ח

יים (שם בדוי) היה בן 13 כשעזב את הבית. נער להט"ב, בן לאם חד־הורית בקהילה שמרנית. הוא עבר בין כמה פנימיות והוסטלים, אבל לא מצא את מקומו. משם הדרך לרחוב ולעולם הזנות הייתה קצרה. "הניידות של עלם היו מסתובבות באזור שבו עבדתי", הוא נזכר. "לילה אחד ניגשה אליי מתנדבת עם מנה חמה. שאלה אותי אם אני רעב, התגובה שלי הייתה אנטי ואמרתי שלא. המפגשים הקודמים שלי עם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים לא היו מוצלחים, כל מיני חדרים עם פלסטלינה וקלפים טיפוליים, רק רציתי שישחררו אותי וייתנו לי לעבוד. זאת הייתה שיא תקופת הזנות ברחוב ולא רציתי עזרה מאף אחד".

אבל אותה מתנדבת התעקשה. "עליתי לקליינט ברכב, וכשחזרתי היא עדיין עמדה שם עם מנה חמה וחיכתה לי. שאלתי אותה מה היא רוצה, והיא אמרה שיש ניידת עם מנות חמות, תה וקונדומים והציעה לי רק לבוא לאכול. ככה הכרתי את עמותת עלם ונוצר קשר ביני לבין המתנדבת, שנמשך עד היום. היא לא הייתה פסיכולוגית או עובדת סוציאלית, אלא מישהי להיות איתה בקשר. היינו נפגשים פעם בשבוע־שבועיים איפה שבחרתי, בבית קפה או בפארק, מפגש של חברים".

חיים נקלט במרכז הלב 24/7 שמפעילה עמותת עלם בתל אביב, ומסייע לקטינים וצעירים שעוסקים בזנות. תהליך יצירת האמון בין השניים נמשך זמן רב. "הייתי אחרי תקופה ארוכה של דחיות בכל מקום שרציתי להתקבל אליו, תמיד ניסו לשנות בי משהו. אבל בעלם גם כשהגעתי שיכור אחרי לקוח, מסריח נפשית ופיזית, ורציתי רק לאכול — הדלת נפתחה. מישהו קיבל אותי כמו שאני עם כל הבלגן. הם לא שפטו אותי והתחלנו לטפל בבעיות כמו הוצאה לפועל, רופא שיניים, מצב בריאותי. זה נשמע מהיר אבל מדובר בכמעט חמש שנים.

"נערי רחוב ונערי זנות הם חיות לילה, אז מתעורר העולם האפל, הם חיים בלילה וישנים ביום. לאט לאט התחלנו לצמצם את חיי הלילה ולהרחיב את חיי היומיום. קיבלתי קורסים מקצועיים במתנה מעלם, את חלקם הפסקתי, אבל זה הכניס ערך לחיים שלי. ככה במשך כמה שנים עד שהחלטתי סופית לצאת מהזנות ולהשתקם. הצלחתי לקום אחרי לילה של שכרות מלקוחות ולהגיע לריאיון עבודה, בהמשך קיבלתי מלגה ללימודי עיצוב גרפי. זה תהליך ארוך. 'הלב' הפך לבית שלי".

כיום חיים בן 28, משוקם ועובד בתחום העיצוב. "קשה לסכם 15 שנים בעשר דקות וזאת אולי קלישאה אבל עלם הצילו לי את החיים. יכולתי היום להיות סוחר סמים, לשבת בכלא או למות ממנת יתר. עלם היו שם כדי להזכיר לי את הדברים הטובים, אם לא היה את הקול המהדהד הזה יכול להיות שהייתי מפספס".

את הדברים האלה אמר חיים גם לבכירי משרד הרווחה שהגיעו למרכז הלב 24/7 בתל אביב, מיד אחרי שפורסם כי במכרז החדש להפעלתו (מכרז 157/2020) לא זכתה עלם, אלא חברה פרטית ששמה מעון רמת טבריה בע"מ, המפעילה כפר שיקומי לאוכלוסיית מוגבלות שכלית והתפתחותית, ושייכת לקבוצת רמות המתמחה במתן פתרונות סעד, דיור תעסוקה והשמה למוגבלים שכלית — לא נוער בסיכון. לפי מאגר הדאטה "מפתח תקציב", בחמש השנים האחרונות זכתה מעון רמת טבריה בהתקשרויות ותמיכות בהיקף של יותר מ־10 מיליון שקל מהמדינה, רובם ממשרד הרווחה. אולם המכרז הנוכחי לבדו יכניס לה 20 מיליון שקל.

