בסיס חיל האוויר בדרום, השבוע שעבר. כעשרים נשים חרדיות בחולצות שנושאות את הכיתוב 'חרדיות שותפות', אורזות ערכות לחיילים לצלילי מוזיקה חסידית ופטפוטים. "מעולם לא חשבתי שאהיה בכזה מקום - בבסיס צבאי", מספרת מירי, נשואה טרייה כבת 21 ומייד מוסיפה: "בעלי עודד אותי לבוא". לייקי, אם לשבעה כבת 39, שומעת את הדברים ומספרת שבעלה דווקא לא אהב את רעיון ההתנדבות בצבא ו-"אסור שהילדים והמשפחה ידעו שהייתי פה".

קשת הדעות, הזרמים והגילאים שמייצגות המתנדבות, שהגיעו בעיקר מבני ברק ומירושלים, רחבה מאוד, אך לרובן לא היה קל להגיע. המתח בין "מה שנכון" מבחינה קהילתית לבין הרצון העז לתרום למאמץ המלחמתי, מרחף באוויר. "הנכדה שלי רצתה לבוא, אבל הבת שלי אמרה לי שאני מקלקלת את החינוך שלה", מדגימה עדינה, 63, מבני ברק. 

חיילות מהבסיס נכנסות לאולם לסלפי עם החרדיות כדי להעלות לרשתות החברתיות. חלק מהמתנדבות נלחצות מתיעוד המעמד, אחרות דווקא שמחות. זמן קצר אחר כך מתעורר ויכוח טעון על גיוס חרדים לצה"ל, שמסתיים רק כשהנשים מסכימות לא להסכים.

המלחמה בעזה לא פסחה על אף ישראלי. היקף הטבח ביישובי העוטף הימם את הציבור החרדי ממש כמו את יתר אזרחי ישראל, וכמו אצל כולם דחף קשת של תחושות - מחרדות ועד הזדהות, מרצון לברוח ועד רצון להילחם. האזעקות, שגרת היום-יום שנעלמה והכאוס במערכות החינוך, מעיקים מאוד על המשפחות הגדולות, ודאי כאשר הן מתגוררות בבתים הישנים ונטולי ממ"דים בבני ברק וירושלים. 

מטבע הדברים בציבור גדול, שבניגוד לתפיסה החילונית הרווחת רחוק מלהיות הומוגני, התגובות מגוונות; מהזדהות עם המדינה בצורת התנדבות של נשים בצה"ל - רעידת אדמה של ממש בסטנדרטים חרדים - דרך התעלמות בתקווה שהחיים יחזרו ל-6 לאוקטובר, ועד התבדלות קיצונית ומאשימה שכנראה מבטאת את החשש מתהליכי העומק בציבור החרדי שחשפה המלחמה. 

בשלושת השבועות האחרונים היו קריאות בתקשורת ובכנסת להעביר את הכספים הקואליציוניים שהובטחו לחרדים לטובת המאמץ המלחמתי ושיקום העוטף, וצצו שאלות נוקבות ביחס לחוק הגיוס. הפוליטיקאים החרדים, שלפני ה-7 באוקטובר התראיינו בהרחבה, נאלמו דום

המתבדלים | הנרצחות והנרצחים אשמים שנטבחו

התגובות של הקהילות הקיצוניות והאנטי ציוניות ברחוב החרדי - מהעדה החרדית דרך נטורי קרתא והסיקריקים ועד תלמידי החזון איש בבני ברק - היו הצפויות ביותר עם מאמץ להדגיש את ההתבדלות והסברת הסיבות לטבח: המסיבה ברעים, בגדי נשים לא צנועים ועוד. התבטאויות מהסוג הזה אמנם מעוררות כעס רב בציבור הרחב, אך גם נתקלות לרוב בזלזול מצידו. הכעס מובן, אך הזלזול מצביע על חוסר הבנה מסוים: מה שמתחיל אצל הקיצוניים מחלחל לא פעם לחוגים רחבים הרבה יותר. 

את חמתם של קהילות הקצה עוררו בעיקר מיזמי ההתנדבות ברחוב החרדי. כך למשל, היה עם מיזמי "קשירת ציציות" לגופיות בצבע חאקי. לא מדובר ברעיון חדש אלא בפעולה מוכרת בקרב הציונות הדתית הנובעת מאמונה שהציצית מגנה על לובשה. בעבר נכשלו ניסיונות לרתום חרדים לנושא אך המלחמה שינתה את התמונה: ישיבות שלמות מקדישות עתה זמן לקשירת ציציות ושליחתן לחיילים.

