"

תשמעי סיפור", אומר לי ינקי גנוד, סוכן ביטוח ואב לחמישה, ממייסדי הגרעין התורני בלוד, כשאני שואלת אותו אם הנוכחות שלהם בעיר דוחקת החוצה את התושבים הערבים. "כשהקמנו את רמת אלישיב (שכונה המיועדת לציבור הדתי לאומי) לפני 25 שנה, חיו באזור כשלושים משפחות, רובן ערביות, בהפקרות מוחלטת. היו שם מרוצי סוסים, יריות, הזנחה גדולה. פינינו אותן בהסכמים כדי לבנות שכונה של 400 יחידות דיור. כל משפחה שהתפנתה קיבלה המון כסף".

מאיפה הכסף?

"חלק הגיע ממשרד השיכון וחלק מהעמותה".

איזו עמותה?

"התכוונתי ליזם, לחברה הקבלנית. כשישבתי עם אחד הערבים למשא ומתן, הצעתי לו לקבל אותו כסף שקיבל יהודי בגוש קטיף. 'מה נראה לך, אני פראייר?', הוא אמר לי. בסוף הם קיבלו יותר ובמזומן, והלכו בטוב. קנו בכסף וילות, אף אחד שם לא עבר לגור באוהל. את המשפחות היהודיות היה הרבה יותר קשה לפנות. בטקס הנחת אבן פינה, הפגינה מולנו עמותת שתי"ל בטענה שגירשנו את המקומיים, אמרתי למנכ"לית שלהם 'תגידי, מה הסיפור, חסר לכם שטח פנוי? בואי אני אלך איתך למשרד השיכון נסדר לכם גם'. במשרד השיכון היה אז אריק שרון וגם אחריו היה בסדר. גם כשלא עזרו לנו שם, הם לא הפריעו.

"לא היה קל לגור שם בהתחלה, לא ידענו אם יהיה לנו מים כשנפתח את הברז, כי לוד הייתה חייבת כסף  למקורות. היום כולם מרוויחים. גם מעליית מחירי הדירות - לפני עשר שנים דירה ברמת אשכול עלתה מאתיים אלף שקל, היום לא תמצאי בפחות ממיליון. וגם מהתשתיות שנוצרו בעקבותינו, הפנסים שהתקינו ברחוב מאירים לכולם, לא רק לציבור שלנו".

אז מאיפה באה כל האלימות הזו בימים האחרונים?

"אין שום סיבה מקומית להתפרצות הזו, אני מניח שמה שקרה בעזה ובירושלים השפיע על העצבים, והוואטסאפ והטיקטוק העצימו את כל העסק. הטענות נגדנו הן תירוץ - לא סיבה. אנחנו באנו לעשות טוב, להפוך את העסק לעיר נורמלית. נכון, היו עניינים בהתחלה, אבל ברגע שהבינו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, זה עבר. מבחינתנו מה שקרה פה עכשיו בא בהפתעה גמורה".

אבי רוקח, ראש הגרעין התורני בלוד: "מדינת ישראל היא מדינת היהודים, לוד היא עיר יהודית. מי שרוצה לחיות תחת העובדות האלה מוזמן בשמחה ובאהבה. חובתנו לכבד את הציבור הערבי, עבודת השם היא גם לחיות בשלום איתו. זה שחשוב לנו מאוד שהעיר תהיה יהודית, עדיין לא אומר שארצה לגרש מפה מישהו באוטובוס מחר בבוקר"

הסיפור הזה מתאר בצבעוניות רבות מהסוגיות שעולות סביב מפעל הגרעינים התורניים, שפועל בחסות הציונות הדתית בפריפריה החברתית והגאוגרפית של ישראל. אותם גרעינים שההתפרעויות האלימות בלוד ולפניהן גם ביפו, הזניקו שוב לתודעה (כפי שאנו מסקרים בהרחבה בשבועיים החולפים בשומרים).  

מדובר בקבוצת משפחות מהציבור הדתי-לאומי שמגיעות ליישוב קשה יום בפריפריה או ליישוב מעורב במרכז הארץ, במטרה להפוך אותו ליהודי יותר ומשגשג יותר, לפחות עבור משפחות כמותם. מה המחיר שמשלמת האוכלוסייה המקומית הותיקה ואיזה רווח היא מפיקה מהצביון החדש שמקבל הישוב. כאן כבר תלוי את מי שואלים, ועל כך גם נרחיב בהמשך.