"משרד הרווחה בחר להעביר את הטיפול בקטינים בזנות לגוף חסר כל ניסיון בנושא", מתרעמים בעלם, שהגישה בסוף החודש שעבר ערר לוועדת המכרזים של משרד הרווחה על החלטתה. טענתה העיקרית היא כי אף שהמכרז דרש ניסיון של ארבע שנים בטיפול בצעירים העוסקים בזנות, מעון רמת טבריה זכתה בו בלי שיש לה כל ניסיון בתחום. "המכרז ודרך קבלת ההחלטות שנלקחו בו עוררו תהיות קשות", נכתב בערר. "מדוע לבחור בגוף עסקי, חסר ניסיון בטיפול בקטינים בזנות, להקמת מסגרת שתתחיל מחדש את מה שעלם הקימה לפני 20 שנה ומאז מפעילה במקצועיות ובמומחיות רבה? כל זאת תוך שימוש בכספי ציבור — 20 מיליון שקל שיועברו מקופת המדינה לטובת הקמת תוכנית שקיימת ועובדת היום. הטיפול בקטינים בזנות דורש התמקצעות ארוכת טווח, ידע וניסיון כדי לתת את המענה המתאים להוצאת הקטינים ממעגל הזנות".

"החברות חותכות בהשקעות כדי להרוויח", אומר גורם באחת העמותות. "הן מציעות שכר מינימלי לעובדים הסוציאליים, כלומר מניחות שמי שרק סיים תואר ראשון יוכל לטפל בצעירות אובדניות. חלק מהחברות הקטינו תשומות: במקום לבקר קשיש אחד בשעתיים, יבקרו שלושה"

מה לחברת הייטק ולנוער בסיכון?

עלם אינה העמותה היחידה שחווה על בשרה הפסד במכרז לטובת חברה פרטית בעלת אג'נדה עסקית, וגם מעון רמת טבריה אינו הגוף העסקי הראשון שניגש למכרזים "החברתיים" הללו של משרד הרווחה. מדובר בתופעה מתגברת והולכת שמונה כבר כמה עשרות מקרים של פרויקטים בתחום הרווחה שבהן זוכות חברות עסקיות ולא עמותות מתמחות. תהליך ההפרטה של שירותי הרווחה שהחל בשנות השמונים, במהלכו המדינה העבירה למיקור חוץ את הטיפול החברתי, מקשישים דרך שירותי חינוך ועד לטיפול בנוער בסיכון שהדרדר לזנות, עובר כעת פעימה נוספת: הפרטה 2.0 אם תרצו. כל זאת בחסות משבר הקורונה שהביא לפגיעה בכוחו של המגזר השלישי - כפי שסקרנו בהרחבה בשומרים בימי השיא של המשבר באפריל 2020 - המאפשר עוד יותר את הכניסה של חברות פרטיות לסקטור השירותים החברתיים המכונים ביובש "רכש חברתי".

"המכרזים גורמים לזילות של השירותים החברתיים", אומר פרופ' הלל שמיד מהאוניברסיטה העברית. "ברגע שעמותה שעוסקת שנים בטיפול בנוער בסיכון או נוער שעוסק בזנות מפסידה לארגון מסחרי ללא ידע טיפולי בתחום, אנחנו מאבדים המון ידע מקצועי. המכרזים כאילו פתוחים לכולם בשם עקרון השוויון, אבל בפועל אנחנו רואים שרגלי המגזר האזרחי נדחקות מהרבה שירותים חברתיים"

"זה תהליך ארוך טווח שהתעצם מאוד השנה", אומר רון ברקאי, מנכ"ל מנהיגות אזרחית — ארגון הגג של המגזר השלישי בישראל. "התופעה לא נוגעת רק למכרזים בתחומי הרווחה אלא גם בתחומים של חינוך, מיצוי זכויות ובריאות, מצבים שבהם חברות פרטיות זוכות ועמותות ומלכ"רים מפסידים את הפרויקטים".

תחום הרכש החברתי מגלגל כ־9 מיליארד שקל בשנה (לפי דוח פראוור מ־2016 שעסק בטיוב אספקת השירותים החברתיים במיקור חוץ), כך שלדברי ברקאי, "יש בתחום הרבה בשר להרבה חברות".

עלם כאמור אינה העמותה היחידה שהפסידה מכרזים לחברה פרטית. להערכת ברקאי, בשנתיים האחרונות כ־20 מכרזי רכש חברתי בתחומי רווחה, חינוך ובריאות עברו מהמגזר השלישי לחברות מסחריות. השחקניות הבולטות בתחום הן חברות כוח אדם גדולות כמו מרמנת, פמי פרימיום, ORS ודנאל, וחברות שירותי מידע וטכנולוגיה כמו אקסיומה ו־ EduSystems.

