ב

דממה וכאילו בלעה אותם האדמה, נעלמים בישראל מדי שנה קרוב ל-20 איש בלי להותיר עקבות. כל נעדר כזה משפיע באופן ישיר על חייהם של 12 אנשים מהמעגלים הקרובים אליו - כלומר כ-240 איש בשנה - שחייהם משתנים מקצה אל קצה, כך על פי סקירה שערך בנושא, האגף למדיניות ותכנון אסטרטגי במשרד לביטחון פנים. האנשים הללו, הורים, ילדים, בני זוג ויתר המשפחה הקרובה נותרים ללא תמיכה. שלא כמו נעדרים צה"ליים, שזוכים למערך העוטף ולתקציבי משרד הביטחון, לנעדרים אזרחיים אין כתובת ואין תמיכה. המשטרה אחראית על החיפושים במישור המודיעיני, מה שאומר שהתיק נמצא על המדף עד להערכת המצב החצי השנתית, או עד שיגיע מידע חדש מתישהו, אולם סיוע כלכלי בחיפושים או סיוע נפשי למי שנותרו מאחור, מצד עובדים סוציאליים או פסיכולוגים אינו בנמצא. יתר על כך, מבחינה כלכלית בני המשפחות תקועים שכן בנכסים של הנעדר לא ניתן לגעת; אי אפשר לממן בעזרת חשבון הבנק שלו את החיפוש, בחשבון המשותף שלו עם בת הזוג יחולו הגבלות, ולא ניתן יהיה להסתייע בחסכונות שלו כדי להמשיך לחיות.

את התחייבויותיו הכספיות, לעומת זאת, ימשיכו לגבות, כאילו הוא עדיין צורך את אותם השירותים, כולל תשלום המשכנתא. כשאדם נפטר לפני שסיים לשלם את המשכנתא, ביטוח החיים שעשה משלים את יתרת התשלום ומאפשר למשפחתו להמשיך ולהחזיק בדירה. כשמדובר בנעדר, אי אפשר להפעיל את ביטוח החיים וכך למשל, אם יחידנית שנעדרה, הותירה את שני בניה, בני 16 ו-18, עם משכנתא שנאלצו לכסות.

האזינו לפרק בנושא בפודקאסט "התחקיר" של גלצ ושומרים

"בשנתיים הראשונות אין סיכוי לקבל כלום", משתפת יהודית זוהר, מנהלת מכירות שבן זוגה עמית רייכמן, מהנדס בן 42 מנס ציונה, נעדר בנפאל מאז אוקטובר 2016. "רק אחרי שנתיים אפשר להגיש בקשה לבית המשפט כדי שיכיר בכך שהאדם נספה. וגם זה, רק אם אפשר לייחס את ההיעדרות לאסון טבע, תאונה או מלחמה, אחרת החוק דורש לחכות שיחלפו שבע שנים של היעדרות כדי לבקש 'הצהרת מוות'".

עמית הוכר כנספה.

"שנה אחרי שהגשנו את הבקשה. שלוש שנים היינו במצב לא פשוט כלכלית".

מה זה אומר?

"כשאדם נחשב כמת, כספו מחולק בין היורשים. קצבת הילדים עוברת לבן הזוג השני (אחרת צריך אישור של שני ההורים למהלך), כספי הפנסיה מופשרים, ניתנת קצבת שארים. כאן לא רק שלא ראינו שקל, אלא שנכנסנו לבור מטורף. הוצאנו מיליון שקל על החיפושים מכיסנו, כי חברת הביטוח סירבה לכסות את המקרה. נאלצנו להיעזר בתרומות, כי לא יכולנו להשתמש בכספים שרשומים על שם עמית, למרות שהיו לו קרן ההשתלמות, חסכונות וכמובן חשבון בנק. במקביל המשיכו לרדת מחשבונו ביטוח בריאות, הוראות קבע, מנויים. אי אפשר לבטל אותם, כי מבקשים שהאדם השני יהיה על הקו כדי שיאשר את הביטול או יתן סיסמה, והאדם הזה איננו".

הרבנות התירה לכם לשבת שבעה לאחר חצי שנה. ההכרה שלה במת לא משפיעה על שאר המוסדות?

"לא, מבחינת בית המשפט שפוסק בנושא היעדרויות, הרבנות אינה קובעת. המדינה גם לא מחזירה בדיעבד את הכספים שגבתה בתקופה הזו, ולא מפצה על מה שלא נתנה. אנחנו בזוגיות פרק ב' ויש לעמית שני ילדים מפרק א'. הם לא קיבלו מזונות, כי הוא נעדר. לא יכול להיות שאישה גרושה יכולה לבקש מזונות מביטוח לאומי, כשהגבר מסרב לשלם מזונות, ואילו אישה שבעלה נעדר לא מקבלת, כי הוא כביכול בחיים. אנחנו, אגב, היינו ידועים בציבור והרב ציין שמזל שלא הייתה לו אישה חוקית, כי אחרת היא הייתה מוגדרת עגונה (ראו הרחבה בהמשך). מידועים בציבור הם מעלימים עין".

