ר

וני כמעט בת 20 כיום. היא צעירה חייכנית ואופטימית, באופן שלא רומז על עברה, ואף עשוי להטעות. כשהייתה בת פחות משנה וחצי, אושפזה רוני עם הרעלת אלכוהול. מעט לאחר מכן הוציאו רשויות הרווחה אותה ואת אחיה אלון (שמות הקטינים בכתבה בדויים) מידי הוריהם – עובדים זרים מגאנה – והעבירו אותם למשפחת אומנה.

לדברי רוני, אביה נכנס ויוצא מבתי כלא בישראל, ואין להם איתו כמעט שום קשר. הוא מעולם לא היה עבורם דמות אב. אמם של האחים ככל הידוע חזרה לאפריקה ומתה שם. מי שגידלה את רוני ואלון היא אם האומנה שלהם, אלא שלפני כמה שנים חלתה בסרטן. היא נפטרה כאשר רוני הייתה בת 14 ואחיה בן כ-15 וחצי, והם הועברו לפנימיות.

רק אז הבינה רוני לראשונה שאין לה כל מעמד חוקי בישראל. היא קיבלה ממשרד הפנים מספר דרכון פיקטיבי, למקרים בהם תידרש להכניס מספר של תעודה מזהה – אך בפועל זוהי אינה תעודה אמיתית, ומשמעותו של המספר הייתה מועטה. "בבית הספר למשל, כשבבחינות הבגרות היה צריך להציג תעודת זהות - אז לי אין", היא אומרת. "בכל פעם שהבוחנת הייתה מבקשת תעודת זהות, הייתי צריכה לקרוא למישהי מבית הספר שתזהה אותי. היה גם את המסע לפולין, שאין לי איך לחשוב על זה אפילו. אין לי תעודת זהות, דרכון בוודאי שלא היה לי. גם למצוא עבודה היה מאוד קשה".

על פי ההערכות של רשות האוכלוסין וההגירה, שנמסרו בתשובה לפניית שומרים, חיים בישראל כ-30 אלף קטינים המוגדרים ''חסרי מעמד''. בדרך כלל מדובר בילדי עובדים זרים ששהו בישראל באופן לא חוקי, לאחר שתוקפה של אשרת העבודה שלהם פג, למשל. אך בין אותם קטינים ללא מעמד יש קבוצה של 134 ילדים שרשויות הרווחה הוציאו מרשות הוריהם, ושוהים במשפחות אומנה או במסגרות חוץ-ביתיות אחרות. כלומר, בטיפולה של המדינה ותחת אחריותה.

היעדר מעמד רשמי עשוי להישמע כמו בעיה "ביורוקרטית", בוודאי לאוזניו של אזרח ישראלי. עבור מי שמחזיק בה, האזרחות נדמית שקופה, מובנת מאליה. אבל עבור מי שאינם אזרחים או תושבים, היעדר המעמד נוכח ומשפיע על כל תחומי החיים. לחסר מעמד אין תעודה מזהה, כפי שגילתה רוני בזמן מבחני הבגרות, ואין לו יכולת להוציא דרכון או רישיון נהיגה. הוא לא יכול לפתוח חשבון בנק, וגם אם יש לו היתר עבודה, רוב המעסיקים - בוודאי בתחומים משתלמים יחסית - יירתעו מלהעסיק אותו. השכרת דירה ללא שום מסמך מזהה גם היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

המקרה של רוני ואחיה מורכב אפילו יותר, שכן התברר שהם לא רק חסרי מעמד בישראל, אלא גם חסרי אזרחות. כלומר: אין להם אזרחות של שום מדינה אחרת, והם גם אינם זכאים לכזו. המדינה שממנה הגיעו הוריהם – גאנה – אינה מכירה בהם. אמם של השניים כנראה נכנסה לישראל במקור עם דרכון ליברי, אך בכל מקרה גם ליבריה אינה מכירה בהם כאזרחיה. בהליכים המשפטיים בעניינם עלתה אפשרות שמוצאו של האב בכלל מסיירה לאון, אך גם היא אינה מכירה בילדים כזכאים לאזרחות.

