את הטרגדיה של בני משפחת קפשיטר אי אפשר היה לנסח באופן מזוויע יותר. בשבת הארורה של ה-7 באוקטובר בני המשפחה, האב יגבני (ז'ניה), 36, האם דינה, 34, ושני ילדיהם הקטנים אלין בת ה-8 ואיתן בן ה-5, היו בדרכם חזרה מקמפינג באזור אשקלון לביתם שבבאר שבע, כאשר נתקלו במחבלי חמאס, שריססו את מכוניתם בצרורות ורצחו את כולם. האימה לא עצרה שם. הליך הזיהוי של בני המשפחה ארך זמן ממושך והסתיים בארבעה מועדים שונים, מצב שהכתיב גם את קיומן של לוויות נפרדות. "משפחה שלמה נמחקה", אומרת בעצב יאנה פסטרנק, חברה ותיקה של המשפחה. "דינה – ירו לה בראש. אי אפשר היה לזהות את הפנים שלה. את הבן הקטן זיהה הסבא", וגופתה של אלין הקטנה אותרה רק לאחר שהוגדרה נעדרת.  

אפשר היה לקוות שבני המשפחה לפחות יקבלו את הכבוד האחרון המגיע להם אולם עוגמת נפש כבדה נוספת עמדה בפתח. למשפחה והחברים נודע כי ארבעת בני המשפחה לא יוכלו להיקבר זה לצד זה בבית העלמין בדימונה, כיוון שהאב ז'ניה לא נחשב ליהודי מבחינת החברה קדישא (אביו יהודי ולא אמו). בעל כורחה נאלצה המשפחה להסכים לכך שכל הארבעה ייקברו מחוץ לגדר בית הקברות, וכך נוספה לזעזוע העמוק מהרצח ומהאובדן, גם תחושת השפלה צורבת. 

"ז'ניה היה מספיק יהודי בשביל שירצחו אותו, אבל לא מספיק יהודי כדי להיקבר בתוך בית הקברות", אומרת פסטרנק. זה היה לא נעים, שצריך לקבור משפחה שלמה מחוץ לגדר". 

ז'ניה ודינה קפשיטר עלו ארצה בשנות התשעים, והתגוררו בישראל במשך יותר משלושה עשורים. דינה הייתה יהודייה על פי ההלכה, וכמוה גם ילדיהם, אך ז'ניה – כמו יהודים רבים שעלו ממדינות חבר העמים לשעבר, היה יהודי מצד אביו בלבד כאמור. בברית המועצות, מספיק היה להיוולד לאב ואפילו לסב יהודי כדי להיחשב יהודי, אבל בישראל לא, וכך קברי המשפחה, מכוסים בפרחים ובצעצועי ילדים, שוכנים כעת זה לצד זה מחוץ לגדר.

"ניסינו להסביר לרבנים האחראים על בית הקברות שז'ניה שירת בצבא, שהוא נתן למדינה הכול, ושאבא שלו היה יהודי, אבל זה לא עזר", אומרת פסטרנק. "הם לא הקשיבו. מבחינתם הוא לא יהודי וזהו. עצוב להגיד, אבל זה לא הפתיע אותי. המדינה עיוורת לגמרי לבעיות האלה".

מיכאל פליוורט, פרשן פוליטי המתמחה במזרח אירופה, ובעצמו יליד גיאורגיה שעלה ארצה, מוסיף כי לא מדובר אמנם בבעיה חדשה, אבל כן בכזאת שאירועי ה-7 באוקטובר החריפה ויצרה מצבי אבסורד כמו זה של בני משפחת קפשיטר. "אנשים לעתים קרובות מתביישים לדבר על הבעיה הזאת ולספר שקרובי משפחה שלהם נקברו מחוץ לגדר", הוא אומר בשיחה עם שומרים. "רוב האנשים שאיבדו בן, בת או אח החליטו שזה לא הנושא המרכזי שהם רוצים לעסוק בו. יש להם אבל להתמודד עמו". יחד עם זאת, אחרי למעלה מחמישה חודשים לפרוץ המלחמה, יותר ויותר קולות מבקשים להישמע ולגנות את מנהג הקבורה המשפיל הזה.

