מאז תחילת המלחמה הוטלו שורה של הגבלות על חופש הביטוי והועמקה הפגיעה בפרטיות האזרחים. האמצעים: תקנות לשעת חירום, הוראת שעה או פשוט מדיניות (לרוב משטרתית) שמיושמת בשטח. קשה שלא להתרשם שלחלק ניכר מההגבלות הללו אין הצדקה ממשית גם בעת לחימה; זו פשוט שיטת מצליח - לסמן כל ביקורת על מדיניות הממשלה כבגידה ולהרחיב את הגישה הממשלתית למידע פרטי של אזרחים גם כשאין לו כל קשר למצב הבטחוני.

כך למשל מנעה המשטרה כמה הפגנות שתוכננו נגד המלחמה ונעצרו אזרחים שתיכננו להפגין, רובם ככולם ערבים. הלהיטות של המשטרה התבטאה גם במעצרה של יעל עבאדי-רייס, ד"ר לארכיאולוגיה מעומר, רק בגלל שריססה גרפיטי עם המספר 1,400 על המדרכה מול ביתו של ח"כ שלום דנינו (ליכוד) המתגורר בישוב, כמחאה על מספר קורבנות העצום בטבח. עבאדי-רייס נלקחה מביתה למעצר לילי ואף נשאלה בחקירתה למי הצביעה בבחירות ומה עשתה בבוקר ה-7 באוקטובר. המשטרה לא הסתפקה בלילה במעצר של מרססת הגרפיטי וביקשה להאריך את מעצרה בשבוע, אך בית המשפט דחה את הבקשה, ו"הסתפק" במעצר בית, שגם הוא נראה מופרז. "מהלך האירועים מזכיר את התהליך שהתרחש בארה"ב בתקופת מקארתי", כתבה השופטת בדימוס סביונה רוטלוי במאמר בהארץ, "השתקת הזכות למחות ולהוכיח את נבחרי הציבור על מדיניותם עלולה להביא לכך, שגם הדמוקרטיה הישראלית תמות בשקט".

עיתונאי הארץ גידי וייץ פרסם השבוע, כי פרקליט המדינה עמית אייסמן פנה במכתב חריף לראש אגף החקירות במשטרה בנושא, ובו התריע כי מעצרה של עבאדי-רייס, כמו גם חלק מהדוגמאות הנוספות שיובאו כאן בהמשך, להתנהלות המשטרה נגד אזרחי המדינה, מביאים לכדי פגיעה בשלטון החוק. 

נדגיש, גם אם אלה צרכים שניתן לחיות איתם במלחמה, הם בטח לא ראויים ליום שאחרי. האם נראה פה הגבלות שיתחילו כתקנות לשעת חירום וימשיכו כחקיקה ראשית מסודרת, כך שמה שהתחיל כצורך דחוף במלחמה, ינורמל וסתיים כהנחת עבודה גם בשגרה? 

הנה הדוגמאות. 

1.

‍

‍

מעצרים בעקבות פוסטים 

מאיר ברוכין, מורה להיסטוריה ואזרחות, שמביע בפייסבוק עמדות שמאל מובהקות נעצר לארבעה ימים ושוחרר בתנאים מגבילים. מגישת התלונה למשטרה היא עיריית פ"ת, שגם פיטרה אותו. התלונה התבססה על פוסטים שפרסם, רובם לפני המלחמה. 

ברוכין נוהג להזכיר פלסטינים שנהרגו בשטחים, ולרוב לא מקבלים אזכור בתקשורת הישראלית. הוא מספר על ילדים וצעירים ש"נולדו לכיבוש" ומתו מהפגזות או מירי של "בחורינו המצוינים", וחותם את דבריו במילים "את רוב היהודים זה לא מעניין. זו שגרה של פלסטינים. נכבה#". 

בין הפוסטים שצורפו לתלונה, היה תיאור של ברוכין של פיגוע דריסה כאקט שנבע מייאוש והשפלה של המחבל הפלסטיני. בנוסף מופיע צילום מתוך קבוצת ווטסאפ של מורים בפתח תקווה, בו טוען ברוכין כי חיילי צה"ל אנסו בעבר פלסטיניות. הפוסטים קשים לקריאה, ודאי לאוזן הישראלית בתקופה הזו, אבל הם רחוקים מלהיחשב לעבירה פלילית. 