"הציבור החרדי עומד בימים אלה מול שלל פעולות שמטרתן ליצור טשטוש רעיוני, תוך ניצול המצב הקשה של המלחמה (…)", הסביר עיתון הפלס לקוראיו במאמר העוסק בנושא. "עלתה ביקורת נוקבת בציבור החרדי על מיזם מלאכותי ותעמולתי, שכל מטרתו ליצור אווירה של חנופה מוצהרת כלפי הציבור החילוני והערצת גורמים צבאיים. (...) יוזמות מסוג זה מהוות חלק ממנגנון תעמולתי שמטרתו לפעול בצורה אינטנסיבית, כדי לנצל את המצב הקשה והמדאיג של המלחמה, כדי להכשיר מחדש את הקרקע למימוש ניסיונותיו של השלטון לשנות את אופיו ומהותו של הציבור החרדי".

הניסוחים של הפלס, שנתפס בציבור החרדי כקו הגבול ברצף שבין שמרנות לקיצוניות, עוד עדינים יחסית לפאשקווילים ועלונים פנימיים של הקהילות הקיצוניות. כך למשל, מסבירים בעלון "משמרות היהדות", שמזוהה עם נטורי קרתא, את מה שקרה בעוטף: "בעיצומו של שבת שמיני עצרת התאספו מחללי שבת בפרהסיא להכעיס כלפי מעלה לעשות מעשים מתועבים ולהכריז לית דין ולית דיין, אין מנהיג לבירה ח"ו והכול מונהג בטבע. ואז בעיצומו של מעמד הכפירה והמרידה, פרצו לעברם המוני ערבים מעזה והרגו בהם למאות ורדפו אחריהם עד חרמה. להודיע ולהגלות שיש מנהיג לבירה ויש דין ויש דיין". המסיבה ברעים אגב לא לבדה אצל הקיצונים: גם מקומה של התפילה שלא התקיימה ביום כיפור בכיכר דיזנגוף לא נפקד מרשימת הסיבות. 

הדברים הללו מחלחלים כאמור במהירות לחוגים רחבים יותר, וכמקובל ברחוב החרדי, צוברים בדרך רבדים נוספים כיד הדמיון הטובה (או הרעה במקרה הזה). כך למשל, חסיד מבית שמש באחת מקהילות השוליים ידע להסביר לשומרים, שהטבח אירע כי "הם עשו מסיבה בשמחת תורה, בשבת, והיה שם פסל ענק שהם רקדו איתו". 

בפלס ובפרסומים נוספים הדגישו בשלושת השבועות האחרונים, כי הבסיס היחיד לקיומו של עם עם ישראל הוא לימוד התורה. אך למרות העיקרון כי "תורה מגנא ומצלא" (מארמית: תורה מגנה ומצילה), כלפי לומדי התורה לא הושמעו טענות. צניעות נשים לעומת זאת הוזכרה בהרחבה וכמיטב המסורת ארוכת השנים בימי אסונות. פשקווילים בשם רבנים שונים נתלים בשכונות החרדיות והם כללו ציטוטי עבר, גם של רבני הזרם המרכזי, כמו הרב עובדיה יוסף, ש"חובה על בנות ישראל להתחזק במיוחד בזמנים קשים ולהאריך את החצאיות עד הקרסול". 

במקרה הזה הזליגה מהשוליים למרכז הייתה מהירה ובמספר מקומות בארץ נערכו טקסים ואירועים של קריעת בגדים שנחשבים לא צנועים. ברוח התקופה הטיקטוק התמלא בסרטונים של נשים ונערות שגוזרות בגדים לא צנועים כסגולה להצלחת המלחמה, ובעקבותיהם צץ "אתגר" בעל חשיבות צניעותית לא פחותה: מחיקת תמונת הפרופיל של נשים מהחשבונות שלהן ברשתות החברתיות.

בפלס ובפרסומים נוספים הדגישו בשלושת השבועות האחרונים, כי הבסיס היחיד לקיומו של עם עם ישראל הוא לימוד התורה. אך למרות העיקרון כי "תורה מגנא ומצלא" (מארמית: תורה מגנה ומצילה), כלפי לומדי התורה לא הושמעו טענות. צניעות נשים לעומת זאת הוזכרה בהרחבה

המיינסטרים | בין "אחיות מברזל" לפוליטיקאים שנעלמו

המיינסטרים מקיף את רובה המכריע של האוכלוסייה החרדית ומטבע הדברים יש בו קשת רחבה של קהילות, דעות ותגובות מגוונות למלחמה. אבל אם יש מאפיין אחד מובהק הקשור אליו בשבועות האחרונים, הרי שמדובר בהיעלמותם המוחלטת של נבחרי הציבור של יהדות התורה מהתקשורת - כללית ומגזרית כאחד. גם רוב נבחרי הציבור של ש"ס הם בגדר נעדרים אך במפלגה היו בכל זאת כמה יוצאי דופן: שרי הפנים והבריאות התראיינו ופרסמו הודעות לתקשורת בנושאי משרדם, וכך גם יו"ר המפלגה אריה דרעי. 

