לפני כשבועיים פורסם בשומרים, בשיתוף המגזין של N12, הפרק הראשון בסדרת התחקירים "ארץ צמודי הקרקע", המתמקדת בחוסר השוויון בחלוקת קרקעות בישראל. באותו תחקיר נחשפו ההנחות המפליגות - 66% ולרוב אף יותר - שמקבלים קיבוצים הרוכשים קרקעות לבניה חדשה (השונה מקרקעות עבור בתי החברים הוותיקים), קרקעות שאותן הם מוכרים בהמשך למי שהם רוצים, לרוב מקורבים או ילדים של החברים הוותיקים. 

הקיבוצים לא התכחשו להנחות הענק אך טענו, כי בשל אורח החיים הקהילתי זכותם המלאה לבחור מי יהיו החברים העתידיים בקיבוץ. אותם חברים שייהנו מנדיבותה המפליגה של המדינה במחירי הקרקע. אפשר להתווכח עם הטענה הזאת אך עתה חושף שומרים, כי בדרך אל הבעלות על הקרקע ישנם, לפחות בחלק מהקיבוצים, עוד נפגעים והפעם למרבה הפליאה מדובר בדור הוותיקים ובצאצאיהם. אלה שנאחזו בקרקע בשנים הקשות ביותר ושבשם זכויותיהם ההיסטוריות מבקשים פרנסי הקיבוצים לקבל את הנחות הענק. או בפרפראזה על האמירה שחזרה בשיחות עם בכירי הקיבוצים: קיבוץ הוא לא עסקת נדל"ן, עד שהוא כן. 

דוגמה לכך הוא המאבק המשפטי המתחולל בימים אלו בקיבוץ בית-קמה שבדרום. איתן לויט וגלעד שרוני, שני יוצאי הקיבוץ, תובעים את הקיבוץ על כך שהוא מנשל אותם מזכויות שהיו לאימם על השטח שעליו היה בנוי ביתה. בלב המחלוקת השאלה מה הוא המועד הקובע להסדרה - ההליך שבו הפך חבר הקיבוץ הוותיק לבעלים של הקרקע עליה בנוי ביתו (בתשלום של 3.75% מערכה השמאי). השניים טוענים כי המועד הקובע הוא מארס 2007, כפי שקבעה רשות מקרקעי ישראל בכללים שניסחה להליך ההסדרה. הקיבוץ לעומת זאת טוען שרק מי שהיה חבר ב-2013 זכאי וכיוון שהאם הלכה לעולמה קודם לכן - אין לה זכויות. 

מעבר להתנגשות המשפטית הנקודתית בין האחים לקיבוץ, מרתק להתעכב על עמדתה העקרונית של התנועה הקיבוצית, שביקשה להצטרף להליך כידיד בית המשפט, לצד הקיבוץ ונגד היורשים.

ממכתבה של התנועה לבית המשפט עולה, כי קיבוצים רבים טרם החליטו על שיוך הקרקעות (ראו מסגרת בהמשך), ואם ייקבע שהיום הקובע להסדרה בכלל הקיבוצים הוא מארס 2007, הרי שיווצר קונפליקט בין יורשיהם של החברים הוותיקים לבין מי שחיים בקיבוץ, מכיוון שאין מספיק מגרשים לכולם. "מצב דברים לפיו כל מגרשי המגורים בקיבוץ יהיו שייכים ליורשים של חברי קיבוץ שנפטרו ולא יוותרו מגרשים כלל לחברים החיים בקיבוץ, אינו סביר ואינו אפשרי", לשון המכתב. במהלך החודש צפויה רמ"י להגיש את עמדתה לבית המשפט, והצדדים השונים ממתינים בדריכות לעמדה זו. 

ניתן לראות במקרה הזה, ובנוספים שמייד יפורטו, ויכוח על מי יהיו הנהנים מההנחות המפליגות שנתנה המדינה - הקיבוץ או יורשי החברים הוותיקים אולם ממש כמו בקרקעות לבניה חדשה בכתבה הקודמת, הסוגיה עקרונית יותר ונוגעת לכך שהמדינה לא רק נותנת את הקרקע במחיר סימלי, אלא גם מאפשרת לקבוצה קטנה ובעלת אינטרסים לקבוע מי יהנה מכך ללא קריטריונים ברורים וללא פיקוח. ואם לא די בכך אז שני המחנות בסיפור הזה אינם סימטריים. מצד אחד, מאחורי הקיבוצים עומדת התנועה הקיבוצית שלה סבלנות, זמן וסוללה של עורכי דין. מצד שני ישנם יורשים שנדרשים להשקעת הזמן, הכסף והמחיר הרגשי הכרוך במלחמה מול הקיבוץ שבו לרוב נולדו וגדלו. 

