"התעוררנו עם האזעקות ב-7 באוקטובר", מספר רופא בדואי מסורוקה. "האזעקות המשיכו כל הזמן, בלי הפסקה. הייתי תורן באותו היום וכשיצאתי לכיוון בית החולים, נפל טיל קרוב לבית שלי. אצלנו בכפרים הלא מוכרים אין מיגון, ורוב הבתים בנויים מפח, אבל אמרתי אין מצב שאתה לא יוצא לעשות את התפקיד שלך. אני מטפל בפצועים, וכל הזמן דואג לאשתי ולילדים שנשארו בבית. זה לא חדש, שבדואים נהרגים מירי טילים". 

וכולם בסדר?

"אשתי והילדים כן, אבל נרצחו אצלנו אנשים במסיבה ברעים ויש עשרה חטופים בדואים. ועדיין אני מרגיש בשבועיים האלה בעיקר חשדנות. כל הזמן בודקים אם אנחנו מספיק נאמנים". 

במה זה מתבטא?

"שואלים אותי, מה אומרים אצלכם על זה, ומה אתה אומר. מצפים שאחזור על האמירות של הממשלה. גם אנשים שעובדים איתך שנים, ואמורים להכיר אותך ולסמוך עליך. כל הזמן אתה צריך להוכיח שאתה לא עם הצד השני".

אולי זה פשוט כדי לפתח שיחה?

"זו לא סתם שיחה. יש פחד והוא מובן, אבל אי אפשר שאוכלוסיה שלמה תרגיש כל הזמן שמטילים בה ספק, ורואים בה בוגדת. מי שאומר שהוא תומך בחמאס, שישלם את המחיר, אבל מדובר בעשרות. זה מיעוט שבמיעוט. אנחנו שני מיליון אזרחים, איך אפשר לראות בכולנו כאלה? אם הייתה ממשלה יותר נורמלית, היא הייתה מצהירה שהיא לא רואה בנו אויב, ולא חושדת אוטומטית בכולם, כדי להרגיע את הציבור, אבל זה לא קורה". 

מקומות עבודה שמעסיקים יהודים וערבים נקלעו למצב משברי מאז פרצה המלחמה. מתחים וגילויי גזענות שהיו חצי מוסווים לפני כן, צפו מעל פני השטח. הרבה מהם מתוך פחד, חלק מתוך סכסוכים ישנים, שרק חיפשו תירוץ להתפרץ. 

החשש בציבור מעובדי ניקיון או ערבים בכלל שמצלמים את בתיהם, הופרך כשהתברר כשבחלק מהמקרים מדובר היה בצורך להראות למעסיק שהעבודה בוצעה, ובחלק מדובר היה בתיעוד ישן של בעלי מקצוע, כמו שמאים, שנדרשו לצלם מבנה. אבל כשהשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר מצהיר שאנחנו בפני "שומר חומות 2", המשך לאירועי מאי 2021, שכללו התנגשויות אלימות בערים המעורבות, המסר נקלט. 

גם הנחיית פרקליט המדינה לפתוח בחקירה, לעצור ולהעמיד לדין כל מי שמפרסם תמיכה או הזדהות עם החמאס, הפכה בחלק ממקומות העבודה לציד מכשפות. נכון ליום ב' השבוע (23.10) הוגשו 17 כתבי אישום בנושא, כשלפי דוברות המשטרה מתוך 228 אירועי הסתה שנבדקו בעקבות ניטור ברשת, אושרה חקירה בנוגע ל-109 אירועים וישנם תשעים עצורים. 

חלק מהחרדות מתבססות על התרעותיו של אלוף (במיל') יצחק בריק, שהזהיר מתרחיש דומה לזה שהתרחש באסון ביישובי העוטף. באותן תחזיות צפה בריק, כי בשעת מלחמה, יצטרפו ערביי ישראל למבצעי הטבח. המסרים האלה נופלים כעת, בתקופה של טראומה לאומית, על אוזניים קשובות מאוד. 

