קבוצה קטנה התקבצה בקפה שליד המרכז הרפואי רבין (בילינסון) לפני כשבועיים כדי לתמוך בד"ר אחמד מחאג'נה, כירורג לב חזה מהדסה, שמושעה מזה חודשיים בטענה כי "פינק מחבל" שאושפז במקום. הטענות נגד מחאנג'ה כבר הופרכו, הקולגות שהיו במקום גיבו את גרסתו, ההסתדרות הרפואית נעמדה לצדו, ואפילו ארגון בצלמו, שדרש את פיטוריו, נסוג בו מטענותיו והתנצל. ולמרות זאת שבעה אנשים בלבד התכנסו לתמיכה במחאנג'ה, רק שלושה מתוכם ערבים. האווירה הציבורית מפחידה אותם. "אני מרגיש מאוד בטוח במקום שלי, אבל הרופאים הערבים הרבה פחות", הסביר ד"ר ברי דנינו, שהשתתף במפגש, ואף יזם אחד דומה בתל אביב. הרופאים הערבים שהשתתפו אף ביקשו ששמם לא יוזכר: אלה שעובדים ברפואה הציבורית חששו מפיטורים, מי שמחזיק בקליניקה פרטית חשש מנטישת מטופלים. "רובם פחדו לבוא, מחשש שייתפסו כתומכי טרור", כך דנינו.

יותר מכל בולטת השתיקה הפומבית בהדסה, שבה שיעור גבוה של עובדים ערבים, ובהם רופאים בכירים: "כ־70% מהצוות הסיעודי בהדסה הם ערבים. שמעת מישהו מהם מוחה, שולח מכתב? כולם מפחדים להביע תמיכה באחמד", אומרת יו"ר רופאים לזכויות אדם (רל"א), ד"ר לינה קאסם־חסאן. "וזה מדאיג אותי יותר מהאירוע עצמו, כי אני כבר מזהה את ההשלכות בבתי חולים אחרים. עצור פלסטיני בן 16 מאושפז כבר כמה ימים בטיפול נמרץ בשניידר, אף מתמחה ערבי לא מעז להתקרב אליו, מפחד שיואשם במשהו".

בתי החולים הפכו לזירה שבה המתיחות בין ערבים ליהודים שוברת שיאים שליליים, כשהחשדנות של הציבור היהודי נתקלת באנשי צוות ערבים. "את יודעת כמה פעמים קראו לי בתורנות במיון 'ערביה מסריחה'?", נאנחת רופאה ותיקה, "יצא לי כבר להזמין משטרה על התבטאויות כאלה. ומה יוצא מזה? מכתב שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. בחדר מיון, תשמעי על בסיס יומי, איך מאחלים לנו ללכת לעזה. אין רופא ערבי שלא אמרו לו מטופלים בפנים או מאחורי הגב, שהם מעדיפים שיבדוק אותם יהודי במקומו".

מה עם מנהל תורן שיקרא את האנשים האלה לסדר ויגבה את הרופאים שלו. לא תמיד זה מקרה חירום. לא מתאים לך? לך לבית חולים אחר.

"קרה לי דווקא בהדסה, שמנהל מחלקה לקח את התיק של המטופל ואמר 'אתה עכשיו קם והולך. לא יטפלו בך פה, אם אתה מתבטא ככה נגד הרופאים שלי', אבל אלה מקרים בודדים של אנשים שממרום גילם וניסיונם, לא מפחדים מעימותים". 

החלטת ממשלה מ־2016 קבעה שבכל בית חולים ציבורי צריך להיות ממונה למניעת גזענות, כמו שיש בתחום ההטרדות המיניות, אולם רק בשבעה בתי חולים מאויש התפקיד הזה, והדסה אינו ביניהם. הוא קיים גם בשישה מרכזים לבריאות הנפש ובארבעה מרכזים גריאטריים, ובאף אחד מהתקנים הללו הוא לא מאוייש בידי ערבי. זאת אף ששיעורם של הערבים במקצוע רק מזנק: כמחצית ממקבלי הרשיונות החדשים לרפואה, סיעוד ורפואת שיניים ב־2020 היו ערבים או דרוזים. כך שהצורך לבער את הגזענות בבתי החולים כבר אינו בעיה בשוליים, שהמדינה יכולה להדחיק.

