חוסר התפקוד של משרדי הממשלה בשבועות שלאחר ה-7 באוקטובר הפיל נטל כבד על הרשויות המקומיות לאורך הגבולות; הם נדרשו - ועדיין נדרשות - להתמודד עם פינוי תושבים, העברה של בתי ספר וגנים לאתרי הפינוי, בעיות רווחה, שיקום הפגיעות והרשימה עוד ארוכה וכואבת. ראשי הערים והמועצות התלוננו מרה שגם בסיטואציה הזאת, כאשר הם נדרשים למשימות חדשות ושונות מהותית משגרת הרשות, לקח עוד שבועות רבים, חודשים בלא מעט מקרים, עד שמשרדי הממשלה הפשירו את התקציבים הנדרשים. 

בחלק מהרשויות ההתארגנות הייתה מהירה ויעילה, באחרות הרבה פחות. בעייתיות במיוחד היו הרשויות הערביות שבהן צפו בעוצמה שלל בעיות מוכרות ובראשן אי סדרים ניהוליים ובעיות תקציביות שרק החמירו על רקע איומיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להקפיא תקציבים. אך לסיטואציה שתוארה יש גם תמונת ראי שמדגימה את היכולת הגלומה ברשויות נחושות: כך למועצה המקומית מג'דל שמס, הצמודה לגבול עם סוריה, נמאס להמתין למשרדי הממשלה ובהתבסס על כוחות מקומיים היא דחפה בשבועות הראשונים למלחמה הקמת בחדר מיון קדמי לשעת חירום ובמקביל הקימה יחידת חילוץ אזרחית בנוסף לכיתת הכוננות החמושה. 

חדר המיון הקדמי אמור לאפשר טיפול רפואי ראשוני בפצועים ובמקרים דחופים מאוד גם ניתוחים מצילי חיים. ראש המועצה אבו סאלח אומר כי הרשות המקומית רכשה ציוד רפואי מלא עבור כ-15 מיטות אשפוז, עם אופציה להתרחבות

רופאי הקהילה התנדבו

הכפר הדרוזי מג'דל שמס (11,000 תושבים) אינו זר למצבי חירום אם כי בעשרות השנים האחרונות היה זה רק על רקע מזג אוויר סוער. לאחר פרוץ המלחמה ומספר נפילות באזור הגולן החליטה המועצה המקומית בראשותו של דולאן אבו סאלח לדחוף לפתרון של אחת הבעיות שצצו פעמים רבות סביב אירועי מזג אוויר - הקושי לתת טיפול חירום רפואי. בית החולים הקרוב ביותר הוא בית החולים זיו בצפת, מרחק של יותר משעת נסיעה כאשר הכבישים פתוחים. סיטואציית חירום ביטחונית יכולה להפוך את זיו ללא נגיש במשך שעות ולעלות בחייהם של רבים. אך בישראל הקמת חדר מיון קדמי - כפי שיכולות להעיד שדרות, קריית שמונה או דימונה - הוא תהליך שיכול לקחת גם עשור. 

בית החולים הקרוב ביותר הוא בית החולים זיו בצפת, מרחק של יותר משעת נסיעה כאשר הכבישים פתוחים. סיטואציית חירום ביטחונית יכולה להפוך את זיו ללא נגיש במשך שעות ולעלות בחייהם של רבים

בשיחה עם שומרים הסביר אבו סאלח כי המועצה החליטה לא לחכות למשרדי הממשלה השונים ולדחוף את הקמת חדר המיון הקדמי באופן מיידי. לדבריו המועצה משתמשת לצורך זה בחניון של בניין ממוגן (כפי שנעשה בעבר בבתי חולים אחרים שנדרשו לתוספת שטח מיידית. פ"א). הבניין, לדבריו, הוקם כחלק ממיפוי צורכי המיגון של הכפר, שהחל ב-2015 בשיתוף הצבא ובמסגרתו הוחלט על בניית מספר מבנים שישרתו את התושבים בחירום. במימון בניית המבנים השתתפו משרדי הממשלה השונים וביניהם משרד הביטחון, החינוך, הכלכלה, ואפילו השיכון. 

חדר המיון הקדמי אמור לאפשר טיפול רפואי ראשוני בפצועים ובמקרים דחופים מאוד גם ניתוחים מצילי חיים. אבו סאלח אומר כי הרשות המקומית רכשה ציוד רפואי מלא עבור כ-15 מיטות אשפוז, עם אופציה להתרחבות. 

