ר

בקה ויטנברג היא עובדת ניקיון דרך חברת קבלן. היא בת 49, רווקה. בימים "היפים" שלפני פרוץ הקורונה היא השתכרה 5,000 שקל נטו. בתחילת המשבר, אי שם באמצע מארס, היא הוצאה לחל"ת כמו עוד מאות אלפי ישראלים, ומאז היא בבית. "אחרי חודשיים", היא מספרת, "מישהי שעובדת איתי התקשרה ושאלה אותי למה לא החזירו אותי לעבודה? רק אז קלטתי שכשפתחו את הקניונים החזירו כמעט את כולם, אבל לא אותי. התקשרתי למנהל העבודה ושאלתי למה לא הוחזרתי. הוא אמר לי לפנות לקבלן, ואמר שהמקום שבו אני בדרך כלל מנקה עדיין בשיפוצים, וזה יימשך עוד חודשיים. התקשרתי לקבלן, אבל הוא לא ענה לי. השארתי לו הודעות אבל הוא החליט להתעלם, להשאיר אותי באוויר. לא הקבלן, לא המנהל – אף אחד לא חוזר אליי. אף אחד לא אומר לי מה קורה, מתי אני חוזרת, אם אני בכלל חוזרת. בינתיים, אני מקבלת חל"ת עד סוף אוגוסט, אבל מה יהיה אחרי זה?".

שאלה טובה. דורית זבולוני, בת 42 מירושלים, נשואה ואם לשלוש בנות, עובדת במקצוע שעתידו לא ברור וחמור מכך: ההווה שלו פשוט לא קיים. "בעשרים השנים האחרונות עבדתי אך ורק בענף התיירות, מהן כעשר שנים כסוכנת נסיעות תיירות חו"ל", היא מספרת. "ב–10 במארס הוציאו אותי לחל"ת, ולפני שבועיים פוטרתי עקב מה שתואר בפניי, כמצבה הקשה של החברה. אני מחפשת עבודה, אבל אין כלום. כלום כלום. אין שום מתווה לענף שלנו, לא שומעים אותנו אפילו בתקשורת. ענף שגילגל מיליונים, אף אחד לא לוקח עליו אחריות. ללכת לישון באי ודאות כלכלית זה הכי קשה בעולם. גם למשרה של קופאית לא חזרו אליי. חוסר ודאות גורם לבן אדם להיות חרדתי, עצבני וזה בחופש הגדול עם כל הילדים בבית כשההוצאות רק גדלות והולכות. אני מרגישה שנתתי מהחיים שלי למדינה, עשיתי צבא, אני עובדת מגיל 16 ובחיים לא הייתי מובטלת – ופתאום לא סופרים אותי".

ממש בתחילת הבלאגן, אי שם בחודש מארס כשהמילה קורונה חדלה באופן רשמי להיות עוד שם של בירה חביבה, עדיין רווחה הדעה שהנגיף אינו "מפלה" – לטובה או לרעה. כולם חשופים להידבקות באותה המידה. לאחר מכן, כפי שפרסמנו בהרחבה בחודש מאי ב"שומרים" התברר שזה לא מדויק. כאשר בחנו את רשימת היישובים שבהם שיעור החולים הוא הגבוה ביותר מצאנו שרובם ככולם נטועים עמוק באשכולות התחתונים. כאשר בדקנו את היישובים העשירים ביותר באשכולות הלמ"ס, לעומת זאת, מצאנו כי נרשמה בהם תחלואת קורונה זניחה עד אפסית.

כעת, חמישה חודשים אל תוך המגיפה בישראל, בשיאו של הגל השני שלה, מתברר כי לא רק היישובים העניים פגיעים יותר למחלה, גם העובדים העניים, או בניסוח המעודן "עובדים ברמות הכנסה נמוכות", נפגעים מן הקורונה יותר מאשר העובדים ברמות ההכנסות הגבוהות יותר. הפעם לא מדובר בנתוני תחלואה, אלא בנתוני תעסוקה: ככל שעובד משתכר פחות כך פוחת הסיכוי שלו לשבור את מעגל החל"ת ולחזור לשוק העבודה.

