את ד"ר יבגניה צ'רניאבסקי, ראש מערך הדימות בבית החולים ברזילי באשקלון, מתקפת ה-7 באוקטובר תפסה בנופש בצרפת. במירוץ נגד השעון, הצליחו היא ובעלה, מנהל היחידה לרדיולוגיה פולשנית בבית החולים אסף הרופא, להספיק לטיסה ארצה כבר למחרת. "התעוררנו באותה שבת עם ההודעות בווטסאפ המשפחתי, והרגשנו חוסר אונים עצום", היא משחזרת. "הילדים לבד באשקלון, אפילו לא יכולים ללכת אחד לדירה של השני, כי היו מחבלים בעיר; בתי החולים עמוסים בפצועים, ואנחנו שנינו רופאים, לא נמצאים שם לעזור. אל על עזרו לנו למצוא מקום, ועיכבו את הטיסה כדי שנספיק לעלות, כי התפקיד של בעלי חשוב לצבא. רצנו בשדה התעופה, והצוות צועק לנו 'אתם הרופאים? תעלו'". 

ב-8 באוקטובר את נוחתת לתוך טירוף.

"השבוע הראשון הכי פגע בנו נפשית. אף פעם לא ראיתי פצועים ככה. ירי מטווח קצר, הפצצות קרוב לגוף. דימותן (טכנאי) אחד אמר 'כל האיברים שאני מכיר באנטומיה, ראיתי ביום הזה מחוץ לגוף האדם'. גם לא היינו מוכנים לכל כך הרבה פצועים בבת אחת. בכל התרגילים שעשינו, לא תיארנו כזאת הצפה, ובגלל שהיה קשה להגיע למשמרת, נשארנו לישון פה על מזרנים, כי פחדנו שאם נצא לא נוכל לחזור. חיינו פה שבוע וחצי ברציפות, צוות של שלושה רדיולוגים וכמה טכנאים. הבאתי גם את הבן שלי בן ה-15 שישן על הכורסא בחדר שלי, כי בעלי היה בצו 8 בסורוקה והבת במילואים, ופחדתי שיישאר לבד". 

זה אומר לחיות כל הזמן את העבודה.

"כשיצאתי בשבוע הראשון מהבית לעבודה, לא חשבתי שאחזור יותר הביתה. לקחתי איתי תעודות ומסמכים חשובים, כי לא ידעתי אם יהיה לי בית כשאחזור. חשבתי שיפציצו אותו, כי בניינים באשקלון נפגעו מטילים. חיינו בהרגשה שהכל יכול לקרות. הקומה של הדימות ממוגנת, אז לפחות הרגשנו שאנחנו במקום בטוח". 

ומי שלא נשאר כמוך 24/7 הצליח להגיע?

"חלק היו בפאניקה, חלק בצו 8, היינו צריכים תגבור מבתי החולים אחרים, אבל אנשים פחדו לעשות את הדרך הזו תחת טילים, ועזרו בפענוחים מרחוק. על הדימותנים שלנו נלחמנו, כדי שלא יגויסו. השירות שהם נותנים לחיילים חשוב כמו להיות בחזית. 

"הייתה לנו גם טרגדיה אישית במכון, בעלה של דורית, הרנטגנאית הראשית שלנו, נהרג בכיסופים באותו שבוע, כשהגיע לטפל בפרות. קיבלנו את הבשורה כשדורית עדיין לא ידעה. היה לי קשה מאוד לעמוד לידה במשמרת, ולא לומר כלום. רק כשהיא הגיעה הביתה, הצבא אמר לה. אנחנו צוות משפחתי, חיכינו לא רחוק מהבית שלה, כדי להיכנס מיד אחרי ההודעה ולתמוך בה".

"כשיצאתי בשבוע הראשון מהבית לעבודה, לא חשבתי שאחזור יותר הביתה. לקחתי איתי תעודות ומסמכים חשובים, כי לא ידעתי אם יהיה לי בית כשאחזור"

היה לכם מגע גם עם משפחות הפצועים?

"מעט, אבל טיפול נמרץ ממוקם לידינו, והיינו שומעים צרחות ובכי של קרובי המשפחה שמלווים את החיילים, כשמבשרים להם שיש החמרה או שאי אפשר לעזור". 

איך מרגישים במצב כזה?