בפרט כשעלה לכותרות השבוע התיקון לחוק לאיסור אפליה, שיאפשר לבעלי מקצוע להימנע מלספק שירות בשל אמונה דתית. ח"כ אורית סטרוק אף הצהירה בראיון לכאן ב', כי אין לכפות על רופא להעניק טיפול שעומד בניגוד לאמונתו הדתית, "כל עוד יש מספיק רופאים אחרים שיכולים לתת את השירות הזה" (אם כי מאוחר יותר סייגה כי כוונתה לרופאים פרטיים בלבד). לדבריה, "לא יכול להיות שהמדינה שהעם הזה הקים אחרי אלפיים שנות גלות של מסירות נפש תהיה מדינה שקוראת להלכה הדתית אפליה".

אחריה צייץ ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) בטוויטר כי "חירות פירושה שאנשים יכולים לעשות גם דברים שאני לא אוהב. חופש ביטוי אומר שאפשר להגיד גם דברים לא נחמדים על דתיים, על ערבים או על להט"ב. חופש העיסוק אומר שאדם יכול גם להתנהג לא יפה ללקוחות, ולהחרים או לא, וקהל הלקוחות יעניש אותו, או לא. ככה זה חופש. מזעזע, נכון?".

ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מיהר להתנער מדברי הח"כים, ואמר כי "במדינה שאני אוביל לא יהיה מצב שאדם, בין אם הוא להט"ב, ערבי, חרדי או כל אדם אחר... ייכנס לרופא ולא יקבל שירות". גם יו"ר ההסתדרות הרפואית פרופ' ציון חגי הבהיר כי "הרופאות והרופאים בישראל מחוייבים לשבועת הרופא ולא ייתנו לשום אדם ולשום חוק לשנות את העובדה הזו. לא נאפשר לאיש להכניס שיקולים זרים או פוליטיים בתוך מערכת היחסים שבין רופאים למטופלים. מערכת הבריאות תמיד הייתה אי של שפיות, סמל לדו־קיום, מקום בו יהודים וערבים עובדים כתף אל כתף, כשערך השוויון הוא נר לרגליהם". וגם חברי כנסת אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל) ומשה גפני (יהדות התורה) נדרשו לנושא ועשו זאת בכבוד הדדי (צפו בסרטון).

ועדיין, למרות הבטחות לשמירה על אחווה ושפיות בין הלאומים, המצב בשטח רחוק מאוד מלהיות אידילי, בלשון המעטה. 

‍שומרים, בפרויקט משותף שמתפרסם בכתבת השער של מוסף כלכליסט, יצא לשוחח עם אנשי רפואה, ואקדמיה, ערבים ויהודים, וחזר עם תמונת מצב מטרידה. 

מחאג'נה מבין את הרופאים שלא יוצאים להגנתו בפומבי. "הם מפחדים מפיטורים ומהתיוג הציבורי", הוא אומר. "אני פחדתי כשקראתי את הטוקבקים, שכתבו 'נתלה אותך, תעוף לעזה, שבן גביר יתערב פה'. הלכתי לקנות שווארמה בירושלים, אנשים בתור אמרו 'הנה הרופא המחבל'. מזל שבעל המקום מכיר אותי ויצא לקראתי, כי אני לא יודע איך זה היה נגמר"

"המערכת הרפואית רואה בנו שותפים כל עוד אנחנו ילדים טובים"

בתקופת הקורונה נדמה היה שהדו־קיום כבר כאן, כשכלי התקשורת התמלאו בכתבות מרגשות על הגבורה והחמלה שהפגינו צוותי הרפואה והסיעוד הערבים. אבל גם אז היו מי שהבחינו שהתמיכה בציבור הערבי מותנית בדבר. "הז'רגון היה מיליטריסטי. הוא דיבר על מלחמה במגפה ועל בתי החולים כחזית, רק שבניגוד למלחמות קודמות, בזו כולם היו באותו צד, וחלקו אויב משותף", מזכיר ד"ר גיא שלו, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, "ועדיין הלגיטימציה של הצוותים הפלסטינים הותנתה בלבישת החלוק הלבן. במערכות הבחירות שהתנהלו אז, המשיכו לטעון שלא לגיטימי להסתמך על הקולות שלהם בהרכבת ממשלה, ועצומה של אנשי רפואה יצאה בקריאה ש'דין קולו של אזרח ערבי בקלפי כדין קולו של רופא ערבי בחדר ניתוח".