לא נעים להחזיר אותך לימים הקשים האלה.

"אל תתנצלי, עברו חמש וחצי שנים, ואני במקום רגשי וכלכלי הרבה יותר טוב. יש לי הבנה והשלמה עם הידיעה שעמית לא יחזור. כשיש לך תקווה, את לא יכולה לנשום או לתפקד, ולכן צריך מתישהו לוותר על התקווה הזו ולומר לעצמך שהוא לא חי, כדי להמשיך לחיות. בסוף אם לא נשברים, מצליחים לאט לאט לטפס מהבור".

"נכנסנו לבור מטורף", מספרת יהודית זוהר שבן זוגה עמית נעדר בנפאל מאז אוקטובר 2016. "הוצאנו מיליון שקל על החיפושים מכיסנו, כי חברת הביטוח סירבה לכסות את המקרה. במקביל המשיכו לרדת מחשבונו ביטוח בריאות, הוראות קבע, מנויים. אי אפשר לבטל אותם, כי מבקשים שהאדם השני יהיה על הקו והאדם הזה איננו"

48 השעות הראשונות קריטיות

על פי נתונים (ראו טבלה) שהתקבלו בעקבות בקשת חופש מידע של עמותת "בלעדיהם", המאגדת בתוכה 61 משפחות נעדרים, מאז קום המדינה עומד מספר הנעדרים הרשמי על 580 ישראלים, וההערכות הן כי מספרי האמת גבוהים יותר. אלה הם הנעדרים שמעולם לא נמצאו: המשטרה פותחת כ-4,500 תיקי היעדרויות מדי שנה ומספר הדיווחים על נעדרים במוקד 100 עומד על למעלה מ-20 אלף בשנה.

הסיבות מגוונות: בני נוער שברחו מהבית, קשישים דמנטים שהלכו לאיבוד, אנשים שהסתבכו על רקע פלילי וירדו למחתרת או כאלה שנרצחו על רקע כזה בלי להשאיר עקבות. ויש גם מטיילים שנעלמו עקבותיהם, בעלי נטיות אובדניות, וכאלה שסתם ביקשו לקחת "פסק זמן" מהחיים. מרביתם מאותרים ב-48 השעות הראשונות. בין 15-20 איש נחשבים נעדרים לטווח ארוך, כאלה שגם אחרי חודשיים אין להם זכר.

עד כמה אדם מן הישוב יכול להיעלם בישראל של שנת 2022 שבה המרחב הציבורי זרוע מצלמות אבטחה? עד כמה ניתן לאבד את עקבותיו של אדם בעידן של מכשירים סלולרים ומכשירים עם חתימות דיגיטליות? מתברר שאפשר.

"אין לווין על כל אדם במדינה", אומר החוקר הפרטי גיל שמואלי, הבעלים של "פוקוס -יעוץ, חקירות וביטחון". לדבריו, "דווקא על אדם מארגון פשע יש לפעמים יותר מודיעין מאשר על אדם רגיל שמתבודד, קל וחומר על ערירי. רוב הנעדרים עוזבים רגלית, לא עם מכונית. מי שיש לו סלולרי זורק אותו באיזה פח, משאיר אותו בבית או שסתם נגמרה לו הסוללה. אחד הנעדרים השאיר טלפון לנהג מונית שהוא היה חייב לו כסף, והטלפון שייט ברחבי הארץ, מבלי שהיה בכלל רלוונטי".

מה עם כל המצלמות במרחב הציבורי?

"המצלמות במרחב הציבורי היו קיימות פחות בעבר, אבל גם היום הן פחות עוזרות משנדמה. רוב העסקים הפרטיים דואגים לתעד את סביבת העסק שלהם, בהתאם לאינטרסים שלהם, וגם אם משיגים צו כדי לצפות בהן, לא תמיד רואים את הרחוב באמצעותן. חקרתי מקרה של בחורה צעירה שנעדרה, מצלמה תיעדה אותה אוכלת שווארמה באיזו כיכר ברמת גן, וזהו. נעלמו עקבותיה. חקרתי גם היעלמות של בן שבעים, גר בעתלית בווילה יפה, מצב סוציו-אקונומי בסדר. יצא מהבית עם האקדח, השאיר ארנק ומפתחות ונעלם. ראינו אותו במצלמות נפגש עם מישהו בשוק תלפיות בחיפה. ומאז כלום. והיה איש מבוגר שנעלם במרכז פתח תקווה. הוא נהג לשבת מדי יום בגינה ציבורית, ולעלות הביתה לאכול עם אשתו ארוחת צהריים. יום אחד הוא לא חזר, ועד היום הוא לא נמצא. אחת האפשרויות שעלתה היא שהוא נפגע בתאונת דרכים ונאסף על ידי הנהג הפוגע".