"בדרך כלל הצלחנו להחזיק את עצמנו ולא להראות אמוציות, כדי לא לאבד ריכוז. אחר כך היינו נכנסים לחדרים שלנו ובוכים. אני אישה מאוד חזקה, גדלתי בבריה"מ בתנאים מאוד קשים, 24 שנה אני במקצוע, ואני כמעט אף פעם לא בוכה, אבל עכשיו אנחנו בוכים ומדברים ומחזקים אחד את השני. אם כי אני פחות משתפת בהשוואה לרופאים הצעירים, כי צריך מישהו שיחזיק את הכל וישמור על קור רוח ולא יתפרק". 

הצוותים נעזרים בסיוע נפשי? אפילו מפגשים בודדים יכולים לעזור.

"מציעים לנו כל הזמן עזרה נפשית מהסתדרות הרופאים ומברזילי עצמו. חלק חושבים שבגלל שגם צוות התמיכה הפסיכולוגית קורס מרוב עומס, נתאפק עכשיו ונגיע לזה אחר כך. אנחנו רואים בעצמנו מי במצוקה ואת מי אפשר להוציא מהמצב בשיחה בינינו. אבל כן, יש אנשים שהולכים. למשל, אנשי צוות שפונו מהעוטף. הם באמת חוו חוויות קשות".

כולכם חוויתם. איך אתם עכשיו? 

"אנחנו עובדים. אני לא יודעת איפה זה יתפוצץ בהמשך. האנרגיות נגמרות, העייפות מצטברת. בסוף אנחנו מעבירים הכל דרך הלב". 

‍

ד"ר יבגניה צ'רניאבסקי, ברזילי: "בדרך כלל הצלחנו להחזיק את עצמנו ולא להראות אמוציות, כדי לא לאבד ריכוז. אחר כך היינו נכנסים לחדרים שלנו ובוכים. 24 שנה אני במקצוע, ואני כמעט אף פעם לא בוכה, אבל עכשיו אנחנו בוכים ומחזקים אחד את השני"

"את לא יכולה להרשות לעצמך להיות חלשה"

בית החולים ברזילי באשקלון התמודד ב-7 באוקטובר עם אסון במימדים שלא הכיר. 370 פצועים פונו לביה"ח ב-24 שעות הראשונות (ומעל ארבעת אלפים מאז החל התמרון הקרקעי), מטחי טילים כבדים נורו לעבר העיר, והצוותים הרפואיים, שאמנם מורגלים להגעת פצועים ממבצעים צבאיים, נאלצו להתמודד עם סיטואציות מורכבות מקצועית ונפשית. אלא שבברזילי, כמו בעוד בתי חולים שנושאים בנטל המלחמה הזו, הצוותים הרפואיים לא ממהרים לפנות לעזרה נפשית. ההנהלה אמנם מעודדת להיעזר בפסיכולוגים של בית החולים ובסדנאות הרפיה שונות, אבל הרופאים, בעיקר הוותיקים שבהם, הודפים את ההצעות האלה, ומעדיפים להתמודד עם החוויות הקשות בכוחות עצמם. 

העדויות שלהם שוברות לב דווקא באיפוק שבהן. "את מחפשת את הצד הרגשי, אבל כשמגיע פצוע הדבר האחרון שהוא צריך זה את הדמעות שלך", אומרת ד"ר אולגה מייזלר, מנהלת היחידה לכירורגית כלי דם בבית החולים. "הוא צריך אותך כדי לשרוד, ואת לא יכולה להרשות לעצמך להיות חלשה, כי הצוות מסתכל עליך, וההורים שלו מסתכלים ורוצים לראות עתיד אופטימי לילד. הם לא רוצים לראות אותך בוכה בצד, הם רוצים לראות שהם בידיים בטוחות, וידיים בטוחות לא יכולות להיות רטובות מדמעות. ולכן כלפי חוץ, את חייבת להיות ח-ז-קה", היא מדגישה כל הברה.

בבית את מרשה לעצמך לפרוק?

"הבת שלי במג"ב ביהודה ושומרון. היא ראתה כל כך הרבה, ויש לה גם חברה חטופה. אני לא צריכה להוסיף עם סיפורים ובכי משלי, אבל כן, כשאני מגיעה הביתה ושמה נעלי בית, יותר קל". 

בסוף המתח הזה מתנקז.

"בסדר, יתנקז מתישהו אחרי המלחמה. ברזילי מציע כל הזמן עזרה ויש לנו קו חם, אבל אני חושבת שזה לא הזמן. היום כל אחד צריך למצוא בתוכו כוחות, כדי להישאר חזק ושפוי". 

איך את שומרת על עצמך?

"הדבר הכי מפחיד זה לזהות פצוע, מהבחינה הזו שרגש יכול להפריע אם אני מכירה אותו מהחיים הרגילים. אז אני לא יורדת למיון. לא רוצה לראות פנים ושמות, זה מנגנון ההגנה שלי. אני מחכה בחדר ניתוח. מוכנה וערוכה. אחרי שהוצאנו אותו מהמצב הקשה, זה כבר אחרת". 