"במובן המטאפורי, זה כמו לתבוע את המשפחה", אומר לשומרים בן קיבוץ, שנמצא בימים אלו בסכסוך משפטי עם הקיבוץ שבו גדל, קיבוץ שאותו ייסדו סבו וסבתו ובו חיו הוריו כל חייהם. "מי שהולך נגד הקיבוץ מסומן כאויב הציבור מספר 1", מוסיף יורש אחר המסוכסך עם הקיבוץ שבו גדל, "למרות שבעיקרון לא אמור להיות הבדל ביני לבינם. גם הסבים שלי וגם הסבים שלהם ייסדו את הקיבוץ". 

"במובן המטאפורי, זה כמו לתבוע את המשפחה", אומר לשומרים בן קיבוץ, שנמצא בימים אלו בסכסוך משפטי עם הקיבוץ שבו גדל, קיבוץ שאותו ייסדו סבו וסבתו ובו חיו הוריו כל חייהם. "מי שהולך נגד הקיבוץ מסומן כאויב הציבור מספר 1", מוסיף יורש אחר המסוכסך עם הקיבוץ שבו גדל

"הקיבוצים אינם פריבילגים שודדי קרקעות, אך אופן החלוקה של הזכויות בתוך הקיבוץ היא שערורייתית", אומר יורם בר און, בן קיבוץ בצפון שנקלע לפני כעשרים שנה למחלוקות עם הקיבוץ בנוגע לשיוך דירת הוריו. "ככל שהזמן חולף, קל יותר לקיבוץ לקבל החלטות שיפגעו, בצורה כזו או אחרת, בזכויות של יורשי הוותיקים"

מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות

הקיבוץ של היום שונה מאוד מהקיבוץ של פעם. מודל 'הקיבוץ המתחדש', שאושר בממשלה ב-2004, קובע שלכל חבר קיבוץ יש משכורת אישית, בין אם הוא עובד בקיבוץ ובין אם הוא עובד בחוץ ורוב הקיבוצים מתנהלים באופן זה. במקביל מנגנון הערבות ההדדית באמצעות תשלומים לקיבוץ הולך ומתבטל וקיים כיום רק במחצית מהקיבוצים המתחדשים. החלטות של הקיבוץ, ובכלל זה בנוגע לקרקעות וקבלת קבלת חברים חדשים, ממשיכות להתקבל באסיפה הכללית. שם, מטבע הדברים, יש גם פוליטיקה פנימית ואינטריגות. יורשי זכויות הוותיקים, שאינם חברים, נמצאים מטבע הדברים מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות.

בכל הנוגע לשיוך הקרקעות לחברי הקיבוץ לא בוער דבר. הם יכולים לבנות מחדש את ביתם או לשפץ אותו גם ללא ההסדרה. מנגד, מי שרואה את עצמו כבעל זכות בקרקע שאותה לכאורה ירש מהוריו עלול לראות כיצד במקרים מסוימים הקיבוצים מרוויחים כסף מהשכרת הבתים שבהם ההורים התגוררו במשך שנים. 

"הקיבוצים אינם פריבילגים שודדי קרקעות, אך אופן החלוקה של הזכויות בתוך הקיבוץ היא שערורייתית", אומר לשומרים יורם בר און, בן קיבוץ בצפון שנקלע לפני כעשרים שנה למחלוקות עם הקיבוץ בנוגע לשיוך דירת הוריו, ממייסדי הקיבוץ, שנפטרו במקביל לדיון על שיוך הקרקע.