"המערכות מגדלות אותנו לנרמל היעדרות", אומרת הפרופילאית יצחקי-דרייזן. "אנשים שיראו קשיש ממלמל לעצמו ברחוב - יתרחקו, ירחיקו את הילד, לא יגשו לבדוק אם הוא הלך לאיבוד, כי לימדו אותנו להתרחק ממה שלא בסדר. וכשזה לא מדובר, זה כאילו לא קיים"

"להיעלם בישראל זה כמו להיעלם בסלון, ולכן זה מאוד תלוי מוטיבציה", מוסיפה גלית יצחקי-דרייזן, פרופילאית פלילית שמסייעת (בהתנדבות) למשטרה בשרטוט פרופיל פסיכולוגי של הנעדרים. "אם אתה נחוש להיעלם, תצליח. אם לא, ואתה בכל זאת נעדר, סימן שקרה לך משהו, כי אדם מטבעו רוצה להיות נוכח. לרוב זה נובע מבעיות פליליות או ממחלה. קשיש דמנטי שנופל לשיחים בפארק הירקון שבת"א, עלול למות שם אחרי כמה ימים".

אנחנו עיוורים לקשישים האלה?

"אחרי השואה היינו חברה של משפחות נעדרים והיו פה ארגונים שעזרו למצוא. ואז קמה המדינה וזה נעלם. המערכות מגדלות אותנו לנרמל היעדרות. אנשים שיראו קשיש ממלמל לעצמו ברחוב - יתרחקו, ירחיקו את הילד, לא יגשו לבדוק אם הוא הלך לאיבוד, כי לימדו אותנו להתרחק ממה שלא בסדר. וכשזה לא מדובר, זה כאילו לא קיים. לכן זה גם מפתיע אותך שיש עשרים נעדרים מדי שנה, כי מי שמע עליהם בכלל. נסי לברוח מחר ותראי מה קורה. אם המשפחה שלך דואגת ויודעת לעבוד, הפייסבוק יריץ את זה חזק, ואולי תהיה עליך איזו כתבה. אבל מה אם לא?".

מסקירת סיפורי הנעדרים שמתפרסמים בדף הפייסבוק של "בלעדיהם", הרבה מהם מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות.

"לא רק. יש גם אוכלוסיה חזקה שסובלת מבריאות הנפש. אדם עם דיכאון שהחליט לקחת חופש ולהיעלם ולא מבין שכולם נטרפים מדאגה. אדם כזה חוזר אחרי חודש, מישהו מטפל בו ובמשפחה? המשפחה בדך כלל משתתקת, כי לא נעים מהשכנים. מי שחוזר מרגיש אשמה שהדאיג את כולם, ואם לא מרגיש, אז סובל מאמירות כועסות".

את בונה פרופיל מתשאול המשפחה לחוצה, שאולי מאשימה את עצמה בהעלמות. איך מדובבים אותה? הרי תשאול שיסגור אותה, יוביל לאסטרטגיה שגויה.

"נכון, ולכן בניתי מודל של תשאול אמפתי, שלא ילחיץ משפחות ויארגן את המידע בצורה ממוחשבת, כך שהמקרה ינותח ויוסקו מסקנות מהירות. האנשים האלה לא צריכים להיחקר כמו בחקירה פלילית. יש משפחות שחוששות לספר שהילד משתמש בסמים, כי אם הוא יחזור בעוד שעה, אז זה יהרוס לו את החיים? ואם נספר שיש לו מחשבות אובדניות או שהיה לו ניסיון אובדני לפני שנתיים, וזה ידפוק לו את הצבא? אז לספר על זה או לא? ואני אומרת, שכן לספר, כי רקע של אובדנות מעלה את הערכת הסיכון בעינינו, וצריך לדעת מזה, גם אם יהיה לזה אולי מחיר בעתיד".

"אין לווין על כל אדם במדינה", אומר החוקר הפרטי גיל שמואלי. "המצלמות במרחב הציבורי היו קיימות פחות בעבר, אבל גם היום הן פחות עוזרות משנדמה. חקרתי מקרה של בחורה צעירה שנעדרה, מצלמה תיעדה אותה אוכלת שווארמה באיזו כיכר ברמת גן, וזהו. נעלמו עקבותיה"

מתי האפוטרופוס הכללי נכנס לתמונה?

לפני מספר שבועות, ב-23 במאי, דנה הוועדה לביטחון פנים של הכנסת בהצעת חוק שהגישו חברי הכנסת נירה שפק (יש עתיד), שעומדת בראש השדולה למען השבויים והנעדרים, נעמה לזימי (העבודה) ומוסי רז (מרצ) במטרה להסדיר את הבירוקרטיה המורכבת שמלווה את המשפחות הכאובות הללו. מה בהצעה? הקמת ועדה בינמשרדית שיוביל משרד הרווחה בשיתוף נציגי המשרד לביטחון פנים, משרד הבריאות, האפוטרופוס הכללי והביטוח הלאומי. הוועדה תתכנס מדי חודשיים כדי לדון בפניותיהן של משפחות נעדרים כאלה, ותסדיר ענייני כספים ורכוש, לצד קבלת תמיכה נפשית וטיפול פסיכולוגי. אין הנחות עבודה חקוקות מראש, למעט האפשרות להגיש בקשה לאפוטרופוס הכללי להתמנות לנאמן על נכסי הנעדר. השבוע, ב-14 ביוני, בדיון נוסף שנערך בנושא, אושרה ההצעה לקריאה ראשונה.