ההשעייה של ד"ר מחאנג'ה היא רק מקרה קיצון לגזענות שביומיום מתגלה לרוב באירועים קטנים, שלא זוכים לתשומת לב. 42% מאנשי הרפואה והסיעוד הערבים דיווחו כי הוטרדו על רקע גזעני — כמעט כפול משיעור היהודים שעמד על 24%, כפי שמעלה סקר שנערך לאחרונה בקרב 951 עובדים במחלקות הפנימיות ובחדרי המיון בארבעה בתי חולים גדולים במרכז

את מעט האופטימיות שנסך המאבק במגפה פוגג מבצע "שומר חומות" במאי 2021, שמוזכר אצל כל המרואיינים לכתבה כאירוע טראומטי. "כשהרחובות בערים המעורבות בערו, פחדתי להגיע לעבודה, אבל לא הרגשתי שמבינים אותי", נזכרת קאסם־חסאן. "המערכת הרפואית רואה בנו שותפים כל עוד אנחנו ילדים טובים, אבל אי אפשר היה לעשות דליט אחרי מה שחווית בדרך, ולהיכנס למרפאה כאילו כלום. אני מלמדת מתמחים לרפואת משפחה, והחלטתי אז לפתוח את זה לדיון, במקום ללמד כרגיל. רופאה מישובי משגב, סיפרה ששלחה ווטסאפ לקבוצת המתמחים, בתקווה שאחד הערבים יעזור לה לצאת מהישוב, ולא הבינה למה אף אחד לא ענה. בשיעור הם הסבירו לה שגם הם היו באותו מצב, וזה לא עובד ככה. הם לא יכולים לדבר עם המפגינים שיפנו לה את הדרך. זו הייתה שיחה חשובה. אנשים בכו ודיברו. אבל המערכת לא מעודדת שיח גלוי או הבעת סולידריות, כי זה מהווה מבחינתה איום".

תני דוגמה.

"חברה נאלצה לעזוב את המרפאה שלה, כי מטופלים הפיצו בקבוצות ווטסאפ מקומיות פוסט שכתבה בדף הפייסבוק האישי שלה, ובו הביעה כעס על הרג הילדים בעזה. זו רופאת משפחה שטיפלה בהם במסירות שנים, והיא הפכה בעיניהם לתומכת טרור. היא קיבלה איומים על חייה, ונאלצה לעבוד באזור אחר".

"כ־70% מהצוות הסיעודי בהדסה הם ערבים. שמעת מישהו מהם מוחה? כולם מפחדים להביע תמיכה באחמד", אומרת ד"ר לינה קאסם־חסאן. "וזה מדאיג אותי יותר מהאירוע עצמו, כי אני כבר מזהה את ההשלכות בבתי חולים אחרים. עצור פלסטיני בן 16 מאושפז כבר כמה ימים בטיפול נמרץ בשניידר, אף מתמחה ערבי לא מעז להתקרב אליו, מפחד שיואשם במשהו"

אם מאז נראה היה כי המתיחות התפוגגה, פרשת הרופא מהדסה, שהתפוצצה באוקטובר האחרון, הבהירה שעוד רחוקה הדרך משקט בבתי החולים. ד"ר מחאג'נה ומתמחה נוסף הביאו כיבוד למחלקה כדי לחגוג את הצלחתם בבחינות ההתמחות, ואת האוכל שנותר חילקה סייעת רפואית בין המאושפזים, ובהם עציר בן 16, שנורה בחזהו לאחר שלפי החשד דקר עובר אורח. 

לאחר שמחאנג'ה עזב את החדר והשוטרים הבינו שלא מדובר באוכל רשמי של בית החולים, איתר אחד מהם את מחאנג'ה ודרש את פרטיו. "הם מופיעים על התג שעל החלוק שלי", אמר לו ד"ר מחאג'נה, "ואתה יכול גם לשאול עליי את מנהל המחלקה". שוטר אחר גער בו: "אני הריבון פה, ואתה תיתן לי את תעודת הזהות שלך", כשהוא מצלם את מחאג'נה מקליד. "זה ממש מטומטם מצידך לצלם", ענה לו מחאג'נה. 