"ניסינו להסביר לרבנים האחראים על בית הקברות שז'ניה שירת בצבא, שהוא נתן למדינה הכול, ושאבא שלו היה יהודי, אבל זה לא עזר. הם לא הקשיבו. מבחינתם הוא לא יהודי וזהו"

 הצבא כבר התעשת, המדינה לא

בצבא הנוהל הפסול הזה עבר מן העולם, אבל לא מאוד מזמן וכמובן רק אחרי סקנדל. זה קרה ב-2016, כאשר שר הביטחון דאז בוגי יעלון חתם על תקנה ולפיה תיפסק קבורתם של חיילים שיהדותם מוטלת בספק בחלקות נפרדות בבתי העלמין הצבאיים. זאת בעקבות סערה ציבורית, שהתחוללה שלוש שנים קודם לכן, כאשר הרמטכ"ל דאז בני גנץ הגיע לבית העלמין הצבאי בהר הרצל לטקס זיכרון, אך דילג על קברו של הלוחם יבגני טולוצ'קו, שעלה ארצה מאוקראינה כשהיה בן שש, היה החלל האחרון אז, אבל נקבר בחלקה נפרדת. 

כעת, ולאחר ה-7 באוקטובר, ישראלים יוצאי מדינות חבר העמים לשעבר תובעים שינוי חקיקתי מקיף. "לא רק דוברי הרוסית זקוקים לפתרון אלא החברה בכללותה", אומר פליוורט ומדגיש את האפליה וההשפלה רבת השנים מצד הממסד הרבני. "במובן הכי מעשי, לא נהיה עַם עד שנפתור את העניין הזה". 

"בעוד שהקברים 'בצד היהודי' פונים לירושלים, הקברים 'הלא-יהודים' פונים בכיוון ההפוך"

אנשי "לובי המיליון", עמותה המייצגת את יוצאי מדינות חבר העמים לשעבר בישראל, ניסו להעלות את הנושא בכנסת אחרי ה-7 באוקטובר, אולם ללא הצלחה כפי שמספרת מנכ"לית העמותה אלקס ריף. הממשלה, לדבריה, אינה פתוחה לדיון בנושא, כאשר גם חברי הכנסת מטעם הליכוד, "מבינים כנראה את הבעיה ומסכימים שצריך לעשות משהו, אבל לא רוצים לעבוד עם 'לובי המיליון' כדי לטפל בזה. בקואליציה יש רק דובר רוסית אחד, יולי אדלשטיין, ואיתו אין טעם לדבר, כי מתוקף תפקידו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון הוא עוסק בעיקר בתחומים אחרים. וכך נושאים שקרובים ללבם של דוברי הרוסית נשארים בלי טיפול". 

באופוזיציה המצב שונה. בשיחות עם שומרים, חברי כנסת יוצאי חבר העמים לשעבר ממפלגות דוגמת יש עתיד וישראל ביתנו הביעו תמיכה בשינוי חקיקתי. ח"כ טטאינה מזרסקי (יש עתיד) אף דנה בהצעת "לובי המיליון" עם השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי (ש"ס), אך ללא תוצאות. אנשי העמותה לא מופתעים מכך ומציינים כי המפלגות החרדיות בקואליציה הביעו בעבר עניין בצמצום תחולתו של חוק השבות, כך שיחול רק על מי שלפחות אחד מהוריו יהודי (ולא רק אחד מסביהם או סבתותיהם). צמצום "סעיף הנכד", אף הוכנס להסכמים הקואליציוניים בין הליכוד ליהדות התורה (סעיף 126) ואם יאושר יהיה בעל השפעה על אלפים רבים בעיקר ממדינות חבר העמים לשעבר.