את הביסוס לכך פרסם לא אחר מאשר בנק ישראל בהתבסס על נתוני הלמ"ס. בפרסום מה–6 ביולי – שבא על רקע החלטת הוועדה המוניטרית של הבנק להותיר את הריבית במשק ללא שינוי – בדק בנק ישראל את שיעור הפגיעה בעובדים המשתתפים בשוק התעסוקה, לפי רמות ההכנסה שלהם, על פני החודשים פברואר־מאי ומצא כי כל שעולים במעלה השכר, כך שיעור החוזרים לעבודה עולה גם הוא – ולהפך.

הנה כך, בפברואר, החודש שקדם לפרוץ משבר הקורונה, נתוני התעסוקה הן בחמישון העליון והחמישון התחתון היו כמעט זהים, עם מעל ל–95% מועסקים במשרה מלאה או חלקית, מתוך סך המשתתפים בשוק התעסוקה. באפריל, חודש השבר התעסוקתי הגדול, זינק אחוז הנעדרים זמנית מעבודה (חל"ת) בחמישון העליון מ–2% ל–22%, ובחמישון התחתון מ–4% ל–46%.

בחודש מאי, שבו כאמור המשק עשה צעדים של חזרה לשגרה, שיעור הנעדרים זמנית מעבודה בחמישון העליון ירד מאותם 22% אל ה–8%, בעוד שבחמישון התחתון הוא ירד מ–46% ל–26% בחל"ת – שיפור אבל עדיין פי שלושה יותר בלתי מועסקים באופן יחסי, לעומת החמישון העליון.

ראו טבלה מצורפת (למסדי הנתונים ולמצגת המלאה של בנק ישראל – ראו לינק).

לא רואים את האור

"ניתן למצוא הסברים לנתוני החזרה לעבודה גם במאפיינים של העובדים בעלי ההכנסות הנמוכות, אבל גם ואולי בעיקר במאפיינים של העבודות שלהם", אומרת ד"ר טלי קריסטל, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, שבודקת ביחד עם פרופ' מאיר יעיש החל מתחילת המשבר את הפגיעה בעובדים במשבר הקורונה. "לפי נתונים שאספנו על חודש אפריל, שבו המשבר היכה במלוא עוצמתו, נשים וצעירים נפגעו במיוחד, אבל העובדים שחוו את הפגיעה הכלכלית הקשה ביותר היו עובדים בשכר נמוך".

קריסטל, מגבה את הדברים בנתונים המתבססים על סקר אינטרנטי ארוך טווח שמבצעת חברת Panel4all, בקרב כ–2,000 עובדות ועובדים בגל הראשון במארס־אפריל ובימים אלה של הגל השני בקרב כ–1,600 מהם. (למחקר המלא, ראו בלינק).

שאלון הגל השני, מציינים החוקרים, כולל שאלות על מצב התעסוקה ואופי ההעסקה ביוני, ומצטרף לנתונים לפני משבר הקורונה (בשבוע הראשון של חודש מארס), ואל נתונים משיאו הראשון – בשבוע השלישי של אפריל. כפי שנתן לראות מן התרשים, ככל שעולים בעשירון כך גם עולה שיעור המועסקים אל מול הלא מועסקים והמופרשים לחל"ת.

"עובדים המועסקים במקומות עבודה קטנים, בהסדרי עבודה לא שגרתיים, ללא התאגדות באיגודי עובדים וללא שימוש במחשב במקום העבודה – נפגעו יותר במשבר הנוכחי", אומרת קריסטל. "האוכלוסיות המוחלשות נפגעו יותר במשבר הקורונה: נשים יותר מגברים, ערבים יותר מיהודים, צעירים ומבוגרים – יותר מאנשים בשנות השיא בעבודה. היה למעסיקים יותר קל להיפרד מהם, יותר קל לפגוע בזכויות שלהם".

