מ

אות אלפי ישראלים מחזיקים באזרחות זרה. חלקם נולדו בחו"ל ועלו ארצה, וחלקם קיבלו אזרחות זרה במהלך החיים בזכות מגורים או ייחוס משפחתי. כמה בדיוק? נתונים רשמיים לכאורה אין, אך סימני שאלה מתעוררים כאשר אזרחים ישראלים, שמחזיקים גם דרכון זר, מתבקשים להציג בנתב"ג את הדרכון הנוסף שלהם. המבקשים הם הסלקטורים ששואלים, אם ארזנו לבד או אנשי ביקורת הגבולות. וזה קורה גם בחזרה לישראל, בשדות תעופה בחו"ל, כשמדובר בטיסות של חברות תעופה ישראליות, שכפופות להנחיות השב"כ.

"ברור לי שהסלקטורים בנתב"ג יודעים שיש לי אזרחות צרפתית", מספרת ישראלית בעלת דרכון צרפתי, "הם שואלים עליו כל פעם. זה בטוח רשום להם, כי לפני שהייתה לי אזרחות צרפתית, לא שאלו".

איך הם מציגים את זה?

"הם מבקשים לראות את 'הדרכון הנוסף'. הם מבקשים ואת נותנת, כי שניכם יודעים שיש לך. ראיתי שהם בוחנים את התוקף, משווים את השמות. פעם העירו לי ששם המשפחה בדרכון הצרפתי כתוב שונה מאשר בישראלי".

בעלת דרכון אמריקאי מעידה בשיחה עם שומרים, כי "בנתב"ג אני תמיד מציגה את שני הדרכונים, גם בכניסה לארץ וגם ביציאה ממנה".

מיוזמתך?

"לא, איכשהו רשום להם, שאני גם וגם".

זו בקשה הגיונית ביציאה מהארץ, כדי לוודא שיש לך אפשרות להיכנס לארה"ב, כי בדרכון הישראלי, מן הסתם, אין ויזה. אבל למה בכניסה לישראל?

"אין לי מושג".

מחלק מהעדויות שהגיעו לידי שומרים, ניכר כי לא מדובר בשאלה אקראית, האם יש במקרה גם דרכון זר? הסלקטור או הפקיד, "פשוט ביקשו את 'הדרכון הנוסף'. היה ברור שהם יודעים שיש לנו עוד דרכון, והם גם ידעו למי בדיוק מבני המשפחה יש דרכון זר ולמי לא, גם כשלא השתמשנו בדרכון הזר לאותה נסיעה".

תאמרו, אוקיי, אז מה? כ-70 מדינות אוספות מידע על נוסעים זרים המבקשים להיכנס לתחומן לפני הגעתם, בין אם ישירות או באמצעות חברות התעופה. ישנה אף החלטה  2396 של מועצת הביטחון של האו"ם לחייב את המדינות החברות באו"ם להקים מאגר נתוני API (ראשי תיבות של Advanced Passenger Information), כחלק מהמאבק הבינלאומי בטרור, פשיעה מגיפות והגירה בלתי חוקית. אם כך, מה הסיפור?

הוא מתחיל בכך שכאשר ביקשנו מרשות האוכלוסין, שאחראית על ביקורת הגבולות, הסבר ופילוח של האזרחויות הזרות שיש לאזרחי ישראל, קיבלנו תשובה מפתיעה. "אין רישום בישראל לבעלי אזרחות כפולה", התעקשה סבין חדד, מנהלת אגף בכיר דוברות, תקשורת והסברה ברשות האוכלוסין.

נשמע מוזר, גם בגלל הדרישה המפורשת שציינו אותם אזרחים שצוטטו קודם לכן, וגם נוכח עדויות שהגיעו לידי שומרים, לפיהן שירותי ביטחון כמו המוסד והשב"כ, יודעים מי מחזיקים בדרכונים כאלה.

אז שאלנו את חדד גם בנושא זה, איך המוסד למשל יודע שיש לאזרחים דרכון זר? "אין רישום", היא חזרה והשיבה, "אז המוסדות לא יודעים".

המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים לא יודע?

"שיהיה יום טוב".