נרמין, אשתו של כדורגלן מכבי חיפה דיא סבע, שיתפה פוסט שבו נכתב "גם בעזה יש ילדים, צריך לעשות הכל כדי שילדים לא ימותו, אין הבדל בין ילד לילד". הפוסט עורר סערה בקרב האוהדים, שגם כך כעסו שסבע לא גינה מספיק מהר את זוועות העוטף. שחקן העבר וסמל הקבוצה יניב קטן, הציע "לקנות לסבע כרטיס טיסה לטורקיה או לקטאר", ושחקן בקבוצה צוטט אומר "זה מביש. החשבנו אותו כאחד מאיתנו". 

בני הזוג סבע נאלצו להבהיר שהם מגנים את האסון, וכי נרמין התכוונה להעביר מסר של שלום, שלא הובן. 

גם בענף הבנייה הורגשו החומות, כאשר פועלים ערבים אזרחי ישראל, כולל מנהלי עבודה ותיקים, לא הורשו להגיע לאתרי הבנייה בשבועיים הראשונים למלחמה - ולא עזרו מחאות הקבלנים. החזרה לעבודה סדירה בתחום הבנייה השבוע לצד חזרת מערכת החינוך לפעילות חלקית באזורים מסוימים בארץ, לוותה בהורים שהצהירו כי לא ישלחו את ילדיהם לבית ספר שנמצא ליד אתר בנייה פעיל. בנוסף התנו הורים את הגעת צוות הניקיון הערבי של בית הספר, רק לאחר שעות הלימודים על מנת למנוע ממשק עם התלמידים. 

החשדנות בימים הללו שוברת שיאים, ורבים מערבים אזרחי ישראל, שניסו להיות חלק מהדו-קיום השברירי, רואים אותו נשמט באחת, וספק אם ישנה דרך חזרה. 

"שואלים אותי, מה אומרים אצלכם על זה, ומה אתה אומר", מספר רופא ערבי מסורוקה. "מצפים שאחזור על האמירות של הממשלה. גם אנשים שעובדים איתך שנים, ואמורים להכיר אותך ולסמוך עליך. כל הזמן אתה צריך להוכיח שאתה לא עם הצד השני"

בתי החולים | "אנחנו אומרים לצוותים תתאפקו ותסתמו את הפה"

בבתי החולים שהיוו בתקופת הקורונה סמל לדו-קיום, המצב נפיץ מתמיד. שומרים פרש בהרחבה בעבר את היחסים המבעבעים שבין הצוותים הרפואיים הערבים לקולגות ולמטופלים. פרשת ד"ר אחמד מחאג'נה, כירורג מהדסה שהושעה בשל יחס אוהד למחבל, וחזר לעבודה אחרי שהתלונה נגדו התבררה כשגויה, אפשרה אז להציץ למרקם היחסים העדין, שספג בשבועיים האחרונים חבטות קשות. 

"כולנו הגענו לעבודה ביום ראשון מוכי הלם", מספרת רופאה בבית חולים בצפון, "ועדיין הרגשתי שאם לא אפתח כל שיחה ב'אני מגנה', יסתכלו עלי בעין עקומה. זה לא זמן לסובלנות או לדעות אחרות. אני חולקת חדר עם רופא ערבי. ואנחנו מדברים בינינו בערבית, כשרק שנינו בחדר. מאז המלחמה, אני מקפידה להשחיל בשיחות שלנו משפטים בעברית, כמו 'מה עם בדיקות המעבדה', כי אני רואה את המבטים של הצוות שעובר ליד החדר".

אלה אנשים שמכירים אותך שנים.

"נכון. אבל משהו לא כתמול שלשום. אני יושבת עם המתנדבות של בית החולים, אלה נשים מבוגרות שמכירות אותי שנים, והן אומרות לידי 'שיכנסו באם-אמא של כל הערבים', שזו תגובה לגיטימית, אני לא מתווכחת. ועדיין אני חושבת, מה אותה אישה מרגישה כלפי באותו רגע, כשהיא מדברת ככה לידי. היא קולטת שגם אני ערביה, ושכואב לי שהיא מאחלת לכולנו למות". 

ומה את חושבת שהיא מרגישה?

"האמת, אני לא בטוחה שהיא מרגישה בכלל". 