מגמה דומה נרשמת גם בנתוני הגל השני. באמצע יולי 2020 פרסמו פרופ' יעיש וד"ר קריסטל ממצאים ראשוניים של הסקר בנוגע לנתוני יוני, וגם שם, מבחינת החמישון התחתון אין שינוי: נכנסו למשבר עם 20% בלבד במשרה מלאה ו–80% במשרה חלקית בחודש מארס, אבל מוצאים את עצמם עם 16% בלבד במשרה מלאה ביוני, 63% במשרה חלקית, 17% בחל"ת ו–4% לא מועסקים. זאת לעומת החמישון העליון שחזר לשיעור מועסקים של כ–90% ביוני, ממש כפי שנכנס למשבר, עם 5% במשרה חלקית, 3% בלבד בחל"ת ו–2% לא מועסקים. להלן התרשים:

הצצה לעתיד של שוק התעסוקה?

פרופ' גיא מונדלק, ראש החוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, אפילו לא מנסה להישמע מופתע: "מי שחלש יותר בשוק העבודה במצבי שגרה, יפגע יותר כששוק העבודה ידרדר למצב משברי. העובדים שמתקשים לחזור שייכים להגדרה שאני לא אוהב אך קיימת של הון אנושי נמוך. מדובר בדרך כלל באנשים עם רמת השכלה לא גבוהה, שעובדים בעבודות שקל להפריש מהן כוח אדם.

"מקום עבודה יעדיף להיפטר מעובדים שגיוס שלהם או של דומיהם מחדש לא יחייב אותו בהכשרה מקצועית יקרה או ארוכה. הרבה יותר קשה לפטר מהנדס הייטק, היחידי בחברה שמבין את הקוד של התוכנה, כי ביום החזרה לפעילות לא יהיה קל למצוא מישהו שיכנס לנעליים שלו. אבל, אם זה מוקדן שירות או מוכר בחנות, אפשר לפטר אותם בלי לדאוג לעניין ההכשרה במקרה שיעלה הצורך לגייס שוב".

פרופ' גיא מונדלק, ראש החוג ללימודי עבודה באונ' ת"א: "מקום עבודה יעדיף להיפטר מעובדים שגיוס שלהם או של דומיהם מחדש לא יחייב אותו בהכשרה מקצועית יקרה או ארוכה. אם זה מוקדן שירות או מוכר בחנות, אפשר לפטר אותם בלי לדאוג לעניין ההכשרה במקרה שיעלה הצורך לגייס שוב"

מהי ההשפעה של ארגוני עובדים בתקופה כזו?

"אין ספק שעובדים שמועסקים במקומות עבודה עם ארגוני עובדים חזקים, עם הסכם קיבוצי, נפגעים פחות. ועד עובדים יכול למתן את הפגיעה בעובדים ולדאוג להמשך הקשר בין מקום העבודה לעובד גם בתקופה משברית. לעומת זאת, עובדים שנמצאים מחוץ ללופ של ההסכם הקיבוצי, נשארים לגמרי לבד. זו קבוצה מאוד הטרוגנית, שכוללת בין השאר גם הרבה עובדים מההייטק, אבל גם עובדים רבים עם מיומנות מקצועית נמוכה. ברור שהאחרונים הם אלה שיפגעו הכי קשה".

לרשימת הקורבנות התעסוקתיים במשבר, אומר פרופ' מונדלק, יש להוסיף את "העובדים שנמצאים בפריפריה התעסוקתית של מקום העבודה. מדובר, למשל, על אנשים שמועסקים לתקופה קצובה, שהובאו כתגבור בתקופות טובות, לפעמים דרך חברות כוח אדם. ברגע שמתפתח משבר הם הראשונים שנפלטים החוצה, וברוב המקרים מדובר בעובדים בשכר נמוך. הם נפלטים מהעבודה בקצב של משהו כמו פי שלושה, בהשוואה לקצב הפליטה של עובדים סטנדרטיים".

ועוד לא דיברנו על "החשודים המיידיים", העובדים המוחלשים הקלאסיים שנפגעים בכל משבר.

"נכון. ההסבר על מי נפגע יותר בחזרה לעבודה, לא יהיה שלם כמובן בלי שנדבר על הקורלציה של שכר נמוך לנשים, חרדים, ערבים, מבוגרים מעל גיל 50, צעירים ובעלי מוגבלויות. זה קורה בגלל דפוסים של אפליה, אלה לא עובדים שמנהלים מסוימים רוצים בתקופה משברית. הם לא נתפסים כעובדים שייתנו במשבר כתף למקום העבודה 24/7 ויכולים לעשות הכול, ולכן הם ימצאו את דרכם החוצה".