מה שעולה בבירור מהסיפור של גנוד, הוא התמיכה המשמעותית שמעניקה המדינה לקבוצות כח פוליטיות שנכנסות לאזור מוזנח ועני שנמצא לרוב מתחת לרדאר, ובעזרת עזרה כלכלית והכרה ממסדית, היא מאפשרת להן לבסס את האג'נדה שמניעה אותן ולקבוע עובדות בשטח.

ד"ר יעל שמריהו ישורון, אונ' בן גוריון: "המדינה מתעלמת במשך שנים מהפשיעה, מהעוני ומההזנחה באותם אזורים וכשקבוצת כח כמו הגרעינים מזהה את הוואקום הזה, היא אומרת למדינה 'אני אקח את זה עלי, אפתור אותך מהנטל הזה'. המדינה מצדה אומרת לה, 'בשמחה. בואי ותעשי עם זה מה שאת רוצה. כמו שקרה בלוד"

"יש כאן הפרטה שמרוויחה מהעוני, לא הפרטה כלכלית כמו שאידיאולוגית ופוליטית - הן השלטון המרכזי והן המקומי מעבירים תפקידים לעמותות שמחזקות את הצביון היהודי בערים המעורבות", אומרת ד"ר יעל שמריהו ישורון מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שכתבה דוקטורט על מדיניות ההתיישבות של הגרעינים בפריפריה ובערים המעורבות, אותה היא מגדירה "בין לאומיות לניאו ליברליזם".  

"המדינה מתעלמת במשך שנים מהפשיעה, מהעוני ומההזנחה באותם אזורים", מסבירה שמריהו ישורון. "וכשקבוצת כח כמו הגרעינים מזהה את הוואקום הזה ואת הפוטנציאל שבצידו, היא אומרת למדינה 'אני אקח את זה עלי, אפתור אותך מהנטל הזה'. המדינה מצדה אומרת לה, 'בשמחה. בואי ותעשי עם זה מה שאת רוצה. קחי בחינם, בשבעה שקלים לדונם', כמו שקרה בלוד.

"התהליך כביכול שוויוני, מכרז פתוח לציבור, אבל מי יבוא לקחת? אוכלוסיות מוחלשות לא יכולות לעשות את זה לבד. אין להן את הכוח לארגן קבוצת רכישה ואין להן את הקשרים לעבוד מול הרשויות. ומה שיותר מתוחכם מהתמיכה הכלכלית שאותן קבוצות מקבלות זה הלגיטימציה הציבורית והכח שהן צוברות כקהילה אידיאולוגית. המדינה מתגייסת לעזור להן באמצעות הקמה של תשתיות ומבני ציבור, ולכן הדברים קורים מהר. ודאי בהשוואה למהירות שבה אזרחים פרטיים יכלו לקדם כזה פרויקט".

זו בעצם המקבילה של ההתנחלויות, רק בתחומי הקו הירוק?

"הנרטיב שחוזר אצל קובעי המדיניות, למשל בנאומיהם של ראשי הממשלה שבאו לבקר אצלם זה שהם חלוצים, מצילים את העיר, מהווים כח עזר ולכן סומכים עליהם ככח ביצוע של השלטון המקומי. כשנתניהו הגיע לעכו ב-2012 הוא הזכיר בנאום שלו את הגרעין התורני ואת עמותת איילים. לא את התושבים עצמם. והוא לא היחיד. קובעי המדיניות מגיעים לערי הפריפריה ודבר ראשון מדברים על מי שבאו מבחוץ עם תמיכה ממשלתית מאחוריהם ומציגים אותם כאלה שפיתחו את העיר. במקום לבקר בבית ספר ממלכתי הם הולכים לבית ספר של הגרעין התורני, וזה מחדד אצל התושבים המקומיים את ההבנה שיש פער בינם לבין הגרעינים".

"התהליך כביכול שוויוני, מכרז פתוח לציבור, אבל מי יבוא לקחת? אוכלוסיות מוחלשות לא יכולות לעשות את זה לבד", אומרת ד"ר יעל שמריהו ישורון. "ומה שיותר מתוחכם מהתמיכה הכלכלית שאותן קבוצות מקבלות זה הלגיטימציה הציבורית והכח שהן צוברות כקהילה אידיאולוגית. המדינה מתגייסת לעזור להן ולכן הדברים קורים מהר"

הזכרת שהם זרוע ביצוע של הרשות המקומית. במה זה מתבטא?