"אנחנו חיים במדינה הזאת, יש לנו אזרחות, קיבלו אותנו כאן ואנחנו לא שונים מאחרים שגם הם ישראלים", אומרת אולגה, אמה של אלינה. "יש לנו את אותה המדינה, וזה לא הוגן לקבור מישהו מחוץ לגדר. לא צריכה להיות הפרדה"

"לילדה שלי לא  הייתה מדינה אחרת"

אלינה פלחטי, בת 21 בהירצחה, נולדה במובלעה הרוסית קלינינגרד ובגיל שלוש עלתה ארצה עם משפחתה. ב-7 באוקטובר הייתה אלינה בפסטיבל נובה עם בן זוגה יוני. הם שתו, רקדו ונהנו כתמיד, עד שנפתחו שערי הגיהינום ושניהם נרצחו באכזריות. אלינה נחשבה תחילה כנעדרת ורק כעבור כשלושה שבועות נמצאה גופתה השרופה מתחת לאמבולנס. המשפחה שייחלה לבשורות טובות קיבלה רק שקית קטנה עם שאריות מתכשיטיה של אלינה. על קברה נקבעה מצבה ועליה שמה ברוסית ובעברית לצד תמונתה כנערה שחתול על כתפה. בסרטון שפורסם לאחר מותה והפך למעין צוואה לא כתובה, אלינה מביטה במצלמה ואומרת, "שלום, אז אני רוצה לספר כך את הסיפור חיים שלי. אני פה בשבילכם באהבה. אני מאמינה באלוהים, אני מאמינה בעולם".

אלינה סיימה את שירותה הצבאי זמן לא רב לפני מותה. היא  הייתה בעיצומו של תהליך גיור, אולם את החברה קדישא זה לא עניין והיא לא הסכימה לקבור אותה בבית העלמין בבית שאן. ההלוויה, שנערכה מחוץ לגדר, הייתה קצרה מאוד. אמה, אולגה, התעלפה במהלכה ופונתה באמבולנס. חברתה של אלינה, חגית, מספרת שהחברים שהגיעו מרחבי הארץ, נשארו ליד הקבר גם בתום הטקס הקצר.הם ישבו על האדמה, האזינו לשירים ישראליים שאלינה אהבה ועישנו "סיגריה אחרונה עם אלינה". 

האם אולגה, מדברת בתערובת של רוסית ועברית, והעצב ניכר בדבריה. "זה לא בסדר", היא אומרת לשומרים. "אנחנו חיים במדינה הזאת, יש לנו אזרחות, קיבלו אותנו כאן ואנחנו לא שונים מאחרים שגם הם ישראלים. לילדה שלי לא  הייתה מדינה אחרת. יש לנו את אותה המדינה, וזה לא הוגן לקבור מישהו מחוץ לגדר. לא צריכה להיות הפרדה".

אם לא די היה בהשפלה הזו, הרבנים בבית העלמין אף נזפו במשפחה על האופן שבו ניהלו את הלוויה. "הם אמרו לבן הבכור שלי (האח איליה שהשלים את תהליך הגיור שלו כהלכה), שהיה צריך לסרב לומר קדיש לאחותו בהלוויה", מספרת אולגה. "מצד אחד אתם קובעים שצריך לקבור את הבת שלי מחוץ לגדר, ומצד שני אתם אומרים לבן שלי, שהיה בשוק מוחלט, מה הוא אמור להגיד".

אולגה מספרת, כי אנשי חברה קדישא הפעילו עליה לחץ אפילו בנוגע לעיצוב המצבה. "הם ניסו להסביר לי שאנשים דתיים יבואו בלילה וישברו את המצבה של הבת שלי, כי יש עליה תמונה. כאילו לא הספיק כל מה שכבר עברתי", היא בוכה. ברוסיה נציין, נהוג להציב מצבות ועליהן תמונות של הנפטרים.

לאחר הלוויה יצר עם אולגה רב מן המועצה הדתית, התנצל והבטיח שהגדר החוצצת בין קברה של אלינה לבין בית העלמין תוסר (בפועל היא לא הוסרה אלא הוקטנה). מבחינתה של ריף, מנכ"לית "לובי המיליון", ההתנצלות חסרת משמעות. "עדיין יש חומה שחוצה את בית הקברות, וברור שלא מדובר באותו חלק של בית הקברות. חוץ מזה, בעוד שהקברים 'בצד היהודי' פונים לירושלים, הקברים 'הלא-יהודים' פונים בכיוון ההפוך".

