרבית הכוח שלנו יהיה בחוץ משש בערב עד ארבע לפנות בוקר. אנחנו מאמינים שקבוצות של נוער שיראו יותר ניידות ובילוש, יסתובבו פחות".

אמל עוראבי חוסין, עמותת סיכוי: "בקולורדו, כשנרצח תלמיד בבית הספר המדינה זעקה והנשיא עצמו דיבר. כאן נרצח תלמיד כיתה ט' בג'לג'וליה וזה היה אמור להרעיד את המדינה. איפה כולם?"

בשבועות הקרובים יגויסו עוד 1,100 שוטרים דוברי ערבית למחלק החדש, שמאורגן לפי אזורים גיאוגרפיים (סכסוכי הצפון לעומת סכסוכי הדרום) ומגזרי-משנה (דרוזים צעירים). במשטרה לא רוצים לחשוף את היעדים הראשונים, אבל לשומרים נודע כי שלושת היעדים שכבר סומנו הם ארגוני הפשע של משפחת חרירי מאום אל פחם, ג'רושי מרמלה ואבו לטיף מכפר ראמה בגליל. עזרא אופטימי בנוגע ליכולת של המשטרה ליצור שינוי בחודשים הקרובים, ומדגיש שהוא רואה חשיבות בשיקום האמון.

בעוד הגופות נערמות ואירועי האלימות נספרים, גובר השיח בחברה הערבית על תפקידם של בתי הספר. אמל עוראבי חוסין מעמותת סיכוי, תושב דיר חנא שבגליל, מצביע על הפערים המעמיקים והולכים בין "הקצפת של הנוער, שמגיע להצלחות בעזרת בתי הספר ומגיע לאקדמיה, לעומת כל השאר שמערכת החינוך מביאה להיות מתדלקים בתחנות דלק או מוקדני שירות לקוחות בחברת טלפון. צעיר ערבי יוצא מבית הספר בלי כלום. בית ספר הוא המקום היחיד שבו הילדים מקבלים כלים, ערכים, במיוחד כשההורים עמוסים ועסוקים. לבית הספר יש תפקיד, אבל מהו? נוער בחברה הערבית חווה מציאות של אלימות קשה, מישהו מדבר איתם על זה? נותן כלים? מנהלים מאוימים ונרצחים, תלמידים נרצחים. בקולורדו, כשנרצח תלמיד בבית הספר המדינה זעקה והנשיא עצמו דיבר. כאן נרצח תלמיד כיתה ט' בג'לג'וליה וזה היה אמור להרעיד את המדינה. איפה כולם?"