"לקחו מאיתנו תשע שנים מהחיים בהמתנה להיתר בניה, שאמור היה להתקבל מכוחה של תוכנית בניה עירונית שעדיין אין וכנראה גם לא תהיה", מספרת מ' מהישוב מג'אר שנאלצת בשנים האחרונות לגור בשכירות במרכז הארץ, הרחק מהמשפחה ומהקהילה שלה. "אני בין הפטיש לסדן", מוסיף נאהד נאטור מדלית אל כרמל, "אני לא רוצה תיק במשטרה לבן שלי ולא רוצה לשלם קנסות, אבל חוץ מבניה בלתי חוקית אין שום דרך שבה יהיה לילד שלי מקום לגור". ואילו א', בדואית מהנגב שמגדלת לבדה חמישה ילדים, שלושה מהם עם מוגבלויות, בצריף שנבנה ללא היתר, מציגה צו הריסה שקיבלה ותוהה "לאיפה אני אלך מכאן?". 

שלושת התיאורים הללו רחוקים מלהיות יוצאי דופן בחברה הערבית, ומייצגים מצוקת דיור שמחריפה והולכת. אם באוכלוסייה היהודית משבר הדיור מקבל ביטוי בעיקר במחירים אסטרונומיים, באוכלוסייה הערבית המצוקה בסיסית הרבה יותר ונובעת מהמצב החוקי. או ליתר דיוק מהיעדרו שכן ברבים מהישובים פשוט אי אפשר לבנות חוקית שכן מוסדות התכנון הממלכתיים עשו במהלך השנים מעט מאוד כדי לקדם תוכניות כוללניות שבהיעדרן אי אפשר לבנות. לכך מתווספות תפיסות תרבותיות ו/או היסטוריות שנפוצות בחברה הערבית, כמו התנגדות גורפת לאיחוד ולחלוקה של קרקעות, או חוסר רצון למכור אותן. לכך יש להוסיף שמצבם של הבדואים בדרום חמור במיוחד עם כ-50-100 אלף איש המתגוררים בישובים לא מוכרים, שכל הבניה בהם היא בלתי חוקית.

הזוגות הצעירים, שאין להם בית משלהם, נאלצים למצוא פתרונות. רבים מאלה שבבעלות משפחתם קרקעות בונים ללא היתרים ובעקיפין רק מחריפים בכך את הבעיה הכללית (עוד על כך בהמשך). אחרים מחפשים דירות להשכרה, עניין נדיר יחסית בחברה הערבית, ואם אלה אינן בנמצא, הם עוברים לישובים מעורבים או לישובים יהודים, שבהם ההיצע גדול יותר. 

"בשביל לעצור את זה צריך את שני השחקנים - את המדינה ואת הקהילה", אומר ד"ר ערוה סויטאת, מתכנן ערים וחוקר, שמזהיר כי המצב הנוכחי דוחף את התפוררותם של היישובים הערבים - תהליך בעל השלכות רוחביות משמעותיות. "על המדינה לייצר פתרונות עומק למשבר הדיור, ברגישות חברתית ותרבותית ותוך הקצאת משאבים וקרקע מדינה לצרכים אלה", הוא אומר. "ועל הקהילה להדגיש את האינטרס הציבורי, כך שלעיתים אין מנוס מלהפריש ממלאי הקרקעות הקיים לצרכי ציבור, כדי להבטיח שירותים ותשתיות".

עו"ד ויסאם נבואני, ראש המועצה המקומית ג'וליס: "צריכים להסביר לתושבים שבלי איחוד וחלוקה לא תהיה תוכנית ולא תהיה בנייה. כשנוגעים בסוגיה הזאת מאוד חשוב להוציא את הפוליטיקה החוצה; להסביר שאי אפשר להמשיך בתפיסה שאתה לא רוצה להפריש (חלק מהקרקע לצרכי ציבור), ומצד שני רוצה לבנות בית"

נתונים? למשרד הבינוי אין

החברה הערבית בישראל, קצת יותר משני מיליון בני אדם נכון ל-2021, סובלת מזה כמה עשורים ממצוקת דיור. מוזר ככל שישמע - ודאי נוכח כך שמזה יותר מעשור, שוק הנדל"ן הוא תפוח האדמה הכלכלי הלוהט ביותר בחברה הישראלית - למשרד הבינוי והשיכון אין נתונים רשמיים ביחס להיקף המחסור בחברה הערבית. במשרד טוענים כי מסיבות שונות אין דרך לאמוד אותו, אולם גופים אחרים, לרבות גופים רשמיים, דווקא הצליחו. 