"הרשויות המקומיות של אותן ישובים הן לרוב עניות, ומשוועות לכח אדם. הן לא מתגמלות אותן בכסף כי אין להן, אלא נותנות להן לנהל מתנסים ושירותים עירוניים, ולהפיק טקסים ותהלוכות. הגרעינים מתגייסים לזה לזה והופכים לחלק מהממסד המקומי. כחלק מעבודת הדוקטורט הייתי הולכת לפגישות בעיריות, ופוגשת כל הזמן במסדרונות בני גרעין שראיינתי. היה ברור שהם חלק משמעותי מהעשייה בעירייה".

"אני יכול להרים טלפון לח"כ מתן כהנא, הוא חבר שלי"

תחקיר מכון המחקר מולד חשף כבר ב-2015 את התמיכה הממשלתית הנדיבה לה זכו הגרעינים התורנים באמצעות היחידה העירונית של החטיבה להתיישבות. שמונים אחוז מהגרעינים הנתמכים על ידי היחידה היו תורניים, ועיקר עיסוקם התבטא בפעילות סקטוריאלית שנועדה לבסס את התשתית הפוליטית והאידיאולוגית של הימין המתנחלי, בין השאר בהפעלת ישיבות והפצת ערכי היהדות לפי "הבית היהודי" -  בבתי הספר. בעקבות התחקיר, נסגרה היחידה וכיום מתוקצבים הגרעינים התורנים בעיקר באמצעות משרד החינוך ומשרד החקלאות, שני משרדים בראשם עמדו נפתלי בנט ואורי אריאל, בעבר מבכירי הבית היהודי. (לחלוקת התקציבים ראו בהמשך הכתבה).

"הבית היהודי הכניס את תקצוב הגרעינים להסכמים הקואליציונים שלו, ולכן למשל חלק מהתקצוב עבר עם אורי אריאל ממשרד הבינוי והשיכון למשרד החקלאות", מסבירה מנכ"לית מולד ליאת שלזינגר. "הגרעינים, אגב, לא מכוונים בראש ובראשונה נגד ערבים, וגם לא נועדו להחזיר בתשובה. אם כי שני הדברים האלה גם קיימים. המטרה היא להכשיר את דעת הקהל".

לטובת מה?

"הציבור הכללי הפגין אדישות כלפי המתנחלים בהתנתקות, והרעיון הוא, מבחינתם, שבפעם הבאה שיהיה איום כזה, הציבור כבר לא ישאר שווה נפש, כי הישראלי ה'יפה' יצטייר בעיניו כישראלי דתי חובש כיפה. האליטה הערכית והאידיאל החברתי החדש יהיו הציונות הדתית. הבעיה היחידה היא שהציבור לא זורם איתם. הקו שלהם חרד״לי מדי".

"הגרעינים", אומרת ליאת שלזינגר מנכ"לית מולד. "לא מכוונים בראש ובראשונה נגד ערבים, וגם לא נועדו להחזיר בתשובה. אם כי שני הדברים האלה גם קיימים. המטרה היא להכשיר את דעת הקהל. הציבור הפגין אדישות כלפי המתנחלים בהתנתקות, והרעיון הוא, מבחינתם, שבפעם הבאה שיהיה איום כזה, הציבור כבר לא ישאר שווה נפש"

אז הציבור החילוני אולי נותר עם כתף קרה, אבל מה עם הציבור המזרחי מסורתי בערי הפיתוח, שבהן מבקשים הגרעינים התורנים להתנחל בלבבות? "הם מתנחלים בישובים עם הגירה שלילית ואוכלוסיה מזדקנת, שאליה המדינה צירפה גם עולים מאתיופיה, במטרה לשנות את אופי המקום", אומרת אקטיביסטית מזרחית שמתגוררת בשכונה שבה פעיל אחד הגרעינים. "כמובן שיותר קל להם לבלבל מזרחים מסורתיים מאשר אשכנזים עם כסף בשכונה לבנה חזקה, כי בשרשרת המזון הישראלית, ההון הסימבולי של מתנחל יותר חזק משל מזרחי בשכונה מוחלשת. אז המזרחים אומרים לעצמם, הם גם יהודים ואנחנו לא מפחדים מקצת מסורת וכיפה, לוקח זמן עד שהם מבינים אלה מתנחלים הארד קור. וזו כיפה סרוגה חרדלית. בנתיבות, למשל, השילוב שלהם עם ש"ס הביא להתחרדות מואצת - אנשים מקיימים הלוויות בהפרדה של גברים ונשים".