אדיוסיסטמס קצרה לאחרונה כמה מכרזים בתחומי הרווחה וטיפול באוכלוסיות רגישות, אף שליבת פעילותה היא בכלל שירותי IT ומערכות מידע. השנה החברה אף רשמה אקזיט כשקבוצת מלם־תים רכשה 70% ממנה לפני שווי של 55 מיליון שקל. "אדיוסיסטמס מהווה זרוע ביצועית של משרדי הממשלה לפרויקטים אסטרטגיים במגוון של תחומים", הסביר את הרכישה אודי וינטראוב, המנכ"ל המשותף במלם־תים. "אנו מעריכים שאחד מקטרי הצמיחה ליציאה מהמשבר יהיה מכרזים ממשלתיים גדולים להנעת הכלכלה ולהאצה של פרויקטים, שהקורונה רק חידדה את הצורך המיידי לטיפול בהם".

בעוד עלם היא עמותה שהמחזור השנתי שלה עומד על כ־53 מיליון שקל על פי נתוני 2019 באתר גיידסטאר— מתוכם כ־2.5 מיליון שקל ממתן שירותים לממשלה ותמיכות ממשלתיות — הכנסותיה של אדיוסיסטמס מהתקשרויות עם המדינה עמדו על יותר מ־100 מיליון שקל מ־2017. אדיוסיסטמס ניגשת למכרזים ציבוריים בתחומים מגוונים להפליא, בעיקר של משרד החינוך, וזוכה בהם — מאספקת תכנים לעידוד אורח חיים בריא, דרך טיפוח המורשת האתיופית ועד שירותי דאטה למשרד התרבות.

בשנה החולפת רשמה אדיוסיסטמס הישגים גם במכרזים של משרד הרווחה, ובהם: תוכנית דרך המלך לחונכות אישית תעסוקתית לבני נוער במצבי סיכון ומצוקה, שהופעלה בעבר בידי עלם; תוכנית צל"ש לליווי צעירות וצעירים במצבי סיכון ומצוקה לפני שירות צבאי, שהופעלה עד השנה בידי עמותת בת עמי; ותוכנית סל"ע, חונכות אישית לנערות ונערים במצבי סיכון ומצוקה, שהופעלה בעבר בידי עמותת ידידים. עוד מפעילה החברה את פרויקט של"צ, תוכנית חינוכית־טיפולית עבור נערים עוברי חוק המטופלים בשירות המבחן לנוער, וכן תוכנית לטיפול בשורדות זנות.

גורם בתחום מספר על התגובה של אחת העמותות שהפסידה לאדיוסיסטמס בפרויקט של כמה מיליוני שקלים לטיפול בנוער בסיכון, אחרי שהפעילה אותו במשך כעשור. "העמותה הייתה תמימה. היא לא ידעה מי עוד מתחרה בה, ולבסוף הפסידה במכרז בגלל אי־הבנה בפרשנות של אחד מתנאי הסף שבו, ואף שהניקוד שלה בסעיף הקריטי של המתודולוגיה הטיפולית היה גבוה יותר. הם היו בהלם".

"החברות הפרטיות לא אשמות", אומר גורם שניגש למכרזי רכש חברתי. "הן עסק לכל דבר והשוק הפתוח מאפשר את זה. כל מכרז כזה הוא רווחי. מה שבעייתי זה שאין לעמותות את היכולת להתחרות באותן חברות פרטיות. לרוב העמותות אין את הניסיון, היכולת או הרצון להתמודד על מכרזים"

לדברי ברקאי, המכרזים מנציחים את חוסר השוויון שבין העמותות לחברות הפרטיות, ובכך פוגעים בהן: "עמותות משלמות מס שכר על כל עובד (שמחליף את המע"מ) באופן כזה שהן לא יכולות להתחרות במחירים שמציעות החברות הפרטיות. נוסף על כך, עמותה גם לא יכולה להיכנס לתהליך של הלוואה ואשראי מול הבנקים, והשנה האחרונה פגעה קשות בתרומות ובגיוסי הכספים של העמותות.

"החברות הפרטיות מביאות כיסים עמוקים ומנצלות את ההיחלשות של העמותות ממשבר הקורונה כדי להציב מחיר תחרותי. אבל זה קודם כל איום על האופי וטיב השירות, שהוא הדבר המרכזי — מי שייפגע מהתופעה הזאת הן האוכלוסיות הכי מוחלשות. אותה חברה פרטית, שאולי יודעת לתת מענה לאנשים על הרצף האוטיסטי, לא יודעת לטפל בנערות בזנות, מה שיקרה הוא שהיא תתגלח עליהן כדי לצבור ניסיון".