כך למשל, בהחלטת ממשלה מס׳ 4432 משנת 2012 נכתב שהחברה הערבית זקוקה לתוספת של 13 אלף יחידות דיור בשנה. דוח של מבקר המדינה מ-2015 הציג ממצאים דומים ביחס לצרכים והוסיף כי בחברה הערבית נבנים כ-7,000 יחידות דיור בשנה, 6,000 פחות מהצורך. 

כ-4,600 מבנים לא חוקיים נבנים מדי שנה. כלומר, על כל 1.5 מבנים חוקיים שנבנים בשנה בחברה הערבית, נבנה אחד ללא היתרים. כשני-שלישים מהם מרוכזים בעשרה יישובים בלבד

הערכה מעודכנת יותר מגיעה מסויטאת, שבין היתר מייעץ לרשויות מקומיות בנושאי תוכניות עירוניות ושכונתיות, וחבר ועדת השימור העירונית בחיפה. בהסתמך על מחקר שערך עבור הטכניון, הוא אומר כי גם בלי לנסות ולסגור את המחסור הקיים כרגע, "יש צורך בכ-100 אלף יחידות דיור נוספות ב-10 השנים הקרובות".

רושם נוסף על היקף המחסור אפשר לקבל מהיקף הבניה הבלתי חוקית. לפי מחקר של עמותת סיכוי והמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי שפורסם במאי האחרון, הבניה הבלתי חוקית מתחלקת בין בניינים קלים - פריקסטים, צריפים וכו' - למבנים קשיחים. לפי המחקר בין השנים 2015-2020 נבנו כ-15 אלף מבנים קלים וכ-14 אלף מבנים קשיחים ללא אישורים - מספר המשקף כמעט 4,600 מבנים לא חוקיים מדי שנה. כלומר, על כל 1.5 מבנים חוקיים שנבנים בשנה בחברה הערבית, נבנה מבנה אחד ללא היתרים. מחקר אחר, שערכו ד"ר עינאיה בנא ווג'די חלאילה, חוקרים במרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי מצביע על כך שכשני-שלישים מן המבנים הלא חוקיים מרוכזים בעשרה יישובים בלבד בחברה הערבית.

בחברה הבדואית המצב כאמור קשה במיוחד. מספר היישובים הלא מוכרים בנגב, שכל הבנייה בהם אינה חוקית, עומד על 35. כמה אנשים מתגוררים בהם? לפי דוח של עמותת סיכוי מדובר בכ-100 אלף בני אדם - כשליש מהאוכלוסייה הערבית בנגב. הנתונים הממשלתיים הרשמיים נמוכים יותר ונעים - בהתאמה למה שנספר - בין 50 אלף ל-80 אלף בני אדם. תחת הממשלה היוצאת, ולאחר שנים ללא טיפול בנושא פרסמה הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב תוכנית חדשה. לאור חילופי השלטון לא ברור עדיין מה יעלה בגורלה.

החברה הערבית זקוקה לתוספת שנתית של 13 אלף יחידות דיור בשנה, כאשר על פי דוח מבקר המדינה ניתן מענה רק לכמחצית מהם. מחקר של ד"ר סויטאת גורס כי גם בלי לנסות ולסגור את המחסור הקיים כרגע, "יש צורך בכ-100 אלף יחידות דיור נוספות ב-10 השנים הקרובות"

תוכניות ליישובים? לא בחברה הערבית

הסיבות למצוקת הדיור בחברה הערבית נחלקות לשתי קטגוריות מרכזיות: הראשונה היא חיצונית, בדמות חוסר העניין שהפגינו ממשלות ישראל לאורך השנים, בהתמודדות עם הצרכים של החברה הערבית. השנייה הן סיבות פנימיות בחברה הערבית. 