אילו עוד שינויים את רואה?

"אני מכירה היטב את לוד. המשפחה שלי משם. זו עיר מזרחית ערבית, אבל בערוצי התקשורת בשבוע האחרון ראיתי רק שמות אשכנזים. זה הייצוג של לוד בתקשורת? מתנחלים עם ציציות בחוץ, חולצה גזורה וסנדלי שורש? ומנגד כשמראיינים ערבים בלוד, כולם חוזרים על אותו הדבר - אלה לא היהודים שגדלנו איתם. אלה יהודים אחרים. יש להם נשק, הם זורקים עלינו אבנים ואומרים שיקנו את הבתים שלנו. המשפחות המזרחיות ידעו לחיות עם הערבים בשקט, כשפה ושם יש איזו אפיזודה חולפת. אבל הגרעינים האלה מלבים את האש".  

הם מתגאים בעליית ערך הדירות בישובים שהם נכנסו אליהם. לא כולם מרוויחים מזה?

"זה נכון שערך הדירות עולה. מה שהם לא מספרים זה שהמזרחים עדיין נחשבים לסלמס והם הופכים להיות הצפון. מבחינתם הם מוסרים את נפשם, כדי להציל את הנייטיבס, אבל הם לא תמיד מאפשרים לנייטיבס להשתלב אצלם. כשבית הספר עומד בפני סכנת סגירה כמו ביפו, אז כן. אבל יש מקומות שהם לא מאפשרים להיכנס לגנים ולבתי הספר שלהם".

"אין שום סיבה מקומית להתפרצות הזו, אני מניח שמה שקרה בעזה ובירושלים השפיע על העצבים, והוואטסאפ והטיקטוק העצימו את כל העסק", אומר ינקי גנוד, ממייסדי הגרעין התורני בלוד. "הטענות נגדנו הן תירוץ - לא סיבה. אנחנו באנו לעשות טוב, להפוך את העסק לעיר נורמלית. מבחינתנו מה שקרה פה עכשיו בא בהפתעה גמורה"

שמריהו ישורון מבינה מאיפה זה מגיע: "תושבים ותיקים בלוד, למשל, טענו שדוחקים אותם מבתי הספר. הגרעין אומר שהוא מתאמץ לשלב מקומיים, אבל באופן לא מכוון, הצוות משתנה וגם התקנון. ויש הפרדה של בנים בנות. ואז התושבים מרגישים שבית הספר לא כל כך מתאים להם. תמיד יהיו משפחות שבכל זאת ישתלבו. האם הן מרגישות שם באמת בנח, זו כבר שאלה אחרת".

גנוד מסביר: "יש בית ספר ממלכתי נפרד בנים בנות, יש בו קצת חבר'ה לודאים אבל הם פחות מתחברים להפרדה הזו ויש תלמוד תורה, שגם חלק מהילדים שלנו לא מתקבלים אליו. ויש את רמב"ם בית ספר מעורב בנים בנות, אבל הוא עדיין ממלכתי דתי, אז אין בו ערבים. בקבוצת הכדורסל במתנ"ס משחקים גם ערבים, אבל את צריכה להבין שגם ערבים לא תמיד רוצים לבוא לקבוצת כדורסל של הגרעין התורני בלוד".

מה אתה אומר על הטענה שהפכתם למייצגים הבלעדיים של לוד בתקשורת בשבועיים האחרונים?

"עצוב שהיא מרגישה כך אבל אין מה לעשות, אנחנו מחוברים. אני יכול להרים טלפון לח"כ מתן כהנא (ימינה) שהוא חבר שלי מפעם ולהגיד לו מה קורה. מי שעושה - אותו רואים. אי אפשר לשבת בבית ולהתבכיין אכלו לי שתו לי".

למי הצבעתם בבחירות האחרונות?

"לפני הכוונה של בנט ללכת עם מפלגות השמאל רוב הגרעין היה מזוהה איתו ועם הליכוד. בהמשך עברו לסמוטריץ. עכשיו אני כבר לא יודע, אחרי כמות השנאה שחווינו, אולי יקצינו עוד יותר בדעות".