"תאר לך שבשנת 1950 זוג צעיר קיבל את רשות המדינה לגור בדירה בבית משותף שבו כל הדירות נרשמו על שם שם המדינה. בשנת 1996 המדינה מחליטה לתת את הבעלות בדירה לדיירים, אבל מי שאחראי על הרישום הוא ועד הבניין שיכול לקבל החלטות בכל רוב מקרי. זה מה שקורה בקיבוצים. איך הוועד יפעל? מתי הוא יחלק - עוד שנה, עוד עשר שנים? מה גורל הזקנים שילכו לעולמם עד אז או למוסד סיעודי? מי יקבל את הדירות הפנויות? ועד הבית מחלק זכויות בדרך ובזמן הנראים לוועד הנבחר". 

לדבריו בר און, "עד 1990 רוב הקיבוצים היו במצב שבו 80% מבני הקיבוץ הצעירים עזבו בגלל המשבר הכלכלי הגדול. זה דור בני המייסדים וכמעט כולו יצא מהמשחק. ככל שהשיוך הולך ונדחה, דור הוותיקים נפטר ולבנים שלהם נחסמת הדרך חזרה, כך שהקבוצה הזו מאבדת מהזכויות שלהם". 

"דור הוותיקים ממילא נאיבי וקל לתמרון", ממשיך בר און, "ולבנים שלהם כלל אין להם זכויות הצבעה. ככל שהזמן חולף, קל יותר לקיבוץ לקבל החלטות שיפגעו, בצורה כזו או אחרת, בזכויות של יורשי הוותיקים. כל זה קורה בזמן שכלפי חוץ, ובצדק מסוים, התנועה הקיבוצית תובעת מהמדינה את הזכויות על הקרקע, בשם אותה תרומה היסטורית בעת הקמת המדינה. תרומה שבוצעה בפועל על-ידי אותם הוותיקים". 

את העמדה שמנגד מביא אמנון קדמן, מזכיר קיבוץ אייל שבמרכז הארץ, ולפיה לחברי הקיבוץ יש זכות מלאה לקבוע את אורחות חייהם בעוד ליורשים אין זכות כזו. "אנשים מבחוץ לא יכולים לקבוע לקיבוץ איך לחיות ואיך לחלק את הרכוש שלהם", אומר קדמן, שהקיבוץ שלו ניצח לאחרונה בהליך משפטי שהגיע עד לבית המשפט העליון, מול היורש דב פניני, שטען כנגד החלטת הקיבוץ לבטל את כוונתו לשייך דירות. 

"אני יכול לקבל הטבה מרמ"י, לקנות קרקע ששווה מיליונים, באחוזים בודדים, אבל אני לא רוצה", אומר קדמן לשומרים. "הרבה מאוד אנשים בקיבוץ אייל זכאים לסוג כזה של 'אקזיט', אבל, הם החליטו אחרת. הם רוצים לשמור על אורח החיים בקיבוץ כמו שהוא עכשיו. זו זכותם". 

"אנשים מבחוץ לא יכולים לקבוע לקיבוץ איך לחיות ואיך לחלק את הרכוש שלהם", אומר אמנון קדמן, מזכיר קיבוץ אייל. "אני יכול לקבל הטבה מרמ"י, לקנות קרקע ששווה מליונים, באחוזים בודדים, אבל אני לא רוצה. הרבה זכאים לסוג כזה של 'אקזיט', אבל הם החליטו אחרת. הם רוצים לשמור על אורח החיים בקיבוץ כמו שהוא עכשיו. זו זכותם"

בקיבוץ כפר סאלד שבצפון הגישו יורשים תביעה ובה טענו שהחל מ-2010 הקיבוץ דחה שבע פעמים את המועד שבו דירות היו אמורות לעבור אליהם כאשר ההחלטה האחרונה דחתה את המועד ל-2028. במאי 2021 הסתיים הסכסוך כאשר הקיבוץ הודיע שהוא מכיר בזכויות היורשים וכיום הליך השיוך בקיבוץ עומד לפני סיום

תביעות בנאות מרדכי ובגבעת ברנר

קדמן מדייק בתיאורו את הליך השיוך. במצב הנוכחי כל קיבוץ רשאי להחליט בנוגע לאופן התנהלותו במסגרת הליכי השיוך, כולל החלטות לגבי יורשים. כך למשל, במקרה של משפחת שליידר מקיבוץ נאות מרדכי שבגליל העליון, החליט הקיבוץ, שאפשר לפצות יורשים במקום לתת להם זכות על בית ההורים. ואולם, הקיבוץ גם קבע שהפיצוי יהיה לא לפי ערך הקרקע, אלא לפי ערך הבינוי של הדירה ("הבלוקים"). 