בצד הממשלתי מצביעים החוקרים השונים, בעיקר על תכנון עתידי לקוי ועל אי אישור תוכניות מתאר כוללניות ומפורטות כאחד. המחקר של עמותת סיכוי, שצוטט קודם לכן, בדק 70 מתוך 85 רשויות ערביות (לא כולל יישובים ערבים שנמצאים במועצות אזוריות יהודיות), ומצא של-27 מהם כלל אין תוכניות מתאר שאושרו אחרי שנת 2000. בהיעדר תוכניות כאלה כמעט אין אפשרות לבניה חדשה בישוב באופן חוקי.

עוד נמצא כי גם כאשר כבר מתקיים הליך תכנוני, הוא ארוך ומייגע. על פי המחקר הזמן הממוצע לאישור תוכנית מתאר עומד על כ-80 חודשים (שש שנים וחצי), ובמקרה אחד אף הגיע ל-13 שנה. נדגיש כי רק אחרי אישור תוכנית מתאר כוללת, עוברים לאישור של תוכניות פרטניות - עניין שלוקח עוד כמה שנים.

אמין אבו חייה, מנהל אגף מיעוטים במשרד הבינוי והשיכון: "אם פעם התעלמנו מהבניה הבלתי חוקית, כיום כבר לא, ואנחנו מחפשים לה פתרונות"

להיעדר התוכניות, מוסיפים החוקרים, מצטרפים חסמים ביורוקרטיים שונים דוגמת אי העברת כספים לרשויות מקומיות ערביות לצורכי תכנון, וכן היעדר ייצוג לערבים בגופי התכנון השונים. כך למשל, מתוך 556 העובדים במשרד הבינוי והשיכון, ישנם רק 39 עובדים ערבים (כ-7% - פחות ממחצית מחלקם באוכלוסייה הכללית), כאשר במוסדות תכנון נוספים ייצוגים אף נמוך יותר. 

 בשיחה עם שומרים, אמין אבו חייה, מנהל אגף מיעוטים במשרד הבינוי והשיכון לא מתכחש למצב אולם טוען כי בשנים האחרונות נעשו מאמצים לשיפורו. "אנחנו מתאמצים לעשות תכנון מסדיר ואם פעם התעלמנו מהבניה הבלתי חוקית, כיום כבר לא, ואנחנו מחפשים לה פתרונות". כדוגמה למאמצים שנעשים מספרים אבו חייה, כי המשרד השקיע סכום של 22 מיליון שקל בתכנון שכונה בעיר אום אל-פחם וזאת במטרה "להסדיר 3,500 בתים לא חוקיים ולבנות בה 4,000 יחידות דיור נוספות". 

ב-2019 פרסם מבקר המדינה דוח מעקב שעסק בהתמודדות הממשלתית עם הבניה במגזר, וסיכם כך את הנושא: "החלטות (הממשלה) כללו תוכניות לפעולה, הקלות ושינויי חקיקה שנועדו לקדם את התכנון הסטטוטורי ואת רישום הזכויות על מקרקעין, וכן כללו הקצאת תקציבים ניכרים ליישומן. ואולם עד מועד סיום הביקורת לא תרמו התוכניות בדרך כלל לפתרון הבעיה, או תרמו לכך תרומה מועטה".

מחקר של עמותת סיכוי בדק 70 מתוך 85 רשויות ערביות, ומצא של-27 מהם כלל אין תוכניות מתאר שאושרו אחרי שנת 2000. בהיעדר תוכניות כאלה כמעט אין אפשרות לבניה חדשה בישוב באופן חוקי. עוד נמצא כי הזמן הממוצע לאישור תוכנית מתאר עומד על כ-80 חודשים (שש שנים וחצי), ובמקרה אחד אף הגיע ל-13 שנה

המילים המפחידות: איחוד וחלוקה

המדינה היא כאמור רק צד אחד של המטבע. בכל הנוגע לסיבות פנימיות הנובעות מהחברה הערבית, אומרים החוקרים, ריבוי הקרקעות בבעלות פרטית היא אחד החסמים המשמעותיים. אבו חייה ממשרד הבינוי והשיכון מסביר כי "רבים מבעלי הקרקעות הפרטיות לא מממשים בניית כל יחידות הדיור המתוכננות ובונים לפי הצורך המיידי, כאשר את היתרה הם משאירים בבעלותם לטובת הדורות הבאים". 