"לא כולנו שמות אשכנזים, הגרעין בלוד מאוד פתוח"

אבי רוקח הוא ראש הגרעין התורני בלוד ומנכ"ל חברת סוטריה. הוא גר בשכונת נווה זית המעורבת, ולדבריו, "מה שאותה פעילה אמרה כואב לי מאוד. מה לעשות שמי שנשאר בחזית לשמור על העיר, זה אנחנו, ולכן גם שמעו אותנו. ולא כולנו שמות אשכנזים, למשל אהרון אטיאס מנכ"ל העירייה, שהוא יליד לוד וגם בן גרעין. הגרעין בלוד מאוד פתוח, יש בו רופאים, עורכי דין, מהנדסים. הרבה מקצועות חופשיים. אנחנו לא מנסים להחזיר את הציבור המזרחי בתשובה, כל ציבור מחמיר בדברים אחרים. בהפרדות המזרחים יותר סלחנים ובכשרות זה הפוך. עוד לא הצלחנו עד הסוף לפצח את הסטיגמות, זה לוקח זמן".

כמה זמן אתה פה?

"18 שנה. אני מהוותיקים. הגעתי מירוחם, למדתי שם בישיבת הסדר. בשני המקומות פעלנו כדי שלא תהיה ישראל השלישית. כשהגענו לפה כל העיר הייתה שלטים מכירה. אנחנו הבאנו סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים כדי להפריח את השממה. להגיד לכל יהודי, גם זה שבלוד, שאנחנו שווי זכויות. שמגיע לך הכל".

"הם מתנחלים בישובים עם הגירה שלילית ואוכלוסיה מזדקנת", אומרת אקטיביסטית מזרחית שמתגוררת בשכונה שבה פעיל אחד הגרעינים. "כמובן שיותר קל להם לבלבל מזרחים מסורתיים מאשר אשכנזים עם כסף בשכונה לבנה חזקה, כי בשרשרת המזון הישראלית, ההון הסימבולי של מתנחל יותר חזק משל מזרחי בשכונה מוחלשת"

ואיך התושבים הערבים משתלבים בזה?

"מדינת ישראל היא מדינת היהודים, לוד היא עיר יהודית. מי שרוצה לחיות תחת העובדות האלה מוזמן בשמחה ובאהבה. חובתנו לכבד את הציבור הערבי, עבודת השם היא גם לחיות בשלום איתו. זה שחשוב לנו מאוד שהעיר תהיה יהודית, עדיין לא אומר שארצה לגרש מפה מישהו באוטובוס מחר בבוקר".

עדיין, זה כלים שלובים. לא כל הדירות שנכנסתן אליהם ריקות ולא כל הבניה חדשה. אם אתם נכנסים לדירות של ערבים, הם יוצאים מכאן לאנשהו.

"לא בדקתי אף פעם לאן הם עוברים. אני לא מתעסק בזה בכלל. אותך מעניין לאן ולמה עוברים האנשים שנכנסת לדירה שלהם?".

מאוד מעניין אותי, כי זה מעיד הרבה על המתרחש המקום.

"אנחנו לא עמותת אלעד, אין לנו את היכולת לממן יציאה של משפחה. לפני עשרה חודשים עשינו קמפיין התרמה לגרעין בלוד, ותופתעי כמה משפחות ערביות תרמו לנו. הגרעין הפך את העיר למקום שכיף לחיות בו והן יודעות את זה. גם הן מתגעגעות לימים שלוד הייתה עיר נורמלית, לפני שנכנסו לפה בשנות השמונים משפחות פשע בהכוונה של הממשלה, והפכו את לוד ורמלה לפח זבל".

"אני מכירה היטב את לוד. המשפחה שלי משם", אומרת האקטיביסטית המזרחית. "זו עיר מזרחית ערבית, אבל בערוצי התקשורת בשבוע האחרון ראיתי רק שמות אשכנזים. זה הייצוג של לוד בתקשורת? זה נכון שערך הדירות עולה. מה שהם לא מספרים זה שהמזרחים עדיין נחשבים לסלמס והם הופכים להיות הצפון"

רות לוין-חן מנהלת מיזם "ערים מעורבות" בעמותת יוזמות אברהם, ארגון יהודי ערבי לשינוי חברתי וקידום שוויון בין יהודים לערבים, לא משתכנעת. "זה כאילו שאני אכנס אליך הביתה, אגור אצלך ואומר שיחסינו מצוינים", היא אומרת. "הגרעינים האלה מבקשי לשנות את ההרכב הדמוגרפי. מבחינתם שהערבים יצאו מהעיר לכפר קאסם או  לישובים ערבים מעבר לקו הירוק. הם מגיעים עם תקציבים גדולים מהמדינה ועם תרומות מחו"ל, כמו הבניין שהעבירה תושבת ארגנטינה לרשות אנשי הישיבה של הגרעין התורני ביפו. עצם הנוכחות שלהם פרובוקטיבית. הם לא מגיעים כפרטים, זו לא ג'נטריפיקציה, הם באים בצורה מאורגנת כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי, בערים שבהן התושבים נלחמים על זכויות והכרה. גם אם המדינה לא מממנת להם את הדירות, אלא רק נתנה להם בחינם את הקרקע. היא מתקצבת את הישיבות ואת המכינות הקדם צבאיות. זה גם כסף שמאפשר פעילת ופרנסה".