התובע המשטרתי טען בדיון כי ברוכין אימץ נרטיב שקרי, לפיו הטרור הוא תגובה למעשי ישראל ולא מרצון לרצוח יהודים. האם תפקידה של המשטרה לקבוע מהו הנרטיב ההיסטורי הראוי? המשטרה טענה כי מדובר בהתנהגות שעלולה להביא להפרת שלום הציבור ואף השתמשה בסעיף נדיר של "גילוי החלטה לבגוד", שהעונש עליו עשר שנות מאסר. איך הוא מתקשר לטקסטים של ברוכין? 

עבירות ביטוי מצריכות אישור של הפרקליטות, ומאחר שזו לא אישרה למשטרה לחקור את ברוכין על הסתה, נשלף סעיף ה"גילוי החלטה לבגוד". 

"חלק מהמאפיינים של מלחמה הם הערכת יתר של סכנות, כאשר בתקופות שגרה היינו מתעלמים או מעריכים אחרת", אומר פרופ' שנער. "חברה שחשה מאוימת, נוטה להילחם בכל דבר אפשרי, ולסמן 'אויבים' ו'בוגדים', הן מחוץ והן מבית"

ברוכין, למותר לציין, גינה בצורה מפורשת את המתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר. מדוע הצהרותיו על הסבל שעובר הצד הפלסטיני גורמות לבית המשפט להאריך את מעצרו ולשחררו רק אחרי הפקדת ערבויות ובתנאי שלא ישתמש באינטרנט במשך 15 יום? 

"חלק מהמאפיינים של מלחמה הם הערכת יתר של סכנות, כאשר בתקופות שגרה היינו מתעלמים או מעריכים אחרת", אומר פרופ' אדם שנער, מומחה לזכויות אדם מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת רייכמן. "חברה שחשה מאוימת, נוטה להילחם בכל דבר אפשרי, ולסמן 'אויבים' ו'בוגדים', הן מחוץ והן מבית. בגלל הנטיה להעריך סיכונים ביתר, גדל גם הסיכוי לטעות בהערכות אלה ליפול ללהיטות יתר, ולסמן כל מופע ביקורתי כבגידה. ההטיות האלה לא פוסחות גם על המשטרה, הפרקליטות, ובתי המשפט, שמיישרים קו עם הסנטימנט הציבורי הפטריוטי, וכושלים גם הם בהגנה על חופש הביטוי". 

ערבים ישראלים נעצרו גם הם. אחד המקרים האבסורדים הוא של אשת צוות ערביה בבית ספר בחריש, שנלקחה לחקירת משטרה באמצע יום לימודים, כיוון שלפני חמש שנים פרסמה בפייסבוק תמונה שבה היא מחזיקה צעיף עם דגל פלסטין.

2.

‍

‍

שלילת אזרחות ללא הליך משפטי 

בראשית נובמבר פרסם משרד הפנים תזכיר חוק להערות הציבור המבקש להסמיך את שר הפנים לבטל אזרחות ישראלית למי שהורשע בעבירה של הזדהות עם ארגון טרור והסתה לטרור בתקופת מלחמה. כך ניתן יהיה לשלול את אזרחותו של מי שישבח את חמאס בפייסבוק או יסתובב עם סמליו. 

עד היום נשללה אזרחות רק בעקבות ביצוע פיגועים, ובאישור בית המשפט המחוזי. החוק מאפשר שלילת אזרחות גם במקרים כמו פגיעה בריבונות המדינה, שירות בכוחות האויב ועבירות ריגול. תזכיר החוק שהגיש השר משה ארבל יאפשר שלילת אזרחות גם על עבירות חמורות פחות, וללא צורך בהליך משפטי. 

שלילת אזרחות על עבירת חופש ביטוי היא פסולה וחסרת תקדים במדינה דמוקרטית", אומרת עו"ד שחטר. "היא גם פותחת פתח לאכיפה בררנית, שכן מעולם לא נשקלה האפשרות לשלול מאזרח יהודי אזרחות בשל עבירת חופש ביטוי"

"לפי הדין הבינ"ל ישראל מחויבת למנוע מצב בו אדם הופך לחסר מעמד בעולם", מסבירה עו"ד הגר שחטר מהאגודה לזכויות האזרח. "בני אדם חסרי מעמד אינם רשומים באף במדינה, ומבחינה פורמלית הם אינם קיימים. הם משוללי זכויות ושוהים בלתי חוקיים בכל מקום בו יידרכו. המצב המשפטי בישראל מאפשר שלילת אזרחות כשאדם מבצע מעשה טרור חמור ורק בכפוף לאישור בית המשפט. שלילת אזרחות על עבירת חופש ביטוי היא פסולה וחסרת תקדים במדינה דמוקרטית. היא גם פותחת פתח לאכיפה בררנית, שכן מעולם לא נשקלה האפשרות לשלול מאזרח יהודי אזרחות בשל עבירת חופש ביטוי". 

