"מקרה אחד אני זוכר ממש טוב. חזרנו שתי המשפחות מחתונה של בן דוד. אוטובוס אחרון מירושלים לבני ברק, מאוחר בלילה, חושך, הרוב כבר ישנים. הוא ישב לידי באחד המושבים מאחור ואמר לי לא לדבר על שום דבר, לא לספר לאף אחד. לא הבנתי מה הוא רוצה ואז פתאום הוא התחיל לגעת בי ואז לגעת בעצמו וזהו, אני לא רוצה להיכנס לעוד תיאורים". דוד, צעיר כבן 24 שגדל בבני ברק באחת החסידיות המוכרות, עוצר ומתקשה להמשיך. הפוגע שאליו הוא מתייחס הוא דודו, שאותו הוא מתאר כ"חסיד מכובד עם זקן לבן ארוך ותפקיד חשוב", והתקיפה הזאת באוטובוס לא הייתה לדבריו מקרה יחיד. 

"אני זוכר שבת אחת שבה הוא לקח אותי לשירותים ונעל את הדלת, קשה לי להיכנס לזה. ממש נהיים לי בלקאאוטים מטורפים. רגע". הוא שוב עוצר, לוקח נשימות עמוקות ואז ממשיך. חשוב לו להמשיך. הוא מספר על עצמו כבן 11, שמגיע לבד לטבילה במקווה, וממנה הולך לתלמוד התורה שלו בלי שמץ של הבנה מה בכלל אירע שם וממשיך לדבר על פגיעות מיניות רבות בילדים במגזר החרדי, על העדר מודעות מוחלט של ילדים - וגם ושל הוריהם, למשמעות הדברים ועל העדר אכיפה. "אנשים שצריכים להיות בכלא כנראה לא יהיו. הפוגע כנראה יודע שהוא לא יגיע למשטרה. לדוגמה אבא שלי - גם אם היה יודע על הדוד – לא היה מסגיר אותו". 

דוד נפגע בצורה הקשה ביותר וסיפורו, כמו סיפורים אחרים שיובאו בהמשך מציף את אחת הבעיות הבסיסיות בכל הקשור לפגיעות מיניות, יחסי אישות ודימויי גוף בחברה החרדית - חוסר ידע והבנה שנובע מהעדר חינוך פורמלי או אחר, בנושא. מבחינת מערכת החינוך החרדית הנושא כלל אינו קיים והיא אינה עוסקת בו - לא במוגנות, לא בתהליכי התבגרות ולא בחינוך מיני כללי. אין מדובר בשטח אפור שמתמלא בווריאציות כאלה ואחרות של רכישת ידע, גם לא בגילאים מתקדמים יותר, אלא במאות אלפי ילדים שגדלים מבלי לדעת מה קורה לגופם ומבלי להעלות על דעתם שהם יכולים להיפגע. ואם לא די בכך הילדים הללו גם חשופים למסרים בעייתיים בנוגע למיניותם ולקשרים מיניים בבגרותם בינם לבין אחרים. 

ההשלכות הן כמעט אינסופיות ומסתעפות לתחומים רבים ומגוונים, עד שקשה אפילו לאמוד אותן: מפגיעות מיניות ועד השתקת פגיעות ללא שמשפחות ונפגעים יתקוממו על כך, מקשיים נפשיים וכעסים ועד פגיעות פיזיות ומנטליות, שחוות נשים שמגיעות לליל הכלולות ללא הכנה נאותה שלהן או של בני זוגן. 

"כשאמא לא עונה על שאלה ומתחמקת - זה חינוך מיני, זה מסר", אומרת פרינס. "אם הילדה שואלת חברה, והחברה שמעה מבת דודתה ששמעה מאחיה הגדול, והיא מקבלת מידע מיד שלישית או שהיא מוצאת רמזים בספרים תורניים - כל זה חינוך לא פורמלי והמידע שמתקבל דרכו יכול להיות בעייתי"

"ישנו חוסר עצום בידע"

בחינוך הממלכתי בישראל קיימות כמה תוכניות לחינוך מיני של ילדים ובני נוער. בכיתות היסודי מלמדים בעיקר על נושאי המוגנות - המרחב הפרטי, היכולת לזהות מצבי פגיעה ופנייה לעזרה בעת הצורך. בכיתה ו' עוסקות התוכניות גם בשינויים גופניים וחברתיים ובחטיבות הביניים ההתמקדות היא במערכות יחסים, זיהוי נורות אדומות ועוד. במשרד החינוך אומרים כי התוכניות הללו מותאמות למגזרים השונים - ממלכתי, ממלכתי-דתי וערבי. לפי המשרד ישנה גם תוכנית שהותאמה לזרם הממלכתי-חרדי אולם לא ידוע האם היא מיושמת בו ובכל מקרה בממלכתי-חרדי לומד שיעור נמוך מאוד - סביב ה-5% - מכלל התלמידים החרדים.