הפגיעות ב-7 באוקטובר היו קשות במיוחד?

"כן, אלה לא רסיסים ופגיעות כדורים שאנחנו רגילים לראות משדה הקרב. ההתחלה של המלחמה הזו הייתה מזעזעת, מאוד לא אופיינית למה שהכרנו במלחמות קודמות. גם סוגי הפגיעות, גם ריבוי האזרחים. אם היה עוד יום כזה, לא יודעת אם היינו יכולים להתמודד. גם עכשיו, זה מתמשך מאוד, לא היינו במלחמות כאלה שאין יום בלי פצוע". 

נשמע שקשה לתפקד כך.

"ראיתי בחדר ניתוח אחיות שפרצו בבכי, כשהבינו שזו פגיעה שאי אפשר לעזור. מהר מאוד איש צוות ניסה להוציא אותן מזה. אמר 'רגע, לא עכשיו. תתפסו את עצמכן'. כולנו גרים בדרום, לכולנו יש ילדים. אלה יכלו להיות הילדים שלנו. גם הפצועים האלה, הם כמו ילדים שלנו. כשמקריאים בחדשות שמות של הרוגים שהותרו לפרסום, ויש שמות שאנחנו מכירים מהטיפול שלנו, זה מאוד כואב".

אולי הבכי דווקא עוזר לפרוק את המועקה?

"יכול להיות, מצד שני יש עוד פצוע ועוד אחד. הרבה עבודה ואתה לא יכול להתפרק. יבוא היום שכולנו נתמוטט, עכשיו זה לא הזמן". 

כשאתם מצליחים לייצב פצועים, זה בטח נותן כוח.

"יש סיפוק גדול כשהם בהכרה, שמעבירים אותם למחלקות שיקומיות, זה לא סתם שיקום, זה ניצחון". 

ד"ר אולגה מייזלר, ברזילי: "ההתחלה של המלחמה הזו הייתה מזעזעת, מאוד לא אופיינית למה שהכרנו במלחמות קודמות. גם סוגי הפגיעות, גם ריבוי האזרחים. אם היה עוד יום כזה, לא יודעת אם היינו יכולים להתמודד"

"הדבר הכי מפחיד זה לזהות פצוע, מהבחינה הזו שרגש יכול להפריע אם אני מכירה אותו מהחיים הרגילים. אז אני לא יורדת למיון. לא רוצה לראות פנים ושמות, זה מנגנון ההגנה שלי. אני מחכה בחדר ניתוח. מוכנה וערוכה"

"עובדים עברו בין הגופות לחפש הצלבה"

העומס הרגשי הופך את הטיפול לעתים לטכני מאוד. ד"ר בן ציון יהושע, מנהל המחלקה למחלות אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר בברזילי, מספר איך היה צריך להזכיר לצוות באותה שבת נוראה, שעם כל הרצון להספיק, גם המגע האנושי חשוב. "מה שהימם אותנו בהתחלה" הוא נזכר, "הייתה בעיקר המסה. אתה יורד מחדר ניתוח למיון, ורואה המוני פצועים. במבט ראשון זה מחליש. כל מי שראה את זה חטף הלם". 

איך מתעשתים?

"בזמן הטיפול אתה מנתק עצמך, בטח כשהלחץ גדול ויש כל כך הרבה פצועים אנונימיים שמחכים לטיפול, ולכן החלק החשוב היה להסביר לצוותים שאנחנו מטפלים בבני אדם. זה כאילו ברור לכולם, אבל היה צריך להדגיש שלא רק הטיפול המקצועי-טכני חשוב פה. זה אסון שניקז אליו הרבה פצועים שנראו אבודים, בלי מלווים. הרבה עובדים זרים הגיעו לבד. כולם היו צריכים להרגיש שרואים אותם".

היו גם אנשים שצבאו על בית החולים לחפש קרובי משפחה.

"המון. אנשים שלחו לאנשי צוות שהכירו תמונות של יקיריהם מהמסיבה או העוטף, וביקשו עזרה בזיהוי. כשהגיעו שלוש משאיות עם גופות לבית החולים, עובדים עברו בין הגופות לחפש הצלבה עם התמונות שנשלחו".

לא אירוע נורמלי.