"כל משפחה שנכנסת למאגר הנעדרים נכנסת לכאוס", אומרת עו"ד זר-כבוד. "מעבר לתחושת האובדן וחוסר הוודאות לגבי גורלו של בן המשפחה, עולות שאלות משפטיות רבות שיש לבחון. אישה עם ילדים קטנים שזקוקה לכסף אינה דומה למשפחה של נעדר מלפני עשרים שנה"

"במדינת ישראל צריך קודם כל לשים רגל בדלת", מסבירה עו"ד נעמה זר-כבוד, שותפה במשרד עוה"ד מ. פירון ושות', שניסחה, בהתנדבות, את הצעת החוק מטעם עמותת בלעדיהם. לדבריה, "כל משפחה שנכנסת למאגר הנעדרים נכנסת לכאוס. מעבר לתחושת האובדן וחוסר הוודאות לגבי גורלו של בן המשפחה, עולות שאלות משפטיות רבות שיש לבחון. מאחר ויש אינסוף רזולוציות וכל מקרה הוא אחר, כי אישה עם ילדים קטנים שזקוקה לכסף אינה דומה למשפחה של נעדר מלפני עשרים שנה, נתחיל מלקיים דיון בוועדה שתדון בכל מקרה לגופו. המספרים גם כך לא כאלה גדולים, ותוך כדי תנועה ודאי יתגבשו נהלי עבודה ועקרונות כלליים. הדבר הכי חשוב למשפחות הוא שתהיה הגדרה מה זה נעדר, ושתהיה להן כתובת. שהוועדה תתחיל לטפל בדברים".

איזו הגדרה אתם מציעים?

"מי שהמאמצים למציאתו במשך 60 יום לא צלחו, ומצד שני, אין כל ראייה שאינו בחיים".

ספק אם המדינה תסתפק בהיעדרות בת 60 יום כדי להניע מהלכים, למרות שההערכות הן שאחרי חודשיים הסיכוי למצוא את הנעדר, פוחת בצורה משמעותית. ח"כ שפק הזכירה בדיון בכנסת אישה שמחזיקה בקרקע משותפת עם בעלה הנעדר. היא אינה יכולה למכור אותה או לבנות עליה, כי בפעולת מקרקעין נדרשת חתימת כל הבעלים של הקרקע. מאז היעדרותו היא חולקת את הבעלות על הקרקע עם האפוטרופוס הכללי, שכן חצי מהקרקע נחשבת כנכס עזוב. האפוטרופוס יכול לתת צו שיאפשר לה לנהל את הקרקע (לפי סעיף 8 בחוק האפוטרופוס הכללי), אבל זה כמעט ואינו קורה. הצעת החוק מבקשת להסדיר גם את זה, אלא שהסכמות אליהן הגיעו חברי הכנסת עם האפוטרופסית הקודמת סיגל יעקבי, אינן מקובלות על זו הנוכחית, עו"ד אורית קוטב, שמכהנת כממלאת מקום ומציעה נוסח אחר לשמירת זכויות הנעדר.

עד לאחרונה, האפוטרופוס הכללי נכנס לתמונה רק בעקבות מחלוקת בין בני המשפחה, אחרת המשפחות לא טורחות לדווח לו. זה קורה למשל, כשיש מחלוקת בין בת הזוג לבין אחיו של הנעדר, או בין בת הזוג השניה לבין ילדיו, ואז אחד הצדדים מזמין את המדינה להתערב כדי לשמור על זכויותיו, בנימוק שכך גם זכויותיו של הנעדר נשמרות, שכן בית המשפט המחוזי בוחן את החלטות האפוטרופוס וקובע כי אכן נעשתה עסקה ראויה בנכס.

בעקבות נוהל 443 שפרסם בנק ישראל לפני שנה וחצי, חייבים הבנקים לדווח לאפוטרופוס על חשבונות שלא נעשתה בהם פעילות במשך עשר שנים, כך שעכשיו יש לו עוד פתח להתערבות. אפשר להניח שאם מדובר בעשור, הרי שהבעיה תיפתר קודם לכן, כי אחרי שבע שנים אפשר לבקש מבית המשפט להכיר בו כמת, אלא ש"הרבה משפחות נמנעות מהגשת בקשה כזו בשל הקושי הנפשי הכרוך בה", מסבירה עו"ד זר-כבוד. "זה לא הליך אוטומטי, זו בקשה יזומה, שיש לה משמעות עמוקה וקשה מצד המשפחה של ויתור על התקווה, שהנה היום הוא חוזר. התקווה הרבה פעמים היא מה שמחזיק את המשפחה. לעתים גם יש חילוקי דעות בין בני המשפחה שמוכנים לנקוט בצעד כזה, לבין אלו המתנגדים וצריך לגשר על המחלוקות הללו".