מתחקיר שפורסם החודש באתר העיתונות העצמאית "המקום הכי חם בגיהנום", עולה כי לפחות עשרה עובדים התלוננו בשנים האחרונות נגד חברת אדיוסיסטמס בגין פגיעה בזכויותיהם. בין היתר התלוננו עובדים שהועסקו על ידי אדיוסיסטם בחוזים קצרי טווח על שכר שלא משולם להם בזמן, על התקשרות עמם במסגרת "שכר מרצה", שמונע העברת התנאים הסוציאליים, על סכומים נמוכים שמשולמים להם עבור הדרכות ועוד, כך על פי התחקיר שעסק בתנאי ההעסקה של אדיוסיסטמס.

תעשייה חדשה של ניסוח מכרזים וטופסי התמודדות

הניסיון של המדינה לשפר את הליך פרסום המכרזים הוליד, בין היתר, ענף משלים של כותבי מכרזים. וכך קרה שאפילו ניסוח הקריטריונים לגיוס עובדי רווחה עבר מיקור חוץ, ויצא מידי אנשי משרד הרווחה לחברות פרטיות. השיטה הזאת, טוענים במגזר השלישי, תורמת בעקיפין לזכייתן של החברות המסחריות שניגשות למכרזים הללו.

"במכרזים יש תנאי סף בניסיון של מי שינהל את הפרויקט. למשל, הוא צריך להיות עובד סוציאלי עם תואר שני שבנה את האטום וחזר בתשובה", מסביר גורם שעבד בעבר באחת החברות הפרטיות, שניגשות גם למכרזי חינוך ורווחה. "מה עושות חלק מאותן החברות שניגשות? הן שמות מודעת דרושים בעיתון ומוצאות בדיוק את המנהל בפרופיל הזה. אז הן מקבלות את הניקוד המרבי על תנאי הסף וזוכות במכרז. אלא שהמכרז גם מאפשר חילופי כוח אדם, ומה שקורה הוא שבסוף הן יכולות להוציא אותו מהפרויקט. אין שום חובה במכרז לקחת את האדם שהוגש — ובצדק. החברות החכמות מנצלות את הסעיף הזה. זה שוק, ומי שיש לו ניסיון יודע לכבוש אותו".

לדבריו, "בסעיפי המכרזים שעוסקים בניהול, למשל, אנחנו רואים חברות פרטיות שמגישות מנהל שעוסק בכמה פרויקטים, ואילו בעמותות לכל תוכנית יש מנהל אחד. זו שאלה של כמות מול איכות. אם יש מנהל אחד לתוכנית אחת, הוא ייכנס יותר לעומקה, יהיה ער לשינויים והתפתחויות ויקדיש מעצמו יותר לעובדים שלו. מנהל של כמה מכרזים, לעומת זאת, לא משנה כמה סופרמן הוא יהיה, לא ייכנס לאותה רמת עומק. הוא יביא ניהול תפעולי וטכני יותר".

ברקאי מוסיף כי "עמותה שעובדת עם נפגעי ונפגעות תקיפה מינית — זה כל עולמה, ורק בזה היא עסוקה, במחקר ופיתוח התחום כדי להיות הכי טובה בו. ואילו את החברה הקבלנית לא מעניין להיות הכי טובה בתחום הזה אלא אולי, במקרה הטוב, להיות הכי טובה במכרז שתיגש אליו".

רון ברקאי, מנכ"ל מנהיגות חברתית: "התפרשות על פני נושאים רחבים דינה חוסר התמקצעות בנושאים ספציפיים, וזאת רעה חולה בתחומי הרווחה והחינוך. הרי המדינה לא הייתה נותנת לחברה שמרבדת כבישים לספק לה גם שירותי מחשוב למשרד הביטחון, אבל בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות זה כן קורה"

באחת העמותות טוענים כי הם הפסידו לאחרונה מכרז בגלל אותו תנאי סף העוסק בזהות המנהל. כשהם ביקשו לעיין בחומרים לאחר ההפסד במכרז גילו, לדבריהם, כי המנהלת שהגישה החברה הפרטית שזכתה במכרז עובדת כמנהלת במשרה מלאה בפרויקטים נוספים של החברה בתחומי הרווחה. מה שמעלה שאלה כיצד היא יכולה לנהל במשרה מלאה כמה פרויקטים במקביל, בייחוד כאלה שעוסקים באוכלוסיות רגישות. בעמותה התריעו על כך לוועדת המכרזים במשרד הרווחה, שבתגובה הסתפקה בהבטחה של החברה לצמצם את תחום הפעילות של אותה מנהלת.