"לא. טיפלנו איפה שיכולנו, רופאים עזרו בתור כירורגים כלליים, הרכיבו עירויים. היה קשה להגיע לברזילי באותם ימים. היה לי מתמחה שנהג לפה, כשהוא חובש קסדה, כדי להגן על עצמו מטילים, העיקר לבוא. רופא אחר בצוות הוא במקור ממזרח ירושלים, וגר עם המשפחה באשקלון. המשפחה עזבה לירושלים, כי לא היה להם ממ"ד בדירה, ואילו הוא לא עזב את בית החולים כל השבוע הראשון. לא רק שהוא עבד רצוף, הוא גם שמע דיבורים במסדרונות על איך צריך להרוג את כל הערבים. כשראיתי שהוא עומד להתפרק, אמרתי לו, אתה חייב להתאוורר, סע למשפחה. הבעיה הייתה כשהוא רצה לחזור ממזרח ירושלים, לקח לנו יומיים לארגן לו אישור, כדי שיוכל להגיע". 

איך הייתה ההתמודדות הנפשית של הרופאים הערבים?

"הם הרגישו מותקפים. קשה לעבוד כשמדברים עליך ככה. יאמר לזכותו של ברזילי, שהוא לא נתן מקום לאפליה וגזענות. יצא מכתב ממנהל ביה"ח, פרופ' חזי לוי, שמבהיר שזה לא לגיטימי וכולנו עובדים יחד, והדברים נרגעו. הצוות הערבי בעיקר פחד ממה שיקרה לו בחוץ. רופאים ערבים יצאו מבית החולים עם בגדי חדר ניתוח, כדי שיהיה ברור שהם רופאים. הם פחדו שאזרח ירה בהם, כשיזהה שהם ערבים. הם גם פחדו לנסוע באוטובוסים, והסיעו אחד את השני הביתה". 

איך אתה כמנהל מחלקה מחזיק את הצוות שלא יתפרק? 

"במפגשי בוקר הקפדתי שלא יהיה רק דיווח מקצועי, אלא גם היבט אישי, מה נשמע, מה קורה בבית. מתמחים פחדו להישאר במחלקה לבד בלילה, מחשש שיהיה אירוע גדול והם לא יוכלו לתפקד בלי עזרה, אז בחודש הראשון השארנו שני מתמחים ושני רופאים בכירים בלילות. ובגלל שהתבטלה כל הפעילות האמבולטורית (מרפאת חוץ ואשפוז יום), הספקתי להכניס קצת לימודים, כדי להסיח את הדעת מהטיפול בפציעות". 

קיבלתם סיוע פסיכולוגי?

"הציעו לכולנו. אני אמרתי לעצמי, עזוב, לא צריך. הספיקו לי השיחות בינינו ועם המשפחה". 

ד"ר בן ציון יהושע, ברזילי: "מה שהימם אותנו בהתחלה הייתה בעיקר המסה. אתה יורד מחדר ניתוח למיון, ורואה המוני פצועים. במבט ראשון זה מחליש. כל מי שראה את זה חטף הלם"

"אנשים שלחו לאנשי צוות שהכירו תמונות של יקיריהם מהמסיבה או העוטף, וביקשו עזרה בזיהוי. כשהגיעו שלוש משאיות עם גופות לבית החולים, עובדים עברו בין הגופות לחפש הצלבה עם התמונות שנשלחו"

"איזה איש מקצוע אני, אם אני קם מסיוטים בלילה"

הגישה הזו של רופאים שהודפים סיוע נפשי, מוכרת כאמור היטב לד"ר שירי בן-דוד, הפסיכולוגית הראשית של ביה"ח הדסה. "זו באמת אוכלוסייה קשה לטיפול. מי ששורד במקצוע כזה, מאמין שיש לו יכולת גבוהה לעמוד במצבים קשים. הבעיה היא שמתישהו כולם מגיעים לקצה גבול היכולת, ולא תמיד הם מזהים את הרגע הזה אצלם. בקורונה, למשל, עברו חודשים ארוכים עד שהתחלנו לקבל מהם פניות, ואז הם כבר הגיעו במצב יותר קשה מאשר האחיות והאחים. הצוותים הסיעודיים נעזרים הרבה יותר בעזרה הנפשית, שאנחנו מציעים להם". 

ממה זה נובע? הרופאים הרי לא חסרי מודעות לנושא. 

"זה נובע משילוב של מסרים סותרים. המלחמה עוד לא מאחורינו, אז אתאר את מה שקרה בקורונה. מצד אחד, ההנהלה נתנה גיבוי מקיר לקיר להתערבויות האלה, גם במסר מפורש של תבקשו עזרה. זה חשוב. וגם בתקציבים שקיבלנו כדי לספק את העזרה הזו. מצד שני עובר בין השורות המסר - אתם צוות בית חולים בשעת חירום - אתם אמורים להצליח להתמודד, להראות תפקוד גבוה. אנשים פנו לטיפול, ואמרו 'אל תספרו למנהלים שלי, למרות שהמנהלים הם אלה ששלחו אותם לטיפול". 

