לפני כחודש ימים הכריז שר הפנים משה ארבל, כי "חל איסור על פי החוק להעסיק עובדים זרים ביישובים מפונים", תוך שהוא מנמק ש"החובה לשמור על חיי כל אדם גוברת על פתיחת טפטפות בשטח חקלאי מפונה". זה קרה אחרי מותו של פועל תאילנדי נוסף, ניסן מיראם שנהרג ב-11 באוקטובר כתוצאה מפיצוץ של נפל במטע תפוחים ליד קיבוץ יראון, שם הוא עבד. חלפו שבועות ספורים בלבד ושוב אסון נורא - ב-31 באוקטובר ארבעה פועלים מתאילנד נהרגו מרקטות חיזבאללה בשטחים חקלאיים בסמוך למטולה. הארבעה, אקהפול וואנסאי, פריאד פילאסראם, ת'אנה טיצ'נטואק וקוויסאק פאפאנאנג, נרצחו בשדות יחד עם מעסיקם עומר ויינשטיין, בן קיבוץ דפנה. 

מדוע הם עבדו סמוך לגדר, אם הדבר אסור על פי חוק, כפי שאמר מפורשות שר הפנים? התשובה לכך היא שההכרזה התקשורתית של ארבל אינה נשענת על מסגרת משפטית קיימת. ובמילים אחרות, "אין חוק שאומר שאסור להעסיק עובדים זרים באזורים מפונים", כפי שמסבירה ד"ר יהל קורלנדר, מומחית בתחום עובדים זרים בחקלאות ומרצה במכללת תל חי. "התקנה היחידה שקיימת להעסקת עובדים באזורי מלחמה נקבעת על ידי הצבא, והצבא אומר שאפשר לעבוד במקומות שבהם אפשר להגיע למקלט. קהילת עובדי החקלאות מתאילנד משלמת מחיר כבד במלחמה הזו ועל ישראל לעשות יותר כדי להגן עליהם, זו אחראיות שמוטלת גם על הלשכות ועל המעסיקים".

גם שירה עבו, דוברת עמותת המוקד לפליטים ומהגרים, מאשרת כי דבריו של שר הפנים "ריקים מתוכן" ומוסיפה, כי הם מיועדים בעיקר כלפי ממשלות זרות, על מנת "להרגיע אותן, כדי שימשיכו לשלוח את אזרחיהן לעבודה בישראל". 

ואכן לאחר האסון, בפגישה עם שגרירת תאילנד בישראל, אמר ארבל כי "פנה לשר הביטחון ואלוף פיקוד צפון כדי שיוודאו שעובדים זרים לא יכנסו כלל לאזורים מסוכנים, צמודי גדר. חיי אדם קודמים לכל ומדינת ישראל מחויבת בשמירה על חיי אזרחיה ועל העובדים הזרים השוהים בקרבה". עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא? משיחות של שומרים עם חקלאים באזורי העימות והשטחים החקלאיים הסמוכים לגדר, עולה כי הם יצאו לשטח ממילא רק באישור הצבא (ראו הרחבה בהמשך).

לדברי שירה עבו, דוברת עמותת המוקד לפליטים ומהגרים, דבריו של שר הפנים "ריקים מתוכן" ומיועדים בעיקר כלפי ממשלות זרות, על מנת "להרגיע אותן, כדי שימשיכו לשלוח את אזרחיהן לעבודה בישראל"

שומרים פנה אל השר ארבל לתגובה. מלשכתו הפנו אל רשות האוכלוסין וההגירה שמסרה את התגובה הבאה: "ככלל, עובדים זרים המועסקים בישראל הינם תחת אחריות המעסיק הישיר. האחריות שלא להיכנס לאזורי לחימה צמודי גדר הינה על צה"ל, שאוסר או מתיר כניסה לשטח בהתאם למצב. על אף זאת ובמטרה להבטיח שמירה על חיי העובדים, רשות האוכלוסין וההגירה מפרסמת שוב ושוב חוזרים למעסיקים ולעובדים, המנחים את המעסיקים ואת עובדיהם להישמע להנחיות צה"ל ופיקוד העורף במטרה לשמור על ביטחון העובדים. כניסה לשטח צבאי בו לא אמורים להימצא עובדים זרים, ללא אישור צה"ל אסורה". 

ובמילים מתפתלות פחות, בניגוד לדבריו של השר ארבל, אין שום איסור בחוק. הסמכות הבלעדית היא בידי גורמי הביטחון וכך הדברים מתנהלים זה למעלה משנה. 