רגע, למה בנתב"ג שואלים על הדרכון הזר?

חדד הפסיקה לענות.

בהמשך התעקשנו ושלחנו כתזכורת את תגובת רשות האוכלוסין לדוח מבקר המדינה 70(ג) שפורסם לפני שנתיים בנושא הבקרה על מעברי הגבול. באותה תגובה ציינה הרשות, כי מערכת נתוני API הכוללת את כל הנתונים המופיעים לנו בדרכון, כבר נמצאת בשלבי פיתוח אחרונים. או אז השתנתה תגובת הרשות, ונמסר לשומרים כי "מערכת API משולבת בביקורת הגבולות ומקבלת דיווחים מחברות תעופה הכוללים את הדרכון איתו ביצע הנוסע צ'ק אין".

לכמה זמן נשמר המידע הזה?

"המידע נשמר בפורטל למשך שבוע".

ומה קורה אחרי שבוע? נניח שפקידי ביקורת הגבולות כבר לא חשופים אליו. האם הוא נמחק לגמרי? נשמר בארכיון או חשוף לדרגים אחרים ברשות?

רשות האוכלוסין בתגובה מחודשת: "מבדיקה עולה כי המידע נשמר גם במערכת ביקורת הגבולות על פי החוק".

איזה חוק? איך מאוחסנים הנתונים? עד כמה הם מאובטחים? רשות האוכלוסין טרם השיבה. לשאלת שומרים, האם מדובר במאגר מידע? מה שמצריך רישום בפנקס מאגרי המידע, ועמידה בהוראות החוק בכל הנוגע לאבטחת המידע ושמירת פרטיות הנוסעים, מסרה דוברת רשות האוכלוסין: "מערכת API אינה מערכת עצמאית. המערכת משולבת בביקורת הגבולות אשר בה רשומים מאגרי מדע. שילובה אינו מוסיף מאגרי מידע נוספים לביקורת הגבולות".

על פי התזכיר שפורסם כעת, המוסד, השב"כ והמשטרה עתידים לקבל, בחסות חוק חדש שמקדם משרד המשפטים, הרבה מאוד מידע עלינו, שיכלול בין השאר את כתובות המייל והטלפונים שלנו, כרטיסי האשראי ששימשו אותנו להזמנת הטיסה, מסלולי הנסיעה המלאים שלנו, סוג הכבודה שהעלנו למטוס וכמובן האזרחויות הזרות שאנחנו מחזיקים בהן, אם השתמשנו בדרכון זר בעת העלייה למטוס 

"הסלקטורים נעלמו עם הדרכונים לכמה דקות"

אז מידע כנראה שיש. האם הוא לוקט באופן אקראי או שהתקבל בצורה מסודרת? האם נאסף רק בחלק מהטיסות, ולשם מה בכלל? ישראל הרי לא אוסרת על החזקת אזרחות נוספת, אז למה זה עניינה של המדינה מי מחזיק בדרכון זר? כשהפנינו את השאלה אל משרד החוץ, האם יש רישום או חילופי מידע בין מדינות בנוגע לאזרחים "משותפים", השיב הדובר ליאור חייט: "כשאזרח ישראלי מבקש לחדש דרכון אנחנו לא שואלים אם יש לו אזרחות אחרת. זה לא רלוונטי".

וכשמבקשים להוציא אזרחות זרה וזקוקים לאפוסטיל (אישור של המדינה למסמכים רשמיים), זה גם כן לא נרשם?

"אני חוזר ומסביר שאין לנו רשימה של אזרחויות כפולות. בשום צורה. בשום דרך. זה לא רלוונטי לעבודה שלנו".

אז מה בכל זאת קורה פה? נחזור לתגובתה המאוחרת של רשות האוכלוסין. המידע שמקבלת רשות האוכלוסין מחברות התעופה בנוגע לדרכון עמו עשו הנוסעים את הצ'ק אין, מסביר רק באופן חלקי את סימני השאלה שהצבנו קודם. ראשית, כיוון שרק לפני שנה וחצי החלה ישראל לדרוש מחברות התעופה את פרטי הדרכון של הנוסעים ושל אנשי הצוות הנכנסים ויוצאים מגבולות המדינה, כשהיא מתבססת על חוק הכניסה לישראל ועל אמנת שיקגו (אמנת התעופה האזרחית הבינלאומית). בעוד שדיווחים שקיבלנו מישראלים בעלי דרכונים זרים מתארים התנהלות שהחלה שנים קודם לכן.