"הם חושבים שהם המציאו את היהדות והציונות"

בחזרה אל רוקח, ראש הגרעין התורני בלוד. "אנחנו 1,500 משפחות", הוא משיב לבקשתי לתאר את התפרסות הגרעין בעיר. "יש משפחות שהתיישבו בשכונות ותיקות מעורבות ויש בניה חדשה שבאופן טבעי מתכנסים אליה אוכלוסיה יותר הומוגנית, כי היא מיועדת לציבור הדתי לאומי. אבל זה לא מעיד על הרגישות החברתית שלנו ועל כמה שאנחנו עושים פה טוב וחסד לעם ישראל. רמת אשכול שסבלה מהזנחה קשה עברה מהפך מטורף. הכנסנו לשם מכינה קדם צבאית. אנחנו משפצים יחד עם התושבים כניסות לבתים, מארגנים מופעים וחוגים, מפעילים את כל הקייטנות פה. העיר הפכה אבן שואבת למגזר הדתי לאומי וגם הערבים משתלבים בפעילויות שלנו. אני רואה נשים ערביות מגיעות לפילאטיס, לשומרי משקל".

ראש העיר לוד יאיר רביבו רץ מטעם הליכוד אבל גם מזוהה מאוד איתכם, מנכ"ל העירייה אטיאס הוא ממייסדי הגרעין, יש לכם גם סגן ראש עיר מ"ימינה". אתם מחוברים היטב למוקדי הכוח.

"רביבו עושה עבודה מצוינת. את אומרת שהוא דואג לנו? זה כמו שאני אגיד שרון חולדאי דואג לחילונים בתל אביב. בסוף הוא דואג למי שבקואליציה שלו. יש לנו שני חברי מועצה של הבית היהודי ואנחנו דוחפים לטפל בבניה הבלתי חוקית פה, שיוציאו צווי הריסה ונהיה עיר שומרת חוק. הצלחנו להכניס לפה תרבות יהודית, יש לנו מיזם 'זהות יהודית' שעובר בבתי הספר. יש לנו יחסים מצוינים עם השלטון המקומי ואנחנו רואים בזה ברכה גדולה".

פוליטיקאי מקומי ברמלה, הצמודה ללוד: "אני מסתכל על הגרעינים התורנים אצלנו ובעוד מקומות ומבין למה ראשי ערים אוהבים אותם, הם מביאים תקציבים מהממשלה. והם גם היחידים שבאים לפה. השמאל התל אביבי לא בא לרמלה, גם לא הקיבוצים העירוניים. רק למה ללכת לגור בשכונות ערביות - אתה רוצה לחזק את העיר או לשים אצבע בעין?"

פוליטיקאי מקומי ברמלה, הצמודה ללוד: "אני מסתכל על הגרעינים התורנים אצלנו ובעוד מקומות ומבין למה ראשי ערים אוהבים אותם, הם מביאים תקציבים מהממשלה. והם גם היחידים שבאים לפה. השמאל התל אביבי לא בא לרמלה, גם לא הקיבוצים העירוניים. הגרעינים התורנים באים, רק למה ללכת לגור בשכונות ערביות, את זה אני לא מבין - אתה רוצה לחזק את העיר או לשים אצבע בעין?" .  

ברמלה מונה הגרעין כמה מאות משפחות, לא הרבה בעיר של שמונים אלף תושבים. ועדיין הם נותנים את הטון. הבית היהודי בהישג מרשים הצליח להכניס בבחירות המקומיות האחרונות שני חברים למועצה, בעזרת קמפיין שהציג נערה יהודיה ברעלה תחת הכותרת מחר זו יכולה להיות  הבת שלך. "אין פה דו קיום של לה לה לנד", אומר פעיל מקומי ותיק, "אנחנו סובלים לפעמים מהצקות, אבל הגרעין הביא לפה תרבות של לשנוא את האויב. של 'אנחנו ההתנחלות והם הכפרים הפלסטינים'. הם קוראים עכשיו להחרים עסקים של ערבים, זה לא מתאים לכאן, הכל פה מעורבב, זה לא שאפשר לבחור איפה לקנות. החזון שלהם לייהד שכונות ערביות. להראות להם מי בעל הבית".