אופירה וברקוביץ' בראיון מרגש בקשת 12 עם ורדה ושוקי מיניביצקי, בעקבות כתבת שומרים

הרב, העבריינים והנשים העגונות

מי שהגישה בקשה כזו היא משפחתו של אריה שייר. "אחי נעלם ב-1982", מספרת לשומרים אחותו אתי סופר. "הוא לא הגיע לחתונה שלי. אמא שלי ראתה אותו בפעם האחרונה, כמה ימים קודם עולה על האוטובוס לירושלים. אריה היה אז יד ימינו של הרב ברלנד בישיבת שובו בנים, ובישיבה התעקשו שהוא לא הגיע לשם. הוא היה בן 28, מתמודד נפש בעקבות שירות צבאי. המשטרה לא עשתה הרבה כדי למצוא אותו. אבא שלי ואחי השני התרוצצו ברחבי הארץ. הלכו למנזרים בזכרון יעקב ובחיפה, כי אם היה בעניין של אמונות ודתות, אז אולי התגלגל גם לשם. כשברלנד נעצר, ביקשתי שיחקרו אותו גם על אחי. אני לא יודעת אם זה קרה ומה הוא השיב. לא התייחסו אלינו. מאז שנעלם, אין עדות שהוא חי או שיצא מהארץ".

ומגיע שלב שאתם מבקשים הצהרת מוות.

"זה היה מאוד לא פשוט רגשית. במיוחד להורים שלי, שמישהו יחליט שאריה מת כשאין גופה. לקח כמה שנים מהגשת הבקשה עד שזה אושר. האפוטרופוס הכללי הסכים לשחרר כספים בתנאי שכל היורשים הטבעיים יחתמו שאם אריה יופיע, נחזיר לו את הכסף. היה ברור לנו שלא רק נחזיר, נעשה הכל שיהיה לו טוב בחיים, רק שיבוא".

עו"ד בטי סגיר, שטיפלה בתיק מטעם המשפחה, מספרת כי "בית המשפט מאשר הצהרה כזו רק לעתים נדירות, כי צריך להראות שהנסיבות מצביעות על כך שמת, וקשה להוכיח שאדם אינו בחיים, רק בגלל שיצא ולא חזר. ואכן השופט אמר לנו, 'לא בטוח שיש פה ראיות מספיקות' והמליץ שהאפוטרופוס הכללי יתן את כספי הנעדר כהלוואה".

ואם הנעדר חוזר למחרת ושואל מה קורה פה? איפה הכסף שלי?

"לכן המשפחה נתנה עירבון, כך שאם הוא חוזר, משיבים לו את הכסף עם ריבית והצמדה. המקרה של אריה מאוד נגע ללב השופט והוא המליץ לתת את הכסף כהלוואה, שתוחזר רק אם הנעדר ישוב".

בעצם השופט פרגן למשפחה בדרך עקיפה את הכסף הזה.

"נכון, ולכן צריך להסדיר את זה".

"אחי נעלם ב-1982", מספרת אתי סופר, אחותו של אריה שייר. "אריה היה אז יד ימינו של הרב ברלנד בישיבת שובו בנים, ובישיבה התעקשו שהוא לא הגיע לשם. הוא היה בן 28, מתמודד נפש בעקבות שירות צבאי. המשטרה לא עשתה הרבה כדי למצוא אותו. כשברלנד נעצר, ביקשתי שיחקרו אותו גם על אחי. אני לא יודעת אם זה קרה ומה הוא השיב. לא התייחסו אלינו"

מקרה אחר שדורש הסדרה הוא של נשים שנותרות עגונות, היות שכל עוד אין "ראיית זהב" שהנעדר אינו בחיים זהו המצב ההלכתי, ואם תחליט לפתוח פרק ב' בחייה ולהוליד ילדים עם בן זוג חדש, יחשבו ילדיה כממזרים. מה עושים? הרב אליהו מימון, מנהל אגף עגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, מסתייע בחוקרים פרטיים, כדי למצוא ראיות שיתירו את אותן נשים מעגינותן.

"ישראלי שגר בבלגיה יצא עם חברים ולא חזר", מספר הרב מימון לשומרים. "המשטרה המקומית מצאה ביער את הרכב שלו שרוף ואת הטלפון מנופץ, אבל לאיש אין זכר, האישה עולה לארץ עם הילדים ואנחנו מקבלים את התיק לטיפול. הבנו שמדובר בסכסוך בין חבורות פשע, וצריך לשכנע את אנשי החבורה לתת מידע שיבהיר שהאיש לא בין החיים וישחרר את האישה. הטסנו דיין לבלגיה שגבה עדות חסויה".

למה שעבריין שמעורב ברצח יסכים לתת עדות כזו?

"לעבריינים יש כבוד למסורת. ואם הם מבינים שכל מה שאנחנו רוצים זה לפתור בעיה דתית, הם ישתפו פעולה".

ואם המשטרה הייתה דורשת מכם את המידע?