"רק אם ישנו את החוק וכל בתי הספר החרדיים יחויבו ב100% ליבה, ובתוכנית הליבה יהיה כתוב שצריך חינוך מיני - אז הם יהיו חייבים ללמד גם חינוך מיני"

רובם המכריע של התלמידים החרדים לעומת זאת, שמראש חשופים הרבה פחות לנושא, לא ילמדו דבר על מיניותם בבתי הספר ולרוב גם לא במסגרת המשפחה. גליה גבעולי, עורכת דין ומרצה באוניברסיטת תל אביב, שחוקרת אספקטים שונים בחברה החרדית, מחדדת כי לא מדובר בתופעה שולית. "ב-2021, 27 אחוזים מתלמידי כיתות א' היו בחינוך החרדי ומדי שנה המספר רק גדל". בסך הכל לומדים כיום בחינוך החרדי כ-400 אלף תלמידים. 

גבעולי מציינת כי לקהילה החרדית יש אוטונומיה חינוכית שמשמעותה היא שזרמי החינוך העצמאיים מלמדים מה שהם מוצאים לנכון. "אמנם נקבע כי המדינה תגדיר את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה - ותפקח על מילוי מינימום זה", היא אומרת, אבל בפועל הדבר לא קורה. וזהו המצב עם לימודי ליבה שמיותר לציין שרגישים הרבה פחות מחינוך מיני. 

ד"ר מיכל פרינס כתבה שני ספרים ומנהלת פודקאסט מצליח, כולם בנושאי המיניות בציבור הדתי-לאומי. בשנים האחרונות היא עוסקת גם במיניות בציבור החרדי. "ישנו חוסר עצום בידע. נשים סובלות מחינוך לקוי בנוגע לגוף שלהן ומהצורך לציית למערכת כללים שקבעו רבנים. גם הגברים במגזר החרדי סובלים מאוד מהמצב. ישנו מחקר בו בדקו את אחוזי המטופלים ברווחה בגין פגיעות מיניות. באופן יחסי יש יותר נפגעים בערים חרדיות ובאופן דרמטי יותר בנים מבנות".

"בחורים חרדיים עוברים חינוך לדיכוי מיני ומשלמים על זה מחיר גם כשהם בוגרים. אני פוגשת זוגות שסובלים מבעיות קשות ביחסים בגלל כל האיסורים, המגבלות והפחדים שעליהם גדלו"

פרינס מוסיפה כי הבעייתיות אינה רק בפגיעות. "בחורים חרדיים עוברים חינוך לדיכוי מיני ומשלמים על זה מחיר גם כשהם בוגרים. אני פוגשת זוגות שסובלים מבעיות קשות ביחסים בגלל כל האיסורים, המגבלות והפחדים שעליהם גדלו".

לדבריה, הבעיה נובעת מהעדר חינוך פורמלי ולא פורמלי כאחד. "החינוך הפורמלי היחיד שבו נתקלת צעירה חרדית הוא בהדרכת כלות וגם זאת מתוך הבנה שצריך לשמוע דברים מסוימים לפני החתונה. זה המקום הראשון והאחרון בו הבנות יקבלו איזושהי אינפורמציה. מה מועבר, איך מועבר, מה הכלה תבין ומה המדריכה תגיד? זה לגמרי לא ברור. יש לדוגמה גישה נפוצה שגורסת, שבליל החתונה צריכים להצליח וחייבים לעשות ווי על ביאה מלאה - חדירה בלילה הראשון - ואם לא מצליחים ההשלכות של זה משמעותיות ובעייתיות (הכוונה להשלכות מבחינה דתית. ל"ס). האם מדברים על זה בהדרכת כלות? כנראה שלא".