אולי היא תפסה אותך בצד שלה? 

"אנחנו אף פעם לא יודעים למי אנחנו לא באים בטוב. בדקתי חולה במיון, כשקרוב משפחה שלו עומד לידו עם כלי נשק ענק. ועובר לי בראש, מה אם אני נמצאת במקום הלא נכון ברגע הלא נכון ואדבר בשפה שמאיימת עליו, או שהוא יראה את השם שלי בערבית על התג, וירה בי. זה לא נורמלי".

את מרשה לעצמך לדבר על זה בעבודה? 

"לא יכולתי לומר בעבודה, שעבר עלי לילה קשה. כמו שאמרה לי בגלוי קולגה יהודיה, 'אני לא מסוגלת לשמוע עכשיו שום הזדהות עם אזרחים לא יהודים'. ולמרות שיש לי קביעות, אני מבינה שלא יהיה קשה לפטר אותי, אם אכתוב שאני מתנגדת לפגיעה בחפים מפשע בעזה, אז אני שותקת".

מוגזם? ד"ר נעים אבו-פריחה, יו"ר אגודת הרופאים הערבים בנגב, חושב שלא. "יש אחות בסורוקה שמחפשת התבטאויות של רופאים ערבים ברשתות החברתיות. היא כותבת 'אני על זה, לקחתי את זה כפרויקט, תעזרו לי למגר את הטרור פה' - ויש אנשים שמצטרפים. בגלל שעכשיו הצוותים הרפואיים הערבים לא כותבים כלום, מרוב פחד, היא מחפשת שנים אחורה ומוצאת דברים שאין להם קשר למלחמה הזו".

"אפילו להגיד לבי עם הילדים פה ובעזה, אמרנו שאסור, כי אנשים על שטויות נלקחים לחקירות באמצע המשמרת"

ואיך הנהלת סורוקה מגיבה?

"ההנהלה קידמה מהר צוות של לכידות, שיחשוב איך לשפר את היחסים בין העובדים היהודים לערבים בטווח הקצר והארוך. האחות הוצאה לחופשה. וגם רופאה ערביה בכירה, שכתבה לפני שנתיים איזה פוסט על פלסטין בפייסבוק, יצאה לחופשה, כי חששו שיתקפו אותה".

זה לא רק בסורוקה.

"נכון. מישהי מצאה שסטאז'ר ערבי כתב בפייסבוק Pray for Gaza וניסתה להלהיב את השטח. ביה"ח לא התרגש ואמר לו להמשיך כרגיל".

מה אתם אומרים לצוותים הערבים בדרום בימים האלה? 

"לא לדבר בכלל. עובדת מכוח עזר באחד מבתי החולים קראה במסדרון 'מוות לערבים',' ואחרי זה אמרה לרופא שהיה שם, לא התכוונתי אליך. אלה אמירות פוגעניות, שהצוותים שומעים כל יום, ואנחנו עדיין אומרים להם, תתאפקו ותסתמו את הפה. אפילו להגיד לבי עם הילדים פה ובעזה, אמרנו שאסור, כי אנשים על שטויות נלקחים לחקירות באמצע המשמרת. גם כשאנחנו שואלים שאלות שאלופים לשעבר שואלים בטלוויזיה, כמו מה הלאה ומה זה יועיל, כשזה בא מערבים זה לא מתקבל טוב". 

דוברת סורוקה בתגובה: "הנהלת בית החולים בודקת לעומק ומטפלת בחומרה כל מקרה של הבעת תמיכה בטרור או הסתה, כמו גם אירועים שמעלים חשש להתנהגות שעלולה לפגוע בלכידות הצוותים". 