מחאג'נה לא שיער לאן תתגלגל מכאן התקרית. השוטרים טענו כי מחאנג'ה "קנה עוגות למחבל", עשה איתו סלפי, אמר לו מאברוכ וסאחה, ואף כינה אותו "שאהיד" באוזני אחת האחיות (טענה מוזרה מלכתחילה לאור העובדה שמדובר בפצוע ולא בהרוג). הדסה מיהרה להשעות את מחאנג'ה, אף שהצוות הרפואי שנכח במקום העיד כי הדברים לא היו ולא נבראו. כיום, חודשיים לאחר מכן, ד"ר מחאנג'ה עדיין מושעה. 

"לא ברור על סמך מה סבורה הדסה כי הרופא ביצע את המיוחס לו", כתבה מזכ"ל ההסתדרות הרפואית עו"ד לאה ופנר להנהלת הדסה. "בית חולים לא רשאי לסיים את עבודתו של רופא, בשל טענה שסירב להזדהות בפני שוטר. מדובר בהתנהלות שבין הרופא למשטרה, והיא אינה רלוונטית לעבודתו בהדסה".

האם מפטרים רופא מוערך רק כי אמר לשוטר שלצלם אותו הוא מעשה מטומטם? האם לא מדובר בהתנהגות שמצריכה לכל היותר נזיפה? ואיזה יחס היה מקבל רופא יהודי, שהיה אומר את אותם דברים? בתשובה לשאלה, מה הם אותם נהלים משמעתיים שד"ר מחאג'נה לא קיים, ומדוע הם מצדיקים פיטורים, השיבה דוברת הדסה: "הליך הגישור עליו החליטה הנהלת הדסה עודנו נמשך, תוך שמירה על פרטיות המעורבים".

"תשאלי גם למה גרסה של שוטר אורח יותר אמינה על ביה"ח מזו של רופא מצטיין, שעובד בהדסה כמעט ארבע שנים?", אומרת ד"ר קאסם־חסאן: "עצם הפנייה לבקש ממנו תעודת זהות בשם הריבון, כשהרופא הוא הסמכות המקצועית במחלקה היא מעוותת".

"להדסה היו הרבה אפשרויות לרדת מהעץ, וכמו כל מערכת רפואית גם היא מתקשה להודות בטעות", אומרת הדס זיו, סמנכ"ל פעילות ואתיקה ברל"א, "אלא שכאן המחיר הוא ריסוק הסולידריות שבין הצוותים, ובדרך עקיפה מתן לגיטימציה למטופלים יהודים להפגין יחס לא שוויוני כלפי רופאים ערבים, כי אם ההנהלה עושה את זה, אז גם לנו מותר".

מקרה מחאג'נה פתח תיבת פנדורה באשר ליחס שמקבלים רופאים ערבים במערכת הבריאות?

"כן, מגיעים מקרים שצורבים לי בנשמה, רופא פנה אלי עם מקרה כואב. הוא כל כך מפוחד, שהוא לא רוצה אפילו שנטפל בזה, רק שאדע שמה שיש עוד מקרים כמו של מחאג'נה".

מחאג'נה מבין את הרופאים שלא יוצאים להגנתו בפומבי. "הם מפחדים מפיטורים ומהתיוג הציבורי", הוא אומר לשומרים. "אני פחדתי כשקראתי את הטוקבקים, שכתבו 'נתלה אותך, תעוף לעזה, שבן גביר יתערב פה'. גם התגובות ברחוב מפחידות. הלכתי לקנות שווארמה בירושלים, אנשים בתור אמרו 'הנה הרופא המחבל'. מזל שבעל המקום מכיר אותי ויצא לקראתי, כי אני לא יודע איך זה היה נגמר. בכניסה לתחנת המשטרה, שזימנה אותי לחקירה קראו 'הנה המחבל שמחלק כנאפה', כשהחברה הכי טובה שלי היא רופאה צבאית. נחקרתי באזהרה שבועיים אחרי האירוע במשך ארבע שעות. בין השאר על העבודה של אבא שלי ואחי, שניהם עורכי דין שייצגו חלק מהאסירים הביטחוניים שברחו מכלא גלבוע".