לא רק ניסוח המכרזים עבר לידי מומחים חיצוניים, אלא גם מילוי טופסי הבקשות להתמודדות בהם. מנהלת בעמותה בתחום הבריאות מספרת כי "אנחנו לא עומדים בתחרות מול הצעות המחיר של שחקנים פרטיים, זה אפילו לא אותו מגרש. לעמותה אין מישהו ייעודי שעוסק במכרזים, בעוד בארגונים פרטיים יש מחלקות שלמות רק לזה. גופים כמונו צריכים לקחת יועצים חיצוניים, שרק שכר הטרחה שלהם מגיע לאלפי שקלים למכרז אחד, ואם זוכים יש גם בונוס זכייה. אנחנו ניגשים לעשרות מכרזים בשנה, תחשבי כמה כסף זה יוצא, אלה סכומי עתק עבור ארגון ללא מטרות רווח".  

ברקאי מוסיף כי "צריך להבין שבניגוד לחברה עסקית, שלא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, פרט לממשלה שמוציאה את המכרז — העמותות מחויבות לתת דין וחשבון גם לוועד המנהל שלהן שמפוקח ציבורית, לרשם העמותות ולקרנות הפילנתרופיות שדורשות מדדים איכותיים, כדי להמשיך לתמוך בהן". כלומר בעוד חברה מסחרית מחויבת רק להציג רווחיות כספית לבעליה, הרי שעמותות חייבות להראות לתומכים שלהן, שהפעילות שעשו אכן הצדיקה את התרומה. "הקרנות מתנות מענקים לעמותות על סמך מדדי פעילות של התוכנית, והן תומכות בהן על פי פעימות ובתנאי שהוכחה עמידה ביעדים", מסביר ברקאי. "זאת בשונה מהמדינה, שלרוב משלמת הרבה אחרי שהפעילות הסתיימה, ומבלי לדרוש פיתוח ומחקר".

באופן אירוני, אפילו המדינה עצמה מודה בכך שהיא לא בוחנת נכון את האפקטיביות והתוצאות של הרכש החברתי בישראל. בדו"ח המלצות לשינוי במדידה והערכה של שירותים חברתיים, שפורסם השנה בידי משרד ראש הממשלה, נכתב כי "מדידה והערכה של שירותים חברתיים במיקור חוץ דורשות מומחיות והבנה, הן בתחום המדידה וההערכה והן בתחום של השימוש בכלים אלה בעולם המכרזי. כיום אין בנמצא תורה מגובשת ובניית יכולות שיטתית המסייעות לעובדי הממשלה ברכישת מומחיות בנושא. מומחיות זו היא קריטית להכנת מכרז מקצועי ולניהול אפקטיבי של שירותים הניתנים במיקור חוץ באופן המקדם שירות מיטבי לאזרח".

העמותה בגרעון אבל החברה תרוויח?

מה מחפשות חברות פרטיות, על אחת כמה וכמה חברות הייטק, בתחום הרווחה? האומנם מסתתרת שם בוננזה כלכלית? "כל מכרז ממשלתי הוא רווחי", אומר גורם שניגש בעבר למכרזי רכש חברתי באחת החברות הפרטיות. "המכרזים מחושבים ומתומחרים מראש עם דלתא רווחית. אנשים מרוויחים מזה המון כסף, וגם עמותות יכולות להרוויח המון כסף. הבעיה של העמותות היא שאין להן היכולת להתחרות — לרובן אין הניסיון, היכולת או הרצון להתמודד על מכרזים. ואילו לחברות הפרטיות המתמחות במכרזים ציבוריים יש יכולת ומשאבים. הן מעסיקות בן אדם בשכר שזה כל תפקידו — לאתר מכרזים ולהגיש מועמדות. הבעיה היא לא בחברות הפרטיות, אלא במדינה שמאפשרת לחברות לזכות במכרז ללא ניסיון מתאים".

"אני נמצא שנים בתחום", אומר מנגד גורם באחת העמותות, "ויודע להגיד שהתקצוב של התוכניות אף פעם לא מספיק. בכל שנה היינו מוסיפים למימון הממשלתי עשרות אלפי שקלים מתרומות, שלפעמים היינו מצליחים לגייס ולפעמים לא — ואז התוכנית הייתה מסתיימת בגירעון".