ג'ורג' שילם 5,400 דולר לקבלן כוח אדם - ונפצע

לא פחות מ-60 עובדי חקלאות ממדינות זרות נרצחו בישראל מאז פרוץ המלחמה. רובם מתאילנד, כאשר מדממת מכולם הייתה השבת הארורה של ה-7 באוקטובר, אז נרצחו 39 פועלים תאילנדים ו-31 נוספים נחטפו (גופות שניים מהם עודן מוחזקות בידי חמאס). כמו כן, נרצחו עשרה פועלים נפאלים (באופן רשמי, "משתלמים" בחקלאות) ולצדם שניים מטנזניה ואחד מקמבודיה. 

בחזית הצפונית נרצחו מאז פרצה המלחמה, שישה פועלים זרים בתחום החקלאות - הראשון היה פאטניבין מקסוול ממדינת קרלה שבדרום הודו. זה קרה לפני למעלה מחצי שנה, ב-4 במארס, מירי לעבד מטע במושב מרגליות. בתקרית גם נפצעו שבעה, אחד מהם הוא בוש יוסף ג'ורג' גם כן מהודו, שפונה במסוק לבית-החולים בילינסון לצורך קבלת טיפול.

בשיחה עם שומרים מתאר ג'ורג' את התקרית הקשה: "עבדתי עד אז שבועיים במרגליות, בתוך לול. יום אחד המעסיק בא אלינו ואמר, היום יש לי עבודה בחוץ, אתם צריכים לעזור לי. העבודה של גיזום עצים במטע שקדים. בזמן שחתכנו את העצים, נפלו טילים. ראיתי את חבר שלי נהרג. אני נפצעתי בפנים מרסיסים, כולל בעין ובאוזן. עד היום אני לא רואה טוב ומשתמש במכשיר שמיעה. אושפזתי במשך ארבעה חודשים, בהם עברתי שני ניתוחים. מצפה לי עוד ניתוח"'. 

במהלך האשפוז הגיעה לארץ אשתו, להיות לצדו בבית-החולים, לאחר שקיבלה אישור מיוחד מרשות האוכלוסין וההגירה. כדי לנסוע ולראות בתו, נזקק ג'ורג' לוויזה מיוחדת המאפשרת לנסוע לחופשה ולחזור לישראל. תחילה, לדבריו, המעסיק לא רצה לתת את ויזה, אך באמצעות התערבות של אנשי ארגון "קו לעובד", הוא ואשתו נסעו להתאחד עם בתם בהודו. שם, משפחתו ביקשה ממנו שלא יחזור לישראל - דבר שנשמע הגיוני מאוד על רקע הטראומה הפיזית והנפשית שעבר, וכן שהמלחמה כאן נמשכת והולכת. אלא שג'ורג' רצה לחזור. יותר מדויק לומר, לא הייתה לו כל-כך ברירה. רובצים עליו חובות שנטל, חלקם נובעים מהלוואה שלקח לצורך תשלום עמלה בגובה 5,400 דולרים לקבלן כוח אדם פרטי. פרקטיקה משעבדת ומגבילה שהייתה נהוגה בארץ בעבר, וכעת חזרה שוב לחייהם של הפועלים הזרים.

כך, לפני פרוץ המלחמה, עובדים זרים לא נאלצו לשלם עמלה לחברות כוח-אדם פרטיות, לאחר שלפני מספר שנים ישראל הסדירה את התחום וקבעה שהבאת עובדים לישראל נעשית רק בהסכמים בילטרליים בין מדינות. אלא שמאז פרוץ המלחמה, במטרה להגדיל את מצבת העובדים באופן מיידי, ישראל אפשרה את חזרתן של לשכות כח-האדם הפרטיות, שחלקן גובות עמלות שבין חמשת אלפים לתשעת אלפים דולרים מהפועלים - רובם ככולם ממדינות עניות שמגיעים לארץ כדי לפרנס את המשפחה שנותרה מאחור.

משפחתו ביקשה ממנו שלא יחזור לישראל אחרי הפציעה, אבל על ג'ורג' רובצים חובות שנטל, חלקם נובעים מהלוואה שלקח לצורך תשלום עמלה בגובה 5,400 דולרים לקבלן כוח אדם פרטי

זאת הסיבה שעל-אף הפציעה הקשה והטראומה שעבר, ג'ורג' ממשיך גם היום להיות חלק ממלחמה לא לו ולעבוד בשדות תחת איום הטילים. הוא אמנם כבר לא במרגליות, אבל גם לא מאוד רחוק משם. הוא נמצא בטמרה שבגליל, שם הוא עובד במטעי אבוקדו ואפרסקים. עם ג'ורג נמצא גם חבר נוסף, שאף הוא היה בתקרית הקשה במרגליות. מכיוון שלמעסיקו יש מטעים הסמוכים לגדר המערכת, ג'ורג' מגיע כיום לעבודה גם שם. "אני מפחד, אבל ממשיך לעבוד", הוא אומר.