פרופ' שנער מתקשה לראות חקיקה כזו עוברת ומאמין שמדובר בלא יותר מאשר קריצה לבייס. לדבריו, "אסור ששלילת אזרחות, שהיא צעד קיצוני מאוד, תהיה נתונה למקח וממכר פוליטיים. זו לא צריכה להיות סמכות של פקיד או של שר אלא של בית משפט מחוזי. שר הפנים יכול להגיש בקשה כזו, לא יותר מזה. כששחקנית מפרסמת סטורי באינסטגרם שמשתמעת ממנו תמיכה בחמאס, זו אולי הסתה לאלימות או הזדהות עם ארגון אחר, אבל זה לא מעשה טרור, ולא על זה פוסלים אזרחות". 

3.

‍

‍

איסור הפגנות 

מלחמה אינה סיבה לאסור הפגנות. מלחמה, בפרט זו הנוכחית, מייצרת הרבה סיבות להפגין, בין אם זה כמחאה על מחדלי הממשלה, בעד הסכם מהיר לשחרור החטופים או בקריאה לסיומה המהיר. חופש הביטוי גם כשהדעות מכעיסות או מקוממות וזכות הציבור להפגין ולמחות, הם זכויות בסיסיות בדמוקרטיה. 

ב-27 באוקטובר הודיעה המשטרה, כי "אינה מאשרת בתקופת מלחמה קיום הפגנות שתכליתן מחאה בנושא פוליטי, מדיני או ביטחוני", וזאת כרקע להפגנה שתוכננה סמוך לבית נתניהו בקיסריה, בקריאה להדחתו. בתגובה פנה נשיא האגודה לזכויות האזרח, עו"ד דן יקיר, ליועמ"שית גלי בהרב-מיארה, כדי שתבהיר למשטרה את חובתה לאפשר הפגנות גם כעת. 

"מדיניות זו היא בלתי חוקית בעליל וניתנה בחוסר סמכות", טען יקיר כלפי האיסור לקיים הפגנות פוליטיות, "במסגרת שיקוליה אסור למשטרה לקחת בחשבון את נושא ההפגנה או התוכן שלה – הפגנה לשחרור החטופים שהיא בקונצנזוס כן, הפגנה נגד מדיניות הממשלה או נגד פעולה צבאית ברצועת עזה לא. יתרה מכך – חובה על המשטרה להגן על המפגינים מפני אלה שמנסים לפגוע בהם". כשהוא מתכוון למפגינים שהותקפו על ידי עוברי אורח שתוכן ההפגנה לא היה לרוחם, מבלי שהמשטרה סייעה להם להתגונן. 

הלחץ הציבורי הביא את המשטרה לחזור בה, לגבי ההפגנה בקיסריה. אלא שמדיניות המשטרה מאז, עדיין מצביעה על סובלנות מעטה כלפי המפגינים, במיוחד כאלה שמוחים נגד מדיניות הממשלה הנוכחית ומציגים עמדות פחות קונצנזואליות. 

מראשית המלחמה אסרה המשטרה על הציבור הערבי להפגין. זה התחיל בהתבטאות הבוטה של מפכ"ל המשטרה כנגד ערבים ישראלים שביקשו לקיים הפגנות הזדהות עם תושבי עזה, שנפגעים מהמלחמה. "מי שרוצה להזדהות עם עזה, מוזמן. אני אעלה אותו לאוטובוסים שמפנים לשם עכשיו", צוטט קובי שבתאי ב-17 באוקטובר בחשבונות הטוויטר והטיקטוק של המשטרה בשפה הערבית. 

המשטרה אסרה על קיום הפגנות נגד המלחמה בסכנין ובאום אל פאחם, בנימוק שהיא צופה הפרות סדר משמעותיות, עד כדי התלקחות כוללת. המפגינים עתרו לבג"ץ, שפסק ב-8 בנובמבר, כי "חרף מעמדה הרם של זכות ההפגנה והאסיפה, יש במציאות המורכבת בה אנו מצויים כדי להשפיע על אופן עריכת האיזונים בעניינה". 