במשך למעלה מ-15 שנה היו רוני ואחיה בטיפול המדינה ותחת אחריותה, אך היא לא עשתה דבר כדי שיהיה להם מעמד רשמי. כאשר הפכו לבגירים הגישו בקשה לתושבות ארעית, אך משרד הפנים ביקש לדחותה בטענה כי ''השתהו'' 

הנהלים מתעלמים ממי שנולדו בארץ

על פי נהלי משרד הפנים, כאשר אדם מוכר כחסר אזרחות, יש להנפיק לו רישיון עבודה (המכונה ויזת ב1). בחלוף כמה שנים הוא יקבל מעמד של תושב ארעי בישראל, שאותו יש לחדש מדי שנה. אלא שהנוהל מתייחס רק לאנשים שנכנסו לישראל דרך מעבר גבול מוכר – ולא לאנשים שנולדו בה. לכן הוא לא חל על רוני ואלון.

התוצאה היא שבמשך למעלה מ-15 שנה היו רוני ואחיה באחריות המדינה, אך היא לא עשתה דבר כדי שיהיה להם מעמד רשמי. בגלל הנפיצות של סוגיית הקטינים חסרי המעמד, קשה להאמין שמדובר ביד המקרה. הנושא עלה לכותרות כמה פעמים בעשורים האחרונים, כאשר ישראל ביקשה לגרש מאות ילדי עובדים זרים שנולדו בישראל, למדינות המוצא של הוריהם, אותן לא הכירו כלל.

ב-2010 התקבלה החלטת ממשלה שהסדירה את מעמדם של חלק מהילדים ואף של הוריהם, אלא שזו לא התייחסה לקטינים שהוצאו מרשות הוריהם ולמעשה הועברו לטיפול המדינה. זו לא הפעם היחידה בה המדינה התעלמה מהנושא.

בשנת 2013 פורסם דוח מקיף של מבקר המדינה בנוגע לטיפול בקטינים חסרי מעמד. הדוח התייחס לאפשרות של קטינים חסרי מעמד בישראל לקבל שירותי רווחה, חינוך ובריאות – אך לא התייחס לשאלה מי אחראי להסדיר את מעמדם של קטינים שהוצאו מרשות הוריהם.

בעקבות הדוח פרסם ב-2016 משרד הרווחה נוהל לטיפול בקטינים חסרי מעמד, שהתייחס בהרחבה גם לכאלו שהוצאו מידי הוריהם. על פי הנוהל, ובהתאם לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, שישראל חתומה עליה, "ככלל... טובתו של הקטין לגדול אצלו הוריו או משפחתו המורחבת ועל כן יש לפעול לאיתור משפחת הקטין גם בארץ המוצא". בהתאם לכך, כאשר נשקלת הוצאה של קטין חסר מעמד מידי הוריו, מופעל "שירות הרווחה הבינלאומי" במשרד הרווחה, שמנסה לאתר קרובי משפחה של הקטין במדינת המוצא שלו או של הוריו, ועומד בקשר עם שירותי הרווחה באותה מדינה.

אך מה קורה כאשר לקטין אין משפחה מורחבת שניתן להעבירו אליה? על פי הנוהל, לפני החלטה על הטיפול ארוך הטווח בקטין, על העובד הסוציאלי ברשות המקומית ליצור קשר עם מינהל האוכלוסין במשרד הפנים ולברר פרטים לגבי מעמדו של הילד, מעמדם של ההורים, ו"האם יש אופק להסדרת מעמדו של הקטין בישראל".