החוקר חלאילה מעמותת סיכוי מסכים ומוסיף מוסיף כי רוב השטחים בתוכניות המתאר הכוללניות שכן אושרו הם בבעלות פרטית ולכן למי שאין קרקע פרטית גם אין פתרון שכן "בעלי הקרקעות שומרים אותן לבני המשפחה".

סביב הבעלות הפרטית קיים חסם משמעותי נוסף: איחוד וחלוקה, צמד מילים שמפחיד כל בעל קרקע בחברה הערבית. לקרקע בחברה הערבית משקל וערך רב ולכן ישנם רק בודדים שמוכנים לוותר על חלק ממנה לטובת צורכי ציבור, במיוחד כאשר הרקע ההיסטורי כולל הפקעות גדולות שביצעה המדינה. 

"רוב האדמות פרטיות וזה מצב שמקשה לתכנן בגלל שטחי ציבור", מסביר ראש העיר טירה עו"ד מאמון עבד אלחי. "מה אפשר להגיד לתושב שאומר ש'זאת אדמה שירשתי מסבא שלי ואני לא רוצה לוותר עליה?'". 

"הבעיה הכי גדולה היא שאנשים חושבים שאפשר להמשיך לבנות בלתי חוקי", אומר נבואני, ראש המועצה המקומית ג'וליס. "לוקח שנתיים לעבוד על תוכנית, בינתיים מישהו בונה לך בית באמצע הכביש המתוכנן והורס את כל התוכנית"

ראש המועצה המקומית ג'וליס, עו"ד ויסאם נבואני, דווקא הצליח להתמודד עם הקושי הזה והוסיף לתוכנית המתאר של המועצה שלו 1,050 דונמים לבניה, 240 דונמים תעשיה ובסך הכל תוכנית לבניית 547 יחידות דיור. "כשנוגעים בסוגיה הזאת מאוד חשוב להוציא את הפוליטיקה החוצה; להסביר לציבור שזה (סוגיית האיחוד והחלוקה) דבר טוב, ומייצר בסופו של דבר שכונה, ושאי אפשר להמשיך בתפיסה שאתה לא רוצה להפריש (חלק מהקרקע לצרכי ציבור) ומצד שני רוצה לבנות בית. צריכים להסביר לתושבים שבלי איחוד וחלוקה לא תהיה תוכנית ולא תהיה בנייה. כמובן להתייחס באופן שוויוני לכולם על מנת להמעיט את ההתנגדויות".

כל הבעיות שהוזכרו דוחפות רבים לבנות ללא היתרים - עניין שהפך בעצמו לחסם משמעותי בפני בניה חוקית, כפי שמספר אבו חייה ממשרד השיכון. לדבריו, "הבנייה הבלתי חוקית באמצע אזור שאנחנו מתכננים תוקעת את התכנית ודורשת תכנון מחדש". 

נבואני מג'וליס מסכים: "הבעיה הכי גדולה היא שאנשים חושבים שאפשר להמשיך לבנות בלתי חוקי. זה בלתי אפשרי ואנשים צריכים להבין זאת. לוקח שנתיים לעבוד על תוכנית, בינתיים מישהו בונה לך בית באמצע הכביש המתוכנן והורס את כל התוכנית". 

נבואני מזכיר בהקשר הזה את "חוק קמיניץ" (תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה), שהקל על הריסת מבנים בלתי חוקיים, ועורר כעס רב בחברה הערבית. לדבריו, "קוראים לבטל את חוק קמיניץ, אבל אני אומר שחוק קמיניץ לא מפריע. בג'וליס, הוא רק עוזר לנו לתכנן״. 

בחברה הבדואית המצב הוא הקשה ביותר. א', עזבה את בעלה, שהיה מכור לסמים ואלים כלפיה וכלפיה חמשת הילדים שלהם, הצליחה לרכוש מבנה בן 70 מ"ר, חלקו מבטון וחלקו מלוחות פח, שנבנה באופן לא חוקי באחד היישובים בדרום. לאחרונה קיבלה א' צווי הריסה וקנס בגובה עשרות אלפי שקלים. "לאיפה אני אלך מכאן?"