הם פחדו שידווחו עליהם כלא כשירים?

"הרבה שאלו מה זה אומר עלי, מבחינת הדימוי העצמי המקצועי, אם אני לא מצליח לעמוד מול המראות האלה או החוויות האלה. איזה איש מקצוע אני, אם אני קם מסיוטים בלילה. אלה אנשים שתפקדו מקצועית מצוין, אבל עצם הצורך לבקש עזרה, העלה אצלם ספק לגבי הכשירות המקצועית שלהם". 

אולי הם חוששים שטיפול במקום העבודה הוא לא מספיק דיסקרטי. זה ירשם בתיק האישי ופתאום יציעו לך לעבור תפקיד או לצאת לחל"ת.

"נאמר בצורה ברורה, שהתיק הרפואי הוא חסוי גם בתוך בית החולים, ושזה לא יכול להשפיע בשום צורה על העסקה. לפעמים זה בדיוק הפוך, טיפול הוא זה שמחזיר לתפקוד, ומי שמוצא לחל"ת או עובר מחלקה, הוא מי שלא טופל ומוצא עצמו לא מתפקד. ועדיין יש כאלה שמעדיפים לא להיות מטופלים ע"י צוות בית החולים, אפילו בגלל שלא מתחשק להם אחר כך לפגוש את המטפל בחדר אוכל. אנחנו משתדלים למצוא להם מענה מסובסד בחוץ".

מה נותן להם תחושת לגיטימציה?

"נרמול של החוויה והצגת נתונים שמראים כמה היא קולקטיבית. מצאתי את עצמי המון פעמים אומרת, 'אני שומעת את המשפט הזה שאמרת מכל כך הרבה אנשי צוות', או 'אלה תגובות נורמליות למצבים לא נורמלים. מה שאתה מספר לי, אמור לזעזע אותך, אם היית מתנהג כרגיל, זה לא היה בסדר''. רופא שיניים ששהה חודשיים במחנה שורה, וזיהה גופות לפי שיניים, לא אמור לחשוב שהחוויה הזו תעבור לידו. הוא גירד את קצה גבול היכולת של החוויה האנושית וחשוב שיעבד את זה". 

מה עם מי שחוששים שפתיחת הפצעים עכשיו, כשהכל עוד טרי, תרסק אותם, והם לא יחזרו לתפקד?

"זו תגובה מוכרת, שאנחנו מכבדים. בקורונה ראינו אנשים שחצי שנה אחרי שהכל הסתיים, פנו וביקשו לפתוח חוויה קשה, כמו החייאה שלא הצליחה. וגם במלחמה הזו, זה כנראה יקרה. אנחנו לא הולכים לשום מקום, ומקווים שיבוא יום והם יטפלו בזה.

"במחלקה שנמצאת ברמת סטרס גבוהה במלחמה הנוכחית, הצוות ביקש פגישה עם פסיכולוגית, שתיתן להם כלים להתמודד עם הלחץ. מראש הם דרשו שלא לדבר על רגשות, כי פחדו שזה יפרק אותם. ואז בתרגול הראשון במפגש, אחד המשתתפים שיתף בחוויה, שהטכניקה הזכירה לו, ונפתחה שיחה משמעותית על החוויות שצברו ואיך זה משפיע בבית". 

ד"ר שירי בן-דוד, הדסה: "מי ששורד במקצוע כזה, מאמין שיש לו יכולת גבוהה לעמוד במצבים קשים. הבעיה היא שמתישהו כולם מגיעים לקצה גבול היכולת, ולא תמיד הם מזהים את הרגע הזה אצלם"

"רופא שיניים ששהה חודשיים במחנה שורה, וזיהה גופות לפי שיניים, לא אמור לחשוב שהחוויה הזו תעבור לידו. הוא גירד את קצה גבול היכולת של החוויה האנושית וחשוב שיעבד את זה"

"משהו לא טוב עובר עליהם"

רמת מתח גבוהה יש גם בשגרה של אנשי המכון הפתולוגי באבו כביר, אולם גם במקרה שלהם, את הזוועות של ה-7 באוקטובר גם הנפש המחושלת ביותר מתקשה לעכל. שבועיים אחרי השבת השחורה, החלו עובדים המכון לדווח על עצבנות, חרדות וסיוטים בלילה. ביוזמת העובדת הסוציאלית של המכון הגיע צוות ממערך בריאות הנפש של ביה"ח איכילוב להעניק עזרה ראשונה נפשית לעובדים. 