כמוהו, ברשתות החברתיות משתפים עובדים תאילנדים סרטונים בהם הם מתעדים את עצמם עובדים בשדות בזמן שרקטות וכטב"מים חגים מעליהם. חלקם חובשים קסדות ולבוש מגן קל בעת העבודה. עובד בצפון תיאר את הדילמה שלהם בין ביטחון לצורך לפרנס בפוסט שפרסם באינסטגרם: "אנחנו חייבים לעבוד בשביל כסף". 

"בזמן שחתכנו את העצים, נפלו טילים", מספר ג'ורג'. "ראיתי את חבר שלי נהרג. אני נפצעתי בפנים מרסיסים, כולל בעין ובאוזן. עד היום אני לא רואה טוב ומשתמש במכשיר שמיעה. אושפזתי במשך ארבעה חודשים, בהם עברתי שני ניתוחים. מצפה לי עוד ניתוח"'

3,000 עובדים דרך לשכות כוח-אדם פרטיות

לא רק לעובדים הזרים החלופות מוגבלות, גם למדינת ישראל, שכן ענף החקלאות בארץ תלוי בהם באופן מוחלט, כפי שסקרנו בשומרים בעבר. לפני מתקפת ה-7 באוקטובר עבדו בענף כ-29 אלף עובדים מתאילנד, ועוד כעשרת אלפים מהרשות הפלסטינית. לאחר פרוץ המלחמה, ממשלת תאילנד ארגנה טיסות חילוץ, שבהם הוטסו אלפי עובדים תאילנדים חזרה למשפחותיהם. מהשטחים, כניסת פועלים אינה מורשית מאז פרוץ המלחמה, ואילו סצנת המתנדבים שהגיעו במרץ ליישובי העוטף, מחממת לב כמובן אבל מהווה בקושי, פיתרון אד-הוק זמני בלבד; כאשר גם הניסיון של משרד החקלאות לעודד ישראלים לעבוד בחקלאות באמצעות מענקים, החזיק מעמד לתקופה קצרה בלבד. כך, משרד החקלאות פרסם נוהל לתמיכה בחקלאי שמעסיק עד עשרה עובדים ישראלים, אולם, בשנת 2023 הוגשו כ-15 בקשות בלבד לתמיכה לפי נוהל זה. 

"כולם יודעים וידעו שיש מלחמה, אבל חשבו שמדינת ישראל שומרת לא רק על האזרחים שלה, אלא גם על העובדים הזרים", אומרת שייני בבו, עובדת זרה מהודו. "הם גם חשבו שכיפת ברזל מגינה מפני טילים. בגלל זה אנשים באו"

באין אלטרנטיבות מבית, הממשלה השליכה שוב את יהבה על העובדים הזרים. לפי נתוני משרד החקלאות, בישראל ישנם כיום כ-40 אלף פועלים זרים בתחום החקלאות. מספר דומה לזה שהיה ערב המלחמה, זאת לאחר שהממשלה הרחיבה את מכסות העובדים הזרים ל-70 אלף. בין היתר, המדינה אפשרה לפועלים הזרים מתאילנד לעשות "סבב ב'" בישראל. כלומר, להגיע לתקופה של חמש שנים (התקופה המותרת לעובדים זרים בחקלאות), בפעם השנייה, דבר שלא היה קיים בעבר. כמו כן, הגיעו עובדים זרים גם ממקומות נוספים דוגמת הודו, סרי לנקה ומלאווי. וכאמור, חלק מסוים של העובדים שהגיעו לישראל, נאלצו לשלם עמלות למתווכי כוח אדם מחברות פרטיות. רובם מהודו, אבל גם חלק מהעובדים מתאילנד, נאלצו לשלם עמלה, היות ולאחר המלחמה הקפיאה ממשלת תאילנד את ההסכם עם ישראל, ובמשך שלושה חודשים התירה ישראל הגעת עובדים מתאילנד דרך לשכות פרטיות. רק במאי חודש ההסכם הבילטרלי בין המדינות.