זה עדיין לא פשע להיות בן של סניגור, גם לא של אסירים ביטחוניים, אבל ייתכן שהחיבור הזה מספק הסבר נוסף ליחס לו זכה מחאג'נה. כפי שתיאר פרופ' מיכאל אלקן, רופא בפנסיה, שנכח בפגישה: "מנסיוני, כשבא השב"כ למנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים ואומר משהו על אחד העובדים, זה פשוט מתקבל. במפגש שבין בי"ח לארגון בטחוני, הגוף הביטחוני הוא זה שיקבע".

וגם לזה יש הדים בשטח, כפי שהעיד מחאג'נה: "אחות בכירה אמרה 'על גופתי, אחמד יחזור לפה. הוא והמשפחה שלו מחבלים". אחות אחרת שלחה את הכתבה הראשונית עלי, לקבוצות ווטסאפ של אחים ואחיות בהדסה, ולמטה כתבה 'לא ידעתי שאחמד מחבל'".

הדסה מתגאה בכך שהייתה מועמדת לפרס נובל לשלום, אבל היחסים במחלקה שלכם נשמעים מורכבים.

"נכון, ועכשיו מינו למחלקה יועצת ארגונית, שתגשר בין הצוותים היהודים לערבים".

"אנשים במערכת הבריאות נורא נעלבים כשאומרים להם שהם גזענים", אומר פרופ' נדב דוידוביץ מאונ' בן גוריון, שנמנה על חברי הוועדה המתכללת בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות, "אבל אי אפשר לטמון את הראש בחול. רואים את המגמה הזו גם בקידום מנהלים וחוקרים ערבים. הוועדה דיברה גם על הצורך בחינוך, וזה צריך להתחיל מוקדם"

"הערבים אולי סופגים יותר, אבל הם לא מדווחים"

ההשעייה של ד"ר מחאנג'ה היא רק מקרה קיצון לגזענות שביומיום מתגלה לרוב באירועים קטנים, שלא זוכים לתשומת לב. 42% מאנשי הרפואה והסיעוד הערבים דיווחו כי הוטרדו על רקע גזעני — כמעט כפול משיעור היהודים שעמד על 24%, כפי שמעלה סקר שנערך לאחרונה בקרב 951 עובדים במחלקות הפנימיות ובחדרי המיון בארבעה בתי חולים גדולים במרכז. עורכת הסקר, פרופ' ניהאיה דאוד מהמחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון, שמכהנת גם כיו"ר ועדת הבריאות הארצית של ועדת המעקב של הרשויות הערביות, מסבירה כי "מערכת הבריאות היום נמצאת בדוחק גדול מבחינת תקנים וכח אדם. "ותסכול בגלל המתנה ארוכה או טיפול שלא נראה למשפחה, מתפרץ מהר יותר על עובדים עם זהות מוחלשת. זה קורה גם כלפי שחורים במערכת הבריאות בארצות הברית".

ולא חסרות דוגמאות. רופא מספר כי "בתה של מאושפזת רצתה שנעשה איזושהי בדיקה, ואמרתי לה שאין צורך בבדיקה הזו. אז היא אמרה 'אם זו הייתה מישהי משלכם, כבר היית עושה לה את הבדיקה'. שאלתי 'מה זה משלכם?' והיא אמרה 'ערבים, אלא מי'". 

גם ד"ר דנינו מעיד כי "התמחה איתי במיון רופא פלסטיני, וקרה שאנשים ביקשו שהוא לא יטפל בהם, אלא רופא אחר".

ומה עונים להם?

"יש מקומות שנענים ויש שיבהירו שלא עושים דברים כאלה. תלוי מי הנפשות הפועלות באותו רגע".

כלומר תלוי כמה עומס יש במיון?

"וכמה אומץ יש לומר לא. ואם מוותרים, צריך לתווך את זה לאיש הצוות שנפגע. אני זוכר מיילדת ערביה שהוחלפה, כי המשפחה ביקשה, והיא יצאה מהחדר שבורה. לא הסבירו לה כלום. פשוט החליפו אותה".