דוח שירות התעסוקה לחודש מאי האחרון, כמו מהדהד את הדברים: בין היתר נמצא בו כי שיעור החזרה גבוה היה במקצועות רפואה ובריאות, חשבונאות וכספים, חוק ומשפט והוראה וחינוך. מאידך, המקצועות עם שיעור החזרה לעבודה הנמוכים ביותר היו תיירות ומלונאות, תוכן מדיה ובידור. ברמה היישובית נמצאו שלושה סוגים של ישובים הנמצאים בראש הערים עם שיעור דורשי העבודה הגבוה ביותר: ערים עם ריכוזים גדולים של חרדים וערבים, לצד העיר אילת שהסיבה במקרה שלה קשורה בפגיעה בענף התיירות. לדוח המלא, ראו לינק.

עם זאת, הן פרופ' מונדלק והן ד"ר קריסטל מסכימים כי המשבר הנוכחי נבדל מקודמיו במצבם הכלכלי של קורבנותיו. "המשברים הכלכליים העולמיים הקודמים, כמו משבר הדוט.קום בתחילת המילניום והמשבר הגדול ב–2008 פגעו בעובדים חזקים, בהייטק ובפיננסים – והם גם היו יחסית קצרי טווח", אומרת קריסטל. "זאת אומרת שבתוך שנתיים כבר לא ראינו את רוב ההשפעה שלהם. כיום, המשבר בפירוש פוגע בעובדים החלשים יותר, עם ההכנסות הנמוכות".

"כל הזמן מספרים לנו שכולנו שווים בפני הנגיף, אבל אנחנו לא שווים בפניו", מבהיר מונדלק. "בהיבט הבריאותי, כבר ברור שיש קשר בין מוקדי הדבקה למצב סוציו־אקונומי. זו אמנם לא זיקה של 100%, אבל אם נסתכל אילו שכונות נסגרו נראה שיש בהן צפיפות מגורים וקשר למצב סוציו־אקונומי נמוך. האנשים שגרים באזורים שנסגרו בדרך כלל צריכים גם להמשיך לנסוע באוטובוסים לעבודה, אחרת לא תהיה להם בכלל עבודה. מעבר לכך, הבטיחות שלהם בעבודה, רמת ההגנה מפני הידבקות, מקבלת פחות תשומת לב בהשוואה לעובדים בעלי שכר גבוה".

ד"ר טלי קריסטל, החוג לסוציולוגיה באונ' חיפה: "אחוזי האבטלה הגבוהים הולכים להישאר איתנו תקופה לא קצרה. המדינה צריכה למצוא אופק לעובדים, וכרגע האופק הזה לא קיים. אי הוודאות הזו פוגעת גם בצד הביקוש, כי עובד שלא יודע מה אתו יחשוב פעמיים על כל הוצאה, גם על קניית מזון בסופר"

ומה המצב מבחינה כלכלית?

"מבחינה כלכלית, ברור על אחת כמה וכמה שאנחנו לא שווים בפני הנגיף. עוד לא ראיתי דוח מחקר אחד מהופעת הקורונה שטוען אחרת. בכלל, המשבר הנוכחי מאפשר לנו הצצה, לא נעימה במיוחד, לעולם העבודה של העתיד, שבו לחלק לא מבוטל מהאנשים לא תהיה עבודה ויהיו מקצועות שילכו לאיבוד.

"אנחנו מקבלים פרוז'קטור לעתיד, איך תיראה החברה שלנו עם יותר מ–20% אבטלה. יכול להיות שזו תהיה השגרה שלנו בעוד 20 שנה, ולכן חשוב להתחיל להתכונן אליה כבר היום".