פרינס מדגישה כי המצב בחינוך ה"לא פורמלי" אינו טוב יותר. "כשאמא לא עונה על שאלה ומתחמקת - זה חינוך מיני, זה מסר. אם הילדה שואלת חברה, והחברה שמעה מבת דודתה ששמעה מאחיה הגדול, והיא מקבלת מידע מיד שלישית או שהיא מוצאת רמזים בספרים תורניים - כל זה חינוך לא פורמלי והמידע שמתקבל דרכו יכול להיות בעייתי". 

באמצעות הפודקאסט שלה היא מנסה להגיע ישירות לאנשים. "אני רוצה להגיע לאוזניים של האמא שפתאום תפתח את העיניים ותבדוק מה קורה עם הילדים שלה", כך פרינס.

"מצאתי ברכבת ספר"

שרי, סטודנטית לכלכלה כבת 25, היא בת להורים חוזרים בתשובה שעשו כל מאמץ להשתלב ולהיטמע בקהילה החרדית אליה השתייכו. היא לא הותקפה מינית, ולא נפגעה מאיש, אולם סיפור התבגרותה והשלכותיו מדגימים פן בעייתי אחר של העדר החינוך. 

"חינוך מיני לא היה בכלל, אבל היה המון חינוך לא פורמלי ולא מילולי. דברים שאתה קולט כילד", היא מספרת. "חינכו אותי להיות שמורה וצנועה - וצניעות זה לא רק בגדים, זה משהו שמוטמע בצורת החשיבה, בניואנסים. זה למשל לדעת על מה לדבר ועל מה לא, זה לא לשיר בבית אם החלונות פתוחים, זה גם לא לדבר בטלפון באוטובוס וללכת ממש בעדינות לתחנה, כי לרוץ זה לא צנוע. בגיל 12 רציתי להיות בן רק כי הרגשתי שמותר להם יותר. הם לדוגמה יכולים לטפס על עצים ואני לא, כי זה לא צנוע".

בגיל ההתבגרות, היא מוסיפה, אף אחד לא הסביר לה כלום על השינויים שעוברים עליה. "סירבתי להכיר בעובדה שאני מתפתחת, פחדתי שישימו לב שאני משתנה. הלכתי עם חולצות רחבות והיה שלב שלבשתי מעילים - גם בחום של הקיץ. כל פעם שהיה אזכור של הנושא בכיתי מלחץ ומחרדה. כיוון שלא היינו בית חרדי קלאסי והייתה לנו אנציקלופדיה לנוער, ידעתי מה זה מחזור. יום אחד אמא שלי אמרה לי 'את בטח כבר יודעת מה זה מחזור' ולמרות שכאמור קראתי על זה - אמרתי לה שממש קצת, כי לא רציתי להביך אותה כחוזרת בתשובה שהיא אמא לילדה חרדית. הייתי סקרנית והייתי מוצאת בזבל ספרים וקוראת אותם. פעם מצאתי ברכבת ספר שנקרא 'מה קורה לגופי'. קראתי אותו בשקיקה אבל בגלל ההקשר והלחץ סביב הנושא אני לא חושבת שזה עזר לי. זה נהיה משהו שאני עושה בסתר שאסור לאף אחד לדעת עליו. כולם היו חייבים להמשיך לחשוב שאני תמימה".

שרי עברה תהפוכות בחייה ונכונותה לדבר על הנושא נובעת מיציאתה בשאלה. ההשלכות של ההתבגרות הזאת, היא אומרת, קשות. "אני חושבת שהעובדה שקשה לי לעמוד על שלי ולהיות אסרטיבית קשורה למסרים הללו בקשר הדוק. על אותו משקל - כשאני נכנסת לסיטואציה רומנטית - אני מפחדת, אני אבודה ולא יודעת איך לתקשר. לקח לי המון זמן עד שהתחלתי ללבוש מכנסיים או חולצות בלי שרוולים, עד שהעזתי ללכת לים (...) זה לא קשור ספציפית למיניות אלא לגוף, לנוכחות במרחב. חונכתי להיות סגורה, מצומצמת ולא נוכחת".