"אני שמח שלא התמודדנו עם הדילמה הזו, כי אנחנו לא יכולים להפר הסכמות. האינטרס שלנו זה לפתור בעיות עגינות, לא פשעים. גבינו עדות בצורה זהירה, כך שמצד אחד היא מספיקה עבורנו ומצד שני האיש לא מפליל את עצמו".

כמה עוד עגונות של נעדרים יש לכם?

"חמש. לאחרונה פתרנו תעלומה בת עשר שנים, של אדם שהסתבך עם עסקת סמים וברח מהארץ. האיש הזה לא יצר קשר עם אשתו, אבל כשנפלו פה טילים, הוא התקשר לחברה שלה, לשאול אם הכל בסדר. בסוף הוא חזר לישראל בזהות בדויה, ושכאיתרנו אותו וביקשנו שיתן גט, בקשתו היחידה הייתה שלא נחשוף אותו וכיבדנו את זה".

איפה אתם מחפשים?

"בכל מקום שתעלי בדעתך. לצד אלה שחוזרים בשאלה, יש את אלה שאנחנו מוצאים בישיבות. העולם החרדי הוא מקום טוב להיטמע בו. טיפלנו פעם בזוג שנשאר לגור יחד תקופה קצרה אחרי הגירושין, מה שהצריך את האישה להתגרש ממנו בשנית. אחרי שלוש שנים מצאנו אותו ביהודה ושומרון תחת זהות בדויה, אחרי שעבר ניתוחים פלסטיים ששינו את המראה שלו. הוא כמעט התעלף כשהבין שזיהינו אותו. אבל נתן גט בשמחה. הוא רק רצה להיעלם שוב".

"ישראלי שגר בבלגיה יצא עם חברים ולא חזר", מספר הרב אליהו מימון שמסתייע בחוקרים פרטיים, כדי למצוא ראיות שיתירו את אותן נשים מעגינותן. הבנו שמדובר בסכסוך בין חבורות פשע, וצריך לשכנע את אנשי החבורה לתת מידע שיבהיר שהאיש לא בין החיים וישחרר את האישה. הטסנו דיין לבלגיה שגבה עדות חסויה"

"תסמונת הנערה הלבנה הנעדרת"

את עמותת בלעדיהם, הכוח האזרחי המניע מאחורי הצעת החוק שהגישו הח"כים שפק, לזימי ורז, הקימו ורדה ושוקי מיניביצקי, הוריו של דניאל שיצא מבית הוריו ברמת אביב ג' באוקטובר 2014, אמר שהוא יורד לעשן, ולא חזר. העמותה מאגדת בתוכה 61 משפחות נעדרים כאמור, אולם לא במקרה משפחת מיניביצקי, שאינה האבטיפוס המאפיין את המשפחות, היא זו שמובילה את המאבק בהכרתן. כפי שניסח זאת האנתרופולוג ד"ר אורי כץ שכתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בן-גוריון על "הבניית נרטיבים של נעדרות אזרחית בישראל", "משפחה ממעמד סוציואקונומי גבוה דוחפת את הטיפול וההכרה בישראל, כשם שבאנגליה היה צריך משפחה עם הון כלכלי, חברתי ותרבותי כדי להקים מערך תמיכה במשפחות. רוב הנעדרים, כמו בהרבה תופעות חברתיות שליליות, קשורים למשפחות מוחלשות שמתקשות להבין מאיפה בכלל מתחילים להתמודד עם הצרה שנחתה עליהן. אלה אנשים, שלא רק שהם רגילים להיות מתחת לרדאר. גם החברה רגילה שהם שם, ולכן גם היעדרם של יקיריהם לא בולט בעיניה".

כץ, כיום פוסט דוקטורנט במרכז לחקר מוות וחברה באוניברסיטת באת' באנגליה מעריך ש"סיכויי הנעדר להיות מאותר, תלויים הרבה פעמים בלחץ שהמשפחה מפעילה על המשטרה. ההנחה היא שבני טובים נפלו קורבן לאירוע, ואילו שאינם כאלה, רצו להיעלם או הביאו את זה על עצמם. אבל אם יש לך בעיות נפשיות, זה אומר שהמחויבות שלנו כחברה לחפש אחריך פחות גדולה? האם יש אנשים שראוי לחפש יותר מאחרים, כי הם הנעדרים הקולקטיבים?".

אני מניחה שלמרבה הצער יש תשובה לזה.

"'תסמונת הנערה הלבנה הנעדרת', מדברת בדיוק על זה. קל לנו להזדהות עם הנערה הלבנה, כי אם זה קרה לה, זה יכול לקרות לכל אחד, ולכן הסיקור התקשורתי וההתגייסות לחיפוש במקרה שלה, תהיה משמעותית הרבה יותר".

ורדה מיניביצקי מודה ש"אכן יש לנו מזל. אנחנו חזקים. הכרנו אנשים. בעלי הכיר את אייל בן-ראובן, ופנינו אליו כשהיה חבר כנסת (מטעם המחנה הציוני), כדי שיגיש את הצעת החוק הראשונה שהוגשה בנושא. עשינו קמפיין על גבי אוטובוסים עם התמונה של דניאל, ולמרות כל מה שעשינו לא מצאנו אותו. בחור יפה, 1.90 מטר עם גומות חן, לא יכול להיות שלא הבחינו בו. משהו בטוח קרה, ודווקא בשעות הקריטיות לא חיפשו".