פרטים אלו אמורים להילקח בחשבון על ידי ועדת המשרד שתכריע את עתידו. אלא שהשאלה מי אחראי להסדיר את מעמדו בפועל, גם אם לא תהיה ברירה מלבד השארתו בארץ, נותרת בנוהל ללא מענה.

עבור מי שאינם אזרחים או תושבים, היעדר המעמד נוכח ומשפיע על כל תחומי החיים. לחסרי מעמד אין יכולת להוציא דרכון או רישיון נהיגה. הם לא יכולים לפתוח חשבון בנק, לשכור דירה, וגם אם יש להם היתר עבודה, רוב המעסיקים יירתעו מלהעסיק אותם

מסע בין שגרירויות

"אני חושבת שהמדינה הייתה צריכה להסתכל על התיק הזה בצורה שונה ממקרים אחרים", אומרת רוני. "הם היו צריכים לראות שבאמת נולדנו פה, ויש לנו את הזכות להישאר פה, ואנחנו רוצים לגדול פה ולגדל ילדים פה ולהיטמע. מהרגע ששמו לב שיש משהו לא בסדר, שיש אדם שנולד במדינה ואין לו מעמד, ואנחנו יודעים שמגיע לו להיות פה – אני חושבת שהם היו צריכים לעשות הכל כדי שזה יקרה ולא לחכות כל כך הרבה שנים ולדחות את זה".

וכך, רק לאחר שרוני ואלון עברו את גיל 18 והפכו בגירים, הם החלו במסע להסדרת מעמדם, בעזרתה של עו"ד דנה יפה מהקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית. "הדבר הראשון שעשינו זה ללכת עם הילדים לשגרירויות של כל המדינות האלה, שאולי יש להם איזושהי זיקה אליהן, ולראות אם מכירים בהם ומה התנאים שיכירו בהם כאזרחים", אומרת עו"ד יפה. "נענינו שלא מכירים בהם, או שבכלל לא ענו לנו והפנו מגורם לגורם. בבדיקה פשוטה ראינו שבהנחה שהאמא באמת מליבריה, והאחים לא מכירים אותה והיא נפטרה כבר, אז לפי החוק הליברי אין להם זכאות למעמד שם. האבא בארץ, כנראה כי אין לאן להרחיק אותו. הוא או מגאנה או מסיירה לאון, ושתי המדינות האלה לא מכירות בו. אלו פעולות שהמדינה הייתה יכולה לעשות יותר טוב מאיתנו, אולי יחד עם משרד החוץ, וזה לא נעשה.

"ברגע שהצלחנו להוכיח שהם חסרי אזרחות, שאלת זכאותם למעמד בישראל נהייתה הרבה יותר חריפה", ממשיכה עו"ד יפה. "אנחנו לא מדברים על ילדים שנולדו בארץ להורים זרים, ושיש סיכוי שמתישהו הם יגיעו למדינה אחרת. ברור שאין להם שום מקום בעולם חוץ מישראל. הם נולדו פה, ובנוסף המדינה גם אחראית עליהם. יש משהו מגוחך בלתת מענה רווחתי לילדים האלה, ומצד שני להתנהל כאילו משהו ישתנה בעתיד ולכן אין צורך להסדיר את המעמד שלהם".

"רציתי להתגייס ובדקתי גם את האפשרות להתנדב, אבל אי אפשר כי אני צריכה להיות אזרחית המדינה", אומרת רוני. "זה היה לי נורא קשה כי במשך כל התיכון זה הדבר שהכי מדברים אליו ומתכוננים אליו''

גם לאחר שהוגשה הבקשה לקבלת מעמד, תלאותיהם של רוני ואלון לא הסתיימו. משרד הפנים הסכים להעניק להם רק אשרת "ב1", שמוענקת לעובדים זרים. כאשר עתרו נגד ההחלטה לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, הגדיל משרד הפנים לעשות וטען בין היתר כי שני האחים "השתהו" בהגשת הבקשה ולכן יש לדחות אותה. זאת על אף שהגישו את הבקשה זמן קצר לאחר שהפכו לבגירים, כאשר עד אותו רגע מי שהיה אחראי עליהם הוא המדינה.