בעיה קשה הרבה יותר בכל הקמה של מוסד רפואי, בוודאי בפריפריה, היא גיוס הצוות הרפואי. במקרה של מג'דל שאמס התשובה היא קהילתית: בכפר מתגוררים רופאים, פרמקידיים ואחיות שעובדים בבתי החולים בכל אזור הצפון והסכימו להתגייס למיזם. המחוייבות שלהם למוסדות הרפואיים שבהם הם עובדים, מוסיף אבו סאלח, יצרה קושי רציני והפתרון שנמצא היה יצירת מעין "משמרות כוננות" שבהן בכל רגע נתון בתקופות חירום יש בכפר חמישה רופאים שזמינים להקפצה. "כרגע נמצא בכפר כוח אדם רפואי שמטעמי בטיחות לא אפרט את היקפו, אבל כל הרופאים והאחיות תושבי הכפר שותפים מלאים ומכירים את פרטי בית החולים שדה. בשעת חירום נעבוד בסנכרון מלא וניתן מכל הלב שירות לכולם - אזרחים או לוחמים״.

סוגייה אחרת הם התקציבים. אבו סאלח אומר כי "אנחנו מתעדפים את החרום על כל נושא אחר ועם או בלי סיוע חיצוני, היינו מקימים את חדר המיון. כרגע אנחנו גם מבקשים סיוע ממשרדי ממשלה, וחשוב להוסיף שמפעל הפיס מאוד עזר והביא חלק מהתקציב״. 

לפי ראש הרשות, בימי המלחמה בית החולים שדה יפעל ואילו אחריה התכנון הוא להשאיר את הציוד במחסן חירום ולהפעיל בית החולים בתוך כשלוש שעות. 

"חילקנו את הכפר לרובעים כאשר בכל רובע נמצא כוח חילוץ שמכיר אותו היטב. ברובעים מסוכנים וקדמיים יותר נמצאים מיטב האנשים המנוסים ביותר", אומר ראש המועצה

גם יחידת חילוץ

ההתארגנות לחירום במג'דל שאמס לא עצרה רק בבית החולים. בכפר החליטו גם על הקמת יחידת חילוץ אזרחית שתורכב בין היתר גם מפרמדיקים ומחובשים בעלי ניסיון. חברי יחידת החילוץ מכירים היטב את הכפר ואמורים לחלץ ולהעניק טיפול ראשוני וזאת עד הגעת חיילי פיקוד העורף ו/או מד"א. 

"חילקנו את הכפר לרובעים כאשר בכל רובע נמצא כוח חילוץ שמכיר אותו היטב. ברובעים מסוכנים וקדמיים יותר נמצאים מיטב האנשים המנוסים ביותר. כך למשל הרובע הכי מאתגר הוא השטח החקלאי כיוון שתושבים מבלים שם הרבה וזה שטח מאוד גדול ומצריך הרבה משאבים וכוח אדם אחר״. מסביר אבו סאלח.

ובדומה לכל היישובים צמודי הגדר, גם במג'דל קיימת כיתת כוננות. הכיתה לפי דולאן החלה לפעול בימי הקורונה, אז סייעה לפיקוד העורף בניהול המערך הרפואי. בימים האחרונים הכיתה עברה אימונים עם נשק ארוך וכרגע הם נמצאים בכפר ליד הצבא לכל תרחיש. 

יחס מורכב כלפי ישראל

ההתארגנות במג'דל שאמס מעניינת לא רק בשל היותה יוזמה מקומית נקודתית ויוצאת דופן בישראל, אלא גם בשל היחס המורכב תל תושבי הגולן הדרוזים כלפי מדינת ישראל ומוסדותיה. לפני כשנה חשף שומרים כי כ-20 אחוז מתושבי הגולן הדרוזים ביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית וכי מספרם של מבקשי האזרחות נמצא בעלייה מתמדת. הוויכוח הפנימי בעדה ביחס לישראל לא נעלם ואולי אף התחדד על רקע מראות הזוועה של הטבח ביישובי הדרום. ההתארגנות למצבי חירום נתפסת כהגנה על תושבי הכפר, אולם היא מחייבת קשר הדוק עם הרשויות עניין שמציף את סוגיית החיבור לישראל. 

״מטרת העל שלנו היא הגנה על התושבים ואני רואה שיתוף פעולה מלא כמעט של כל התושבים. כמובן שיש חלק קטן מאוד שהוא נגד. הם תמיד נגד כל שיתוף פעולה צבאי", אומר אבו סאלח ומוסיף "אנחנו לא יכולים לשבת בצד ולראות שבאים חיילים כדי לשרת ולהגן על הכפר, ולא לעשות שום מעשה כדי להגן על עצמנו״.