בזכותכם זה השתנה.

"בזכות הפגישה של העמותה עם רמ"ח חקירות במשטרה, הם כבר לא מחכים 48 שעות לפני שמחפשים נעדר, אלא מפעילים שיקול דעת ופועלים במיידי".

"רוב הנעדרים, כמו בהרבה תופעות חברתיות שליליות, קשורים למשפחות מוחלשות שמתקשות להבין מאיפה בכלל מתחילים להתמודד עם הצרה שנחתה עליהן", אומר ד"ר אורי כץ. "אלה אנשים, שלא רק שהם רגילים להיות מתחת לרדאר. גם החברה רגילה שהם שם, ולכן גם היעדרם של יקיריהם לא בולט בעיניה"

איך המשטרה מבחינה בין נעדר בסיכון מיידי לנעדר שאינו כזה? ד"ר כץ מסביר כי "זה תלוי ביומנאי, במעמד שאת באה איתו לתחנה וביכולת המשפחה לשכנע שאת בסיכון מיידי, ולא הגיוני שלא חזרת הביתה. איתור נעדרים זה מקצוע. במטה הארצי יש אנשים שמתמחים בזה, אבל כשאת מגיעה לתחנה כדי להתלונן על נעדר, מי שמפעיל את שיקול הדעת הראשוני הם לרוב לא מקצוענים בתחום. וגם אם יש רצון טוב, זה לא תמיד בא לידי ביטוי בעשייה בשטח".

במה אמורה להתבטא מקצוענות?

"בשרטוט המסלול שהנעדר עשה, ביצירת פרופיל פסיכולוגי, תחקור מעמיק של האנשים שראו אותו. אם תשאלי משפחות, כמעט אף פעם לא בילה שוטר בחדר של הנעדר, לא חיפש במחשב האישי והתחקה אחרי היום האחרון שלו בטרם נעלם. הם מסתפקים בלתשאל את מי שבא לדווח. זה נכון שאי אפשר להפעיל אופרציה מלאה על ארבעת אלפים איש בשנה. מצד שני השעות הראשונות הן הקריטיות, וצריך למצוא את האיזון".

מבקר המדינה כבר נדרש בעבר לטיפול לקוי של המשטרה בנושא, ומתח ביקורת על זניחת תיקי החקירה מהר מדי, מבלי שמוצו פעולות החקירה הנדרשות, כשגם לאחר מכן לא בוצעו הערכות מצב בתדירות הראויה. האם המצב היום שונה? מה הם הנהלים המחייבים? עד כמה היומנאים בתחנות עוברים הכשרה בנושא? כיצד לומדת המשטרה על הנעדר ומתי התיק עובר למישור המודיעיני?

משטרת ישראל מסרה לשומרים את התגובה הבאה: "משטרת ישראל רואה בטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים משימה בעלת חשיבות ורגישות מן המעלה הראשונה. כל העוסקים במשימה זו, מכירים בכך שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים, ופועלים מתוך אחריות ומחויבות. הטיפול בתיקי נעדרים מעוגן בפקודות ונהלים ועובר הליכי פיקוח ובקרה מוקפדים וכן מתעדכן בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות ואחרות. (שומרים ביקש לקבל את הנוהל ולא נענה - ח"ש).

"במקרה של תלונה על נעדר וככל שמתקבל מידע חדש בעניינו, מבוצעות פעולות במישור החקירתי, המודיעיני והמבצעי בהתאם לנסיבות המקרה ולהערכות מצב. בכל דיווח על נעדר מבצעת המשטרה מספר רב של פעולות חקירה על מנת לאתרו בהקדם ובמטרה להגיע לחקר האמת.

"בשנים האחרונות בוצע תהליך יסודי של מחשוב חוליית הנעדרים, מופו כלל תיקי הנעדרים והאלמונים מקום המדינה, בוצעו פעולות חקירה רבות וניטלו דגימות D.N.A ממשפחות נעדרים, מה שהניב זיהויים של עשרות אלמונים כנעדרים. משטרת ישראל רואה בטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים שליחות ומשקיעה את טובי חוקריה וקדמת הטכנולוגיה המצויה בארגון לנושא זה".

"מישהו צריך לתת למשפחות תשובות"

בפועל מתברר שאפילו עדכון המשפחות על ידי המשטרה לוקה בחסר, כפי שמעידה חגית הרשקו, בתו של דוד הרוני מכרמיאל שנעדר מאז 1996. "אבא שלי נעלם כשהייתי חיילת", היא חולקת עם שומרים. "הוא עלה מאיראן, עבד כעובד אחזקה בעיריית כרמיאל ולא הצליח להשתלב בחברה הישראלית. המשטרה העבירה את הסטטוס של אבא שלי מנעדר לנרצח ב-2008 מבלי לעדכן אותנו".

