1.

‍

‍

לקראת ערב פסח, על רקע יציאה זהירה מאימת הקורונה ובצלו של גל טרור, אנחנו מציעים להיזכר בתשובה של נינה סימון לשאלה "מהי חירות". בהתחלה היא מתחמקת, אחר כך מגמגמת, ואז חושבת, ואומרת שתי מילים בלבד: "בלי פחד".

ישנה, ככל הנראה, תחושת פחד בישראל בשבועות האחרונים, וכל פיגוע רצחני מן הסתם מגביר אותה. כתבנו "ככל הנראה" כי קשה למדוד פחד, וכי גם כשהוא נמדד, נראה שלפחות ברמה הכללית ישראל נמצאת במקום לא רע בין מדינות ה-OECD. עם ציון של 7.8, ישראל מדורגת במקום ה-22 מתוך 40 מדינות בפרמטר של "ביטחון אישי".

בסקר ביטחון אישי של הלמ"ס שפורסם בשנתון הסטטיסטי ל-2020, הצהירו כ-88% מהנשאלות והנשאלים כי הם מרגישים בטוחים ללכת לבד באזור המגורים בשעות החשיכה. 6% בלבד מהיהודים הצהירו על חשש להיפגע מאלימות באזור המגורים (לעומת 25% מהנשאלים הערבים – נושא לדיון חשוב בפני עצמו).

יש לתהות לעומק עד כמה שאלות על "ללכת לבד ברחוב בלילה" או "חשש מאלימות באזור המגורים", מסוגלות לשקף באמת תחושת ביטחון אישי, אבל נניח לרגע שזה המצב (שוב, כמובן, בעתות שגרה בלבד). בהנחה כזו, אנחנו מבקשים להוסיף שתי קושיות: ראשית, ישנו נתון שמעיב על התשובה הנחרצת בסקר, וזהו שיעור הדיווח. לפי אותו שנתון סטטיסטי, הגם ששיעור הדיווח למשטרה נמצאת בעלייה מתונה מאוד, יותר ממחצית הישראלים שנחשפו לאלימות או לאיומים באלימות – הצהירו כי בחרו שלא לדווח על כך למשטרה.

הקושייה השנייה, והמרכזית בכתבה זו, נוגעת לשאלה מהו באמת ביטחון אישי. אם יש ירידה בחשש מגניבת מכוניות, פריצה לבתים או שוד ברחוב – וזה "אם" גדול מאוד, שמשתנה בין מגדרים, מגזרים ואזורים – האם תחושת הביטחון האישי באמת נושקת ל-100%?

2.

‍

‍

כאן נכנס לתמונה תחום שמוגדר בז'רגון המשטרתי כ"עבירות איכות חיים". ההגדרות לא היו אחידות לאורך השנים. בשנתונים הסטטיסטיים של משטרת ישראל (2020-2015), האירועים הקבועים כוללים עבירות רעש, השלכת פסולת, חסימת מעבר ועבירות רישוי מינהלי. בחלק מהשנתונים המאוחרים יותר צורפו לסירוגין תחומים נוספים, כמו "עישון במקום ציבורי", "רכב נטוש ושרוף" ו"קבצנים רוכלים בכביש". ב-2014 נכללה אף "התעללות בבעלי-חיים".

לכל מי שמבצע עבירות כאלה יש שלושה דברים במשותף: ראשית, הם דורסים ברגל גסה את המרחב הציבורי, ולעתים קרובות (למשל באמצעות רעש, זיהום או עשן) פולשים גם למרחב הפרטי. שנית, הם נחשבים לאנשים "נורמטיביים" (אם כי אם כי הדעת נותנת שמי שמסוגל לבצע עבירות מסוג זה, מועד גם לעבירות חמורות יותר – מה שעשוי להסביר את החשש להתלונן). שלישית, הם לא חוששים מאכיפה – או כי היא מקלה מדי, או כי היא נדירה מדי, או שניהם.

במילים אחרות, אם חירות היא "בלי פחד", נראה שיש קבוצה של ישראלים שחיים בחירות מוחלטת, וממררים את החיים לרוב הדומם שחוששים לעשות משהו – או שפשוט התאיישו.