"העובדת הסוציאלית התקשרה אלי ואמרה שבחיים לא ראתה את העובדים ככה, שמשהו לא טוב עובר עליהם", משחזר ברק תור, עובד סוציאלי אחראי במערך הפסיכיאטרי של איכילוב, שריכז את העבודה מול המכון. "בשבועיים הראשונים כולם שם היו חדורי מטרה, עבדו על טורבו והיו מאוד תפקודיים. כשירד קצת הלחץ התחילו סימנים של אי שקט, אווירה מתוחה באופן יוצא דופן".

הם נפתחו כלפיכם בקלות? 

"בהתחלה היה להם מוזר שבאנו במיוחד כדי להקשיב להם. יצרנו חדרי טיפול מאולתרים, והעובדת הסוציאלית הייתה צריכה לעבור ביניהם ולדרבן אותם להגיע, אבל די מהר נוצר תור. הם הרגישו צורך לדבר. אפשרנו לכל מי ששהה במתחם, להיכנס לשיחה, והגיעו גם אנשי זק"א ומתנדבים מארה"ב שסייעו לפתולוגים".

מה חזר בשיחות? 

"שלושה דברים היו קשים ועוצמתיים, גם עבור אנשים כמוהם, שעובדים בשגרה עם גופות: הכמות, אופי הריטוש והמספר הגבוה של הילדים. מתנדבת מארה"ב שעבדה בזיהוי גופות אחרי ה-11 בספטמבר, אמרה שמה שהיא ראתה פה הרבה יותר קשה ומערער. היא סיפרה שנשברה דווקא כשהגיעה לטיפולה גופה של מחבל, כי היא הייתה הרבה יותר שלמה ונקיה, מזו של הישראלים. ההנגדה הזו שברה אותה". 

על מה הם דיווחו? 

"הם היו מאוד עצבניים. דיווחו על הרבה מתח וחרדה שנכנסים איתם הביתה. היו גם תגובות פיזיות חריפות, רעידות, סחרחורות, הקאות. הם המשיכו לבוא לעבודה, זה לא גרם להם להימנעות, שהיא אחד המרכיבים בפוסט טראומה, אבל הם כן חוו פלשבקים, סיוטים, עוררות יתר ואפילו תחושת אשמה על עצם זה שהם קורסים או על זה שהם יכלו להמשיך לעבוד במקום לבזבז זמן על השיחה איתנו". 

ומה אתם אומרים להם?

"שדווקא הטיפול יביא אותם לתפקד טוב יותר בעבודה, שזה נורמלי להרגיש כמו שהם מתארים, שזה מעיד על אכפתיות ורגישות".

יש אנשים שפחדו לדבר או לפתח את הנושא, מחשש שיתפרקו ויאבדו שליטה?

"היו שאמרו, 'זה לא הזמן, כשאנחנו במלחמה', אבל היו מספיק שרצו, לא הרגשנו מחוסרי עבודה. הגענו לשלושה מפגשים, והיה ביקוש לעוד, אבל זה לא הסתדר, כי אנחנו עמוסים מדי. הצענו טיפול קבוצתי, ואמרו לנו שקשה לקבץ את כולם ליום אחד. אני חושב שגם לא קל להם להיחשף מול קולגות". 

ברק תור, איכילוב: "מתנדבת מארה"ב שעבדה בזיהוי גופות אחרי ה-11 בספטמבר, אמרה שמה שהיא ראתה פה הרבה יותר קשה ומערער. היא סיפרה שנשברה דווקא כשהגיעה לטיפולה גופה של מחבל, כי היא הייתה הרבה יותר שלמה ונקיה, מזו של הישראלים"

"היו גם תגובות פיזיות חריפות, רעידות, סחרחורות, הקאות. הם המשיכו לבוא לעבודה, זה לא גרם להם להימנעות, שהיא אחד המרכיבים בפוסט טראומה, אבל הם כן חוו פלשבקים, סיוטים, עוררות יתר ואפילו תחושת אשמה על עצם זה שהם קורסים"

"אנשים ידעו מה הקווים האדומים שלהם"

גם באיכילוב מעודדים את הצוותים הרפואיים לקבל עזרה, ולא זוכים תמיד להיענות. "שמענו תגובות כמו 'נסתדר ביום שאחרי'", אומר תור. "אנחנו המטפלים כמובן מטופלים בקבוצות הדרכה שבועיות ובהדרכה פרטנית. מומחים שהבאתי העבירו הרצאות על התמודדות עם רוע ועל הצפת החושים שיש למטפל בזמן הטיפול. הוא יכול להרגיש עיניים כואבות, סחרחורת, ריקנות, רצון לישון או להתנתק, כחלק מההתמודדות עם התכנים שעולים. גם למטפלים מיומנים לא היה קל לעכל את מה ששמעו מניצולי המסיבה והעוטף. הייתה מטפלת שלא ישנה כל הלילה, אחרי ששמעה עדות של ניצולה מנובה".

