הסרטונים שהציפו את הרשתות החברתיות בשבת, במקביל לתקיפת החמאס, תיווכו ללא פילטרים את המציאות האכזרית בשטח. מי שצפה בהם בחיפוש אחר מידע שהתקשורת הממוסדת לא פרסמה, התקשה להירגע מהמראות, בעיקר מצילומי האזרחים שנחטפו לעזה בידי ארגוני הטרור. כשאני משקפת לד"ר מורן בודס, מרצה בכיר בחוג לניהול מצבי חירום ואסון בביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטת ת"א, את התחושות הקשות מהצפייה הזו, לצד חוסר היכולת להתנתק ממנה, הוא מבין היטב על מה אני מדברת. 

"ב-2014 במהלך צוק איתן, בדקנו אם הצפייה בשידורים הבלתי פוסקים של החדשות מזיקה לאנשים וגילינו שכן", אומר בודס שחוקר את חוסן האוכלוסייה במצבי אסון. "אנשים דיווחו שהם מוצאים את דיווחי החדשות מעיקים ומטרידים. הם רצו שיחזירו את לוח השידורים לקדמותו ובאותה נשימה אמרו שהם לא מסוגלים לסגור את הטלוויזיה, שהם מכורים לקבלת החדשות, ושיש להם 'פומו', פחד מלהפסיד משהו, אם יתנתקו מהמסך. זו פסיכופתולוגיה לאיזה כיוון שלא תסתכלי; אם את מכבה את הטלוויזיה, את מרגישה שחוסר הוודאות יהרוג אותך, ואם את צופה, החשיפה לתכנים תפגע בך. אנחנו קהל שבוי של מדינה בפוסט טראומה". 

"תמונות של מחבלים שכובשים ישוב ובמיוחד תמונות של אנשים שנחטפים לרצועת עזה, זה כבר איום חודרני בצורה בלתי רגילה, שהרבה אנשים מתקשים להכיל"

בפרט שאנחנו באיום שמרגיש קיומי - מחבלים שנכנסים לבית ומשתלטים על ישוב, ולא טילים שההתגוננות מהם יותר פשוטה

"אנשים למדו להתמודד עם איום הרקטות. הם יודעים שאם ישמעו להנחיות וישהו במרחב מוגן, רוב הסיכויים שיצאו מזה. אבל תמונות של מחבלים שכובשים ישוב ובמיוחד תמונות של אנשים שנחטפים לרצועת עזה, זה כבר איום חודרני בצורה בלתי רגילה, שהרבה אנשים מתקשים להכיל. בפרט סרטונים שאינם ערוכים, שמראים רגעים קשים. את רואה משפחות כמוך ונורא קל לשים את עצמך במקומן. זו בעיה". 

למה בעיה? שאני מודעת למציאות הקשה? מפגינה אמפתיה? 

"מצד אחד יש פה אמפתיה מטורפת, שזה מבורך, כי אנחנו לא רוצים שתחיה פה חבורת זומבים, שתהיה אדישה אחד לשני. מצד שני זה הופך את האיום לחודרני בצורה שאי אפשר לשאת. כשאת שמה את עצמך בנעלי האנשים האלה, את חווה בזעיר אנפין את מה שהם חווים. ואם אין מנגנונים שיגידו לך שזה לא באמת קורה לך. את תלכי ותשגעי". 

יש למצבים האלה התייחסות בספרות המחקרית?

"אני מרגיש כמו הסנדלר שהולך יחף, כי זה אירוע שגם לי, כחוקר מצבי אסון ביום-יום, הוא חדש. אבל כן יש התייחסות לזה סביב פיגועי ה-11 בספטמבר. זוכרת את האנשים שהתמודדו עם ההחלטה הנוראית: להישרף למוות בתוך הבניין או לקפוץ למותם הבטוח?". 

כמו התמונה המפורסמת של ה-falling man, האיש שבחר לקפוץ אל מותו?

"בדיוק, זו תמונה שנחוות באופן מאוד אישי. הרבה נחקרים, גם כאלה שגרים אלפי קילומטרים משם, הרגישו כאילו הם היו שם, באותו הרגע. במלחמה הזו, אנחנו עושים את הדבר. אדם עם חוסן נפשי גבוה יזדעזע אבל זה לא ישאיר עליו חותם לשנים. לעומת זאת לילד או למבוגר עם חוסן נמוך יותר, זה פוסט טראומה לכל החיים". 