ככה זה כשאין אמון

אז מה המדינה יכולה לעשות? "המדינה מלכתחילה לא הייתה צריכה לאפשר למעסיקים להיפרד במהירות ובקלות רבה כל כך מעובדים", אומרת קריסטל. "אנחנו רואים ושומעים על כל מיני הסדרים במדינות אחרות, ששמרו על הקשר בין עובד למעביד במקום ישר לתת דמי אבטלה. היו מדינות שהעבירו את הכספים ישירות למעסיקים, כדי שישמרו על התעסוקה של העובדים, גם אם באופן חלקי.

"בישראל הלכו על חל"ת המוני, מה שרק עודד את המעסיקים להוציא מאות אלפי עובדים לחופשה, שרבים מהם לא יחזרו ממנה. אחוזי האבטלה הגבוהים הולכים להישאר איתנו תקופה לא קצרה. המדינה צריכה למצוא אופק לעובדים, וכרגע האופק הזה לא קיים. אי הוודאות הזו פוגעת גם בצד הביקוש, כי עובד שלא יודע מה אתו יחשוב פעמיים על כל הוצאה, גם על קניית מזון בסופר".

גם פרופ' מונדלק לא אופטימי במיוחד: "חלק מהבעיות כאן הן בעיות עומק של שוק העבודה, שאי אפשר לפתור אותן דווקא עכשיו, בתקופה משברית. יש פתרונות, אבל להערכתי פחות מסתכלים עליהם כיום. במשבר כמו היום עסקים רבים לא עושים את החשבון, האם נשמר השוויון בין גברים לנשים גם בפיטורים, או האם הם מצליחים לשמור על ייצוג הולם של בעלי מוגבלויות. אני יכול רק לשער, בהנחה פרועה, שבימים של מצוקה כלכלית אקוטית שיקולים כאלה נזנחים. בטוח שיש גם מעסיקים שאצלם זה אחרת ועדיין הנחת המחקר שלי היא שמי שנכנס מוחלש למשבר תעסוקתי וכלכלי, ימצא את עצמו במצב מוחלש ופגיע עוד יותר במשבר עצמו. אין סיבה שזה יהיה אחרת".

מה בנוגע לענפים שמתאפיינים בשכר נמוך – ושנפגעו קשה במשבר?

"בענפים כמו מלונאות ומסעדנות יש עובדים רבים בשכר נמוך. המדינה לא תוכל להשאיר בכוח עובדים בענף המלונאות, אם בתי מלון ייסגרו. מה שכן אפשר לעשות זה לעודד הסדרי חל"ת חלקי. זה פתרון שעלה בפני המדינה כבר כמה פעמים, גם מטעם חוקרים, גם מטעם ההסתדרות וארגוני המעסיקים – ונדחה פעם אחר פעם.

"אם יש לי, סליחה על ההטיה המגדרית, עשר חדרניות במלון, ואני נאלץ עקב הרעה במצב להעסיק רק שתיים, אז במקום לפטר שמונה אני יכול להעסיק את כל העשר, כל אחת יום בשבוע. כך, כשהמלון יתחיל להתאושש, כולם יהיו בעניינים וקשורים עדיין למקום העבודה. אנחנו הרי יודעים שמי שמצליח לשמור אפילו על רגל במקום העבודה, גם אם זו רגל רעועה וחלשה, יש לו סיכוי טוב יותר לחזור לעבודה תפקודית בסיום המשבר.

"הרעיון של חל"ת חלקי הוא שהעובד יקבל שכר על היקף המשרה שיבצע, והשלמה מסוימת בדמי אבטלה מהמדינה. זה ייצא פחות מהשכר שהיה לעובד קודם, כך שהוא כן נושא בנטל, אבל גם המעביד תורם את חלקו וגם המדינה משתתפת. זה מודל שקיים כיום ב–26 מתוך 37 מדינות ה־OECD".

בשלב זה מתבקשת השאלה: אז למה לא אצלנו? פרופ' מונדלק מכוון בתשובתו לנקודה קריטית: רמת האמון בין השלטון לאזרח – ולהיפך. "האוצר מתנהל כל הזמן מתוך חשש שירמו את המערכת", הוא אומר. "הם חוששים שמעסיקים יגידו שמישהו עובד 30% כדי שיקבל 70% אבטלה, בעוד שלמעשה הוא מועסק ב–50%. אלה חששות לגיטימיים. בכל מערכת של ביטחון סוציאלי קיים חשש שיהיו אנשים שינצלו את זה. אבל החשש שמוביל את המדינה כיום, שכל מה שאנשים חושבים זה איך למקסם את הקצבאות שלהם כך שיקבלו המון כסף בלי לעבוד – אני לא חושב שזה תיאור מדויק של מה שקורה בשטח".