רופא מעיד כיצד "התלוויתי כסטודנט לאנדוקרינולוג בכיר, שלא ידע שאני ערבי, בזמן שהייתה מלחמה בעזה. הוא אמר לי שצריך לזרוק את כל הערבים לים. עניתי לו 'לא יודע איזה פיתרון זה ייתן'. והוא עדיין לא הבין. סיפרתי את זה למנהל המחלקה שלי, והוא אמר 'איזה חוצפן, אני אדבר איתו', אבל לא קרה כלום"

ד"ר קאסם־חסאן, נזכרת כי "כשעבדתי במוקד חירום בירושלים, הייתה משפחה שלא רצתה שאגע בילד שלה. אנחנו נשבענו לטפל בכולם, ובמצבי חירום לא שואלים, אז פשוט מטפלים. אבל במקרים אחרים, זה תלוי סיטואציה. דווקא בסוף החיים, אנשים מתרככים. אני רופאת משפחה והתחלתי לעבוד גם כרופאה פליאטיבית שמבקרת בבתים. בהוספיס בית עוד לא נתקלתי בתגובות קשות, אבל אולי אני לא מספיק זמן בתפקיד". 

כמה גילויי גזענות כאלה תועדו בספרה של פרופ' סראב אבו־רביעה מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, "זהות מעמדית בהתהוות / פרופסיונליות פלסטיניות בנגב", שבו ראיינה נשים ערביות ממקצועות הבריאות. אחת מהן העידה בכאב כי "הגיע חייל עם חום גבוה, רועד כולו. הבאתי שתי שמיכות וכיסיתי אותו כמו תינוק וברגע שהוא התאושש הוא אמר: 'לא רוצה שהערבייה הזאת תטפל בי'". אחות אחרת סיפרה על אישה יהודייה שרמזה שאחיות בדואיות גנבו את ארנקה, ועל הפגיעה שחשה כשחשדו בה רק בגלל מוצאה.

"המשפט שחזר אצל כולן היה 'אני צריכה להוכיח שאני מקצועית, למרות שאני ערביה'", מספרת אבו־רביעה. "הן מאתגרות את המערכת ואת יחסי הכוח המוכרים. אחות שראיינתי סיפרה שהרבה מטופלים אומרים לה: 'את ערבייה? אני לא מאמין, את התקדמת, למדת באוניברסיטה'. זה מוזר להם'".

דווקא בנושא אלימות כלפי צוותי רפואה, שעלה לכותרות השנה, הנתונים בסקר של דאוד היו מפתיעים: "25% מהעובדים היהודים דיווחו על אלימות פיזית לעומת 15% מהערבים".

איך תסבירי את זה?

"הערבים אולי סופגים יותר, אבל הם לא מדווחים. קבוצות מיעוט חוששות לדווח על אלימות נגדן, כדי שההנהלה לא תתפוס אותן כבעייתיות ותפטר אותן. יתכן גם שערבים תופסים אלימות באופן אחר מהיהודים. אמר לי אח ערבי בחדר מיון, 'כשזורקים עלינו קלסר. רופא או אחות יהודים יגידו שזו אלימות. ואני אומר, יאללה אז זרקו עלי קלסר'. הטיפול באלימות ממילא אינו רציני. והתפיסה שעצם התלונה מיותרת, כנראה רווחת יותר אצל אנשי צוות ערבים".

"לא ברור על סמך מה סבורה הדסה כי הרופא ביצע את המיוחס לו", כתבה מזכ"ל ההסתדרות הרפואית עו"ד לאה ופנר להנהלת הדסה. בתשובה לשאלת שומרים, מה הם אותם נהלים משמעתיים שד"ר מחאג'נה לא קיים, ומדוע הם מצדיקים פיטורים, השיבה דוברת הדסה: "הליך הגישור עליו החליטה הנהלת הדסה עודנו נמשך, תוך שמירה על פרטיות המעורבים"

"כיהודיה את לא מודעת כמה זה נוכח"

רוב הסיטואציות הטעונות קורות בחדרי המיון, ולא במקרה. הוועדה המתכללת בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות הבחינה בזה, והמליצה לעצב אזורי המתנה ב"מרחבים נפיצים" כמו חדרי מיון ומחלקות יולדות באופן שיאפשר פחות חיכוכים. שומרים פנה למשרד הבריאות בשאלה היכן זה יושם, אבל במשרד השיבו שהם אינם מעודכנים על כך. לשאלה איזו הכשרה בנושא מניעת גזענות עוברים הצוותים בשטח, השיבו במשרד כי בימים אלה נערכת מערכת הבריאות ליישם חוזר מנכ"ל שעוסק בנושא, ובראשית 2023 צפויה ההכשרה לצאת לדרך. 

