כ

מדי יום גם בבוקר של ה–30 למאי יצא איאד אלחלאק, בן 32 על הספקטרום האוטיסטי, מביתו שבשכונת ואדי ג'וז במזרח ירושלים בדרך למרכז "אלווין" לאנשים עם מוגבלויות. לא רחוק משם, סמוך לשער האריות, ראו אותו שני שוטרי מג"ב שחשבו שהתנהגותו חשודה וקראו לו לעצור. אלחלאק נבהל והחל לברוח כשהשוטרים בעקבותיו תוך שהם יורים לעברו. כמה עשרות מטרים משם הבחין אלחלאק במדריכה שלו מהמרכז, ורדה מחמוד אבו חדיד, כשהיא תופסת מחסה מהירי בחדר אשפה, ורץ בעקבותיה. השוטרים דלקו אחריו אל תוך החדר ושם, למרות שלא היה חמוש ולמרות קריאותיה של המדריכה, ירה בו אחד מהם למוות.

מותו של אלחלאק העלה לדיון את הטיפול שמקבלים בעלי מוגבלויות במזרח ירושלים. האפלייה מסתבר אינה מסתכמת באלימות משטרתית ומקיפה כמעט את כל הגופים הרשמיים שאמורים לטפל בבעלי מוגבלויות. כך למשל לביטוח הלאומי, לאגף הרווחה בעירייה, למשרד הרווחה ואפילו ללמ"ס אין אפילו נתונים בסיסיים ביותר כמו מספרם של התלמידים במזרח העיר שסובלים ממוגבלויות, ואף לא רשימה כוללת של העמותות והמוסדות העוסקים בטיפול. חלק לא מבוטל מהמוגבלים במזרח העיר, מעריכים מומחים שהתראיינו לכתבה, כלל לא מטופלים במסגרות מקצועיות ומצבם אינו ידוע לרשויות. גם הפערים בתשתיות הקיימות לטיפול במוגבלים גדולים מאוד ואם לא די בכך, תושבי מזרח העיר מתלוננים על אפליה בכל שלבי הטיפול. נקודת אור בתמונה הקשה שמצטיירת כאן היא תוכנית לסגירת פערים במזרח העיר שאושרה ב–2017 והקלה על הזרמת תקציבים למוסדות חינוך בכלל ולחינוך המיוחד בפרט. ועדיין, מסייגים אנשי המקצוע, המצב כה קשה עד שייקח עוד שנים רבות עד שהפערים בין מזרח למערב העיר יתחילו להצטמצם.

עובד סוציאלי לכל 339 נזקקים

ביוני 2019, רגע לפני שסיים את תפקידו כמבקר המדינה, פרסם יוסף שפירא דו"ח חריף בנוגע להתנהלות המדינה במזרח ירושלים. "האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים חיה בעוני קשה וקיימים פערים עמוקים בכל תחומי החיים בינה ובין שאר תושבי העיר והמדינה. המענה של רשויות המדינה לתושבים הערבים במזרח ירושלים חלקי ביותר – הן אינן פועלות די על מנת לשפרו, ובמקרים מסוימים אף אינן מממשות את אחריותן על פי דין".

שפירא התייחס פרטנית לנושא הרווחה וכתב כי "במזרח ירושלים כולה קיים מחסור בעובדים סוציאליים, בלשכות רווחה ובשירותים המותאמים לילדים בסיכון, לאנשים עם מוגבלות ולקשישים. לתושבי מזרח העיר מוקצים רק כ–25% מהמשאבים של שירותי הרווחה בעיר, אף שהם כ–37% מתושבי העיר, וכ–61% מתושבי העיר העניים".

הבעיה רק מחמירה כאשר מדובר בבעלי מוגבלויות שכליות. כך למשל רק 9% ממספר האוטיסטים בישראל הם ערבים בעוד חלקם הכללי באוכלוסיה הוא כ–21%. המצב במזרח ירושלים מבחינת היכרות הרשויות עם בעלי המוגבלויות אינו שונה מהדוגמא הזאת ובמידה רבה של ודאות אפשר להעריך כי הוא אף חמור יותר. גורמים בכירים העוסקים בתחום, בביטוח לאומי ובעמותות במזרח העיר, מעריכים כי הפער בדיווח נובע מהעדר רצון של הרשויות לאתר ולאבחן בעלי מוגבלויות ערבים וגם מהבדלי תרבות. משפחות רבות במזרח ירושלים, הם מסבירים, מעדיפות לטפל בבית בבעלי המוגבלויות כדי להסתיר את מצבם ולהימנע מבושה וממסטיגמות חברתיות. כך או אחרת, גם אם העובדים הסוציאלים העמוסים בלשכות הבודדות שבמזרח העיר שומעים על בעל מוגבלות ספק אם יש להם את הזמן ואת הכלים כדי לקדם את תהליך האבחון וההכרה הרשמית. התוצאה, מוסיפים אותם הבכירים, היא שישנם עשרות רבות, אם לא מאות, של בעלי מוגבלויות מחוץ למסגרות.