האבסורד הזה לא נעלם מעיניו של הדיין, שלומי ויזן. "יקשה עליי, בלשון המעטה, לקבל את הטענה כי העוררים (האחים. ד"ד) השתהו בהגשת בקשתם ההומניטרית, שעה שזו הוגשה זמן קצר לאחר שבגרו, ולא היה מקום לצפות מהם כי יעשו כן בהיותם קטינים", כתב. "אם כבר יש להפנות אצבע מאשימה לרשויות המדינה אשר לא עשו כן במהלך השנים ואפשרו להם 'להתגלגל' בין מוסדות ללא כל מעמד".

"אם כבר יש להפנות אצבע מאשימה לרשויות המדינה אשר לא עשו כן במהלך השנים ואפשרו להם 'להתגלגל' בין מוסדות ללא כל מעמד", כתב הדיין שלומי ויזן. עו''ד דנה יפה מחדדת: ''יש משהו מגוחך בלתת מענה רווחתי לילדים האלה, ומצד שני להתנהל כאילו משהו ישתנה בעתיד ולכן אין צורך להסדיר את המעמד שלהם''

הדיין ויזן קיבל את הערעור, והורה למשרד הפנים להעניק לשניים את המעמד המיוחל של תושב ארעי, שבעוד שנתיים ייבחן מחדש ועשוי להפוך לאזרחות של ממש.

המקרה של רוני ואלון קשה במיוחד בשל העובדה שהם חסרי אזרחות. עם זאת, עו"ד יפה מדגישה כי הימנעותו של משרד הרווחה מלפעול להסדרת מעמד יכולה לפגוע גם בקטינים שיכולים, לפחות תיאורטית, להיות זכאים למעמד במדינה אחרת.

"גם קטינים שלכאורה אולי זכאים לאזרחות במדינה אחרת, לפעמים אין להם זיקה אליה", היא אומרת. "הם קטינים, הם הגיעו לכאן שלא באשמתם, בין אם כתינוקות ובין אם נולדו כאן, והאפשרות שלהם בפועל לממש את המעמד שלו הם זכאים במדינה אחרת היא קלושה. הם לא מכירים שם אף אחד, הם נולדו פה. וגם אם נניח שאותו קטין כן היה יכול לקבל שם מעמד, עדיין צריך לשאול אם זו ההחלטה מוסרית, או אפילו החלטה שרואה את הזכויות שלו, להצניח אותו למדינה שהוא לא מכיר, לפעמים אחרי 16 שנה של חיים רק בישראל".

רוני מקווה מאוד לקבל אזרחות ישראלית, כדי שתוכל להגשים חלום ולהתגייס לצה"ל. "רציתי להתגייס ובדקתי גם את האפשרות להתנדב, אבל אי אפשר כי אני צריכה להיות אזרחית המדינה", היא אומרת. "זה היה לי נורא קשה כי במשך כל התיכון זה הדבר שהכי מדברים אליו ומתכוננים אליו. רציתי תפקיד פיקודי, קרבי, והיה לי קשה לקבל את זה שכולם הולכים לצבא ואני צריכה לדלג על זה. עכשיו שיש לי א5 (אשרת התושב הארעי. ד"ד) יש לי אפשרות לבקש קיצור לאזרחות ואנחנו כותבים מכתבים למדינה כדי שאוכל להתגייס".

היא אומרת שהייתה רוצה להיות מפקדת, ואולי אפילו לצאת לקצונה. אם הביורוקרטיה הישראלית תמנע ממנה להתגייס, היא אומרת, "אז כנראה אמצא עבודה נורמלית ואתחיל את החיים שלי כמו שצריך".

ממשרד הרווחה לא התקבלה תגובה לפניות שומרים.