"כשאני נכנסת לסיטואציה רומנטית - אני מפחדת, אני אבודה ולא יודעת איך לתקשר", אומרת שרי. "לקח לי המון זמן עד שהתחלתי ללבוש מכנסיים או חולצות בלי שרוולים, עד שהעזתי ללכת לים (...) זה לא קשור ספציפית למיניות אלא לגוף, לנוכחות במרחב. חונכתי להיות סגורה, מצומצמת ולא נוכחת"

"משהו פה מוזר, אני מוזר'"

הפסיכולוגית אפרת פלד בכר היא מנחת קבוצות, יועצת מיניות בריאה ועובדת במרכזי סיוע שונים. בשנים האחרונות היא עוסקת בחינוך מיני על ציר ההתפתחות של ילדים-בני נוער. "בגיל ההתבגרות, כשהמיניות מתפתחת וההורמונים מציפים את הגוף, קורים המון שינויים. הדיספרופורציה גדולה, גם בין האיברים בגוף וגם בין החלקים בנפש שמתחילה להתגבש", היא מסבירה. "כשמוסיפים לבלבול ולשינויים הגופניים את המסר שזה משהו שאסור להתעסק איתו, אסור לדבר עליו, המתבגר מפנים שהשינוי לא טוב, לא נכון ואסור. משהו ברוח 'אם מה שקורה לי הוא לא במסגרת מה שעליו מדברים, אז משהו פה מוזר, אני מוזר'".

"אין במגזר החרדי אוטונומיה אישית נקודה. הקהילתיות הסגורה והפחד מחשיפה לכל דבר שעלול להוציא מהתלם גורם לכך שאין חינוך לאוטונומיה בכלל, בטח שלא לאוטונומיה על הגוף"

פלד בכר אומרת כי בהעדר חינוך, הבנים במגזר החרדי לומדים הרבה על מיניותם על דרך השלילה וכי ההשלכות קשות. "הרי למה הם הולכים למקווה מגיל צעיר? כי אז מתחיל העניין של קרי לילה, אוננות או שפיכת זרע לא רצויה. בצורה לא מילולית זו הם מבינים שמה שקורה להם בגוף הוא לא בסדר, הוא 'מלוכלך וטמא' ואולי אפילו מסוכן במידה מסוימת כי ישנן השלכות חמורות לכך ביהדות. כל הרשימה הזו מובילה כמובן לרגשות שליליים, להסתרה ולבושה".

החשיבות של חינוך מיני מגיל צעיר עצומה לדבריה. "לפני הכל יש את יסודות המוגנות כמו למשל, להגיד לילד לא ללכת עם זרים, או לדוגמה - ללמד ילד להבחין בין סוד טוב שעושה נעים בבטן ומשמח, סוד שמותר לספר לאבא ואמא, לבין סוד לא טוב, סוד שעושה הרגשה לא נעימה בבטן ומתלווים אליו רגשות שליליים כמו פחד, עצב, לחץ, סוד שמישהו אומר לך שאסור לספר עליו לאבא או לאמא. בצורה כזו הילד מקבל כלי לזיהוי סיטואציות בהן מישהו מנסה לדחוף אותו לפינה וכך יש לו יותר סיכוי להינצל. זהו כלי שמציל נפשות. זו גם דוגמה לכלי של מוגנות שניתן בגיל קטן בלי דיבורים ספציפיים והסברים מפורטים שיוציאו אותו מהעולם הילדי התמים שלו".

גם כלי יחסית תמים מהסוג שהיא תיארה, בעייתי להכניס לחינוך החרדי. "זה אמנם הכרחי לשלב את המוגנות והיחס הנכון לגוף בתוך מערכת החינוך החרדית, אבל אני לא רואה אופציה לשילוב כלשהו עם אופן ההתנהלות הנוכחי", מסבירה פלד בכר. "אין במגזר החרדי אוטונומיה אישית נקודה. הקהילתיות הסגורה והפחד מחשיפה לכל דבר שעלול להוציא מהתלם גורם לכך שאין חינוך לאוטונומיה בכלל, בטח שלא לאוטונומיה על הגוף. יותר מכך - הגוף הוא דבר שמבקשים לבטל אל מול הרוח.

כשה'נעשה ונשמע' כל כך חזק, כל דבר שעלול לפתוח דיון הוא לא נגיש, אז איך אפשר לפתוח נושא כמו הזכות לאוטונומיה על משהו? זה ממש נוגד את ערך הליבה של הצורה בה הקהילה הזו שומרת על עצמה".