"אנחנו אף פעם לא יודעים למי אנחנו לא באים בטוב", אומרת רופאה מהצפון. "בדקתי חולה במיון, כשקרוב משפחה שלו עומד לידו עם כלי נשק ענק. ועובר לי בראש, מה אם אני נמצאת במקום הלא נכון ברגע הלא נכון ואדבר בשפה שמאיימת עליו. זה לא נורמלי"

מערכת החינוך | "המורים הערבים יפחדו והיהודים לא ירצו שיבואו"

במערכת החינוך המצב לא יותר טוב. כמאל אגבריה ממכון מרחבים המקדם רב גוניות במערכת החינוך, משמש כראש תחום שילוב מורים ערבים בבתי ספר יהודיים. אני תופסת אותו באמצע השתלמות שהעביר למורות. על הפרק, איך להתמודד עם הפחדים שיעלו, כשיחזרו הלימודים לסדרם.

"מורה סיפרה שקולגה יהודייה שאלה אותה בווטסאפ, אם בישוב שלה יש תומכי חמאס. לקח לה כמה שעות להשיב, מרוב לחץ. היא הרגישה במבחן"

"הן מפחדות מהורים שיעמדו בכניסה לבית ספר ויגידו להן אל תכנסו", אומר אגבריה. "וגם מתלמידים וקולגות שישמיעו כלפיהן הערות גזעניות בכיתה או בחדר מורים. מורה דתיה מאום אל פאחם שמגיע עם חיג'אב חששה מתגובות בדרך לבית הספר שבמרכז, והשגנו לה פטור מהגעה לשבוע. הרבה מורות סיפרו שתלמידים מבקשים מהן חברות בפייסבוק. זה לא היה קיים בעבר, וזה לא נראה תמים. התרשמנו שהתלמידים רוצים לראות מה הן העלו או כתבו".

ומה אתה אומר להן?

"שזה ממילא לא מתאים, לאשר כזו חברות. ושמי שמתעקשת להיכנס לפייסבוק, אז על תקן צופה בלבד, לא לכתוב פוסטים, לא לשתף, לא להגיב, אפילו לא ברמה של לייק. כי עכשיו 'צדים אותן' במרכאות, ואם את לא איתנו, את נגדנו". 

והן הבינו?

"לגמרי. זה הדבר הכי מוקצן שעברנו פה, אפילו בהשוואה ל'שומר חומות'. רוב האנשים מנסים לספור עד עשר או לעשות כאילו לא ראו, כדי לא להסתבך. בקבוצת ווטסאפ של סייעות גנים בתל אביב, הייתה עזיבה המונית של סייעות ערביות, בגלל התבטאות של סייעת יהודייה על עזה. הן לא הגיבו, אבל גם לא יכלו להישאר שם. כולם מאוד רגישים עכשיו. מורה סיפרה שקולגה יהודייה שאלה אותה בווטסאפ, אם בישוב שלה יש תומכי חמאס. לקח לה כמה שעות להשיב, מרוב לחץ. היא הרגישה במבחן". 

מורות ערביות אוהבות ללמד בבתי ספר יהודיים?

"זו לא הבחירה הטבעית שלהן, אבל עודף של מורים מהחברה הערבית, מביא את חלקן לבתי הספר היהודיים, ועל הדרך קורים דברים נפלאים. הן הופכות לשגרירות של החברה הערבית אצל היהודים ולהפך. וכשמציעים להן, אחרי כמה שנים, לחזור ללמד ביישוב ערבי, הן מסרבות". 

אתה מעריך שזה ישתנה לאור המציאות הנוכחית? 

"אני מודאג. אם השנה שיבצנו 207 מורות ומורים ערבים בבתי ספר יהודיים, אני לא יודע אם בשנה הבאה נגיע לעשרים. המורים יפחדו והיהודים לא ירצו. כבר בתחילת המלחמה, הודיעו למורה בירושלים, שהייתה אמורה להתחיל ללמד אחרי החגים, ש'התלמידים והצוות לא מכירים אותך, אז כרגע זה לא רלוונטי'. ובמילים אחרות: כרגע לא צריכים ערבים.

"אחד הראיונות שגרם לנו הרבה נזק הוא של האישה מהעוטף, שהעריכה שעובד מעזה שהיה אצלם בן בית, העביר מידע על המשפחה שלה לחמאס. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל זה רץ חזק, וזה יוצר כלפינו פחד נוראי". 

בריק בתחזיותיו העריך שתלחמו נגד היהודים במלחמה אזורית.