ואיך הם מתייחסים אליכם, התושבים היהודים הוותיקים?

"גם בהתנשאות, אבל מתוחכמת יותר. הם חושבים שהם המציאו את היהדות והציונות. מסתכלים עלינו עם האף למעלה. מבחינתם הם היהדות הנכונה, היהדות שאנחנו צריכים לשאוף אליה. הם מנותקים לחלוטין מהתרבות שלנו, מסגנון החיים, מהתפילות. ואומרים אנחנו ננצח את העיר. מה קרה? כבר למדתם הכל? המשפחות שלנו כמה דורות פה, גם אנחנו מבינים דבר או שניים".

"אין הבדל בין גן ילדים לבין מכינה צבאית"

יש הבדל, מסבירה החוקרת ד"ר שמריהו ישורון, בין התנגדות התושבים המקומיים בערי הפריפריה היהודיות לבין התנגדות היהודים הוותיקים בערים המעורבות. "התמיכה הממשלתית מתעדפת עמותות שמצהירות על מטרות לאומיות וחבריהן הם תושבי חוץ, על פני קהילות של בני מקום", היא אומרת. "זה יוצר מצב מאוד מדיר ומפלג. בפרט במצבים שבהם רק גרעין אחד ביישוב יכול לקבל תמיכה משמעותית מהמדינה. בירוחם, למשל, הגרעין התורני הוותיק שיודע איך להגיש בקשות ומה לכתוב, קיבל תקציב נאה. וקבוצה מקומית שהוקמה קיבלה רק אלפי שקלים בודדים.

"כשנתניהו הגיע לעכו ב-2012 הוא הזכיר בנאום שלו את הגרעין התורני ואת עמותת איילים", אומרת שמריהו ישורון. "לא את התושבים עצמם. והוא לא היחיד. קובעי המדיניות מגיעים לערי הפריפריה ובמקום לבקר בבית ספר ממלכתי הם הולכים לבית ספר של הגרעין התורני. זה מחדד אצל התושבים המקומיים את ההבנה שיש פער"

"כיום משרדי הממשלה יותר מודעים לזה. בגלל השיח המזרחי על חלוקת המשאבים כמו המאבק על נחל האסי, אז יש התקדמות. משרד החקלאות, למשל, אפשר לציבור להעיר הערות לקריטריונים שפרסם בקול הקורא. ועדיין בערי הפריפריה ההתנגדות של התושבים המקומיים לבני הגרעין יותר חזקה מאשר בערים המעורבות".

איך את מסבירה את זה?

"בכך שבערים המעורבות הם אמנם מרגישים לידם סוג ב', אבל אומרים לעצמם שבני הגרעין לפחות מחזקים את הצביון היהודי של העיר. אני מעריכה שאחרי האירועים האחרונים הביקורת כלפי הגרעינים בערים המעורבות תפחת אף יותר".

יהודים מבני המקום לא חושבים שלבני הגרעין היה תפקיד בליבוי האש?

"אני שומעת את זה בתקשורת, על 'איך חיינו פעם יחד בשלום'. אני חושבת שבשטח זה קיים פחות".

ינקי גנוד מהגרעין התורני בלוד מתייחס אל תחושות הקיפוח שעולות: "יש ציבור מאוד קטן שמרגיש כאילו לקחנו לו. למשל, היה כאן מכרז ליועצים משפטיים, אז למה רק חבר'ה מהגרעין זכו? מה לעשות שהם היחידים שניגשו. ומה לעשות שיש לנו 50 עובדות סוציאליות מקרב המשפחות פה, שיכולות לעבוד במחלקות הרווחה בלוד וברמלה. זה חתך שיש לו מה לתת. המקומיים היו בטוחים שהמדינה קונה לנו דירות. אבל מי יאשר דבר כזה? יש לפעמים מלגות קיום, עזרה בשיפוץ מבני ציבור, זה הכל".