בני המשפחה סברו אחרת. דני ואיתן, בניה של נאוה המנוחה, תבעו את הקיבוץ בשנת 2017 בטענה שהפיצוי צריך לכלול גם את ערך הקרקע. הם דרשו גם את דמי השכירות עבור התקופה שבה הקיבוץ השכיר את הבית מאז שאימם נפטרה. הקיבוץ מצדו, טען שזו החלטה לגיטימית שהתקבלה בקיבוץ, וכך נהגו גם כלפי שתי משפחות אחרות, שבית המשפט פסק נגדן בתביעות דומות. 

לפי ערכי 2012, האחים דרשו 540 אלף שקלים (כולל דמי השכירות), בעוד שהקיבוץ הסכים לשלם 130 אלף שקל. הצדדים הלכו לבית המשפט שם ניצחו האחים שליידר פעמיים - הן בבית משפט השלום והן בערעור שהגיש הקיבוץ לבית-המשפט המחוזי. אלא שהקיבוץ ערער לעליון, תוך שהוא מדגיש שמדובר במקרה עם השלכה לגבי כלל זכויות היורשים ברחבי הארץ. 

שופט בית-המשפט העליון, אלכס שטיין, קיבל את הערעור לפני כשנה. בין היתר, כתב השופט שטיין בפסיקתו, כי אין כל פגם בכך שחברי הקיבוץ יעדיפו את האינטרסים של יורשים שהם חברי קיבוץ, על פני אינטרסים של יורשים שאינם חברי קיבוץ. המשפחה ביקשה דיון נוסף בעליון, כאשר לבקשתה הצטרפה גם עמותת 'שיוך הוגן' שהוקמה ב-2022 על-ידי יוצאי קיבוצים מרחבי הארץ, במטרה להגן על זכויותיהם. בקשה זו נדחתה על ידי הנשיאה אסתר חיות, אך בפסיקתה מאוגוסט האחרון קבעה חיות גם כי אין לראות במקרה כזה מקרה תקדימי לגבי כלל הקיבוצים בישראל, אלא שמדובר בפסיקה ספציפית שנוגעת לנאות מרדכי. 

לדברי דני שליידר, התביעה מול הקיבוץ הייתה מורכבת, בין היתר משום שהאח השלישי, התקבל לחברות בקיבוץ אחרי שהחל ההליך המשפטי. "הקיבוץ היה מוכן לתת לנו בהתחלה 130 אלף שקל ובשלב מסוים, למרות שבהתחלה הם אמרו שמדובר בעקרונות, היה מוכן לתת 250 אלף שקל", אומר שליידר. "כל ההליך היה משונה ולא ברור. התחושה שלי שנעשו שם המון שגיאות אמיתיות בתיק. בשלב מסוים אלכס שטיין פשוט חתך אותנו. אנחנו עברנו הלאה, אבל אני שמח שחיות אמרה שמדובר לא בעניין עקרוני, אלא במקרה פרטי של קיבוץ נאות מרדכי". 

מקיבוץ נאות מרדכי נמסר בתגובה: "תוצאות ההליך המשפטי מדברות בעד עצמן. כשהקיבוץ נמצא בהליך משפטי, הוא שוקל את מגוון השיקולים הרלוונטיים לנשוא העניין. עם זאת, אין הקיבוץ נכנס לפירוט תוכן של מו"מ פרטי שמתקיים לצורך פשרה במסגרת הליך משפטי".

לדברי דני שליידר, התביעה מול הקיבוץ הייתה מורכבת, בין היתר משום שהאח השלישי, התקבל לחברות בקיבוץ אחרי שהחל ההליך המשפטי. "הקיבוץ היה מוכן לתת לנו בהתחלה 130 אלף שקל ובשלב מסוים, למרות שבהתחלה הם אמרו שמדובר בעקרונות, היה מוכן לתת 250 אלף שקל", אומר שליידר. "כל ההליך היה משונה ולא ברור"

תביעות אחרות עוסקות למשל בשאלה, מה עושים הקיבוצים עם הבתים של מייסדי קיבוצים שהלכו לעולמם. כך, ב-2018 תבעו את הקיבוץ 24 יורשים מגבעת ברנר שבמרכז הארץ. הם טענו, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, לעיכוב הליך שיוך דירות ממניעים פסולים. בין היתר, תקפו היורשים את שינוי התקנון שנעשה ב-2016 ולפיו הקיבוץ רשאי, אך לא חייב, להעביר זכויות בדירות לחברים אחרי הליך השיוך. 