התחושה הרווחת בנוגע לעבירות כאלה היא שזה "לא נורא", כי אין פגיעה ישירה בנפש או ברכוש. מה שלא נלקח בחשבון זו הפגיעה העקיפה, המתמשכת. המחקרים מראים כבר זמן רב, למשל, שרעש גבוה מגביר את רמות הסטרס, פוגע באיכות השינה, ובעקיפין עשוי גם להחליש את המערכת החיסונית ולפגוע בתפקוד הלב ומערכות אחרות. על הנזקים של עשן לסוגיו – מסיגריה בתחנת אוטובוס ועד למנגל השבועי בדירה למטה – אין צורך להרחיב. רחובות מלוכלכים וחסומים נראים "בלתי מזיקים", אבל מעבר לסיכון של ממש, הם עלולים להשפיע על התחושה האישית ועל רמות הסטרס – ממש כמו רעש (אחרי הכול, זה סוג של "רעש מרחבי").

מעבר לכל אלה, יש להביא בחשבון את "אפקט החלון השבור", הגורס כי התעלמות מ"הפרעות קטנות" יגרור אחריו פשיעה חמורה יותר. ולבסוף, ראוי גם לחשוב על תחושת האנרכיה שמחלחלת בציבור, ועל השלכותיה ארוכות הטווח.

בהיבט הזה ראוי להזכיר את שני המסרים העיקריים של הממשלה הנוכחית, בשני אירועי הקיצון של כהונתה עד כה – גל האומיקרון וגל הטרור. ביחס לאכיפת התקהלויות בגל האומיקרון זכורה אמירתו של שר הבריאות ניצן הורוביץ, שלפיה "לא יהיה שוטר על כל אזרח", ובהמשך זכורה ההמלצה – ודוק: המלצה בלבד – של רה"מ בנט לפיה "מי שיכול לעבוד מהבית, שיעשה זאת".

בגל הטרור הנוכחי זכורה אמירתו של רה"מ: "מי שיש לו רישיון לנשק, זה הזמן לשאת אותו". תומכים עשויים לראות באמירות אלה שינוי פרדיגמה ביחס לאחריות הציבורית; מתנגדים יראו בזה התנערות של השלטון מתפקידו כשומר הסדר הציבורי.

שנת 2020 הייתה שנת קיצון בהיבט הזה: המדינה סגרה את שעריה והיציאה מהבתים, מהשכונות ומהערים הייתה מוגבלת. אזרחי ישראל "נתקעו" אלה עם אלה. כדי לסבר את העין, בחינה של התנועה בנתב"ג מראה שבכל חודש לפני פרוץ המגיפה, יצאו לחו"ל כמעט מיליון ישראלים, שהם כ-10% מהאוכלוסייה הכללית.

זה אומר שכל עבירת איכות חיים קיבלה עכשיו תהודה גבוהה יותר, מהסיבה הפשוטה שלישראלים לא היה לאן לברוח. כפי שנראה עוד רגע, זה גם ככל הנראה בא לידי ביטוי בנתונים.

3.

‍

‍

הנתונים, כאמור, לא אחידים – ואין גוף אחד שמתכלל אותם. בסקירה זו התבססנו על השנתונים הסטטיסטיים של משטרת ישראל וכן על מחולל הנתונים הייעודי. רמת הביזור כוללת שלושה גופים שונים במקרה הטוב (המשטרה, המשרד להגנת הסביבה והשלטון המקומי), שבכל אחד מהם יש גישה אחרת לנתונים והגדרות שונות. זה המקום לקרוא להקמת אתר אחד מסודר עם הגדרות אחידות שיאפשר לציבור בישראל להבין מה רמת הפשיעה לסוגיה.

בשנתון הסטטיסטי ל-2015 מצוין כי עבירות איכות חיים היוו כ-27% מסך העבירות. בשנה שלאחר מכן זה ירד כמעט בחצי. ירידה דרסטית כזו הובילה אותנו להניח שהיא נובעת ככל הנראה משינוי בהגדרות, ולכן התחלנו למדוד מ-2016 ואילך. לפי הנתון הזה, נראה שהייתה ירידה הדרגתית במשך השנים. ב-2020, אותה שנת קיצון, הירידה הזו נבלמה.

4.