השופטים יצחק עמית, יעל וילנר ורות רונן קיבלו את עמדת המשטרה, לפיה אין באפשרותה להקצות כוח אדם על שמירת הסדר באזורים שנמצא תחת איום רקטי מלבנון, והסתפקו בלרשום לפניהם את התחייבות המשטרה, לא להרחיב מפסק הדין הזה להפגנות בכלל, אלא לדון בכל מקרה לגופו. 

ההזדמנות נקרתה ממש למחרת אז עוכבו לחקירה כמה מחברי ועדת המעקב העליונה לחברה הערבית, אחרי שביקשו לקיים עם מנהיגים נוספים מהחברה, משמרת מחאה בנצרת שקוראת להפסקת אש. 

"אם המשטרה סבורה ש'משהו' עלול לקרות", אומר שנער, "היא מוזמנת לנכוח ולטפל בכל הפרת סדר אם וכאשר זו תקרה. במקום זה היא אסרה על משמרת מחאה, שאפילו לא הצריכה רישיון. דווקא בשעת מלחמה יש חשיבות לחופש הביטוי"

לדברי המשטרה מדובר היה בהפגנה לא-חוקית, ש"עלולה להוביל להסתה ופגיעה בשלום הציבור". אלא שפקודת המשטרה קובעת כי כשמדובר במשמרת מחאה או בהפגנה, בה נוכחים לא יותר חמישים איש, אין צורך בבקשת רישיון. "הפגנות שאינן כוללות נאומים (בשונה מקריאות ושלטים) בנושא מדיני, ולא כל שכן משמרות מחאה מעוטות משתתפים, אינן טעונות אישור משטרתי – לא מראש ולא בזמן שהן מתקיימות", מציינת עו"ד אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח. 

"אם המשטרה סבורה ש'משהו' עלול לקרות", מעיר פרופ' שנער, "היא מוזמנת לנכוח ולטפל בכל הפרת סדר אם וכאשר זו תקרה. במקום זה היא אסרה על משמרת מחאה, שאפילו לא הצריכה רישיון. דווקא בשעת מלחמה יש חשיבות לחופש הביטוי. אי אפשר למנוע מראש ביטוי, רק בשל חשש שאפילו לא מצביע על ודאות קרובה, לכך שיקרה משהו. אני חושש שיש כאן מדיניות מפלה. כאשר מדובר ביהודים או בימנים ניתנים היתרים להפגין או שאין התערבות, וכשמדובר בערבים או בשמאל המשטרה דוחה את הבקשות להיתרים". 

פסק הדין של בג"ץ בעניין ההפגנות לא עושה למשטרה הנחות?

"פסק הדין מטריד, הוא אמנם מנוסח בזהירות אבל לא ניתן להתחמק מהמחשבה שיהיה בו כדי לשמש תקדים לכל מקרה של הפגנה במלחמה, במיוחד כזו שיוצאת נגדה".

"מאוד חשוב שההפגנה תתקיים", אמר השופט עמית, "כדי שנסיר את העננה שלא נותנים הפגנות למגזר הערבי ולצד הזה של המפה"

במוצאי שבת (18/11) התקיימה ההפגנה הראשונה של הציבור הערבי, מאז פריצת המלחמה. ההפגנה, שארגנה חד"ש להפסקת המלחמה ולהחזרת החטופים, אושרה רק לאחר עתירה נוספת לבג"ץ, ולאחר שבית המשפט לחץ למצוא פשרה. "מאוד חשוב שההפגנה תתקיים", אמר השופט עמית, "כדי שנסיר את העננה שלא נותנים הפגנות למגזר הערבי ולצד הזה של המפה". 

המשטרה סירבה להתיר הפגנה במרכז ת"א בנימוק שההפגנה תפגע ברגשותיהם של משפחות החטופים ומפוני הדרום המתגוררים בעיר. ולבסוף התקיימה ההפגנה באזור הטיילת. 