היעלמותה של המנהיגות הפוליטית החרדית אינה מובנת מאליה. בשלושת השבועות האחרונים היו קריאות בתקשורת ובכנסת להעביר את הכספים הקואליציוניים שהובטחו לחרדים לטובת המאמץ המלחמתי ושיקום העוטף, וצצו שאלות נוקבות ביחס לחוק הגיוס. הפוליטיקאים החרדים, שלפני ה-7 באוקטובר התראיינו בהרחבה, בין היתר לקראת הבחירות המוניציפליות, נאלמו דום. התקשורת החרדית אמנם לא התייחסה לכך, אולם ברחוב הסוגיה היא מושא לעקיצות ובדיחות. כך למשל, חנה, אם לחמישה מאלעד אמרה לשומרים, ש"אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי חושבת שהם נחטפו לעזה". 

שומרים פנה לארבעה מחברי הכנסת של יהדות התורה, וכן לראש עיר חרדי שמתראיין חדשות לבקרים ונחשב לחובב תקשורת ותיק, וביקש מהם להתראיין על המלחמה. כל הבקשות נענו בשלילה. לא מן הנמנע כי השתיקה הרועמת הזאת מבטאת בלבול ומבוכה בקרב הפוליטיקאים ביחס לתפקידם במלחמה, ולא רק חשש משאלות קשות. ובמילים אחרות: האם להזדהות ולתרום את חלקם (בוויתור על תקציבים קואליציוניים למשל) או לא להתחייב ולראות איך יתפתחו הדברים. 

במקרה הזה, ולא בפעם הראשונה, הפוליטיקאים אינם מייצגים את הרחוב שהגיב בפרץ הזדהות עם צה"ל ועם הנפגעים הרבים מהעוטף, שבא לידי ביטוי ביוזמות מקומיות רבות. כך, בנות סמינר לוקחות שמות של חיילים וחטופים ומתפללות עליהם באופן קבוע, אברכים לומדים לזכות חיילים והעיתונות המיינסטרימית מפורסמת כנסי התעוררות ועצרות תפילה להצלחת המלחמה. 

יוזמה נוספת המעידה על גודל ההתגייסות היא "אחיות מברזל", שהוקמה על ידי שתי נשים חרדיות מירושלים, חנה אירם וברכי שגב. המערך שהקימו השתיים בנוי כפירמידה שבה 130 רכזות שלכל אחת מהן 10-20 מתנדבות ובסך הכל כ-1,500 פעילות. אחיות מברזל עוזרות למשפחות של פצועים, הרוגים, חטופים, מילואימניקים ומפונים בכל הצרכים היומיומיים כמו כביסה, בישול, שמירה על הילדים, סידור הבית וגם חברה. עד כה הן עזרו ליותר מאלף משפחות. 

אירם, 44, נשואה ואם לחמישה, מספרת שפונות אליה עשרות נשים ביום שרוצות לקחת חלק. ברור לה שהגלגל לא ישוב לאחור והמטרה שלה היא יחסים מתמשכים: "אחת על אחת, אנחנו יותר דומות מאשר שונות, לא ניתן כוח לאלו שמנסים להפריד ביננו".

אחיות מברזל היא רק התארגנות אחת מרבות, וחשוב להזכיר ביניהן את אלו שקיבלו גושפנקא מההנהגה הרבנית הקהילתית. כך למשל, כמה וכמה חסידויות אירגנו פרויקטים של אריזת מזון ושליחתו לבסיסי צה"ל ולמשפחות שפונו. ישיבות "יקירי ירושלים" ו-"באר התלמוד", המזוהות עם ש"ס, ערכו התרמת דם. בחסידות בעלז קיימו יום תפילה להצלחת המלחמה, לשלום החיילים ולהצלת השבויים, והאדמו"ר מויז'ניץ ערך תפילה מיוחדת לשלום החיילים, הפצועים והחטופים. וזאת כאמור רשימה חלקית מאוד.