עמידר למשל, סייעה להם בעבר לפנים משורת הדין. בדוח מבקר המדינה משנת 2018 נכתב כי "עמידר התקשרה ללא מכרז עם גרעינים חברתיים לצורך הקמת מועדוניות בעלות של 950 אלף שקל, על אף החובה לפרסם מכרז". יו"ר עמידר באותה עת היה עו"ד יצחק לקס, המשמש כיום כיו"ר קרן קהילות, עמותה התומכת בגרעינים התורנים ומתוקצבת גם היא על ידי המדינה.

לקס, כיום המשנה ליו"ר כפר המכביה, מתרגז כשאני מזכירה בפניו את דוח המבקר. "תקציב המועדוניות נועד לסייע לאוכלוסיה המקומית של עמידר, לשכונות של עמידר עבור דיירי עמידר", הוא אומר. "תקצבנו גם גרעינים של הנוער העובד ושל בני עקיבא".

"רמת אשכול שסבלה מהזנחה קשה עברה מהפך מטורף", אומר רוקח. "הכנסנו לשם מכינה קדם צבאית. אנחנו משפצים יחד עם התושבים כניסות לבתים, מארגנים מופעים וחוגים, מפעילים את כל הקייטנות פה. העיר הפכה אבן שואבת למגזר הדתי לאומי וגם הערבים משתלבים בפעילויות. אני רואה נשים ערביות מגיעות לפילאטיס, לשומרי משקל"

בוא נמשיך. מה עושה קרן קהילות?

"קרן קהילות היא ארגון גג שמאגד שבעים גרעינים מרחבי הארץ, ומטרתו להכשיר מקצועית את מנהלי הגרעינים ולקדם את האינטרסים שלהם. אנחנו לא מממנים אותם. הקים את הקרן הרב דני טרופר, אבא של חילי טרופר (ח"כ מכחול לבן), מה שבא ללמדך שאנחנו אנשי מרכז, וכל התפיסה שבאנו לכבוש את הערים ולסלק את הערבים זה הבל הבלים. להפך. בעכו מדי שישי, הגרעין מחלק מנות מזון לנזקקים, גם לאוכלוסיה הערבית. שלא לדבר על תקופת הקורונה אז סייענו בחלוקת תרופות ומזון בעכו וביפו גם ליהודים וגם לערבים".

אתה מדבר על שיתוף פעולה, אבל בדף הפייסבוק שלך כתבת לאחרונה דברים אחרים: "מפסיקים לדבר על סימטריה ומפסיקים לדבר על דו קיום. בזכות פרעות תרפ"א מתגבשת ההבנה שאין לנו חלק עם ערביי ישראל המהווים גיס חמישי… איננו מחפשים עוד דו קיום. אנו מעוניינים בחד קיום. אנו מעוניינים בקיומה של מדינה יהודית בראש ובראשונה, ודמוקרטית באותה נשימה".

"זה כי בעשרת הימים האחרונים אנחנו נתקלים בכפיות טובה. בטענות שאין בינן לבין האידיאולוגיה של הגרעינים ולא כלום. האם רמת אשכול שיש בה שלושים אחוז יהודים היא שכונה ערבית? קוראים לה, להזכירך, רמת אשכול ולא רמת הניה. אסור ליהודי לפעול בשכונה כזו, להקים בה גן ילדים?".

אתם הקמתם בה מכינה צבאית, זה צעד פרובוקטיבי. לא מתכון לדו קיום.

"למכינה הזו מגיעים מלח הארץ. אנשים נורמטיבים. בזכותם אפשר להסתובב ברחובות. אין הבדל בין גן ילדים לבין מכינה - זה יהודי לגמרי וזה יהודי לגמרי".

יש כאן אמירה סימבולית כוחנית, ואתה מיתמם אם אתה מתכחש לה.

"איפה אני אקים מכינה קדם צבאית אם לא בלוד? במאדים? מילא היית אומרת לי לא להקים מכינה באום אל פאחם, אבל למה שיהודי לא ירגיש נח לעשות מה שהוא רוצה בלוד? תחשבי מה פגום בתפיסה שלך ואיזה ערכים לאומיים את נושאת איתך, אם את חושבת שיש עם זה בעיה".

"אנחנו לא עמותת אלעד", אומר אבי רוקח, "אין לנו את היכולת לממן יציאה של משפחה. לפני עשרה חודשים עשינו קמפיין התרמה לגרעין בלוד, ותופתעי כמה משפחות ערביות תרמו לנו. גם הן מתגעגעות לימים שלוד הייתה עיר נורמלית, לפני שנכנסו לפה בשנות השמונים משפחות פשע בהכוונה של הממשלה, והפכו את לוד ורמלה לפח זבל"