זוגות ערביים נאלצים לעבור ליישובים יהודיים

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית המחסור בדירות הוא בראש ובראשונה בעיה של זוגות צעירים. בהיעדר יכולת לבנות או לרכוש דירה, הפתרון המתבקש הוא שכירות. אולם בניגוד לאוכלוסייה היהודית, ששליש ממנה מתגוררת בשכירות, בערים הערביות דירות להשכרה הן מצרך נדיר. מ' תושבת מג'אר, למשל, ניסתה למצוא דירה כזאת ללא הצלחה יחד עם בן זוגה. משלא עלה בידם, נאלצו בני הזוג לעבור לישוב יהודי במעמד סוציו-אקונומי נמוך. "שנינו עובדים על מנת לחיות בכבוד ולהצליח לשלם את שכר הדירה", היא אומרת ומצרה על הניתוק מהמשפחה ומהקהילה.

נאהד נאטור מדליית אל כרמל מתאר את דרך הייסורים שעבר, עד שהחליט לבנות עבור בנו ללא היתר בניה. הוא קנה שתי חלקות שונות אך התוכניות שאמורות לאפשר בהן בניה תקועות כבר שנים. לאחר שנואש מההמתנה החליט לבנות ללא היתר וקיבל צו הריסה. בינתיים שומרים על שלד הבית שנבנה צעירים מהישוב, שהתארגנו לשמור על בתים שקיבלו צווי הריסה. נאהד אומר כי החל לבנות ללא היתר כיוון שלא היה לו שום מוצא אחר ומשם נקלע לסחרור חוקי וכלכלי.

 "רוב האדמות פרטיות וזה מצב שמקשה לתכנן בגלל שטחי ציבור", מסביר ראש העיר טירה עו"ד מאמון עבד אלחי. "מה אפשר להגיד לתושב שאומר ש'זאת אדמה שירשתי מסבא שלי ואני לא רוצה לוותר עליה?'"

מצבן של אוכלוסיות מוחלשות גרוע אף יותר. כך למשל א', בדואית מהנגב, שמקבלת ליווי ועזרה מעמותת איתך - משפטניות למען צדק חברתי. 

לאחר שעזבה את בעלה המכור לסמים, שהפך אלים כלפיה וכלפי חמשת ילדיהם - שלושה מהם עם מוגבלויות א' נאלצה לוותר על הבית שבה התגוררה המשפחה. היא הצליחה לרכוש מבנה בן 70 מ"ר, חלקו מבטון וחלקו מלוחות פח, שנבנה באופן לא חוקי באחד היישובים בדרום. לשומרים היא מספרת שזאת הייתה האופציה היחידה שעמדה בפניה, וכי נדרשו ממנה מאמצים אדירים כדי לשפץ אותו מפנים ולהביאו למצב ראוי למגורים. "הבית הוא שני חדרים, סלון ומקלחת קטנה״, היא אומרת ומרחיבה על הקשיים שבחיים עם ילדים עם מוגבלויות בבית קטן ולא מתאים. לאחרונה קיבלה א' צווי הריסה וקנס בגובה עשרות אלפי שקלים. "לאיפה אני אלך מכאן?", היא שואלת.

דוגמה אחרת היא של נג'יב מחמד אבו ג'מייל, שמתגורר בצריף פח בכפר הלא מוכר וואדי אלנעם. אבו ג'מייל הוא חבר בוועדה המקומית של הכפר וסיפורו נחשב לשגרתי לחלוטין בחברה הבדואית. כשבנו הראשון התחתן ובהיעדר פתרון אחר, הוא בנה לו בית מלוחות פח. "תקופה קצרה אחרי סיום הבניה, קיבלנו צווי הריסה אבל הצלחנו לצאת מזה איכשהו". כמה שנים חלפו ובנו השני התחתן וגם לו בנה אבו ג'מייל צריף פח, אולם הפעם הרשויות פעלו מהר, וימים ספורים לאחר מכן הרסו את המבנה. הבן ובת זוגו הטריה הצליחו למצוא דירה בשכירות בשגב שלום, אולם בשל השכירות הגבוהה נאלצו כעבור תקופה לחזור לבית ההורים בכפר הלא מוכר. 

