כ

בר כמה שנים שבני (שם בדוי) מפחד שהסוד שלו יתגלה. "זה ממש פחד", הוא אומר. "כל יום אני נכנס לגוגל ובודק. אין לי הסבר לזה. אני נכנס כדי לראות שלא מתפרסם משהו".

הפחדים של בני נולדו לפני כשבע שנים, אז לדבריו, נקלע לקטטה. "המשטרה חקרה מה שצריך לחקור ולאחר כשלוש שנים שחיכיתי בחוסר ודאות מוחלט, הוגש נגדי כתב אישום למרות שלא הייתי מעורב בקטטה". עוד תקופה חלפה והמשטרה חזרה בה מכתב האישום נגד בני וביטלה אותו. וסביב הנקודה הזאת נוצר אבסורד נטול פתרון: בעוד הגשת כתב אישום היא פומבית ביטול כתב האישום אינו כזה. כך, מי שגיגל את שמו של בני ברשת ראה שהוגש נגדו כתב אישום אבל לא שהמשטרה חזרה בה.

בשל החשש שייחשף בני מבקש לא לגלות אפילו באיזה מקצוע הוא עוסק אך אומר כי "זה מקצוע שצריך עבר נקי בשביל לעסוק בו. במהלך החקירה היו לי פחדים שלא אקבל את הרישיון אחרי לימודים מאוד קשים ואינטנסיביים, אבל זה תם ונשלם. התיק נסגר, ואפילו נמחק. אין לי עבר פלילי, ואין לי רישום הפלילי. למרות זאת, ואחרי שהכל נגמר, עשיתי חיפוש על השם שלי בגוגל ונדהמתי לגלות שעל אף שאין נגדי כלום הכתם נשאר באינטרנט".

כתב האישום נגד בני הופיע בשורה של מאגרי מידע משפטיים, שבהם החלטות ופסקי דין בבתי המשפט השונים. בני החל לעבור בין האתרים הללו, להסביר את המצב ולבקש שיסירו את שמו מהם. "היו אתרים שביקשתי מהם להסיר את התוכן, והם נענו. באתרים אחרים ביקשו ממני לשלם סכום כסף קטן - כמה עשרות שקלים - ושילמתי".

מי שלא הסכים להסיר את כתב האישום הוא אתר "תולעת המשפט", שמאחוריו עומדים הפעילים החברתיים גיא זומר (שעובד גם עם שומרים. ד' ד') ואנדי וורמס. השניים פיתחו מערכת שאוספת את המידע הגלוי מהמערכת של הנהלת בתי המשפט, ומקטלגת אותו כך שיהיה ניתן לבצע בו חיפושים. מכיוון שמבחינתם מדובר בפרויקט אידיאולוגי שנועד לקדם שקיפות, הם באופן עקרוני מסרבים להסיר מידע שפורסם על ידי הנהלת בתי המשפט והחוק מאפשר להציגו.

בעצתו של זומר, בני פנה לקליניקה לזכויות דיגיטליות ולזכויות אדם במרחב הסייבר באוניברסיטה העברית, שסייעה לו לבקש מבית המשפט צו איסור פרסום על שמו. לאחר שבית המשפט הוציא את הצו, המידע הוסר גם מתולעת המשפט.

"לי באופן אישי זה עשה טראומה רצינית שמלווה אותי עד היום", אומר בני. "אלו חרדות יומיומיות. מבחינתי השם שלי זה הנכס שלי. בניתי אותו במרוצת השנים, ופתאום הוא מופיע באינטרנט כנאשם. הפחד הגדול שלי שזה יכול לפגוע בי קודם כל במישור התעסוקתי. אני מניח ששום מעסיק לא רוצה להעסיק נאשם בפלילים, כשבפועל אני לא כזה. אני עדיין בחרדות. כל יום בודק בגוגל שבטעות לא התפרסם על זה כלום".

הבעיות מוכרות, הפתרונות תקועים

המקרה של בני אמנם חריג כיוון שחזרה מאישום היא נדירה יחסית, אך הוא חלק מתופעה רחבה יותר: גם נאשם שזוכה בבית המשפט ונקבע שהוא חף מפשע עלול לסבול מסטיגמה שלילית על עצם כך שנוהל נגדו הליך. יתרה מכך, גם נאשמים שהורשעו לפני שנים עשויים להיתקל בקשיים במציאת מקום עבודה, או במציאת בן או בת זוג בשל המידע אודותם ברשת. מהצד השני, ישנם טיעונים כבדי משקל בעד שקיפות והשארת המידע גלוי ברשת. אם אדם הורשע, למשל, בגניבה ממעסיק קשה לדמיין שמי שישקול להעסיק אותו בעתיד לא יוכל לדעת על כך.