‍

‍

השלכת פסולת היא התחום שבו יש מגמה שנראית מובהקת: עלייה מדאיגה. בין השנים 2016 ל-2018 התופעה הגיע לפסגה שלה, ומאז ירדה מעט אבל שומרת על יציבות בצד הגבוה.

5.

‍

‍

רעש ראוי לסקירה בפני עצמה. זה היה אמור להיות הנושא הבריאותי החם של שנת 2020 לפני פרוץ הקורונה. שורה של מחקרים וכתבות הראו את הנזקים הגדולים והבלתי נראים של זיהום רעש, כמו למשל "הניו יורקר" הוותיק, שבמאי 2019 פרסם סקירה תחת הכותרת "מדוע זיהום רעש הוא מסוכן יותר ממה שחשבנו". הנה קליפ שמסכם אותה (מומלץ לראות עם אוזניות).

האכיפה הכוללת של מפגעי רעש היא קשה מפני שלעתים קרובות אלה אינם בהכרח מפגעים מתמשכים – כמו למשל מסיבה בבית השכן. בשכונת המגורים של הח"מ, למשל, מתכנס מדי לילה, במשך יותר משנתיים, "קונגרס אופנועים" ש"מנסר" את הכבישים בתאוצה מבהילה, לעתים קרובות באמצעות כלים שעברו שינוי כדי לעשות יותר רעש מהאגזוז. ואין כמעט שום מרחב עירוני בישראל שבו אין צפירות מחרישות אוזניים בכל שעות היום (וגם בלילה).

מה אפשר לעשות נגד זה חוץ מהצבת ניידות שיטור שיחכו לפורעים ויתנו דוחות? וגם אם זה יקרה, מי יערוב לגבייה או לענישה מחמירה במקרה של עבירה חוזרת? והשאלה שכבר העלינו: איפה נוכל למצוא נתונים שיראו לנו התקדמות או רגרסיה בתחום הזה, הקריטי כל כך לאיכות החיים של הציבור?

אלה שאלות חשובות ואנחנו מקווים להמשיך ולסקר ולמצוא תשובות אחידות, או לכל הפחות להציף את הנושא הזה.

את הנתונים שכן יש לנו לקחנו משני מקורות בשני תחומים: "אירועי תגובה" (כלומר: מקרים שטופלו בידי המשטרה), ומספר תלונות. כך נראה המצב מבחינת הטיפול המשטרתי, לפי השנתונים הסטטיסטיים של משטרת ישראל. גם כאן ניכרת המגמה הקבועה: ירידה קלה עד 2020, ובשנה הזו עלייה די משמעותית, ולמעשה עלייה אפילו ביחס לשנה עם הנתון הגבוה ביותר (2015).

במחולל הנתונים המשטרתי, הזמין לציבור, התלונות למוקד 100 בגין רעש ב-15 הערים הגדולות לאורך השנים נראה כך:

כאן כבר יש נתונים לשנת 2021, ונראה שיש ירידה קלה (ומתבקשת) ביחס לשנת הסגרים של 2020. אבל גם אז נראה שבשנתיים האחרונות ישנה מגמת עלייה ביחס לשנתיים שלפני כן.

6.

‍

‍

לסיכום: יש נטייה לראות בישראל כמדינה שנעה מאירוע קיצון אחד למשנהו – מרעידות אדמה פוליטיות, דרך גלי תחלואה ועד לטרור ולחימה. הגלים הרועשים האלה עשויים להשכיח את ההיבט השגרתי של אכיפה: שמירה על איכות החיים של הציבור, ולא רק על ביטחונם האישי ביחס לטרור או פשיעה חמורה.

שנת הקורונה "צבעה" את עבריינות איכות החיים והדגישה את הנוכחות שלה בחיינו. עם הזינוק המתמשך באוכלוסייה, וכתוצאה מזה ככל הנראה גם בצפיפות, ניכר שזהו רק תחילתו של האתגר, שאם לא יטופל, עלול להפוך את החיים בישראל לבלתי נסבלים.

ערב חג הפסח ראוי להזכיר שחירות, כמו שאמרה נינה סימון, "היא תחושה, רגש" – ותחושה זו קשורה גם בידיעה של הציבור שיש מי ששומר עליו מפני אלה שדורסים ברגל גסה את המרחב הציבורי והאישי שלו.