אם שהעדיפה שלא להזדהות אפילו בשמה הפרטי מספרת שבתה חוותה אלימות בנופשון שבו שהתה. "פניתי למשטרה ואחר כך גם לרשויות אחרות. הסיפור הזה קרה ביולי 2019 אבל מאז לא קיבלתי שום מענה. אם זה היה קורה לילדים יהודים גם אז לא היו עונים? זו הפרוצדורה?"

הבעיה לא נעצרת שם ורק מחריפה בכל הנוגע לטיפול. בשל העדרם של נתונים איש אינו יודע כמה בעלי מוגבלויות שכליות אינם מטופלים אולם מספר העמותות המטפלות יכול להעיד על עומק הבעיה; במזרח ירושלים ישנן כחמש עמותות מוכרות הפועלות בתחום בהשוואה ל–74 כאלה במערב העיר. אם יחס הסובלים ממוגבלויות באוכלוסיה היהודית והערבית זהה, הרי שכדי לענות על הצרכים היו נדרשות במזרח העיר לא פחות מ–37 עמותות מטפלות.

אחת העמותות המטפלות היא "אלווין" שבה כאלף מטופלים מכל הגילאים וכ–400 עובדים. מנהל העמותה איסאם ג'מאל מתקשה שלא להזכיר את הריגת אלחלאק שלמד באלווין אולם שומר על טון יחסית מאופק. "זה לא מקרה נורמלי גם יחסית למצב בארץ אבל מצד שני, רק בחודשים האחרונים איבדנו בישראל שני אנשים עם צרכים מיוחדים. זה שהציבור לא מכיר את המקרים האלה לא אומר שהם לא התרחשו וחייבים להסיק מסקנות. במשרד לביטחון פנים יש מספיק אנשי מקצוע כדי לגבש תכניות להגנה על אנשים עם מוגבלות".

הפערים בין מזרח למערב בכל הנוגע לטיפול, הוא מוסיף, עצומים ונובעים מהזנחה היסטורית שתוצאותיה ימשיכו ללוות את העיר עוד תקופה ארוכה. "לדרג המקצועי בעירייה וברווחה יש את כל הכוונות והרצון לשינוי. כולם עובדים סוציאלים ומבינים את המשמעות, אבל זה לא העניין. העניין הוא שינוי מדיניות והקצאת המשאבים שנדרשים – קרקעות לבניית מוסדות, תמיכה ממשלתית ועוד. אבל ככל שזה חשוב השינוי צריך להתחיל בבדיקת צורכי התושבים במזרח ירושלים".

"אין אף פארק משחקים נגיש בכל מזרח העיר"

התקצוב למוסדות המטפלים מגיע משורה של גופים ממשלתיים והעירייה. חלק מהכספים מועברים ישירות למוסדות, אחרים מועברים דרך העירייה או מתקציבה, ודרך קרנות ייעודיות. בעבר היו פערים גדולים בין ההקצאות אולם מאז 2017 ותוכנית לצמצום פערים במזרח ירושלים התקציבים גדלו וכיום מוקצים לחינוך המיוחד במזרח העיר 34% מתקציבי החינוך המיוחד, לא רחוק מחלקם של הערבים מכלל האוכלוסייה בעיר שעומד על 37%. למוסדות יהודים שאינם חרדים מוקצים 50% מהתקציב הזה ולחרדים 16% לעומת חלקם באוכלוסיה שעומד על 25%.

מורה לחינוך מיוחד: "אין שיעורי ספורט, אין מחשבים ואין אינטרנט. כשצריך אני מלמדת עם הוטספוט שאני פותחת מהטלפון הפרטי שלי. הבניין ישן והכיתה צפופה מדי למספר הילדים שיושבים באותו חדר קטן שש־שבע שעות ביום. גם בחצר יש בעיות כי היא משותפת ליסודי ולתיכון. למה לילדים עם פיגור שכלי אין זמן חצר?"

אך חלוקת תקציב החינוך המיוחד מספקת תמונה חלקית מאוד של המצב כאשר הבעיות נובעות, כמו שאמר ג'מאל, מההזנחה ההיסטורית שבאה לידי ביטוי גם במספר המוסדות והעמותות המטפלות וגם בתנאים שמקבלים בעלי המוגבלויות. גם כאן אין נתונים השוואתיים אולם שורה של עדויות שנאספו מספרות את הסיפור. כך למשל מתארת את המצב אעידה (השם המלא שמור במערכת), מורה לחינוך מיוחד בבית הספר היסודי בבית חנינא שמעידה על עצמה שהיא אוהבת את עבודתה ואוהבת את תלמידיה. "התקציב לא מספיק לנו. אין כסף לכיתה חדשה, אין שיעורי ספורט, אין מחשבים ואין אינטרנט. כשצריך אני מלמדת עם הוטספוט שאני פותחת מהטלפון הפרטי שלי. הבניין ישן והכיתה צפופה מדי למספר הילדים שיושבים באותו חדר קטן שש־שבע שעות ביום. גם בחצר יש בעיות כי היא משותפת ליסודי ולתיכון. למה לילדים עם פיגור שכלי אין זמן חצר?". כשהיא נשאלת אם ההורים יכולים לעזור ולשפר במשהו את התנאים הללו, היא עונה עם ש"גם להורים צריך לעזור".