ההזדהות בולטת מאוד במיינסטרים החרדי, אולם כצפוי היא לא התגובה היחידה וישנם כמה רבנים שמביעים התנגדות. כך למשל, הרב ינון ועקנין, רב קהילה בבני ברק, הביע התנגדות ליוזמות המזון בנימוק שהוא מצטט משולחן ערוך ולפיו מי שאינו מברך על האוכל אסור לתת לו אוכל.

גם סוגיית הגיוס עלתה אם כי יחסית בשוליים. 'הפרגוד' למשל, שמגיע לאלפי קוראים דרך אפליקציות סלולריות, ציטט את ראש ישיבת חברון וחבר נשיאות ועד הישיבות: "הרב משה מרדכי פרבשטיין דיבר בסעודה שלישית בשבת ואמר כי מבחינה עקרונית זו מלחמת מצווה ועל כן היינו אמורים להתגייס; אלא שאין לנו הכשרה לכך ולכן התרומה הטובה ביותר היא לימוד תורה". 

הרב דוד כהן, גם הוא ראש ישיבת חברון, וחבר מועצת גדולי התורה כנראה לא אהב את הדברים. "מי שמדבר דיבורים כאלו, אינו שייך כלל לידיעה מהי תורה, מהו כלל ישראל, מה הם בני הישיבות, ומה הם המושגים של אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הם (מארמית: תורה, ישראל והקדוש ברוך הוא אחד הם)", מצטט הפרגוד ומוסיף ש"החשש הכבד יותר של ראשי הכוללים הוא מכך שתורמים מחו"ל יסיטו תקציבי תרומות למטרות עזרה לצה"ל ומדינת ישראל על חשבון התרומות לישיבות".

כמה וכמה חסידויות אירגנו פרויקטים של אריזת מזון ושליחתו לבסיסי צה"ל ולמשפחות שפונו. ישיבות "יקירי ירושלים" ו-"באר התלמוד" ערכו התרמת דם. בחסידות בעלז קיימו יום תפילה להצלחת המלחמה, והאדמו"ר מויז'ניץ ערך תפילה מיוחדת לשלום החיילים, הפצועים והחטופים

המודרניים | העכבות בהחצנת ההזדהות עם המדינה הוסרו

אם בקרב המיינסטרים החרדי המלחמה עוררה הזדהות, הרי שבקרב ה"חרדים המודרניים", או בכינויים האחר "החרדים הממלכתיים", היא הסירה את העכבות בהחצנת החיבור למדינה. מדובר באוכלוסייה שהאיפיון שלה נרחב וגמיש וכולל, בין היתר, עבודה בהיקף נרחב של הגברים אחרי גיל 26 (גיל הפטור מהצבא), יחס חיובי לשימוש בטכנולוגיה, השתלבות במשק ובכלכלה, חינוך הילדים גם בתחומי ליבה ומדע ועוד. 

הרב בצלאל כהן מסביר כי החרדים המודרניים מחפשים את דרכם לישראליות כבר שני עשורים. "זה ציבור שנמצא בקונפליקט רציני. אני חושב שעכשיו, הרצון המיידי החזק הזה להיות ישראלי, להיות חלק, הוא עצום. ולכן ראינו את ההתנדבות הגדולה"

יוזמות הסיוע של המודרניים רבות מספור. בשונה מיוזמות הסיוע של המיינסטרים החרדי שיעור משמעותי מהיוזמות הללו לא היה בתחומים הנושקים לדת (כמו תפילות או קשירת ציציות), אלא בתחומים כלליים כמו הסעות, שינוע מזון, איסוף כספים, טיפול במשפחות וכו'. כך למשל, הוקמו מספר חמ"לים שפעלו תוך שהם משתפים פעולה עם אחים לנשק ולב אחד, במטרה לתת מענה לכל צורך שעולה. 

"בני הישיבות מחזקים את ביטחוננו באמצעות לימוד התורה. זה טיעון שאולי אפשר להתווכח איתו, אבל יש לו ערך חלופי. מה הטיעון שלנו, הנשים החרדיות?"

דוגמה לכך הוא חמ"ל בשם "חסד של אמת", שהוקם על ידי נשים חרדיות ביום השני למלחמה, כדי לדאוג להשתתפות מכובדת בלוויות - לרבות לוויות צבאיות - וניחומי אבלים. החמ"ל הצליח להביא בפרקי זמן קצרים, לפעמים תוך פחות משעה, מאות חרדים ללוויות שבהן לא היו אנשים. דוגמה נוספת היא היוזמה "חרדיות שותפות" מבית נבחרות, תנועה חרדית פמיניסטית שבימים כתיקונם פועלת למען ייצוג נשים חרדיות בפוליטיקה הישראלית, שכפי שתואר בפתיחת הכתבה הגיעו להתנדב בבסיס חיל האוויר.