היה חשש מלטפל בניצולים של כזה אסון? הם מצפים שתכילו את הזוועות, כשאתם גם בני אדם.

"הייתה הרבה דריכות לפני המפגשים האלה. הפרויקטורית שיבצה לכל מטפל שני מטופלים. אנשים ידעו מה הקווים האדומים שלהם, והיו שביקשו מראש לא לקבל מטופל עם סיפור שהם מתקשים להכיל כמו פגיעה מינית קשה. היה מטפל שאמר 'אין לי בעיה להקשיב לכל דבר, קשה ככל שיהיה, אני רק מבקש לא לראות בעיניים את הדברים'. כשהיינו במכון הפתולוגי, הוא ביקש שלא יראו לו תמונות". 

איך התמודדתם כמטפלים עם אנשי המכון הפתולוגי? 

"אני חלמתי על גופות שרופות, מטפלת אחרת הסתובבה עם כאבי בטן כל השבוע. היינו ארבעה מטפלים, ועשינו לעצמנו בסוף כל יום שיחה קבוצתית. בטיפולים בטראומה בסדר גודל כזה חשוב שתהיה קבוצת תמיכה של המטפלים, כדי שלא תיווצר אצלנו טראומה משנית. ובאמת הרגשתי שאני לא לבד בזה, כשדיברתי איתם".

איך אפשר לפצח את הימנעות הצוותים הרפואיים? אולי אנשים נמנעים, כי זה על חשבון הזמן הפרטי שלהם. 

"גם כשזה על חשבון שעות העבודה, חלקם נרתעים. כשאנשים חושבים שמשהו יעזור להם, הם יפנו בשבילו כמה שעות שצריך, כשמדובר בפגיעה גופנית. טיפול נפשי עדיין זוכה לחשדנות, בעיקר אצל בני חמישים ומעלה. שמענו אמירות כמו, מי מבטיח שזה יעזור לי? אין מספיק הבנה למחירים שגובה הפגיעה בנפש. היא מייצרת גם נזקים גופניים". 

"רופאים צעירים פונים יותר", מאשרת גם ד"ר בן דוד מהדסה. "הדור הצעיר של הרופאים יותר מיומן בשיח רגשי. שלא כמו בעבר, בבתי הספר לרפואה מחנכים לדיבור על חוויות קשות. אחרי ניתוח ראשון של גופה, למשל, יש עיבוד רגשי עם פסיכולוג. צריך להבין שלבקש עזרה, זה לא אומר שיש פסיכופתולוגיה, להתעורר בלילה מסיוטים לא אומר שיש לך תסמונת פוסט טראומטית. הרבה מטווח התגובות האלה, בטח בשבועות הראשונים, הן מאוד נורמטיביות. והרבה מהן גם יחלפו בלי טיפול. אבל עם טיפול הן חלפו יותר טוב או יותר מהר, ובלי להשאיר נזקים". 

יש מחלקות עם רמת מתח גבוהה, שבהן טיפול כזה הוא עניין שבשגרה? 

"באונקולוגיה ובכירורגיה בוודאי. יש גם מחלקה פנימית אחת אצלנו שעושה את זה. אנחנו רואים את ההשפעה. האנשים האלה מגיעים חסינים יותר. לא במובן שהם לא צריכים עזרה, אלא במובן שהם יודעים מתי לבקש אותה". 

ד"ר שימי ברדה, איכילוב: "בפעם הראשונה בחיי, ואני מגדיר את עצמי כאדם חזק, שוחחתי עם פסיכולוגית של המחלקה על אפשרות להצטרף לקבוצת חוסן של בית החולים. אני מבין שאני שורד את זה, אבל לא רוצה שיווצר אצלי נזק לטווח הרחוק"

"היו מקרים שגרמו לאנשי צוות להתפרק"

מקום שרמות המתח מן הסוג הזה הן לא דבר שבשגרה הוא בנק הזרע. "המחלקה שלנו מייצרת חיים, אנחנו פחות מתמודדים עם מוות", אומר ד"ר שימי ברדה, מנהל המעבדה בבנק הזרע של איכילוב. אלא שמספרם הגבוה של ההרוגים הצעירים והעלייה הגדולה במספר המשפחות שמבקשות לשאוב זרע מיקיריהם, הביאה גם את האורולוגים ואת הצוותים שמקיפים אותם להתמודדות יומיומית עם מקרים שהיו שמורים עד אז בעיקר לפתולוגים. 