בשנת 2010 מינה שר המשפטים דאז, יעקב נאמן המנוח, ועדה ברשות השופט העליון בדימוס יצחק אנגלרד, כדי לבחון באופן רחב יותר את הסוגייה של פרסום שמות הצדדים בהליכים משפטיים. הוועדה לא הגישה מסקנותיה עד היום

המדינה מאזנת בין השיקולים השונים בין היתר באמצעות המרשם הפלילי שמנוהל על ידי המשטרה. במרשם מופיעות הרשעות ועונשים שנגזרו על אדם, והחוק מסדיר לאיזה גופים יכולה המשטרה למסור מידע ממנו, וכן מתי נמחק הרישום. ב-2019 קיצרה הכנסת באופן משמעותי את תקופות ההתיישנות על רוב העבירות לצורך מחיקה. כך למשל אדם שהורשע בעבירה קלה ולא הוטל עליו מאסר היה צריך להמתין לפי החוק הישן 17 שנה עד למחיקתה מהמרשם. בחוק החדש התקופה הזו קוצרה לארבע שנים בלבד.

אף שהחוק החדש עבר כבר לפני יותר משנתיים, כניסתו לתוקף נדחית שוב ושוב. רק בחודש שעבר אישרה ועדת החוקה את בקשת שר המשפטים לדחות את כניסת החוק ליולי, וזאת משום שהתברר כי המדינה עדיין לא ערוכה להחיל אותו בכל הנוגע להיבטים הנוגעים להעברת המידע הרגיש בין רשויות שונות.

גם בכל הנוגע לפרסום ההליכים המשפטיים בוצעו צעדים שלא הגיע לכלל יישום. בשנת 2010 מינה שר המשפטים דאז, יעקב נאמן המנוח, ועדה ברשות השופט העליון בדימוס יצחק אנגלרד, כדי לבחון באופן רחב יותר את הסוגיה של פרסום שמות הצדדים בהליכים משפטיים. הוועדה לא הגישה מסקנותיה עד היום.

"השוטר יכול לחפש בגוגל"

הקשיים שנובעים מהמצב שתואר גרם לחלק מהנפגעים, כמו למשל בני, לפעול פרטנית בעניינם, והם לא היו לבד. נשיא המדינה הקודם, רובי ריבלין, הכיר בבעיה ויישם מדיניות לפיה מי שמבקש קיצור או מחיקה של הרישום הפלילי על פי המועדים שקובע החוק החדש, ייענה בדרך כלל בחיוב גם אם החוק טרם מיושם רשמית. הדבר נמצא בסמכותו של הנשיא כחלק מסמכות החנינה, ואכן בשנים האחרונות זינק מספר מחיקות הרישום הפלילי שהעניק הנשיא. אלא שבעוד המרשם הפלילי מסדיר את העברת המידע ה"רשמית", הבעיה פעמים רבות היא שההרשעה עדיין זמינה בחיפוש פשוט בגוגל.

בני (שם בדוי): "אני במקצוע שצריך עבר נקי בשביל לעסוק בו. במהלך החקירה היו לי פחדים שלא אקבל את הרישיון אחרי לימודים מאוד קשים ואינטנסיביים, אבל זה תם ונשלם. התיק נסגר, ואפילו נמחק. אין לי עבר פלילי, ואין לי רישום הפלילי. למרות זאת, ואחרי שהכל נגמר, עשיתי חיפוש על השם שלי בגוגל ונדהמתי לגלות שעל אף שאין נגדי כלום הכתם נשאר באינטרנט"

"חוק המרשם הפלילי קובע את האיזון בין התועלות שבפרסום – כמו הגנה על חפים מפשע והצרכים של המשטרה – לבין היכולת של אדם להשתקם ולבנות את עצמו מחדש", אומרת עו"ד דנה יפה, מהקליניקה לזכויות דיגיטליות וסייבר באוניברסיטה העברית. "אז מצד אחד עשו תיקון גדול בחוק שבא מגישה של שיקום, אבל מצד שני התעלמו מזה שחלק גדול מהדברים נמצאים באינטרנט. המצב הזה הוא אבסורד מוחלט – שהשימוש במרשם הפלילי מדוד ובדוק, ואז השוטר יכול פשוט לחפש בגוגל כמו כל אחד אחר".

"בוודאי שאנחנו לוקחים פה איזשהו סיכון", מוסיפה יפה. "מבחינת מעסיק למשל כמה שיותר מידע זה יותר טוב. מצד שני אני לא בטוחה שזה תפיסה שהיינו עומדים מאחוריה אם היינו בצד השני. אני רוצה להאמין שאם היית שואל את האנשים, רובם היו אומרים שהם רוצים חברה שיש בה הזדמנות שניה. בנוסף יש מחקרים שמראים שהשימוש בכלי הפלילי הוא רב יותר נגד אוכלוסיות מוחלשות, ולכן יש פה פגיעה כפולה בהן".