ד"ר שלו מזהיר מפני התמקדות בגזענות של המטופלים: "למערכת הבריאות נוח להציג את הגזענות כמשהו שמגיע אליה מבחוץ. זה לא אנחנו, זה המטופלים שמביאים את הדעות מהבית. בכך היא מתנערת מהגזענות שבאחריותה. זו גזענות יותר מתוחכמת ושקופה, שהסימן הבולט שלה הוא השתקה. מה בזהות שלך אתה צריך להצניע, ולמה יש לגיטימציה. זהות דתית מרוככת תתקבל באהדה ויברכו אותך 'רמדאן כרים', אבל זהות לאומית היא מחוץ לתחום".

יש הרבה מקומות עבודה שמנסים להצניע מחלוקות פוליטיות, זה באמת כזה קריטי?

"כיהודיה את לא מודעת כמה זה נוכח. בתי חולים שולחים לתורמים סרטי תדמית עם מסוקים שנוחתים על הגג, כדי להראות איך עזרו במבצעים צבאיים, וזה לא מערער על תפיסת הנייטרליות שלהם. אבל רופא שיכתוב בפייסבוק שהוא תומך בתושבי עזה המותקפים או בוכה על הילדים שנהרגו? זה כבר אסור. ואחות שתלך בזמנה הפנוי להפגנה ברישיון תפוטר, כי זו הכנסת פוליטיקה לרפואה".

יש גזענות גם בקבוצת השווים? בפינת הקפה?

"ודאי. רופא ערבי סיפר לי על ויכוח בחדר רופאים בין מצביע מרצ למצביע ימין שאלתי, 'ומה אתה אמרת?. והוא השיב 'השתגעת, אני לא יכול להצטרף לכזאת שיחה, כי אני ישר מסתבך'. וזה רופא בעל מעמד במחלקה. האווירה הזו של יש מי שמותר לו להגיד מה שבא לו ויש מי שחייב לצנזר את עצמו כל הזמן היא הבעייתית, לא מתלוננים על זה אצל הממונה למניעת גזענות, אבל זה משפיע על על היומיום".

גילויי גזענות תועדו בספרה של פרופ' סראב אבו־רביעה, שבו ראיינה נשים ערביות ממקצועות הבריאות. אחת מהן העידה בכאב כי "הגיע חייל עם חום גבוה, רועד כולו. הבאתי שתי שמיכות וכיסיתי אותו כמו תינוק וברגע שהוא התאושש הוא אמר: 'לא רוצה שהערבייה הזאת תטפל בי'". אחות אחרת סיפרה על אשה יהודייה שרמזה שאחיות בדואיות גנבו את ארנקה

עצם השימוש בשפה הערבית מהווה מוקד מתיחות. "אסור לנו לדבר בערבית, גם כשזו שיחת חולין, שלא קשורה לעבודה", מעידים רופאים מבי"ח בצפון, "חוק הלאום היווה נקודת מפנה בהקשר הזה, כי הטיעון שגם ערבית היא שפה רשמית, כבר לא קביל יותר. רופאים בכירים צעקו עלינו 'נמאס מהערבית הזו, תפסיקו' או 'אל תדברו ערבית לידי', גם כשאנחנו בשיחה פרטית בחדר רופאים. קרה גם שרופא אמר 'אני עוד אעשה פה פיגוע על רקע לאומני', כי דיברנו ערבית.

"ברור שנדבר בעברית כשצריך, אבל למה לרדוף אנשים שמדברים בהפסקה שלהם בערבית? יש יחידות שתלו בהן שלט 'כאן מדברים רק בעברית', והמילה עברית כתובה גם בעוד שפות, שלא יהיה ספק".

אז אולי הבעיה אינה דווקא עם ערבית, אלא עם שפות זרות, שמי שלא דובר אותן מרגיש מחוץ לעניינים או מושא לרכילות?

"אנשי צוות רוסים מדברים ביניהם רק רוסית, ואף אחד לא אומר כלום. והשלטים האלה תלויים ביחידות עם רוב ערבי".