חיזוק לכך שמדובר בתופעה ישנה ניתן לראות במערכת אביב, מערכת המידע של מרשם התושבים, שם מופיעות קטגוריות שנקראות "אזרחות זרה (או דרכון זר) ישראל/ישע" וקטגוריה נוספת שנקראת "אינדיקציית היסטוריית אזרחות". מה שאומר שהנתונים הללו בהחלט נשמרים. על כך שאין מדובר בתופעה חדשה ניתן ללמוד גם מן הפרטים המופיעים באתר הממשלתי, כיוון שחלק מהגופים שחשופים לנתונים הללו, כבר קרויים היום בשם אחר. הנה כך, אגף שוק ההון המופיע במערכת, שינה את שמו זה מכבר לרשות שוק ההון, והיחידה לפיקוח על הבנייה קרויה כיום הרשות לאכיפת מקרקעין. מלבדם שותפים לנתונים גם הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), המשטרה, בנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), מערכת רותם (שעוסקת בעובדים זרים), הרשות להגנת הפרטיות, משרד הבריאות וזרוע העבודה של משרד העבודה והרווחה.

יתר על כך, גם אם נניח שבעלי הדרכון הזר משתמשים בו בצ'ק-אין שהם עושים בשדות תעופה בחו"ל, הדבר מסביר לכל היותר את התעדכנותה של ביקורת הגבולות בכניסה לישראל. הוא אינו מסביר למה היא מבקשת דרכון כזה, ביציאה מהארץ, למדינות שלא דורשות ויזה, בפרט כשהביקור אורך למעלה משבוע, והרישום מהפורטל כבר אמור להימחק.

זה גם לא מסביר מדוע בחלק מהמקרים שהגיעו אל שומרים ביקשו את הדרכון הזר, גם כאשר לא השתמשו בו בחו"ל. כך, למשל, ישראלית שטסה ללונדון, מספרת ש"שאלו אותנו על הדרכון האמריקאי שיש לילדות. אמרנו שהוא לא עלינו, וביקשו שלהבא נביא אותו כשאנחנו יוצאים מהארץ. הם בפירוש ידעו שיש כזה דרכון לילדות, אבל לא לנו".

ישראלית אחרת מספרת ש"ששאלו אותנו המון על הדרכונים הזרים, לפעמים זה היה אם יש לנו, ולפעמים פשוט איפה הם. באחת הפעמים, לפני העליה למטוס בחזרה לארץ, הסלקטורים של אל על גם נעלמו עם הדרכונים האלה לכמה דקות".

אגב, משרד הפנים פרסם לאחרונה הודעה כי עד חודש אוגוסט, ישראלים בעלי דרכון זר, שדרכונם הישראלי אינו בתוקף יכולים להשתמש בדרכון הזר גם בכניסה וביציאה מישראל. משרד הפנים הוציא הנחיה זו כדי להקל על עומס התורים להוצאת דרכון בתקופה הנוכחית. עוד דרך להתעדכן מי מחזיק באזרחות נוספת.

"ברור לי שהסלקטורים בנתב"ג יודעים שיש לי אזרחות צרפתית", מספרת ישראלית בעלת דרכון צרפתי, "הם שואלים עליו כל פעם. זה בטוח רשום להם, כי לפני שהייתה לי אזרחות צרפתית, לא שאלו". ישראלית בעלת דרכון אמריקאי מוסיפה כי "בנתב"ג אני תמיד מציגה את שני הדרכונים. איכשהו רשום להם, שאני גם וגם"

השב"כ מנחה אבל לא מגיב לפניות

אז מה המדיניות? שאלה טובה. במסגרת משאל אקראי שערכנו בנושא בין בעלי אזרחות כפולה, נמצא כי ישנם ישראלים שמעולם לא נתבקשו להציג את הדרכון הנוסף שלהם, ולעומתם לא מעט שמתבקשים להציג אותו בכל פעם. על אף שביציאה ובכניסה לישראל, נדרשים כאמור הישראלים להציג את הדרכון הישראלי בלבד. נדגיש כי לא מדובר באנשים שעלו לארץ, וכחלק מתהליך הקליטה שלהם קיבלו דרכון ישראלי, אלא באזרחים שנולדו כאן, והשיגו אזרחות זרה במהלך החיים.