"אני מרגיש את ההשפעה של התקיפה על הכל; עם הקושי להתמודד ולהרגיש שווה, עם הקושי שלא להרגיש ילד מוכה", אומר שלום. שנים הייתי מסתובב ברחוב והייתי מרגיש מותקף ומתכווץ. רק לאחרונה הבנתי שזו תגובה אוטומטית של הגוף, כי הנפש חוששת"

"בפנימייה קראו לזה 'התעסקות' וטייחו את זה"

שלום, צעיר כבן 23, גדל במשפחה חרדית ונפגע בפנימייה שאליה נשלח. סיפורו נוגע כמעט בכל נקודה בעייתית בהתנהלותה של הקהילה החרדית בכל הנוגע לתקיפות מיניות - סגירות, העדר חינוך ומודעות והשתקה. "החיים בבית לא היו קלים אף פעם, אבא שלי התעלל רגשית ופיזית בי ובאמא שלי", הוא מספר. "אבל לפנימייה לא שלחו אותי בגלל זה, אלא בגלל שהייתי ילד חריג עם בעיות קשב וריכוז ותסמונת טורט, שבגללן לא יכולתי ללמוד בישיבה וגרמו לכך שתוייגתי כאכזבה.

"נשלחתי לפנימייה טיפולית חרדית שמחולקת למעין משפחתונים. כשהייתי כבן 14 נער בן 17 או 18, שהיה איתי באותו החדר, פגע בי. הוא התחיל מללמד אותי מושגים ותחומים שלא ידעתי עליהם בכלל, ובהדרגה השתמש בי ועשה דברים שלא הסכמתי להם, תקף אותי והיה אלים כלפי. זה היה המפגש הראשון שלי עם כל מה שקשור במין. ידעתי שנעים לי לפעמים אבל רוב הפעמים ממש לא.

"הבחור תקף עוד כמה נערים וכשזה התגלה הוא הזכיר גם את השם שלי. זו הייתה תקיפה מינית שנמשכה שנה שלמה, אבל בפנימייה קראו לזה 'התעסקות' וטייחו את זה. הכי קשה בשבילי היה שההורים שלי כעסו עלי והאשימו אותי שעשיתי עבירות, שאני הייתי הבעיה, שאני הייתי לא בסדר. כמו הפנימיה גם הם רצו להשתיק את מה שקרה ולכן שם זה נגמר".

השבר שחווה טלטל את שלום. "אני מרגיש את ההשפעה של התקיפה על הכל; עם הקושי להתמודד ולהרגיש שווה, עם הקושי שלא להרגיש ילד מוכה. שנים הייתי מסתובב ברחוב והייתי מרגיש מותקף ומתכווץ. רק לאחרונה הבנתי שזו תגובה אוטומטית של הגוף, כי הנפש חוששת". 

לדבריו, "אחת הסיבות שאני רוצה לעזור לאנשים שעוברים דברים דומים זה, כי אני חושב שהניסיון שלי מאפשר לי להבין אותם. אני יודע איך זה להרגיש בלי כלום, איך זה לתפוס עמוד ולהיאחז בו, כמו בהוריקן כשהכל מסתובב סביבך. יש לי עדיין פלאשבקים כשמשהו לא הולך לי, אז אני מרגיש שהכל מתמוטט. אבל אז אני נזכר שאני לא שם. לוקח זמן לצאת מתקופה ארוכה של קושי, אבל זה תהליך, ויש לי את הזמן".

מהיכן יגיע השינוי, אם בכלל?

סיפורו הקשה של שלום מדגיש עד כמה הצורך בשינוי הוא חיוני, שינוי שכרגע אינו נראה אפילו באופק. מהיכן יכול להגיע השינוי הזה? המרואיינים לכתבה הזאת לא היו תמימי דעים. עו"ד גבעולי מאונ' ת"א, למשל, סבורה כי "רק אם ישנו את החוק וכל בתי הספר החרדיים יחויבו ב100% ליבה, ובתוכנית הליבה יהיה כתוב שצריך חינוך מיני - אז הם יהיו חייבים ללמד גם חינוך מיני. אחרת, אין אף דרך מבחינה משפטית באמצעותה ניתן לגרום לשינוי המדובר. גם המוסדות שחייבים חלקית בלימודי ליבה יכולים כמובן לבחור לא ללמד את החלקים הללו". 

מרואיינים אחרים סבורים, כי שינוי יכול לבוא מתוך החברה החרדית דרך ארגונים שיצמחו בקהילה כדוגמת עמותת הנני-למען הקהילה, הפועלת בנושא וכן לסיוע לנפגעי תקיפה מינית. ויש המשוכנעים כי השינוי לא יקרה מבפנים, ואומרים שניסיונות לעסוק בו אף עלולים להביא לתגובת נגד קשה. "ייצאו נגד זה הרבה יותר מאשר נגד הגיוס", מסכם אחד מהם.