הפגנות שהתקיימו בת"א ובירושלים, למחרת ההפגנה בנצרת, כמחאה על הפגיעה בחופש הביטוי, פוזרו באלימות. בת"א נעצרו 18 מפגינים. מפקד התחנה הכריז "אתם לא תפגינו מולנו בזמן מלחמה", אתם מפריעים למשטרה להגן על העיר. לשאלת העיתונאי חגי מטר מדוע המשטרה מאפשרת את קיומן של הפגנות אחרות ברחבי העיר באותו היום, לרבות הפגנת המתנחלים לגירוש תושבי עזה ולהקמת התנחלויות ברצועה, השיבו במשטרה ש"זו שאלה לא לגיטימית".

בירושלים נעצר מפגין אחד, וארבעה פונו לטיפול רפואי אחרי שהמשטרה הודיעה "לא תהיה פה הפגנה. נסו אותנו. יהיו מכות". המפגינים הגיעו לקיים משמרת מחאה שקטה לקראת הדיון בעניינו של ברוכין בבית משפט השלום. 

4. 

‍

‍

סגירת גופי שידור ללא פיקוח משפטי

שר התקשורת שלמה קרעי קידם תקנות שעת חירום שיאפשרו לו לסגור כלי תקשורת במלחמה. התקנות הוצגו ככאלה שמטרתן להפסיק את שידורי תחנת אל ג'זירה מישראל, אך הלכה למעשה אפשרו לסגור כל אמצעי תקשורת בשל טעמים עמומים של פגיעה בביטחון, בציבור ואפילו במורל הלאומי. הסגירה תוכננה להיות מיידית, ללא שימוע וללא צורך בצו בית משפט או באישור גורם משפטי אחר. 

בעקבות הביקורת הציבורית ותיקוני היועצת המשפטית לממשלה הציג קרעי גרסה מרוככת של תקנות לשעת חירום, כך שהן יחולו רק על גופי שידור זרים ורק בשל פגיעה ממשית ומשמעותית בביטחון. גם התקנות הללו, שאושרו על ידי הממשלה והיועצת המשפטית, אינן טעונות פיקוח משפטי, אלא הסכמה של שר הביטחון וגיבוי של גופי הביטחון. הן יצאו בשבוע שעבר באמצעות צווים, שהוציא קרעי לסגירת הפעילות בישראל של רשת אל-מיאדין הלבנונית, המזוהה עם חיזבאללה ונקלטת בישראל באמצעות הלווין. הקבינט בגיבוי גופי הביטחון אישרו את הסגירה. 

התקנות הוצגו ככאלה שמטרתן להפסיק את שידורי תחנת אל ג'זירה מישראל, אך הלכה למעשה אפשרו לסגור כל אמצעי תקשורת בשל טעמים עמומים של פגיעה בביטחון, בציבור ואפילו במורל הלאומי. זה היה ניסיון להטיל מורא על גופי התקשורת הישראלים

5. 

‍

‍

בחסות ההלם: משנים את חוק המאגר הביומטרי

ב-9 בנובמבר חוקקה הכנסת בהוראת שעה תיקון לחוק המאגר הביומטרי, שיאפשר העברת נתונים מהמאגר הביומטרי לכוחות הביטחון, באופן שיאפשר להם לאגור אותם כמאגר משלהם, ללא ההגנות ואמצעי הזהירות שקיימים סביב המאגר הביומטרי הלאומי. עד אז, הנוהל היה שכאשר מבקשת המשטרה לאמת זהות, היא שולחת טביעות אצבע או תמונת פנים למאגר ומקבלת מידע על התאמתם. לא התאפשר לה לקבל את הנתונים עצמם, כי מנגנוני האבטחה המחמירים של המאגר והשאיפה למנוע שימוש לא הולם בו, מנעו גישה כזו.

כעת המצב השתנה. זה החל כתקנות חירום בשבוע הראשון למלחמה, מתוך כוונה טובה ובהולה להסתייע בטביעות האצבע וצילומי הפנים בזיהוי הנרצחים בטבח. אבל במועד שבו אושרה הוראת השעה למשך שנה, הנתונים הביומטרים של הנעדרים והחטופים כבר נאספו בידי המדינה. והחקיקה הזו בעצם מכינה את הקרקע לצורך עתידי. מי שנותר בלתי מזוהה מקרב הנרצחים, כנראה כבר לא יזוהה באמצעות מידע ביומטרי, וזיהויו יסתמך, ככל הנראה על השוואה עם מידע גנטי שנלקח מבדיקות דם או מרקמות אחרות שלו, אם ימצאו כאלה בקופות החולים. ואם לא שלו, אז של קרובי משפחתו. 