אם ישנו הכרח לוודא ששני הדרכונים מייצגים את אותו אדם, למה נדמה כי מתנהלים כאן ב"שיטת מצליח"? העדויות מראות כי ברגע שהבקרים בנתב"ג למשל, נתקלים בסירוב, הם נסוגים לאחור, ומאפשרים כניסה גם בלי להציג את הדרכון הנוסף. כך היה עם אזרח ישראלי בעל דרכון צרפתי, שחזר לישראל עם דרכון ישראלי לא בתוקף. הנוהל, כך מסתבר, לא מאפשר יציאה עם דרכון ישראלי פג תוקף, אבל כן מאפשר חזרה עם אחד כזה. אותו ישראלי התעקש להיכנס עם הדרכון הישראלי הלא תקף ולא להציג את דרכונו הצרפתי, למרות בקשת הפקיד בביקורת הגבולות שיציג את הדרכון הזר. וכך הוא נכנס. ביקשנו את תגובת רשות האוכלוסין לגבי אפשרות כניסה כזו, אבל טרם קיבלנו תשובה.

ישראלי בעל דרכון בריטי מעלה סוגיה נוספת: "כמה פעמים ביקשו ממני לראות את הדרכון הזר. לא שאלו אם יש - אלא ביקשו לראות. הם לא מסבירים למה הם רוצים אותו ואני לא שואל, כי אני לא רוצה להסתבך עם פקידי ההגירה".

החשש הזה מלשאול או להתנגד, חוזר על עצמו לא מעט, לרבות כשאחד מבני הזוג מתנגד להציג את הדרכון או מנסה לדרוש הסברים. או אז השני מהסה אותו, כדי לא להיתפס כעושה צרות, שיסומן על ידי המערכת, ועל זה כנראה משחקות הרשויות. "אני מגיע עם הילדים לפנות בוקר מטיסה ארוכה", מספר ישראלי בעל דרכון אוסטרלי, "אז אני לא שואל שאלות, כשמבקשים ממני גם את הדרכון האוסטרלי. כל מה שמעניין אותי להמשיך הלאה, בלי להיתקע לתשאול ממושך".

הסלקטורים, לפי מה שהתרשמו נשאלים שעמם שוחחנו, לא רושמים את המידע הזה. אלא רק מעיינים בדרכון הזר. האם מדובר בנהלי עבודה או בהגדלת ראש עצמאית של המאבטחים? סגנית דובר רשות שדות התעופה, ליזה דביר השיבה כי "את אנשי הביטחון מעניין האיום הביטחוני. אין שום קשר בין זה לבין מספר הדרכונים שיש לבן אדם. אין לנו שום רישום של זה. זה עניין בלעדי של רשות האוכלוסין. אנחנו עובדים לפי תכלית ביטחונית בלבד ולפי נהלי הגוף המנחה".

ולפי התכלית הביטחונית מותר לבקש לעיין בדרכון?

"ברור. אף בודק לא עובד לפי החלטה אישית. יש גוף מנחה שמכתיב את נהלי הביטחון".

ומי זה הגוף המנחה?

"שב"כ".

שומרים פנה אל דובר השב"כ מספר פעמים, אך לא זכה להתייחסות.

האם המטרה היא לבדוק שלא השתמשו בדרכונים הללו לביקור במדינות אויב, כפי ששיערה אחת המרואיינות שלנו? "אל על פועלת בהתאם להנחיות הרגולטור והגוף המנחה, ולפיכך לא נוכל להרחיב או לפרט בסוגיות אלה", נמסר מיחסי הציבור של אל על. הגוף המנחה, גם כאן, הוא השב"כ.