איך אפשר להתמודד עם מצב שבו לשלטון אין אמון באזרחים?

"אין פתרונות קסם: בכל רגע נתון במערכת ביטחון סוציאלי, במערכת המיסוי ובמקומות העבודה יש רמה מסוימת של רמייה. השאלה היא איך מתייחסים לזה: גישה אחת אומרת שצריך לעשות את המקסימום בשביל שאף אחד לא ירמה. אז מטילים הרבה מגבלות, מאשרים להגיש בקשות ובודקים אותן לעומקן במשך חודשים עד שמאשרים אותן.

דורית זבולוני, סוכנת נסיעות: "אני מחפשת עבודה, אבל אין כלום. כלום כלום. אין שום מתווה לענף שלנו, לא שומעים אותנו אפילו בתקשורת. ענף שגילגל מיליונים, אף אחד לא לוקח עליו אחריות. ללכת לישון באי ודאות כלכלית זה הכי קשה בעולם. גם למשרה של קופאית לא חזרו אליי"

"גישה אחרת אומרת שעדיף להעלות את שיעור מימוש הזכויות לרמה המקסימלית, כך שהזכויות יגיעו לכל האנשים שזקוקים כיום לתמיכת המדינה, בלי שאף אחד ייפול בין הכיסאות של המערכת הבירוקרטית. השאלה היא באיזו גישה אתה ומה אתה מזהה כבעיה הכי משמעותית, שדורשת פתרון מיידי. אם מזהים שיש כרגע המוני אנשים שזקוקים לסיוע, יש מקום לשקול לפחות שינוי מדיניות".

בינתיים נראה שאין שינוי כיוון מהותי מצד האוצר.

"נכון. בעיצומו של המשבר באפריל אפילו ראינו ניסיון לבטל את ההגנה של נשים בהריון מפני פיטורים, בנימוק שצריך 'לייעל את המערכת'. אם מה שאתם מחפשים זה לייעל את המערכת, אז מצוין. אבל אם השאלה היא מה אנחנו עושים במשבר עם נשים בהריון, שהן גם כך חולייה חלשה בשוק העבודה. ואם אנחנו מבינים שנשים בהריון יספגו מכה הרבה יותר קשה בתקופת המשבר, כי אין מצב שאחרי חופשת הלידה הן יוכלו לחזור. אם אנחנו מבינים את כל זה, התשובה לא יכולה להיות לזרוק ברגעי משבר את דיני העבודה מהחלון".

מה כן אפשר לעשות?

"אפשר להתחיל ליישם גישות שיתנו למובטלים זכויות, כמו חל"ת חלקי או חיזוק ושיפור של מערך ההכשרות המקצועיות מטעם המדינה. עד היום המדינה התמקדה בעיקר במענקים, שזה צעד חד פעמי, שניתן להגדיר את תנאיו בכל פעם מחדש ואפילו רטרואקטיבית. מענקים משאירים את המדינה במצב של 'אנחנו עושים חסד עם נתיננו'. לעומת זאת, זכויות הן משהו שהאזרחים יכולים לממש ושהמדינה חייבת לתת. מענקים ניתנים עקב חרדות אובססיביות מרמייה, מתוך חשש עמוק שיהיו אזרחים שיצליחו לקבל הטבות שלא מגיעות להם. זכויות ניתנות מתוך דאגה וכבוד הדדיים. זה ההבדל".