צבי דביר, חבר התנועה לזכויות דיגיטליות, אמר בוועדת הכנסת המשותפת לעניינים ביומטריים, כי "נדרשת הנמקה כבדת משקל לחקיקה כזו. נדרש גם הסבר - שראוי שגם המשפחות שיקיריהם זוהו כך יקבלו - מה היה המידע שסייע לזיהוי: האם אלו היו טביעות האצבע, צילומי הפנים או מידע אחר? תזכיר החוק מדבר על מאה גופות שזוהו באמצעות המאגר הביומטרי, רק שלא ברור כיצד, והאם היו דרכים נוספות שהביאו לזיהוי. חובה שתהיה חובת דיווח לעתיד". 

יו"ר הועדה חנוך מילביצקי (הליכוד) השיב לגבי היעדר צורך עתידי: "זה לא נכון עובדתית, שאין בזה צורך יותר. לא נכון עם שמונה סימני קריאה, ואני לא אסביר יותר כי זה פשוט מסווג". הצורך העכשווי הוסבר בחלק של הישיבה שהתנהל בדלתיים סגורות. גם אם הכוונה הייתה לזיהוי גופות שיתגלו בעתיד בעזה, כמו אלה של יהודית וייס ונועה מרציאנו ז"ל, הרי שכאמור המידע בעניינן נאסף עוד בראשית המלחמה. 

בשיחה עם שומרים הוסיף דביר, כי חלק מתיקוני החקיקה שנעשים כעת עושים שימוש במצב החירום, כדי להחזיר את המצב לאחור. "הרשות הביומטרית רוצה להפוך את ההחלטה שלא יהיו טביעות אצבע במאגר, ולעצור את תהליך ריקון המאגר הביומטרי מנתוני טביעות האצבע של אזרחי המדינה. במאי 2022 התחייבו נציגי משרד הפנים כי ייפסק איסוף של טביעות אצבע במאגר. מאז, ברירת המחדל אצל כל מי שהוציא או חידש תעודה, היא שטביעות האצבע שלו לא נשמרות במאגר, אלא בתעודה בלבד". 

"הרשות הביומטרית רוצה להפוך את ההחלטה שלא יהיו טביעות אצבע במאגר, ולעצור את תהליך ריקון המאגר הביומטרי מנתוני טביעות האצבע של אזרחי המדינה", אומר דביר

ואם מסרתי טביעות אצבע למאגר בעבר, אבל בחידוש הדרכון שעשיתי בשנה האחרונה, לא דרשתי במפורש שימשיכו להישמר?

"אז הן היו אמורות להימחק. לפי תזכיר החוק, בשנה האחרונה נמחקו מיליון טביעות אצבע מהמאגר. התיקון לחוק הופך את המצב החוקי לגרוע יותר מבעבר. עכשיו לא ניתנת אפשרות לבחור שטביעות האצבע לא ישמרו במאגר, אלא בתעודה בלבד. המדינה מחליטה בשבילך, שטביעות האצבע שלך יועברו אוטומטית למאגר". 

בשביל מה? מי שכבר מגיע עכשיו להוציא דרכון או תעודת זהות, הוא אדם חי, שנמצא איתנו. הוא לא נמנה על הנרצחים או החטופים של ה-7/10 שעניינם רלוונטי להוראת השעה.

"ולכן לא ברור למה לא נותנים לאזרח להחליט, אם הוא רוצה שטביעות האצבע שלו ישארו במאגר למקרה שתהיה רעידת אדמה או שייחטף חס ושלום. זו ממש דוקטרינת ההלם - משתמשים בטרגדיה האיומה של השבת השחורה, כדי להכין את הקרקע לחקיקה עתידית של שימוש במאגר הביומטרי לצורך זיהוי גופות אלמונים. 

מי שהתריעה בראשית הישיבה הייתה היועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד נירה לאמעי רכלבסקי, שאמרה: "זו הוראת שעה מורכבת שמסתכמת בישיבה אחת. עולים בה דברים שלא היו בתקנות לשעת חירום, ואין בהם דיון מעמיק. זה הליך חקיקה מזורז שבמזורזים. הממשלה יכלה להאריך את התקנות לשעת חירום ולתת לנו אורך נשימה. אני מקווה שיהיה כאן דיון מעמיק". מילביצקי הבטיח לה שיהיה, והתוצאה ידועה. 