איך גילית?

"במקרה. נכנסתי לאתר המשטרה, לבדוק זכויות של נפגעי עבירה וכשהקלדתי את תעודת הזהות שלו, גיליתי שהוא מופיע כנרצח. כשפנינו למשטרה, נענינו שהשינוי נעשה בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל מבית סוהר. שנעשתה איזו עסקה, שאי אפשר לחשוף. ושאם אנחנו רוצים מידע, שנשכור עורך דין, כדי לקבל את התיק. כל עורך דין שדיברתי איתו הציע סכומים לא ריאלים".

למה לא עדכנו אתכם?

"זה חלק מהגישה הכללית. אף אחד לא מדבר איתנו לאורך השנים, לא מתעניין בנו, אין תמיכה נפשית, אנחנו מרגישים לא קיימים. כשניסינו חוקרים פרטיים, הם דיברו על סכומים גדולים, כי אמרו שהם לא יודעים כמה זמן זה יקח".

בתשובה לשאלה מדוע לא עודכנה משפחתו של הרוני כי אבי המשפחה נרצח ולמה נדרש עורך דין כדי לשתף אותם במידע. מסרה המשטרה בתגובה: "בני המשפחה מוזמנים לפנות ליחידה החוקרת על מנת לברר פרטים אודות תלונתם ואלה ימסרו ככל שניתן ומתאפשר".

"אבא שלי נעלם כשהייתי חיילת", מספרת חגית, בתו של דוד הרוני. "הוא עלה מאיראן, עבד כעובד אחזקה בעיריית כרמיאל ולא הצליח להשתלב בחברה הישראלית. המשטרה העבירה את הסטטוס של אבא שלי מנעדר לנרצח ב-2008 מבלי לעדכן אותנו. כל עורך דין שדיברתי איתו כדי שנקבל את התיק הציע סכומים לא ריאלים"

"המדינה לא יודעת להתמודד עם הבעיה", אומרת לשומרים ח"כ לזימי. "משרדי הממשלה גוררים רגליים. צריך להגדיר מה המעמד של הנעדר ומה של המעטפת. מישהו צריך לתת למשפחות תשובות. המספרים הם לא בשמים, אפשר לטפל בכל מקרה לגופו. בניגוד לנעדרי צה"ל ונכי צה"ל, לנעדרים האזרחיים יש כח פוליטי קטן. אין להם לובי והם נופלים בין הכסאות". ח"כ שפק הוסיפה בשיחה עם שומרים, כי "כשאלה נעדרים צבאיים משרד הביטחון הוא האחראי, ומה פה? כל משרד אומר, אני אטפל רק בנקודה הזו, וגם אותה הוא לא מנגיש לציבור כמו שצריך. נציגת האפוטרופוס הכללי אמרה בעצמה שהאפשרות לקבל הלוואות מכספי הנעדר בפיקוח בית המשפט, היא אופציה שהציבור לא ער לה. גם המשפחות שהגיעו לדיון אמרו 'אפילו על המעט שקיים לא ידענו'".

ורדה מיניביצקי, שעד להיעדרותו של הבן הפרטי שלה לא הכירה נעדרים ("שמעתי על גיא חבר ועל עדי יעקבי, לא יותר מזה"), נוסעת כיום לתמוך במשפחות חדשות שהצטרפו למעגל. "הן מספרות לי את הסיפור שלהן ואני אומרת 'זה איום ונורא, איך זה יתכן'. ואז נזכרת שזה קרה גם לי".

משפחות מעידות שלוקח זמן, עד שהן מעזות לעבור דירה, להחליף מפתח בדלת, כי מה יהיה כשהנעדר יחזור ולא יצליח להיכנס.

"גם בתכנון הירושה שלנו, נתקלנו בבעיה. יש לנו שתי בנות ובן - דניאל. בדקנו ואי אפשר לחלק את הכסף בין שלושתם. ואם הוא יחזור? מה יהיה איתו? לקח לי שנתיים להחליף מפתח. המון זמן שילמתי על הטלפון של דניאל, כדי לשמוע את המענה הקולי עם המספר שלו, אפילו שההודעה לא הייתה בקולו. אחרי שביטלתי את המספר, חייגתי אותו שוב, וכשמישהו ענה, נורא נבהלתי, לקח זמן עד שהבנתי שהמספר עבר למנוי אחר".

היית רוצה לקבל תשובה ברורה, גם אם היא תהיה כואבת?

"אני רוצה לדעת, ולא רוצה לדעת. אני אומרת לאלוהים, 'תחליט אתה מה טוב יהיה לי לדעת'. אני חיה בחוסר וודאות נוראי".

מה הציפייה שלך ברמה הציבורית?

"היינו שמחים שעוד משפחות יצטרפו אלינו, כדי לצבור כח. ארבע שנים אנחנו מנסים לקדם את הצעת החוק הזו, ובכל פעם הממשלה נופלת וזה לא קורה. אני מתה מפחד, שגם זו תיפול לפני שההצעה תעבור".