"בואו תכשירו אותנו למה שצריך"

התחלנו עם מקרה אישי ונסיים עם אחד כזה. בת חן זוהר, בת 35 ורווקה מתל אביב, מסיימת בימים אלה חודש התראה מראש לפני פיטורים במחלקת האמנים של טדי, שלאחריו תהיה מובטלת. להודעת הפיטורים קדמה הוצאה לחל"ת כבר באמצע מארס, חזרה לעבודה בסוף מאי וסיבוב פרסה נוסף, עם תחילת הגל השני של הקורונה והדממת עולם התרבות בשנית. "בימים האחרונים", היא מספרת, "אחרי שקיבלתי הודעה סופית על הפיטורים, אני יושבת חזק על פייסבוק ומחפשת עבודה. אני רואה שם דווקא משרות יפות, אבל יש לדעתי אלפי קופצים על כל משרה. מעבר לכך, השכר המוצע על המשרות הפנויות הופחת מאוד, באופן שלא מכבד אנשים ולא מאפשר להם להתקיים בכבוד בחיים היקרים במדינת ישראל".

עם תחילת המשבר, בת חן זוהר, 35, קיבלה החלטה לחזור לחיות אצל הוריה, בבית שאן. "לא רציתי להגיע למצב שבו אני מסיימת אבטלה, אין לי עבודה ואין לי כסף. החלטתי לא לחכות לאף גורם ממשלתי שידאג לי. כל החברים שלי, כל החיים שלי בתל אביב, אבל לא הייתה לי ברירה"

עם תחילת המשבר, מספרת זוהר, היא קיבלה החלטה לחזור לחיות אצל הוריה, בבית שאן. "לא רציתי להגיע למצב שבו אני מסיימת אבטלה, אין לי עבודה ואין לי כסף. החלטתי לא לחכות לאף גורם ממשלתי שידאג לי. כל החברים שלי, כל החיים שלי בתל אביב, אבל לא הייתה לי ברירה. הענף שלי לצערי מת כרגע".

למה את מוותרת בקלות כזו על הסיוע מהמדינה?

"על ביטוח לאומי אני יודעת שכל דבר שהוא נותן מגיע עם המון כוכביות. כבר נכוותי מהם, אני מכירה אותם. אם יש לך אוטו אז לא מגיע לך, אם את ככה – לא מגיע לך. פתאום אחרי ארבעה חודשים של אבטלה הם יכולים להוריד לי את זה ל–3,000 שקל, מה אעשה עם סכום כזה? זה לא מספיק אפילו לשכר דירה".

בינתיים ראש הממשלה ושר האוצר הציגו תוכנית, שמעניקה דמי אבטלה מלאים לשכירים עד יוני 2021.

"אני ו–150 אלף העובדים האחרים באירועי התרבות לא רוצים לשבת בבית ולקבל דמי אבטלה. אנחנו לא המובטל בטיטו של שנות השמונים, אנחנו אנשים שרוצים לקום בבוקר לעבוד. אני לא רוצה לקבל אבטלה עד שנה הבאה. המטרה שלי היא לקום בבוקר ולעשות משהו עם עצמי, להיות מועילה.

"המצב הנוכחי יכול להימשך גם עוד שנתיים. אז מה, שנתיים לא תהיה כאן תרבות? שנתיים לא יהיו ברים ומכוני כושר? צריך איכשהו ללמוד לחיות עם המצב החדש, לא להרוג את כל מה שהיה כאן. אם היו מתייעצים איתנו, לא היינו מגיעים למצב הזה של כל כך הרבה מובטלים. המון חברים שלי, פרילנסרים, קיבלו מהמדינה 1,700 שקל מענק לעצמאים במשך ארבעה חודשים בלי עבודה. זו בושה וחרפה, זה מספיק בקושי לקנייה בסופר".

מה אפשר היה לעשות?

"אם הענף שלנו סגור להרבה זמן, בואו תכשירו אותנו למה שצריך. אולי עזרה לממשלה במוקדים, אולי עזרה למשטרה במוקדים, עזרה למד"א. תכשירו אותנו לסייע למערכות השונות לסיים את הגל הזה. התקשרתי ללשכת התעסוקה, אבל הטלפונים שם קרסו. למה לא מכשירים אותנו, מפוטרי התרבות, לענות לטלפונים שם ובביטוח לאומי? אנחנו רוצים לעזור בשיקום המשק. אני קוראת למעסיקים לא להסתכל רק על ניסיון קודם או השכלה. אנחנו, אנשי התרבות, באים עם פתרונות יצירתיים. זה היתרון שלנו".