עם או בלי קשר, זה גם המקום שבו הדמיון מתחיל לעבוד שעות נוספות, ודי להזכיר כי אנשי החולייה המסתורית שחיסלה את איש חמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי ב-2010, החזיקה בדרכונים אירופאיים מזויפים של אזרחים ישראלים, שהכחישו כל קשר לאירוע. חשיפת הדרכונים המזויפים הביאה למשבר דיפלומטי בין ישראל לבין בריטניה ואוסטרליה - וגם הייתה אחת ממקורות ההשראה לסדרת המתח "כפולים".

הסלקטורים, לפי מה שהתרשמו נשאלים שעמם שוחחנו, לא רושמים את המידע הזה. אלא רק מעיינים בדרכון הזר. האם מדובר בנהלי עבודה או בהגדלת ראש עצמאית של המאבטחים? סגנית דובר רשות שדות התעופה, ליזה דביר השיבה כי "את אנשי הביטחון מעניין האיום הביטחוני. אין שום קשר בין זה לבין מספר הדרכונים שיש לבן אדם"

החקיקה מנסה להסדיר את המצב בדיעבד

ב-20 בפברואר השנה אישרה ועדת השרים לחקיקה שינויים בחוק הכניסה לישראל. לפי הצעת החוק תוטל לראשונה חובה על כל חברת תעופה להעביר לרשות האוכלוסין את פרטי דרכוני הטסים עוד לפני עלייתם למטוס. כיום, המצב הוא שחברות התעופה נדרשות לדווח על הנוסעים רק בכניסה לישראל, ואילו רשות האוכלוסין וההגירה מבקשת לשלוט ברשימת ההגעה הרבה לפני הנחיתה, כדי למנוע אפילו את טיסתם של אותם אנשים שהיא אינה מעוניינת בהגעתם ארצה.

החקיקה טרם עברה קריאה ראשונה. ומבחינת המדינה מדובר רק בצעד מקדים, שאינו מייתר את החוק החדש, שכולל גם איסוף של נתוני PNR (ראשי תיבות של Passengers Name Record). מדובר בנתונים מפורטים הרבה יותר על כל נוסע, שכוללים גם את פרטי כרטיס האשראי עמו שילם על הטיסה, את דרכי ההתקשרות עמו (כתובת, טלפון ומייל), את מסלול הנסיעה המלא שלו, וכן, האם קנה גם כרטיס חזרה, עם כמה תיקים הגיע ומה משקלם, באילו מועדוני תעופה הוא חבר ואפילו מספר המושב בטיסה וסוג האוכל שהזמין. כשמדובר בקטינים שנוסעים ללא ליווי, ישנם גם נתונים מפורטים לגביהם ולגבי האפוטרופסים שלה בנקודת המוצא ובנקודת היעד. החלטת האו"ם 2482 בנוגע לאיסוף הנתונים המורחבים מדגישה כי איסוף הנתונים הללו מצריך חקיקה מקומית או רגולציה מתאימה.

זה המקום אליו נכנס תזכיר "חוק סמכות לאיסוף ואבחון נתוני נוסעים הנכנסים ויוצאים מישראל", שפורסם כעת לצורך קבלת הערות מהציבור, ואשר כפי שחושף תחקיר שומרים, מבקש לתת תוקף חוקי לתהליכים שהחלו מזמן ללא חקיקה. הנה כך, על פי התזכיר שפורסם, המוסד, השב"כ והמשטרה עתידים לקבל, בחסות החוק שמקדם משרד המשפטים, הרבה מאוד מידע עלינו, שיכלול בין השאר את האזרחויות הזרות שאנחנו מחזיקים בהן, אם השתמשנו בדרכון זר בעת העלייה למטוס. המידע הזה ישמר אצלם למשך חצי שנה, וגם אחריה הם יוכלו לשמור מידע, אם יטענו שהוא מסייע להם להילחם למלחמה בטרור, בפשיעה, במגיפות או בהגירה בלתי חוקית. מאחר שקשה לטעון נגד מה שהמדינה מגדירה צרכי ביטחון, גם הפיקוח שמציע החוק אינו בעל סמכויות אמיתיות, ובפועל מדובר באיסוף של הרבה מאוד מידע לזמן בלתי מוגבל.