"שמעתי שהרב הראשי הספרדי יצחק יוסף אמר, שאם ידרשו מדתיים להתגייס לצבא הם יעזבו את הארץ", אומרת אולגה. "אני רוצה שאנשים יחשבו על זה. הילדים שלנו לא הציבו תנאי לאף אחד. הם לא התבדלו בשום צורה"

"ז'ניה שירת בצבא כי הוא היה יהודי"

אפליה במותם מן הסוג שאלינה פלחטי ז"ל ובני משפחת קפשיטר זכרם לברכה, נתקלו בה מסבה ליוצאי חבר העמים קושי רב, במיוחד על רקע המלחמה שבה שגבתה חיים רבים בקרב העולים. "אם הבת שלי לא  הייתה מתה ביום ההוא, שלושה ימים אחרי זה היא כבר  הייתה נלחמת עם היחידה שלה", אומרת אולגה. "ואם היא הייתה נהרגת בזמן שירות מילואים, אף אחד אפילו לא היה מעלה את השאלה איפה היא אמורה להיקבר". יאנה פסטרנק, חברת משפחת קפשיטר, מתוסכלת גם היא. "ז'ניה שירת בצבא כי הוא היה יהודי. למה הוא נחשב יהודי בעיני המדינה ששולחת אותו להילחם בשביל העם שלנו, אבל הוא לא מספיק יהודי בשבילה כשהיא צריכה להעניק לו כבוד אחרון להיקבר? זה מאוד מקומם".

פליוורט מוסיף כי מאז ה-7 באוקטובר נהרגו שישה חיילים בודדים שהשתתפו בתוכנית נעל"ה ("נוער עולה לפני הורים"). "כשדוברי רוסית מגיעים לישראל, הם מנסים להשתלב בחברה באופן מלא", הוא מספר. "הם מתים למען המדינה, ובכל זאת יש כאלה שחושבים שזה לא מספיק בשביל להכיר בהם כשווים, התוצאה היא משבר. אנשים מתחילים לתהות אם ההחלטה לעלות לישראל הייתה ההחלטה הנכונה". 

"הם מתים למען המדינה, ובכל זאת יש כאלה שחושבים שזה לא מספיק בשביל להכיר בהם כשווים, התוצאה היא משבר"

בוגרי תוכנית נעל"ה שנהרגו במלחמה, אמנם נקברו בבתי העלמין הצבאיים, פועל יוצא של הנוהל הצבאי ששונה, אך בני משפחתם נתקלים גם בבעיות אחרות. כך למשל, אמו של חייל בודד מקזחסטן שמת בעזה, שבעצמה אינה יהודייה ואינה בעלת אזרחות ישראלית, התקשתה לממן את שהותה בארץ בשבועות שלאחר הלוויה. היא עדיין ממתינה לסיוע ממשלתי שטרם הגיע. הרב הרפורמי גרגורי קוטלר מסביר בשיחה עם שומרים, כי "לעולים יש לפעמים משפחות קטנות מאוד. אין להם מעגל רחב של תמיכה חברתית, וזה מקשה עליהם מאוד".

לתסכול הרב של העולים מתווספת העובדה שאלה שמתיימרים לקבוע מי יהודי, אינם משרתים לרוב בצבא ואינם נושאים בנטל כמו יוצאי חבר העמים. "שמעתי שהרב הראשי הספרדי יצחק יוסף אמר, שאם ידרשו מדתיים להתגייס לצבא הם יעזבו את הארץ", אומרת אולגה. "אני רוצה שאנשים יחשבו על זה. הילדים שלנו לא הציבו תנאי לאף אחד. הם לא התבדלו בשום צורה. אנחנו צריכים לחשוב מה זה אומר מבחינת היחס אלינו, ומבחינת היחס אל הילדים המתים שלנו". 

‍שומרים העביר למשרד הדתות בקשת תגובה מפורטת. המשרד בחר שלא להתייחס למקרים ולתחושות שמתוארים בכתבה ובמקום מסר את התגובה הבאה: ״מעולם לא הייתה אפילו לא תלונה אחת של אף משפחה חוץ מהמקרה של בית שאן. גם שם הכל היה בתיאום עם המשפחה באופן מלא ורק שבועיים לאחר הקבורה מישהו ניסה לעשות סיפור שבסוף התגלה שהכל בסדר. צר לנו שמנסים לקחת עבודת קודש של המשרד ולנסות לפגוע במאות אנשים ללא שום סיבה והכל בשם אנשים צרים ורעים".