כרגע אבו ג'מייל, רעייתו ובנם השלישי מתגוררים בחדר אחד בצריף המשפחה, ואילו הבן ובת זוגו בשני. "אין לי פתרון לבן השלישי שלי", הוא אומר. "וזה לא רק שאני ומשפחתי סובלים פה. כל הכפרים בנגב במצב דומה".

אבו ג'מייל, רעייתו ובנם השלישי מתגוררים בחדר אחד בצריף המשפחה, ואילו הבן ובת זוגו בשני. "אין לי פתרון לבן השלישי שלי", הוא אומר. "וזה לא רק שאני ומשפחתי סובלים פה. כל הכפרים בנגב במצב דומה"

אור בקצה המנהרה? ההפך

בעשור האחרון פרסמו עמותות, מכוני מחקר, משרד מבקר המדינה, מרכז המידע של הכנסת ואחרים, אינספור מילים ביחס לפתרונות הנדרשים. כל המרואיינים שעמם שוחח שומרים מסכימים, כי השלב הראשון צריך להיות השקעה ממשלתית רחבה בתוכניות ליישובים הערבים. במחקר של סיכוי והמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, למשל, הומלץ להקצות משאבים לקידום תוכניות כוללניות מעודכנות עבור לפחות 23 רשויות מקומיות, וכן כי מנהל התכנון יעדכן את כל התוכניות הכוללניות המאושרות בהתאם לצרכים החזויים ב-2040. תמימות דעים יש גם סביב צמצום הביורוקרטיה בוועדות וזמני אישור תוכניות והצורך בפתרון כלשהו לבניה הבלתי חוקית. 

אולם בעוד יש הסכמה ביחס לצד הממשלתי אין תמימות דעים ביחס לטיפול בחסמים הנובעים מהחברה הערבית. כך למשל סביב חוסר הרצון לבנות או למכור קרקעות פרטיות. בעוד חלק מהמרואיינים חושבים שיש לפעול בכלים הסברתיים אחרים, כמו למשל החוקר ווג׳די חלאילה, טוענים כי "הפתרון היחיד נמצא בקרקעות מדינה". לטענתו כי בשנים האחרונות שווקו קרקעות מדינה רק בחלק קטן מהיישובים הערביים וברובם לא שווקו כאלה במשך שנים רבות. בהיעדר שיווק כזה, ולאור סירובם של תושבים למכור קרקעות פרטיות, אין להערכתו שום פתרון. 

פתרונות אחרים שמוצעים נוגעים לסוגיות פיננסיות. מסמך שנערך על ידי הקליניקה האורבנית באוניברסיטת ירושלים, הקואליציה לדיור בר השגה וגם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי מצביע על בעיית האשראי והמשכנתאות בציבור הערבי כחסם משמעותי שממנו נובעים גם חלק מהאחרים (כמו למשל העדר אטרקטיביות במכירת קרקעות) וממליץ למקבלי ההחלטות לפתור אותה. 

אור בקצה המנהרה? ההפך. עו"ד חנאן אלסאנע, מנהלת סניף באר שבע והמרכז לזכויות נשים בדואיות בעמותת איתך, מספרת כי העמותה שלה אמנם אמורה לעסוק בעיקר בחוסר ייצוג של נשים בדואיות, אולם בהיעדר פתרונות אחרים היא הפכה מהר מאוד לכתובת לבקשות לסיוע בדיור. כמות הבקשות בתחום, לדבריה, גדלה במהירות משנה לשנה ובאופק לא נראה כל פתרון. "היו למדינה המון הזדמנויות להסדיר את הכפרים הלא מוכרים ולתקצב תכניות דיור לבדואים בנגב אבל אף אחת מהן לא מומשה עד כה".

מתכנן הערים סויטאת מוסיף, כי הוא צופה שללא שינוי סדרי העדיפויות הלאומיים, "מגמת היחלשות הישובים הערבים תמשיך, מה שיוביל להחרפת תהליכי התפוררות חברתית, קיטוב וקונפליקטים חברתיים". לדבריו, בלי טיפול יסודי בבעיה יגבר מה שהוא מגדיר כבריחתה של אוכלוסייה חזקה מישובים ערבים לישובים יהודים ומעורבים. להגירה כזאת יהיו השלכות הרסניות על היישובים הערבים ודרכם על מדינת ישראל כולה.