אני רוצה להאמין שאם היית שואל את האנשים, רובם היו אומרים שהם רוצים חברה שיש בה הזדמנות שניה", אומרת יפה. "בנוסף יש מחקרים שמראים שהשימוש בכלי הפלילי הוא רב יותר נגד אוכלוסיות מוחלשות, ולכן יש פה פגיעה כפולה בהן"

גיא זומר, שמפעיל את תולעת המשפט, מסביר כי הם מתעקשים לפרסם כחלק מתפיסה לפיה מי שיכול ואמור לעשות את האיזון הם בתי המשפט שדנים בתיקים, ולא החברות המסחריות שמפעילות את מאגרי המידע המשפטיים ברשת.

"פונים אלינו אנשים עם סיפורים קורעי לב", הוא אומר. "לנו אין באמת כלים לבדוק את הטענות שלהם, שלפעמים מתגלות כשקר מוחלט. לעומת זאת, בית המשפט נחשף ממילא להמון פרטים ומתרשם בצורה בלתי אמצעית מהצדדים להליך, ויכול להכריע. אנחנו רוצים להעביר את שיקול הדעת מאותם מאגרים משפטיים מסחריים לגוף שפועל ללא משוא פנים, ויש לו את הכישורים והמקצועיות לעשות את האיזון. אנחנו מתנגדים עקרונית שמישהו שמרוויח כסף מחשיפת המידע, הוא גם יהיה שומר הסף שיחליט איזה מידע ראוי ולא ראוי לחשוף".

באופן כללי יותר, מוסיף זומר, "יש חשיבות לזהות של אנשים. ניתן את הדוגמה הכי פשוטה: עד לפני שנתיים, לפני העידן של תולעת המשפט, אם אדם תבע מעבר למכסה המותרת בחוק של חמש תביעות קטנות בשנה, אף אחד לא ידע על זה כי ברוב התיקים אין החלטות שמתפרסמות. היו אנשים שהגישו עשרים תביעות קטנות בשנה, וגם השופטים לא יכלו לדעת. וזה לא רק בתביעות קטנות. אם יש אדם שהגיש המון הליכים מסוג מסוים, יש לזה משמעות. גם עסק שנתבע המון פעמים. יכול להיות שהכל לגיטימי, אבל אנחנו דוגלים שאת האיזון יעשה בית המשפט".

"פונים אלינו אנשים עם סיפורים קורעי לב ומבקשים למחוק את שמם", אומר זומר. "לנו אין באמת כלים לבדוק את הטענות שלהם, שלפעמים מתגלות כשקר מוחלט. לעומת זאת, בית המשפט שנחשף ממילא להמון פרטים ומתרשם בצורה בלתי אמצעית מהצדדים להליך, ויכול להכריע"

יפה מזכירה גם היא שדווקא תיק שאינו פלילי הוביל את בית הדין האירופי לצדק להכיר ב"זכות להישכח". באותו מקרה משנת 2010 דובר על עו"ד ספרדי שביקש מגוגל להסיר כתבות מעיתון מסוים, אשר פורסמו 12 שנים לפני כן, ובהן דווח על הליכים שננקטו נגדו בשל חובות לביטוח הלאומי בספרד. בית הדין הכיר בכך שגם אם המידע מדויק ומותר בפרסום, עדיין אחרי זמן מסוים יכולה להיות לאותו אדם זכות לדרוש את הסרתו.

"אנחנו לא הולכים לשם" אומרת יפה, "ולא מדברים על הסרת כתבות מעיתונים או על דברים שפורסמו ברשתות חברתיות. רק על מאגרים משפטיים שבהם הפרסום הוא שיטתי ואוטומטי. ובהקשר הזה פשיטת רגל זה משהו חמור, שמעלה שוב את השאלה של לתת הזדמנות שניה. אני לא יודעת אם תשכיר דירה לאדם אחרי שראית שפשט פעם רגל. אז בהליכים כאלה אין את חוק המרשם הפלילי, אבל גם בהם צריך לקבוע איזשהם איזונים".

שומרים פנה אל משרד המשפטים בבקשה לתגובה בנוגע לפעילות הוועדה בראשות השופט בדימוס אנגלרד, אולם במשרד הפנו לדוברות הנהלת בתי המשפט. שומרים פנה גם אליה אולם שם הפנו אל דוברות משרד המשפטים. תגובה לעצם העניין טרם התקבלה.