אז איך חברה פרטית מתיימרת להרוויח מפרויקט שאצלכם, במקרה הטוב, נגמר בלי גירעון?

"היא חותכת בהשקעה. שמנו לב, למשל, שהחברות בונות את התקציב על שכר מינימלי לעובדים הסוציאליים. כלומר, הן רוצות לקחת אנשי מקצוע, שהרגע יצאו מתואר ראשון ללא ותק או ניסיון. בתוכנית שהפסדנו השנה העסקנו עובדות סוציאליות עם תואר שני או עם ותק של שנים, כי זאת עבודה על קצה רצף הסיכון. אני לא מאמין שמי שרק עכשיו סיימו תואר יכולים להתמודד עם צעירות במצב אובדני, עם פגיעות מיניות מפה עד הודעה חדשה, שצורכות סמים כאסטרטגיית הישרדות. וזה בלי שדיברנו בכלל על קטיעת הרצף הטיפולי בנערות האלה, שקורית בכל פעם שהמכרז הזה עובר מגוף לגוף.

"בחברה אחרת ראינו שהקטינו את התשומות: אם מטפלת של עמותה מבקרת קשיש אחד בשעתיים, למשל, אז מטפלת בחברה תגיע לשלושה קשישים. הן גם מקטינות את ההוצאה על הדרכות ותשתיות, זה מערער את כל התחום".

ואולי החברות הפרטיות ידעו לנהל את התוכניות באופן טוב יותר מהעמותות?

"אני לא איזה קומוניסט שחושב שכל העמותות טובות וכל החברות המסחריות הן רעות. המנהלים בחברות הפרטיות יכולים להיות אנשים טובים עם כוונות טובות, שפשוט לא מבינים כלום בתחומים שהם נכנסים אליהם. הם אנשי מתמטיקה שיודעים להכניס מספרים לאקסל ומסתכלים על הכל בפריזמה של מהנדס תעשייה וניהול. כמו מכונה שטוחנת בשר: הכנס בצד אחד רכזות סוציאליות וצעירות בסיכון, ובצד השני יצאו לך מוצר ורווח".

ציפי נחשון גליק, שעבדה במשרד הרווחה 25 שנים עד לפרישתה לגמלאות לפני מספר חודשים: "אני יכולה למצוא עמותות שעושות עבודה נהדרות וחברות שעושות עבודה נהדרות ולהפך - יש עמותות וגם חברות שמחפפות. מבחינת משרד הרווחה סוג הארגון זה לא מה שקובע את טיב השירות"

לדברי מנהלת בעמותה שמטפלת באוכלוסייה על הרצף האוטיסטי, "אחד הבכירים במשרד הרווחה אמר לי שהוא יודע שאנחנו נותנים שירות טוב, אבל הוא מעדיף שהחברות הפרטיות הגדולות יזכו, כי זה פחות כאב ראש למשרד. אז הם באים לדנאל או לחברה פרטית גדולה אחרת, חותמים חוזה מתוקתק ונגמר העניין. אבל זה כמו לקנות רהיט מנגר או מאיקאה, עולה השאלה איזה שירות ואיזה איכות מקבלים".

אולי הפתרון הוא לאגד כמה עמותות תחת ארגון אחד, שיציע שירותים מגוונים והיקף פעילות רחב, בדומה לחברות הפרטיות? ככה הן יוכלו להעמיק את הכיס ולהגדיל את הסיכוי שיזכו במכרזים.

"זה לא נכון מבחינה מקצועית", מבהיר ברקאי. "התפרשות על פני נושאים רחבים דינה חוסר התמקצעות בנושאים ספציפיים, וזאת רעה חולה בתחומי הרווחה והחינוך. מה הקשר בין שילוב של אוטיסטים בקהילה, צמצום פערים דיגיטליים, טיפול בניצולי שואה וסיוע לנוער בזנות? אלה אוכלוסיות שונות לגמרי. הרי המדינה לא הייתה נותנת לחברה שמרבדת כבישים לספק לה גם שירותי מחשוב למשרד הביטחון, אבל בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות זה כן קורה".

ציפי נחשון גליק, שעבדה במשרד הרווחה 25 שנה עד פרישתה לגמלאות לפני כמה חודשים, אינה מסכימה עם הביקורת. "מבחינת משרד הרווחה סוג הארגון — עמותה או חברה מסחרית — אינו מה שקובע את טיב השירות. חלק מהחברות הפרטיות עושות עבודה מדהימה, אולי דווקא בזכות המשאבים שלהן. כשחברה צוברת הון היא מביאה חלק ממנו לפרויקטים של רווחה, ואינה תלויה בכספי תרומות כמו העמותות".