"וכרמי גילון (לשעבר ראש השב"כ) כתב בספר שלו, 'שב"כ בין הקרעים', איך טעינו כל פעם שחשבנו שהערבים יצטרפו למערכה נגד המדינה, וזה לא קרה. הם נאמנים יתר על המידה, בטח בהשוואה ליחס שהם מקבלים כאזרחים סוג ב'". 

אתה מקבל פניות גם מחוץ למערכת החינוך?

"כן, יהודים לא יודעים איך לפנות אל העובד הערבי כרגע. חברת הייטק התייעצה איתי אם לזמן אותו לישיבה צוות או לא. האסון הזה פגע כמעט בכל בית שני, והם לא יודעים אם זה יהיה נוח עכשיו לעבוד יחד באותו מקום, ושאולי עדיף לעבוד מהבית".

המתיחות הזו קיימת בכל מקום, גם מי שהולך למוסך נתקל בה. 

"אני מיפו. האנשים שמשחקים איתי כדורגל בשכונה הם מוסכניק, פחח ומלצר. הם מרגישים שמחלקים עכשיו דבק 'סופר 7' לכל ערבי כדי שיסתום את הפה. המפכ"ל בעצמו אמר שיעלה על אוטובוס לעזה את מי שיביע הזדהות עם הפלסטינים (ראו קישור)"

איך הגרעין התורני ביפו מתנהג עכשיו? 

"ביום השני למלחמה הם עשו ריצת כושר וצעקו סיסמאות. המשטרה שלחה מהר מאוד מסר שירגעו, כי זה יצר תסיסה ואנשים נבהלו. בקידום נוער ביפו, עובדים היום חזק עם נוער בסיכון, כלקח משומר חומות. מסבירים להם את המורכבות ומעסיקים אותם. זה הנוער שימצא בקו הראשון אם יהיה בלגן. מספיק אחד שידליק צמיג, וזה יפתח מהדורות".

כשאתם ממילא במצב הכי מורכב.

"יש לי בבית שני מסכי טלוויזיה שמשדרים 24/7 ערוץ 12 ואלג'זירה. אני מסתכל על שניהם יחד, ושניהם כואבים לי. אבל רוב האנשים מסתכלים רק על אחד". 

"הרבה מורות סיפרו שתלמידים מבקשים מהן חברות בפייסבוק", אומר אגבריה. "זה לא היה קיים בעבר, וזה לא נראה תמים. התרשמנו שהתלמידים רוצים לראות מה הן העלו או כתבו"

"הכל שחור לבן, אין יותר אפור"

מורה ערביה בחינוך הערבי נמצאת גם היא בקונפליקט. "אנחנו נותנים לתלמידים להתבטא אחרי מבצע צבאי. שיגידו מה הם מרגישים. עכשיו אני לא יודעת אם לתת להם לדבר, מתי להשתיק ומתי לשתוק. אנחנו מרגישים שאין חוק במדינה. שגם אם רשמית החוקים לא השתנו. החוק כלפי הערבים אחרי ה-7 באוקטובר, הוא לא אותו החוק, שהיה לפני".

מה את מפחדת שיקרה? 

"שיעצרו את הבת שלי, הסטודנטית, שהשתתפה בהפגנות נגד הכיבוש. בכל פעם שאני יוצאת, אני אומרת לילדים שאם יש דפיקות בדלת, שישבו בשקט ולא יפתחו לאף אחד, גם לא למשטרה. הצעתי לה שתיסע לחו"ל, עד שהמלחמה תיגמר, אבל היא מפחדת שלא יתנו לה לחזור אלינו. אנחנו חשים שזו עוד נכבה. ופעם ראשונה בחיים, שאני חושבת על הגירה".

צעיר שמטפל בילדים עם צרכים מיוחדים, מרגיש גם הוא צורך להתרחק. "הייתי בהלם כשעובד יהודי שלנו, סיפר שהגיש בקשה לרישיון לנשק, כי הוא הכי לא מתאים לזה. ישר חשבתי כמה היד תהיה קלה על ההדק של כולם פה, ושאולי כדאי לחשב מסלול מחדש. אני לא בטוח שארצה לעבוד כל כך קרוב לחברה היהודית בעתיד. עדיף במקום זה לעבוד בבניין או בקטיף. להקטין חיכוך כמה שאפשר, לעשות את העבודה וללכת הביתה". 