מעבר לתלונות על התשתיות הפיזיות הורים ומורים מספרים על קשיים במימוש הטבות בסיסיות שמגיעות לבעלי מוגבלויות שאותם הם רואים כאפליה. כך למשל רוואן, אם לילד בעל מוגבלויות מספרת על טרטורים ביורוקרטיים אינסופיים. "התורים שלנו למומחים מוגבלים למרכזים רפואיים מסוימים שמיועדים לערבים. את התרופות שהבן שלי מקבל צריך לאשר מחדש כל שנה למרות שמצבו מוכר וידוע. ויש ביורוקרטיה קשה סביב החלפה של כיסא גלגלים לגודל שיתאים לו". הדברים הללו, היא מוסיפה, מקשים מאוד על המשפחה עוד לפני הבעיות הסביבתיות כמו למשל העובדה שאין ולו אף פארק משחקים נגיש אחד בכל מזרח העיר.

טענה אחרת שעלתה היא אפליה בכל הנוגע לטיפול באלימות כלפי ילדים עם מוגבלויות. אם שהעדיפה שלא להזדהות אפילו בשמה הפרטי מספרת שבתה חוותה אלימות בנופשון שבו שהתה. "פניתי למשטרה ואחר כך גם לרשויות אחרות. הסיפור הזה קרה ביולי 2019 אבל מאז לא קיבלתי שום מענה. אם זה היה קורה לילדים יהודים גם אז לא היו עונים? זו הפרוצדורה?".

מורים ומנהלים אומרים שמאז אישור התוכנית לצמצום פערים ב–2017 אכן קל יותר לקבל תקציבים עבור החינוך המיוחד, אך שיידרשו עוד שנים רבות עד שהפערים הקיימים יתחילו להיסגר. עד אז, הם אומרים, בעלי המוגבלויות ימשיכו לסבול מההזנחה ההיסטורית. חבל, הם מסכמים, שהנושא עולה לדיון ציבורי רק כאשר מתרחשת טרגדיה קשה כמו המקרה של איאד אלחאלק

המפגש בין האוכלוסייה הערבית לרשויות הישראליות הוא עניין מורכב ובעייתי שיוצר בעיות משלו. רכזת הורים בבית ספר לחינוך מיוחד במזרח העיר מעריכה שהקושי המרכזי היא השפה. "אנשים צריכים לפנות לעורכי דין ולשלם הרבה כסף כדי שימלאו להם טפסים רק כי הם לא יודעים את השפה. זאת אוכלוסייה שהיא ענייה מאוד ואין לה את היכולת לשלם ולכן לפעמים היא פשוט מוותרת. עד לא מזמן היה רק מרכז מיצוי זכויות אחד בשועפט, שהיה בו מנהל אחד והשאר היו סטודנטים שקיבלו מלגות. מרכז אחד לא יכול לכסות את כל מזרח ירושלים. השנה נפתחו עוד שני סניפים".

בעיה אחרת, היא מספרת, נובעת מחוסר אמון של האוכלוסייה בממסד ובחשש מחשיפת מידע אישי. "יש מנהל קהילתי באחת השכונות הערביות שהתושבים מכירים בתור עמותה, אבל כשראיינתי אותם גיליתי שזה מנהל קהילתי. הם לא מגלים שזה מנהל קהילתי כדי שאנשים ישתפו איתם פעולה".

כשהם מתבקשים להעריך מה יקרה בהמשך חלק מהמרואיינים לכתבה דווקא מביעים אופטימיות זהירה שכן מאז 2017 ואישורה של התוכנית לצמצום פערים חברתיים וכלכליים חל שינוי לטובה במיוחד במקומות שבהם טופלו התשתיות. כך למשל מספרת אם לילד בן שלוש על הספקטרום האוטיסטי שלומד בגן 'רנד' לחינוך מיוחד: "המדינה והעירייה בסדר, הגן מעולה והילד שמח שם. הם תשעה ילדים בכיתה ויש הרבה מורים שמטפלים בהם". הבעיות היא מוסיפה נובעות ממקומות אחרים. אב המשפחה נמצא בחו"ל בשל טיפול רפואי מורכב שהוא עובר, "והקצבה של ביטוח לאומי למשפחה לא מספיקה לכל ההוצאות בבית, חשמל, מים ואוכל".

מורים ומנהלים מוסיפים שאכן קל יותר לקבל תקציבים עבור החינוך המיוחד אך שיידרשו עוד שנים רבות עד שהפערים הקיימים יתחילו להיסגר. עד אז, הם אומרים, בעלי המוגבלויות ימשיכו לסבול מההזנחה ההיסטורית. חבל, הם מסכמים, שהנושא עולה לדיון ציבורי רק כאשר מתרחשת טרגדיה קשה כמו המקרה של איאד אלחאלק.

המוסד לביטוח לאומי ומשרד הרווחה בחרו שלא להגיב לכתבה והפנו את שומרים לעיריית ירושלים. מהעיריה לא התקבלה תגובה כלל. אם וכאשר תגיע היא תתווסף לכתבה.