בדיון שהתקיים לפני מספר שבועות בוועדת הבריאות של הכנסת, חשפה סא"ל נטלי ברדה ממחלקת נפגעים בצה"ל, כי כמאה שאיבות זרע בוצעו מחיילים ואזרחים שנהרגו מאז תחילת המלחמה. בשפה המקצועית התהליך נקרא הנצלה, כאשר חלון ההזדמנויות מצומצם מאוד - זרע חי ניתן למצוא עד 72 שעות משעת המוות, אבל עדיף שזה יקרה ב-24 השעות הראשונות. את המחיר הנפשי של הפרוצדורה משלם הצוות הרפואי.

"העבודה מול הגופות, בעיקר בתקופה הראשונה, הייתה קשה מאוד, ואני אומר את זה כרופא עם ניסיון גדול בטראומה וכקצין לוחם, שראה דברים קשים בחיים", משתף פרופ' גיל רביב, מנהל היחידה לאנדרולוגיה בבי"ח שיבא. "מגיעה גופה בשק שחור, האחיות צריכות לפתוח אותו ולהכין את הגופה לפרוצדורה, ואף אחד לא מכין אותן למה שיראו כשיפתחו את השק. היו מקרים של פגיעות ראש קשות או פגיעות בחלק הגוף העליון, שגרמו לאנשי צוות להתפרק. אנשים בתוך שק שהובאו ישר משדה הקרב עם בגדים, נעליים עם חול ועירויים. האחיות שמכינות אותם לפרוצדורה הן לא פתולוגיות. הן לא חשבו שיצטרכו לסדר גופה במצב כזה. לאחות שעבדה איתי יחד יש סיוטים בלילה. היה גם מתמחה שהקיא את נשמתו". 

איך מתמודדים עם דבר כזה?

"אני הקפדתי שהחלק העליון של הגוף יהיה מכוסה כשאנחנו עובדים, כדי לא לראות פנים, אבל לא תמיד הכיסוי הגיע מסודר כמו שצריך, והיו מראות טראומטיים. היו רופאים שלא היו מוכנים לעשות את זה, אבל יש מספיק רופאים שכן. באחד המקרים הגיע הרוג בארון עץ ועשינו את ההנצלה כשהוא בתוך הארון, אלה לא בדיוק הדברים שאתה מדמיין שתעשה כאורולוג או כאחות. אני לא מתבייש להגיד, שזה קשה. המזל הגדול הוא שהמוח יודע לשכוח". 

פרופ' גיל רביב, שיבא: "העבודה מול הגופות, בעיקר בתקופה הראשונה, הייתה קשה מאוד, ואני אומר את זה כרופא עם ניסיון גדול בטראומה וכקצין לוחם, שראה דברים קשים בחיים"

ד"ר ברדה מאיכילוב, שמשמש איש הקשר של בית החולים מול צה"ל בכל הנוגע להנצלות הזרע, מספר על התמודדות דומה. "אי אפשר שלא לקחת את זה למקום האישי, משתדלים להתנתק מהסיטואציה, לפתוח מאזור הרגליים את השק שבו נמצאת הגופה, ולא לחשוף חלקים, שאין סיבה להיחשף אליהם. את הפעם שבה נחשפנו לפנים - והיו מראות קשים - היה קשה לנו אחר כך להוציא מהראש".

פנית לעזרה? 

"בפעם הראשונה בחיי, ואני מגדיר את עצמי כאדם חזק, שוחחתי עם פסיכולוגית של המחלקה על אפשרות להצטרף לקבוצת חוסן של בית החולים. אני מבין שאני שורד את זה, אבל לא רוצה שיווצר אצלי נזק לטווח הרחוק, כי לא טיפלתי בזה. בסוף החלטתי שלא, כי ברגע שהלחץ ירד, כבר לא הרגשתי צורך". 

הנזק הוא מהמראות או מריבוי המקרים? 

"הכל ביחד, יוצר שחיקה. עיקר הקושי זה העומס שנוסף על העבודה הרגילה. אנחנו עושים את ההנצלות בעיקר בשעות הלילה, ובבוקר ואנחנו רואים מטופלות פריון של בנק הזרע, שמצפות לקבל שירות רגיל - ובצדק".