איפה זה מפריע לך, מלבד החשש מתאונות נשק? 

"שצריך להיזהר מכולם, אתה לא יודע מי ידווח עליך בעבודה ולאן, לשב"כ או ל'אם תרצו'. יש אצלנו אנשים שמטפלים בכזו עדינות בילדים עם צרכים מיוחדים, ועכשיו מוכנים לגמור את כל עזה בכמה פצצות. זה פיצול אישיות מטורף. הכל שחור לבן, אין יותר אפור. 

"כשביטלתי חוג שאני מעביר, בגלל המלחמה, כתבתי להורים, שאני מקווה שיהיה רק טוב בעולם. ומיד נבהלתי כי אולי זה בעייתי שכתבתי בעולם הזה והתכוונתי גם לעזה, ויגיב איזה מטורף ואני אעצר. אחת האמהות כתבה בתגובה שיהיה רק טוב ושננצח. ולא הבנתי מה זה שננצח? שינצחו גם אותי? כל דבר מקפיץ אותך". 

ואיך מתייחסים אליך בעמותה?

"כשהתחילה המלחמה, מנהלת משאבי אנוש ביקשה שאברר בצוות שלי, מי התגייס ואיפה הוא נמצא. אמרתי לה, את באמת רוצה שאני אהיה זה שאשאל?". 

והתקשרת? 

"כן, אבל הדגשתי שזו העמותה שרוצה לדעת, ורק אם זה בסדר. שלא יבהלו".

המבוכה באינטראקציה עם הצבא משותפת להרבה מרואיינים. "מישהי בקבוצת הווטסאפ של העבודה, כל הזמן מתרימה לחיילים", מספרת רופאה בקופת חולים. "יש בקבוצה הזו הרבה עובדים ערבים, ואני לא מבינה מה היא מנסה לעשות, לבחון את הנאמנות שלנו? אני לא רוצה לתרום לחיילים. אני לא יכולה לתרום למישהו שעלול להפציץ אזרחים. הלכתי לעזור למפוני העוטף בלי בעיה, אבל לנדנד לי עם תרומה לחיילים? זה לא הוגן. בטח כשאני לא יכולה לפתוח פייבוקס לאזרחים תמימים שנפגעו בהפצצות בעזה, כי תתעורר מהומה".

"מישהי בקבוצת הווטסאפ של העבודה, כל הזמן מתרימה לחיילים", מספרת רופאה בקופת חולים. "יש בקבוצה הזו הרבה עובדים ערבים, ואני לא מבינה מה היא מנסה לעשות, לבחון את הנאמנות שלנו? אני לא רוצה לתרום לחיילים"

"אין קשב לשמוע אותנו", מסכמת אשת צוות רפואי, "אני לא יודעת מתי, אם בכלל היהודים כן יהיו מוכנים לשמוע את הקול שלי. אני אפילו לא יכולה להביע עצב על מוות של אדם שאינו יהודי, כי זה מתפרש אוטומטית כשמחה על רצח יהודי. וזה לא צריך להיות ככה, אבל עכשיו ברור לי שאני יורדת לבונקר. חופש הביטוי שלנו הולך ומצטמצם, תזכרי שאמרתי לך את זה, כשתתחיל החקיקה הרשמית".

את גרה בעיר מעורבת, פלורליסטית. כבר עברת תקופות קשות.

"אבל לא כזו. הייתי עם הילדים שלי בגן שעשועים השבוע. היו שם פועלים ערבים שניסרו שיש. הם שתו קפה וצחקקו ביניהם ערבית, שקועים בדיבורים ובעבודה. ישבתי על ספסל בצד וראיתי איך כל הגינה הייתה בהיכון. התלבטתי אם לקרוא לילדים שלי בקול רם. כשבסוף שעשיתי את זה, הרגשתי שיש מבטים ערניים יותר מפעם. אני מאוד פסימית".