סצנת המתנדבים מחממת לב אבל מהווה בקושי פיתרון אד-הוק זמני, כאשר גם הניסיון של משרד החקלאות לעודד ישראלים לעבוד בחקלאות באמצעות מענקים, החזיק מעמד לתקופה קצרה בלבד

לפי נתוני "קו לעובד", כ-3,000 עובדים הגיעו במסגרת לשכות כוח-אדם פרטיות, מתוכם 800 הגיעו מהודו. נשאלת השאלה, מדוע עובדים בכלל מגיעים לישראל בזמן מלחמה. העובדים מתאילנד אולי מכירים קצת יותר טוב את המציאות בישראל, בוודאי אלו שבאים לכאן בפעם השנייה. אצל העובדים מדרום הודו, המצב שונה. "כולם יודעים וידעו שיש מלחמה, אבל חשבו שמדינת ישראל שומרת לא רק על האזרחים שלה, אלא גם על העובדים הזרים", אומרת שייני בבו, עובדת זרה מהודו, הנמצאת בקשר עם רבים מקהילת העובדים מקירלה, ומסייעת להם מטעם 'קו לעובד' בסוגיות בירוקרטיות שונות. "הם גם חשבו שכיפת ברזל מגינה מפני טילים. בגלל זה אנשים באו".

לדברי דובי אמיתי, אחרי האסון שהיה במטולה, חלק מהעובדים אמרו שהם רוצים לעזוב. "כל מי שמרגיש שהוא לא יכול להמשיך ולשאת במתח הזה ומבקש לעזוב, אנחנו פתוחים לזה. הם רוצים לעזוב למקום אחר בארץ, למרכז או לדרום וזה יוצר בעיה של מחסור קשה בעובדים בצפון"

"יש לנו מיגוניות באזורי העבודה החקלאיים"

על אף שעל פני נתוני משרד החקלאות, מספר העובדים הזרים שב לרמות של לפני המלחמה, חקלאי הצפון מדווחים על מחסור בעובדים - ישראלים או זרים. "לפני שנה היית לנו מכסה של 14 עובדים תאילנדים", אומר מנהל משק באחד מקיבוצי הצפון. "העלו לנו אותה ל-32, אבל אנחנו לא מצליחים להביא אותם. כיום, יש כאן 11 פועלים מתאילנד. עובדי קבלן (בדרך-כלל מהחברה הערבית בישראל) לא מגיעים. מתנדבים מגיעים ממש מעט ובצורה לא מסודרת. וגם ככה קשה לתכנן לו"ז מסודר לעבודה, בגלל הנחיות ביטחוניות המשתנות מדי יום". 

נוכח האיום הגובר, החלו חקלאים להציב מיגוניות בשדות, להם ולפועלים שלהם. עם זאת, נותרות שאלות פתוחות לגבי יכולת העובדים להגיע למקלטים בזמן התקפות רקטות, ולגבי ההיתכנות של המשך העבודה תחת מתקפות בלתי פוסקות. הפועלים לא רק עובדים ביישובים מפונים סמוכי גדר, חלקם גם מתגוררים בהם, יחד עם אחרים באותו יישוב המוגדרים כעובדים חיוניים או חברי כיתת כוננות. במקומות אחרים, מנגד, דאגו למגורים לעובדים במקומות דרומית יותר, דוגמת עובדי מטולה המתגוררים באכסניה ביסוד המעלה. 

לדברי דובי אמיתי, יו"ר התאחדות האיכרים וחקלאי ממטולה, "במטולה מרגישים את הנזק. אנחנו עובדים לפי הנחיות פיקוד העורף והצבא, איפה שמאשרים שם אנחנו עובדים. לפני כמה שבועות, לדוגמה, במשך חודש שלם אי-אפשר היה לעבוד באזור שנקרא מטולה צפון וכל השטחים שם לא טופלו. כל מטעי התפוחים שלי לא נקטפו, וזה כמו שהפרי הולך לפח. לפי הערכתי, עשרות אלפי דונמים במצב הזה". 

לדברי אמיתי, אחרי האסון שהיה במטולה, חלק מהעובדים אמרו שהם רוצים לעזוב. "כל מי שמרגיש שהוא לא יכול להמשיך ולשאת במתח הזה ומבקש לעזוב, אנחנו פתוחים לזה. הם רוצים לעזוב למקום אחר בארץ, למרכז או לדרום וזה יוצר בעיה של מחסור קשה בעובדים בצפון". 

יחד עם זאת, לא כולם עוזבים את הצפון. המנהל העסקי של קיבוץ דפנה, אורי שובל, מספר שעשרת העובדים התאילנדים בקיבוץ לא ביקשו לעזוב, גם אחרי האסון במטולה. בדפנה, העובדים התאילנדים מתגוררים בקיבוץ עצמו, יחד עם מעט האחרים שנשארו בקיבוץ. "הם מפחדים כמו שכולם מפחדים. אף אחד לא נהנה לעובד באזור מלחמה", אומר שובל. "יש לנו אזור אחד שהוא יותר חשוף, ושם אנחנו משתדלים לא להגיע. יש לנו מיגוניות באזורי העבודה החקלאיים, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו במציאות הביטחונית הקשה. אתם רוצים לאכול אבוקדו? צריך לקטוף אותו".