לטענת התובעים, באופן זה הקיבוץ דחה את הליך השיוך ביותר מעשור, בעוד שההחלטה על שיוך התקבלה כבר ב-2002. לפי התביעה, הקיבוץ השכיר 140 בתים של חברי קיבוץ ותיקים שהלכו לעולמם. בתביעה נטען, כי הקיבוץ "הפך למעשה לסוכנות נדל"ן עתירת נכסים כשמאגר דירות הנפטרים הפך לעסק משגשג להשכרת דירות ההולך וגדל עם השנים". התובעים גם תקפו את טענת ההגנה של הקיבוץ, על כך שההכנסות מהשכרת הדירות דרוש לתשלומי הפנסיה, וטענו בין היתר שלקיבוץ יש מקורות הכנסה נוספים.

גבעת ברנר טען מנגד, כי הכספים דרושים לו לתשלום הפנסיה של החברים והוסיף שהקיבוץ לא קיבל שום החלטה על דחיית הליך שיוך הדירות. בדצמבר 2019 הגיעו הצדדים להסדר גישור שקבע כי באופן הדרגתי (4 דירות כל שנה), כספי השכירות של דירות הנפטרים יועברו לחשבון נאמנות, כספים אלו יועברו לידי היורשים רק אם הסדר השיוך יבוצע בפועל. אם הקיבוץ יחליט לבטל את הליך השיוך, כספי חשבון הנאמנות יוחזרו אל הקיבוץ.

בקיבוץ כפר סאלד שבצפון הגישו יורשים תביעה ובה טענו שהחל מ-2010 הקיבוץ דחה שבע פעמים את המועד שבו דירות היו אמורות לעבור אליהם כאשר ההחלטה האחרונה דחתה את המועד ל-2028. במאי 2021 הסתיים הסכסוך כאשר הקיבוץ הודיע שהוא מכיר בזכויות היורשים וכיום הליך השיוך בקיבוץ עומד לפני סיום. 

ברמת השופט יורשים שתבעו הגיעו לפשרה עם הקיבוץ לאחר שזה הסכים להעביר כספי שכירות של הנכסים אליהם. בקיבוץ כפר המכבי, לעומת זאת, התנהל מאבק משפטי של שלוש שנים, שבסופו הפסד של קבוצת יורשים שתבעו את הקיבוץ על השכרת הדירות שבהן גרו הוריהם, בפסק-דין שהתקבל באוקטובר 2020. 

לפי תביעה נגד גבעת ברנר, הקיבוץ השכיר 140 בתים של חברי קיבוץ ותיקים שהלכו לעולמם. בתביעה נטען, כי הקיבוץ "הפך למעשה לסוכנות נדל"ן עתירת נכסים כשמאגר דירות הנפטרים הפך לעסק משגשג להשכרת דירות ההולך וגדל עם השנים". גבעת ברנר טען מנגד, כי הכספים דרושים לו לתשלום הפנסיה של החברים

"אתה מחליט לריב עם הקיבוץ של ההורים שלך – זה לא נחמד"

מאבקים מסוג זה עלולים להתפרש על תקופה של עשר שנים ואף יותר מכך, אם מביאים בחשבון שהקשר עם הקיבוץ נמשך גם לאחר ההגעה להסדר. בקיבוץ עמיר, למשל, קבוצה של 14 יורשים תבעו את הקיבוץ כבר בשנת 2008, בטענה כי דחה את המועד הקבוע מ-2001 ל 2004, כפי שפורסם לראשונה בדה-מרקר. בטווח השנים הזה הלכו לעולמם 14 חברי קיבוץ ותיקים. באותם שנים הקיבוץ, שהיה שרוי במצב כלכלי קשה, היה בהליך כינוס נכסים. ואולם, התביעה העקרונית של החברים התקבלה ונקבע שהם זכאים לרישום הדירות על שמם. דבר זה התבצע רק בשנת 2020, למעלה מעשור אחרי התביעה. 