התקשורת הממוסדת חסכה מאיתנו את רובם המכריע של הסרטים. אולי אנחנו דווקא צריכים לדעת?

"התקשורת מבינה את האחריות שיש לה בתיווך. שדרים אומרים, 'אנחנו מודעים לסרטונים, ובוחרים במודע שלא לשדר אותם, כי זה לא נכון', הריסון העצמי הזה מבורך, וכדאי שגם הצופים יגלו ריסון עצמי. יווסתו את צריכת החדשות, יתאווררו כשהם מרגישים שזה יותר מדי, ובטח שלא ישתפו סרטונים עם מראות קשות. אין סיבה שמשפחות יראו את יקיריהן בצורה כזאת". 

משה אור, שחיפש את אחיו אבינתן וחברתו נועה ארגמני, גילה אותם מובלים לעזה באמצעות סרטון כזה, והתראיין על כך בתקשורת. גם משפחת ארגמני הרשתה לפרסם צילומים שלה כדי להעלות את המודעות לחטיפה.

"אם זה מה שהם רוצים, יש להם את מלוא הלגיטימציה, אבל בואו לא נחליט בשביל כולם. יש משפחות עם חוסן מנטלי פחות גבוה, וזה עלול לצלק אותן לשארית חייהם. מי שמחפש סרטונים, כבר ימצא דרך להגיע אליהם באופן יזום". 

"התקשורת מבינה את האחריות שיש לה בתיווך. שדרים אומרים, 'אנחנו מודעים לסרטונים, ובוחרים במודע שלא לשדר אותם, כי זה לא נכון', הריסון העצמי הזה מבורך, וכדאי שגם הצופים יגלו ריסון עצמי. יווסתו את צריכת החדשות, יתאווררו כשהם מרגישים שזה יותר מדי, ובטח שלא ישתפו סרטונים עם מראות קשות"

"אומה ללא מורל לאומי, לא יכולה להילחם"

שתיקתם של שרי הממשלה שנאלמו דום ביומיים שלאחר התקפת חמאס פחות מטרידה את בודס, שחוקר את השפעת ההסברה על התנהגות הציבור בזמן אסון. "השתיקה הזו מתגמדת בהשוואה ליתר המחדלים", הוא אומר. "ברור שזה לא טוב. כשמתרחש איום קיומי, אנשים נושאים עיניים כלפי מעלה. הם רוצים תשובה מהגורמים המוסמכים. אם אלה שותקים, החלל מתמלא במידע שיפיצו אחרים. חשוב שדובר צה"ל וההנהגה יעדכנו את הציבור, ואם הם לא יודעים, שיצאו ויגידו, אנחנו לא יודעים. זה לא נעים לשמוע, אבל לפחות זה הגון וישר, ונותן תחושה שלא משקרים". 

אתה רואה היום מנהיג שיגיד אני לא יודע מה קורה?

"היום פחות וחבל. לומר אני לא יודע, כשאתה בתוך האירוע, זו לא בושה. במלחמה יש ערפל קרב". 

אולי צריך כעת דמות כמו נחמן שי, ששימש כדובר צה"ל במלחמת המפרץ. הוא היה א-פוליטי ושידר אמינות כשתיווך לציבור את המתרחש.

"זה פחות אפקטיבי בעידן שבו אין מדורת שבט אחת שכולם יושבים מולם. אני גם לא חושב שדובר צה"ל נהנה כיום מאותו קונצנזוס".

יש עוד משמעות לשאלה המורלית בדיווחים שנמסרים? 

"אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל אנשי העולם הגדול, שבו כל המידע נגיש. אבל כמה אקסיומות מהעולם הישן עדיין נכונות, כמו הקריטיות העצומה של המורל עבור אומה שנמצאת במלחמה. אנשים היום מיואשים בדיוק בגלל התחושה הזו של חוסר אונים, פגיעה במורל, איבוד התקווה. תחושה שעשו לנו יום כיפור. ועל זה עובד הצד השני. הוא יודע שלוחמה פסיכולוגית נכונה יכולה לערער את הלכידות. ואין לי ספק שבוטים איראנים הם אלה שמפיצים את התיאוריה שזה קרה בגלל בגידה מבפנים, ומי שמהדהד את זה עושה נזק עצום". 