על פי תזכיר החוק יוקם מרכז לאומי שינוהל על ידי רשות המיסים. הנתונים אמורים להימסר אליו מחברות התעופה 48 שעות לפני ההמראה, ולהתעדכן שוב בצ'ק אין ואחרי סגירת דלתות המטוס. חברת תעופה שלא תעמוד בדרישות החוק, תקנס.

את הנתונים ממרכז המידע שיוקם יקבלו גם רשות האוכלוסין, רשות המיסים, משרדי הבריאות והתחבורה. בתום חצי שנה, כך לפי התזכיר, "יוסתרו באופן ממוכן" שמות הנוסעים, מספרי הדרכונים ומועד פקיעתם, הכתובת, הטלפון והמיילים, פרטי התשלום, מידע על מועדוני תעופה ועוד הערות כלליות שנאספו לגבינו אלא אם כן, גם הם יזדקקו לנתונים מסוימים, שישמרו עבורם ולא יטושטשו.

המידע אמור להישמר אצל רשויות הביטחון למשך חצי שנה, וגם אחריה הם יוכלו לשמור מידע, אם יטענו שהוא מסייע להם להילחם למלחמה בטרור, בפשיעה, במגיפות או בהגירה בלתי חוקית. מאחר שקשה לטעון נגד מה שהמדינה מגדירה צרכי ביטחון, גם הפיקוח שמציע החוק אינו בעל סמכויות אמיתיות, ובפועל מדובר באיסוף של הרבה מאוד מידע לזמן בלתי מוגבל

השב"כ והמוסד רשאים "למזג" אליהם את הנתונים

מאחר שתזכיר החוק החדש אמור לעמוד בכללי הרגולציה האירופית, אחרת חברות התעופה הזרות יתקשו לשתף איתו פעולה, נדרשות בו הגנות משמעותיות בתחום הפרטיות, שכוללות מחיקת פרטים מזהים לאחר חצי שנה, ומחיקה מוחלטת של המידע לאחר חמש שנים. אלא שכאן, אנחנו מגיעים לפרק ה' בתזכיר: סמכויות גישה למאגר והעברת מידע ממנו. בסעיף 22 נכתב כי השב"כ, במוסד והמשטרה, המוגדרים בתזכיר כרשויות מנויות, רשאים להקים ולהפעיל שלוחה של מאגר הנתונים ולעבד בו מידע. הם גם יכולים לבקש מהמרכז לעבד עבורן מידע ולאייש את המרכז בנציג מטעמם, אבל למה להם לעשות את זה, כשהם רשאים להקים מאגר מידע מקביל משלהם, לקרוא בו בזמן אמת ול"מזג" את הנתונים שיעלו בו עם הנתונים שבמאגרי המידע שלהם. המידע ימחק מהשלוחה אחרי שישה חודשים, אבל המידע שהגוף הביטחוני יבקש להטמיע במאגרים שלו ישמר, ולא ברור לכמה זמן.

בארה"ב, לשם השוואה, נקבע כי הנתונים ישמרו למשך חמש שנים, ואז יעברו למצב "רדום" למשך עשר שנים נוספות, אז ניתן יהיה לגשת אליהם באישורים המתאימים וכתגובה לאיום ספציפי. כשבמקביל, מידע שיוגדר כנדרש לרשויות החוק, למשל נתיבי טיסה מסוימים או קבוצות אוכלוסייה מסוימות, יישאר נגיש לתמיד.

איזה מודל יועבר בסופו של דבר בחקיקה? וכיצד השותפה הקואליציונית רע"מ, שאזרחיה הערבים סובלים מבידוקים ביטחוניים מחמירים בטיסות מישראל ואליה, תגיב להצעת החוק הממשלתית הזו?  האם השיקולים הביטחוניים יכתיבו מדיניות איסוף מקלה? הרבה תלוי בציבור הישראלי, ובנכונותו לספק פרטים כאלה, בלי להילחם על פרטיותו.

כך או אחרת, נראה שכיום המדינה כבר אוגרת את המידע, מבלי שקיימת חקיקה מסודרת, כשאדישות הציבור, שרק רוצה להגיע כבר הביתה או לחילופין לדיוטי פרי, מאפשרת לה להמשיך באין מפריע.