"בסמינרים למדנו ששירות בצבא או שירות לאומי הינם בבחינת 'יהרג ואל יעבור'. גישה זו הייתה רלוונטית לזמנים אחרים", אומרת אסתי שושן, מנכ"לית ומייסדת נבחרות. "בני הישיבות מחזקים את ביטחוננו באמצעות לימוד התורה. זה טיעון שאולי אפשר להתווכח איתו, אבל יש לו ערך חלופי. מה הטיעון שלנו, הנשים החרדיות?". 

תחום אחר שבו ניכרת השפעת המלחמה היה - איך לא - הגיוס. בימים הראשונים הוצפו הרשתות החברתיות בחרדים, צעירים ומבוגרים, שביקשו להתגייס. רבנים והוגי דעות שנחשבים מודרניים הביעו תמיכה, וצה"ל הרים את הכפפה. דובר צה"ל מסר כי לצבא הגיעו לא פחות מאלפיים פניות (מאות רבות יותר ממחזור גיוס חרדי שנתי) וכי ייעשה מאמץ לגייסם. 

"מחזור המלחמה" הראשון גויס בשבוע שעבר והבאים יתקיימו בקרוב. אמנם מדובר בשירות בן שבועות ספורים שמטרתו הכשרה צבאית בסיסית לצורך שירות מילואים, ועדיין הנכונות להתגייס, ואולי חשוב מזה, להצהיר על כך בפרהסיה, היא דרמה של ממש בסטנדרטים חרדיים.

"מחזור המלחמה" הראשון גויס בשבוע שעבר והבאים יתקיימו בקרוב. אמנם מדובר בשירות בן שבועות ספורים שמטרתו הכשרה צבאית בסיסית לצורך שירות מילואים, ועדיין הנכונות להתגייס ולהצהיר על כך בפרהסיה, היא דרמה של ממש בסטנדרטים חרדיים

הרב בצלאל כהן הוא הוגה דעות ופעיל בתחומי שילוב חרדים בחברה הישראלית למעלה משני עשורים. הוא מסביר כי השוני ביחס החרדי למלחמה נובע מהיקפה. "זה לא דומה ל'שומר חומות' כי זה בממדים שלא היו; לא ראינו אסונות בסדר גודל כזה. כל אזרח בישראל מרגיש שהוא חייב לעשות משהו. בשביל חלק גדול בחברה הישראלית המשהו הזה הוא שירות מילואים. האחרים מיד חיפשו איך להתנדב בכל דרך אפשרית". 

הרב כהן טוען כי החרדים המודרניים מחפשים את דרכם לישראליות כבר שני עשורים. "זה ציבור שנמצא בקונפליקט רציני, הרי חלק משמעותי בחרדיות שאנחנו מכירים זה ההתבדלות שמהותה היא בעצם לא להיות ישראלי. החרדים המודרניים רוצים מצד אחד להיות חרדים שזה אומר עדיין להתבדל, אבל מצד שני הם רוצים להיות ישראליים שזה במובן מסוים להשתלב. יש להם כל הזמן את המתח הזה איך הם גם משתלבים וגם מתבדלים וזה מתח שכל הזמן מלווה אותם. אני חושב שעכשיו, הרצון המיידי החזק הזה להיות ישראלי, להיות חלק, הוא עצום. ולכן ראינו את ההתנדבות הגדולה"

מה אתה חושב על התגייסות החרדים? האם המספרים מעידים על שינוי?

"אני לא כל כך מתלהב מהנכונות להתגייס, לא בטוח שיש לזה משמעות גדולה. השאלה הגדולה תהיה אם נראה שינוי משמעותי בגיוס של בני 18 לשירות סדיר. לדעתי האלפים שהביעו נכונות להתגייס לא מרמזים על שום דבר מהותי. זה בעיקר אי הבנה של מהי מדינה ומהו גיוס, כי זו בעצם התנדבות. אז יש מי שמתנדב למד"א, לאיחוד הצלה, לעזר מציון, ליד שרה, לידידים, לזק"א ועכשיו גם לצבא. לכן אני חושב שהשמחה מוקדמת, אבל כן בהחלט רואים, בעת כזו, שהרצון להיות חלק הוא מאוד מאוד חזק".