"השפה הערבית מתויגת במרחב היהודי־ציבורי כשפת אויב", אומרת אבו־רביעה, "ולכן עושה דה־הומניזציה למי שדובר אותה ומסמנת אותו כאחר ועוין".

"אנשים במערכת הבריאות נורא נעלבים כשאומרים להם שהם גזענים", אומר פרופ' נדב דוידוביץ, מנהל בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון, שנמנה על חברי הוועדה המתכללת, "אבל אי אפשר לטמון את הראש בחול. רואים את המגמה הזו גם בקידום מנהלים וחוקרים ערבים. הוועדה דיברה גם על הצורך בחינוך, וזה צריך להתחיל מוקדם. לא מספיק מדברים על זה בבתי ספר לרפואה ולסיעוד, וזה ניכר בשטח". 

"אסור לנו לדבר בערבית, גם כשזו שיחת חולין, שלא קשורה לעבודה", מעידים רופאים מבי"ח בצפון, "חוק הלאום היווה נקודת מפנה בהקשר הזה, כי הטיעון שגם ערבית היא שפה רשמית, כבר לא קביל יותר. רופאים בכירים צעקו עלינו 'נמאס מהערבית הזו, תפסיקו' או 'אל תדברו ערבית לידי', גם כשאנחנו בשיחה פרטית בחדר רופאים"

רופא ערבי שלמד באוניברסיטת ת"א נזכר: "אנחנו באים לא בשלים לאוניברסיטה. ילדים בני 19-20 ישר מביה"ס. זו פעם ראשונה שלנו באינטראקציה יומיומית עם יהודים, וגם היהודים לא באמת מכירים אותנו, אז כולם באים עם הרבה דעות קדומות, וכמעט כל יום היו הערות, חלק לא מודעות, חלק יותר בוטות. עד לא אשכח איך סטודנטית אמרה לי "אל תיקח את זה אישית, אבל אני חושבת שצריך לגרש את כולכם". 

רופא אחר מעיד כיצד "התלוויתי כסטודנט לאנדוקרינולוג בכיר, שלא ידע שאני ערבי, בזמן שהייתה מלחמה בעזה. הוא אמר לי שצריך לזרוק את כל הערבים לים. עניתי לו 'לא יודע איזה פיתרון זה ייתן'. והוא עדיין לא הבין. סיפרתי את זה למנהל המחלקה שלי, והוא אמר 'איזה חוצפן, אני אדבר איתו', אבל לא קרה כלום".

לדברי דאוד, "אי אפשר להניח שבגלל מהות העבודה או שבועת הרופא, כולם באמת מתנהלים בכבוד זה לזה ושאין יחס מפלה או תקרת זכוכית. בעמדות ניהול בכירות אין כמעט ערבים. לא במשרד הבריאות, לא בקופות החולים ומיעוט מנהלי בתי החולים שישנם נמצאים בצפון ולא בבתי החולים הגדולים שבמרכז. שלא לדבר על זה שמי שכבר מקבל תפקיד, נהיה מאוד ממלכתי ומזוהה עם המערכת".

זה המקום לציין שבכירי הרופאים הערבים בישראל סירבו להתראיין לכתבה, אף שהם לא התבקשו להתייחס למקרה הנפיץ של מחאג'נה, אלא ליחס שמקבלים הצוותים הרפואיים הערבים בישראל מצד מערכת הבריאות והמטופלים, כמי שמנהלים צוותים בבית חולים, ועברו מסלול מאתגר בעצמם.

מי שהגיעו לעמדות הניהוליות הבכירות ביותר, פרופ' סלמן זרקא, מנהל בי"ח זיו המשמש גם פרויקטור הקורונה, פרופ' מסעד ברהום מנהל המרכז הרפואי לגליל וד"ר פרחאת מורשד, מנהל אסותא חיפה השיבו: "הפעם נעדיף לוותר". ומלשכתו של זרקא (שהוא גם אל"מ במיל) הוסיפו "נושא זה פחות רלוונטי עבורנו. יש אצלנו עובדים בני דתות שונות ורקע תרבותי מגוון ואנו גאים בכך. אמות המידה אצלנו הן מקצועיות וערכים הומניים".