ובכל זאת מדבריה של נחשון גליק, עובדת סוציאלית במקצועה, מצטיירת תמונה בעייתית של ניסוח המכרזים. בעוד את הפרק המקצועי במכרזים כותבים אנשי משרד הרווחה, יתר סעיפיו — שהם רוב פרטי המכרז — נכתבים בידי חברות חיצוניות שנשכרו למשימה ואינן מתמחות בתחומי רווחה (ואף שדו"ח פראוור המליץ בפירוש נגד כך). "לחברות שכותבות את המכרזים אין סנטימנטים לתחום כזה או אחר", אומרת נחשון גליק. "הן שותלות במכרז את עמודי התורה המקצועית ובזה זה נגמר".

נחשון גליק גם מתארת כי בוועדת המכרזים, שמכריעה מי ינצח במכרזים, לא יושבים מומחים מתחומי הרווחה, אלא "אנשים מתחום הכלכלה והמשפטים, שהמומחיות שלהם היא ניהול מכרזים". מה שמעלה את החשש כי כי מסביב לשולחן הדיונים שמכריעים מי ינהל את השירותים החברתיים, לא ניתן המשקל הראוי לצרכים המקצועיים, הייחודיים והרגישים של האוכלוסיות שעבורן הם נועדו.

"הממשלה דופקת את המגזר השלישי, ובקורונה במיוחד"

"הממשלה מתעמרת במגזר השלישי, היא מנוכרת לו ודופקת אותו לאורך כל הדרך, ותקופת הקורונה היא רק קצה הקרחון", אומר פרופ' הלל שמיד מהאוניברסיטה העברית, לשעבר דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית שהקים את המכון לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה, ועמד בראש ועדה ציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה. בפברואר הוא פרסם מאמר בכתב העת "Nonprofit Policy Forum", שבו בחן את יחסי הממשלה והחברה האזרחית בתקופת הקורונה, וטען כי המדינה חוטאת בהבנת היחסים הללו ותפקידם של המוסדות ללא כוונת רווח — ולכן היא העמיקה את הפגיעה בהם. במקום לחזק את הארגונים החברתיים בשנה החולפת, מתוך הבנה שהאוכלוסייה בכללותה נזקקת יותר לעזרה בגלל המשבר, המדינה קיצצה בתקציביהם משיקולי חסכון: 70% מתוך 164 ארגונים שנבדקו נאלצו לקצץ בשכר העובדים כבר בסגר הראשון, ו־55% מתוכם הוציאו עובדים לחל"ת. 89% מהארגונים הגדולים דיווחו על קיצוץ בתקציבים שקיבלו מהמדינה (נוסף על ירידה בתרומות שחוו 69% מהם) כבר במרץ 2020.

הבעיה, מבהיר שמיד בדוח, נובעת מחוסר אמון עמוק של המדינה במגזר השלישי. "פקידי המדינה יוצאים מתוך נקודת הנחה שמלכ"רים, בבסיסם, אינם יעילים או אפקטיביים, ולכן הם מסרבים להגדרת יעדים עמומים, ומתעקשים לקבוע יעדים על בסיס תוצאות מדידות ומספריות", כתב. "הם מצפים מהמלכ"רים לאמץ סגנון ניהול עסקי, בפרט ניהול כספי מסחרי וניהול סיכונים".

"צריך להבין", אומר חיים (שם בדוי), "הנערים שמגיעים מהרחוב הם נערים שמאבדים את האמון באנשי טיפול. המחשבה שיעזרו לי, נער שהתגלגל לזנות, כי זה עסק של מישהו שמרוויח מזה כסף היא בעייתית ולא הוגנת. גם ככה אותם נערים מרגישים כמו סחורה ברחוב שעוברת מיד ליד אז אני שואל אם זה הפתרון - להפוך גם את הטיפול בהם לביזנס?"

"המכרזים גורמים לזילות של השירותים החברתיים", אומר שמיד. "בשנת 2015 פורסם דוח פראוור שהניח יסודות לשכלול נושא המכרזים, אבל התוצאה בפועל היא שתעשיות של שירותים חברתיים עוברות למגזר הפרטי".

לדבריו, הוא התריע על כך אישית בפני מנכ"ל משרד הרווחה ואמר כי "ברגע שעמותה שעוסקת שנים בטיפול בנוער בסיכון או נוער שעוסק בזנות מפסידה לארגון מסחרי ללא ידע טיפולי בתחום, אנחנו מאבדים המון ידע מקצועי. אין ערבות או ביטחון שהמגזר הפרטי מספק שירותים טובים יותר מהמגזר השלישי. המכרזים כאילו פתוחים לכולם בשם עקרון השוויון, אבל בפועל אנחנו רואים שרגלי המגזר האזרחי נדחקות מהרבה שירותים חברתיים".