6.

‍

‍

חדירה למצלמות פרטיות 

משרד הביטחון מקדם תזכיר חוק שמאפשר לצה"ל ולשב"כ לחדור ל"מצלמה נייחת", כלומר למצלמת אבטחה פרטית שמחוברת לרשת, ולשלוף, לשבש או למחוק ממנה מידע, ללא אישור או ידיעת בעל המצלמה, וללא צורך בצו בית משפט. החדירה נועדה למקרים שבהם יש במידע כדי לסכן את ביטחון המדינה או פעילות מבצעית והפעולה נדרשת באופן "מיידי ודחוף". השב"כ גם יוכל לקבל מידע על תקשורת בין מחשבים, שמחוברים למצלמה זו, בלי שזה ייחשב כהאזנת סתר. הפיקוח היחידי שמתקיים הוא דיווח כללי לוועדת חוץ וביטחון. בעלי המצלמה, כאמור, לא ידווחו כלל. 

מי יקבע מה נחשב פגיעה בביטחון המדינה ומה מיידי ודחוף? ומה בכלל הצידוק לבקשה כזו, שעלולה לפתוח פתח לסחיטת המצולמים, מחיקת ראיות שתיעדו לפעילות לא חוקית של כוחות הביטחון ובכלל לשימוש לרעה בחומרים. ההנמקה מאחורי התזכיר, שהוא המשך של תקנות לשעת חירום שהחלו באמצע אוקטובר, מתייחסת לכך שהמצלמות הללו לא תמיד מאובטחות מספיק, כלומר הסיסמה לא הוחלפה מאז הקנייה או שאין סיסמה כלל, ומאחר שהן צופות לעתים לאזורים ציבוריים או מתקנים רגישים הן יכולות לשמש את האויב לאיסוף מודיעין. האם בימי שגרה הן צפו לאותו אזור רגיש, ולא הייתה עם זה בעיה? 

"זו פעולה חודרנית שאין לה מקום במדינה מתוקנת", אומר דביר. "מבחינה טכנולוגית, אין מרחק רב בין חדירה לא מורשית למחשב לצורך מחיקת סרטי אבטחה לבין חדירה לא מורשית למחשב לצורך חיפוש סמוי. למה צריך לחדור למחשב ללא ידיעת הבעלים?"

"זו פעולה חודרנית שאין לה מקום במדינה מתוקנת", אומר דביר. "מבחינה טכנולוגית, אין מרחק רב בין חדירה לא מורשית למחשב לצורך מחיקת סרטי אבטחה לבין חדירה לא מורשית למחשב לצורך חיפוש סמוי. למה צריך לחדור למחשב ללא ידיעת הבעלים? לפי החוק הקיים, חיפוש סמוי, וזה כולל חדירה סמויה למחשב, היא סמכות שנתונה רק לשב"כ, למטרות ביטחוניות בלבד, ולצורך ביצוע חיפוש כזה ראש השב"כ צריך לקבל מראש היתר בכתב, מראש הממשלה". 

איך אפשר היה לנהוג אחרת? 

"ראשית, לפנות לבעלי המצלמות באופן אישי ולהתריע בפניהם על המצב הפגיע. אפשר לאתר אותם לפי כתובת ה-IP ולהציע להם הדרכה והגנה. מערך הסייבר נוהג כך בשגרה עם חברות, אם מתגלה בסריקה שגרתית או בעקבות דיווח, שהשרתים שלהן פגיעים. הוא לא מחכה שהאקרים יפרצו אליהן, אלא פונה אליהן מיוזמתו. 

"שנית, אם לא ניתן לאתר את הבעלים או שהם מסרבים לטפל בבעיה, אפשר להורות לספק האינטרנט לנתק את המצלמה מהאינטרנט. זאת פגיעה הרבה יותר מידתית לעומת הסמכויות, שתזכיר החוק מציע לתת. מערכת הביטחון מבקשת לסגור פרצת אבטחה עם פטיש חמישה קילו, במקום שצריך טיפול עם איזמל מנתחים". 

התזכיר מתאר בצורה עמומה כיצד יישמר המידע הפרטי שיאסף, ומבקש שהוראת השעה תהיה בתוקף לחצי שנה, שתוכל להתארך בחצי שנה נוספת. הוא נסגר להערות הציבור ב-11 בנובמבר, אחרי חמישה ימים בלבד.