לדברי עודד אליש, אחד מהתובעים, לאחר שהתקבלה הדרישה העקרונית לשיוך הקיבוץ ניסח הסכם, שבו לא יכלו להתערב, הקובע כי חמש שנים מרגע שיוך הדירות הם צריכים למכור את הדירות, כאשר הקיבוץ צריך לאשר את זהות הרוכשים במידה והם מחליטים לא לעבור להתגורר בקיבוץ. 

כך או אחרת, אליש ואחיו מקבלים שכר דירה חודשי של 3,000 שקל אחרי שהוציאו לדבריו 20 אלף שקל בהליך המשפטי. "הקיבוץ נוסד ב 1939, והורי היו מהמייסדים. ביחד הם עבדו בקיבוץ 110 שנים. עמיר זה מקום שהפגיזו אותו במהלך מלחמת ששת-הימים. אתה מחליט לריב עם הקיבוץ של ההורים שלך – זה לא נחמד. לא אהבתי את זה, אבל לא זה לא מנע ממני לעמוד על זכויותי.

"בוא נגיד ככה", ממשיך אליש, "לא אני זה שצריך להתבייש. עשיתי חשבון שכל אחד מאיתנו הפסיד בערך 400 אלף שקל בשכר הדירה במהלך השנים. הקיבוץ אמר שיש נושים שהם לפנינו, אז החזירו כסף לבנקים. את הדירות השכירו וקיבלו עליהם כסף". (מקיבוץ עמיר לא התקבלה תגובה עד מועד פרסום הכתבה). 

‍

"בוא נגיד ככה, לא אני זה שצריך להתבייש", אומר עודד אליש, שתבע את קיבוץ עמיר. "עשיתי חשבון שכל אחד מאיתנו הפסיד בערך 400 אלף שקל בשכר הדירה במהלך השנים. הקיבוץ אמר שיש נושים שהם לפנינו, אז החזירו כסף לבנקים. את הדירות השכירו וקיבלו עליהם כסף"

ומה באשר לחברים שהלכו לעולמם שנים רבות לפני היום הקובע להסדרה? בקיבוץ יד-מרדכי שבעוטף עזה, התקיים דיון עקרוני בשאלה. מדובר בחברי הקיבוץ שנהרגו בקרב ההירואי על יד-מרדכי במאי 1948, אחד הקרבות החשובים של מלחמת העצמאות בהם נהרגו 24 חיילים מתוכם 16 חברי קיבוץ, שהשאירו אחריהם אלמנות ויתומים (גילוי נאות: דוד-רבא של כותב שורות אלו, היה חבר הקיבוץ שנהרג בקרב זה). 

ב-2015 פורסם מתווה לשיוך דירות וקבוצה מבני ובנות הקיבוץ, בהובלת אחד מהחברים, טענו שהוריהם המייסדים שנפטרו לפני היום הקובע, צריכים גם הם לקבל זכויות בנכסים בקרקע. ברקע הדרישה היה הטיעון כי לא ייתכן שאנשים ששילמו בחייהם על הגנת הקיבוץ ינושלו מזכויות. "יתומי היום הקובע", כך קראו לקבוצה הזו בדיון הפנימי שהתנהל בקיבוץ. לאחר וויכוחים רבים התקבלה החלטה ולפיה חברים שנפטרו לפני היום הקובע יקבלו חלק מהדיבידנדים שמחלק הקיבוץ בגין פעילותו הכלכלית (בין היתר, לקיבוץ יש 50% בחברת שמן זית יד מרדכי, בשותפות עם חברת שטראוס, פאוור סנטר בכניסה לקיבוץ ונכסים אחרים). 

נכסים אלו, כך נקבע, יוקנו לכל החברים שנפטרו לפני היום הקובע, ולא רק לנופלים בקרב. בכך, על-אף שלא מדובר בזכויות הנוגעות לקרקע, נראה כי נעשה צדק מסוים. האם למקרה זה יהיה השפעה על הנעשה בקיבוצים אחרים? ימים יגידו.