"הדוגמה הבולטת ביותר היא דנאל, ארגון שהפך לקונגלומרט שעוסק גם בטיפול בקשישים, גם בטיפולי עיניים וגם בילדי אומנה. כל הכבוד להם שהם התפתחו והנפיקו את החברה בבורסה, אבל הטענה של חוקרים כמוני היא שהכלכלה שלנו חייבת להיות מעורבת, שתהיה תחרות, כלומר שלצדה של החברה האזרחית יפעלו גם חברות פרטיות, אבל שלא נדחק החוצה את העמותות. בשנים האחרונות המגזר הפרטי השתלט על שוק הסיעוד, למשל בתחום הציוד הביתי לקשישים. כשחוק הסיעוד יצא, 70% מהשוק נשלט בידי ארגונים ללא כוונת רווח, ומאז היוצרות התהפכו והשוק נשלט בידי שירותים פרטיים. אפילו בתחום האומנה לילדים, שבעבר נחשב נושא רגיש שלא ניתן לעשות ממנו רווח, נכנסו חברות פרטיות. אתם יודעים איפה לא רואים את החברות הפרטיות? במרכזי היום לקשישים, כי בהם לא עושים רווחים. אז בתחום הזה יש סך הכל 4% חברות פרטיות שמחזיקות מרכזי יום לזקנים".

איך דוחקים את העמותות החוצה?

"מדדי היעילות הכלכלית והאיתנות הפיננסית במכרזים משחקים לידי המגזר הפרטי, והעמותות עוד לא השכילו להדביק את הפער. הן עדיין מתקשות למלא את הטפסים. המגזר השלישי בנוי ככה שרק 10% מהעמותות נחשבות גדולות, והן שולטות ב־90% מהתקציבים, בעוד יתר העמותות הן קטנות ובינוניות, נלחמות על חייהן ובטח לא יכולות להרשות לעצמן לקחת חברה פרטית שתמלא עבורן את טופסי המכרז, אז הן מפסידות".

למה שהמדינה תתעקש על יעילות כלכלית גם בנושאים כמו שיקום נערי רחוב?

"בבסיס של זה ישנה אידאולוגיה ניאו־ליברלית — הנחה שחברות פרטיות טובות יותר מארגונים ללא מטרות רווח, ולכן מגמת הדחיקה של רגלי החברה האזרחית מתחזקת".

הבעיה היא בעצם ההפרטה של השירותים החברתיים?

"לא. במצב של היום בטוח שלא כדאי לתת למדינה לנהל את השירותים הללו. הרי הממשלה לא מתפקדת, לא מקבלת החלטות ואין לנו תקציב. אז הממשלה לא צריכה לנהל, אבל היא כן צריכה להיות רגולטור — לקבוע מדיניות, סטנדרטים ובעיקר לפקח. אלא שגם הפיקוח הזה בעייתי כיום, כי פעמים רבות הוא טכני ולא מהותי. המפקח מגיע לשטח ולא יודע מה קורה, אז הוא מתעסק בשטויות ולא בהיבט המקצועי. הידע כיום נמצא בשטח ולא במטה של משרד הרווחה. העוצמות עברו לשדה. ואולי בגלל זה הם מנסים לעשות ברזים, כדי להחזיק בסמכויות".

על הנקודה הזאת יסכימו רוב המרואיינים: מכרזי משרד הרווחה משקפים ניתוק בין מקבלי ההחלטות למה שקורה בשטח. כפי שמיטיב לתאר זאת חיים, נער הרחוב שהשתקם בזכות הסיוע של עלם: "יש תחושה שמקבלי ההחלטות משקיעים אפס מחשבה בנערים ובנערות שזקוקים לעזרה, ובמקום זאת המחשבה שלהם היא עסקית נטו. צריך להבין שהנערים שמגיעים מהרחוב הם כאלה שאיבדו את האמון באנשי טיפול, הרי אם היו עוברים טיפול מוצלח, לא היו מגיעים לרחוב. המחשבה שיעזרו לי, נער שהתגלגל לזנות, רק כדי לייצר רווח כספי לעסק של מישהו היא בעייתית ולא הוגנת. במיוחד עבור אותם נערים שגם ככה מרגישים כמו סחורה ברחוב שעוברת מיד ליד".