לא הגזמת? זה נשמע כמו עוד מריבה בטוויטר.

"ממש לא. כשמסכסכים בינינו גוזלים מאיתנו את מנגנון ההגנה של ליכוד השורות. אומה ללא מורל לאומי, לא יכולה להילחם. בלי סולידריות וערבות הדדית, לא ננצח במלחמה הזו". 

גם בלי בוטים איראנים, המורל פה נמוך. 

"יש תיאוריה פסיכולוגית בשם תיאוריית ניהול האימה, שאומרת שבני האדם הם היצור היחיד על הפלנטה שמודע לסופיות קיומו. המודעות הזו למוות מייצרת אצלנו מתח שביום יום אנחנו מדחיקים, עד לאירועים כמו מלחמה שמציפים את המצב הזה חזרה לתודעה. 

וכשאת צופה בתמונות שאת יכולה להזדהות איתן, זה מציף לך את אימת המוות לתודעה. ובמצב כזה, אין ברירה אלא להשתמש במנגנוני הגנה". 

איזה מנגנונים? 

"יש את מי שמחפש קירבה של משפחה וחברים כדי לקבל תחושת ביטחון. מנגנון אחר מתייחס לתחושת הערך העצמי. רואים אותו אצל הגברים שאומרים 'אני אלך להגן על המשפחה שלי'. זה בא לידי ביטוי למשל בהתנדבות המטורפת למילואים. זה נותן לאנשים תחושה של משמעות. בדיוק כמו שאנשים תורמים דם ואוספים ציוד. העשייה עוזרת לצאת ממצב של חוסר אונים ולהתגבר על חרדת המוות.

"המנגנון השלישי, נקרא השקפות עולם תרבותיות. כשאת מתכנסת סביב הקבוצה שלך. מצד אחד את נהיית יותר גזענית. שונאת את האנשים ששונים ממך ומעדיפה את הדומים לך. מצד שני זה בדיוק מה שגורם לנו כרגע להתלכד. לשים בצד את המחלוקות ולהגיד כולנו ישראלים, כולנו באותה סירה. זה עוזר לשמור על השפיות שלנו להשתייך למשהו יותר גדול מאיתנו". 

כשמתרחש איום קיומי, אנשים נושאים עיניים כלפי מעלה. הם רוצים תשובה מהגורמים המוסמכים. אם אלה שותקים, החלל מתמלא במידע שיפיצו אחרים. חשוב שדובר צה"ל וההנהגה יעדכנו את הציבור, ואם הם לא יודעים, שיצאו ויגידו, אנחנו לא יודעים. זה לא נעים לשמוע, אבל לפחות זה הגון וישר, ונותן תחושה שלא משקרים"

אנשים נעזרו בתקשורת כדי לבקש שיבואו לחלץ אותם. אדווה דדון בערוץ 12 ריכזה את רשימת הנעדרים ממסיבת הטבע במקום שגורם רשמי יקח על זה ראשון אחריות.

"במקום שיש ואקום של הממסד, יש יוזמות אזרחיות. ראינו את זה גם בצוק איתן ובלבנון השנייה. התקשורת במובן הזה, לא שונה. תשעה חודשים החלשנו את הנרטיב שלנו כעם וכלאום, צריכה עכשיו לקום ממשלת חירום לאומית מקצה לקצה, כדי לחזק מהלך של כולנו יחד בסירה הזו".

למה בעינייך חשוב לתת לגיטימציה לממשלה?

"אי אפשר שמלחמה כזו ינהלו אנשים שנתפסים כקיצוניים על ידי צד אחד, כי לא יהיה אמון בה ובהחלטות שלה. אומות מפסידות מלחמות כשהן משוסעות ומקוטבות ביניהם. גם האויבים שלנו מבינים את זה מצוין, ולכן העיתוי, תשעה חודשים לתוך הפילוג שקורע את העם. צריך לשים הכל בצד ולהתאחד. אחרי זה נריב. 

"נכנסנו למלחמה הזו מפולגים וצריכים להתחיל את התנועה הזו של שילוב כוחות (הכוונה להתבטאויות ביחס לממשלת אחדות. ח"ש), כדי שכולם ילכו אחרי ההנהגה. מה גם שצריך שתהיה לגיטימציה לקבל החלטות קשות לגבי עזה, גם ברמה הדיפלומטית. ממשלה צרה לא יכולה לקבל החלטות כאלה".