"נפגעתי ממטרידן רשת סדרתי, שאני לא היחידה שנפגעה ממנו. זו הייתה מסכת עינויים שנמשכה יותר משנה וחצי. הוא היה מעלה עליי סרטונים משפילים ומיניים עם תמונות שלי ברקע, הוא היה שולח לי הקלטות של שירים שהוא כתב עליי. כשחסמתי אותו הוא היה מגיע מפרופילים אחרים, או מתקשר ממספר חסום. פחדתי ללכת לישון למקרה שעוד פעם תגיע איזה שיחה מטרידה, או שיעלה איזה סרטון שלו שהוא מדבר עליי. זה היה כל כך קשה לשאת את זה, כי היתה תקופה ארוכה שכלום לא עזר".

את הדברים אומרת לשומרים, מ', צעירה מאזור המרכז, שהסכימה לדבר בתנאי שפרטיה לא ייחשפו. היא הצליחה להוציא נגד המטריד שני צווים שיפוטיים שהורו לו להפסיק את מעשיו – אך הוא המשיך לפנות אליה ולהטריד אותה. היא הגישה נגדו תלונה במשטרה, אלא שזו לדבריה, "נסגרה מהר מאוד, כי המעשים היו רק ברשת, וגם הערעור על הסגירה נדחה". לבסוף החליטה להגיש נגדו תביעה אזרחית בגובה מאות אלפי שקלים, שהסתיימה לאחרונה כאשר נפסק לטובתה פיצוי של מעט פחות ממאה אלף שקלים.

"בהתחלה פחות האמנתי בפניה להליכים אזרחיים", אומרת מ'. "אבל אחרי שפניתי לכל מקום אפשרי - למשטרה, ועד שסגרו את הערעור שהגשתי - נפל לי האסימון שזו הדרך היחידה לגרום לו לעצור את מה שהוא מעביר אותי. שיש אנשים שרק כסף זה מה שמלמד אותם, שעד שלא פוגעים להם בכיס הם מרגישים שהכל רק ברשת, באיזה ענן. שאם זה לא קורה במציאות, אז הכל בסדר".

"היה לי קשה מאוד לפגוש אותו בבית המשפט", אומרת מ'. "להסתכל לו בעיניים בזמן העדויות והחקירות על הדוכן. אבל כשקיבלתי את פסק הדין בכיתי מאושר, זו הייתה אנחת רווחה כזו שיומיים הסתובבתי בהיי. הרגשתי שמישהו רואה אותי, ומסתכל על מה שעברתי, ועכשיו הוא שהרגיש כל כך זחוח, ושחשב אף אחד לא יפגע בו, אז פתאום בראש מושפל הוא משלם לי כל חודש. זו תחושת ניצחון. הרגשתי שסגרתי מעגל ושכל התהליך היה שווה את זה". כיום, שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין, כך שייתכן שהמילה האחרונה טרם נאמרה.

ההחלטה של מ' לפנות להליכים אזרחיים אינה טריוויאלית. הטרדה מינית היא עבירה פלילית, ועל פי רוב התמונה של "צדק" במקרים כאלה כוללת הרשעה פלילית של העבריין, ושליחתו מאחורי סורג ובריח. אלא שהמציאות מורכבת יותר, בייחוד כשמדובר בפגיעות מיניות ברשת. פנייה להליך הפלילי מכפיפה את המקרה לסדרי העדיפויות של המשטרה והפרקליטות, ומחייבת ראיות שיוכיחו כי החשוד הוא שביצע את המעשה מעל לכל ספק סביר - משפטנים נוהגים לכמת את זה להוכחה בסבירות של 95% ומעלה. מדובר ברף גבוה מאוד, בוודאי כאשר הרשת מספקת פעמים רבות אפשרות לפעול באנונימיות. פועל יוצא מכך הוא שאם במשטרה ובפרקליטות סבורים שאין בידם ראיות ברף הזה, התיק לרוב לא יגיע לבית המשפט. 

מנגד, במשפט האזרחי התובע צריך רק להוכיח שטענתו יותר סבירה מהטענה הנגדית, רף שבדרך כלל נהוג לכמת כהוכחה בסבירות של 51%. כלומר, שהטענה שהנתבע הוא אכן הפוגע סבירה יותר מהטענה שהוא אינו הפוגע. זה הבדל משמעותי.

בנוסף, כפי שמסבירה עו"ד דנה יפה, מהקליניקה לזכויות אדם במרחב הסייבר של האוניברסיטה העברית, "היתרון הגדול של ההליך האזרחי שהוא נותן בידיים שלך את השליטה בהליך". יפה שליוותה כמה מקרים של נשים שהוטרדו מינית ברשת – ובעיקר מהפצת סרטונים מיניים - מוסיפה, כי "בהליך הפלילי, הפרקליטות היא זו שמחליטה מתי לפעול, ומה הרף הראייתי שנדרש. אני מייצגת נפגעת שהתקבל פסק דין יחסית מקל נגד מי שהפיץ את התמונות שלה והיא רוצה להגיש ערעור. אז אנחנו צריכות לשלוח את העמדה שלה לפרקליטות, והם אלה שיחליטו אם לערער או לא". 

לעומת זאת, כך יפה, "בהליך האזרחי היא זו שתחליט. יש בזה משהו הרבה יותר מעצים".

"היתרון הגדול של ההליך האזרחי שהוא נותן בידיים שלך את השליטה בהליך", אומרת עו"ד דנה יפה מהאוניברסיטה העברית. "בהליך הפלילי, הפרקליטות היא זו שמחליטה מתי לפעול, ומה הרף הראייתי שנדרש"

"אחד המחסומים הכי משמעותיים"

כמה נפגעות עבירות נפגעות ונפגעי עבירות מין בחרו להגיש תביעות אזרחיות, אין דרך לדעת בוודאות. העובדה שמבחינה פרוצדורלית מדובר בתביעות אזרחיות רגילות לא מאפשרת לסנן תביעות אלו במאגרי המידע המשפטיים, וממילא תיקים רבים מסתיימים בפשרה, ובתיקים רבים מתבקש צו איסור פרסום בשל רגישות הנושא.

מה שעשוי בכל זאת לתת מושג כללי הוא מחקר שנערך במשרד המשפטים ב-2022. במחקר נבדק כמה נפגעי עבירה (לא בהכרח עבירות מין), בחרו לתבוע את מי שפגע בהם, לאחר שהורשע בהליך פלילי. אף שמדובר במקרים פשוטים יחסית, משום שניתן להשתמש בהרשעה בהליך הפלילי כדי להוכיח את הפגיעה בהליך האזרחי, רק 3.8% מהנפגעים בחרו ללכת בדרך זו. ניתן להניח שכאשר מדובר במקרים בהם אין הרשעה פלילית – השיעור נמוכים הרבה יותר.

שורה של חסמים – החל מהעלויות הכלכליות שקשורות בהליך, ועד חוסר ידע לגבי דרך התנהלות התביעה והתוצאות האפשריות

נשים שעוסקות בתחום מחזקות את התחושה, כי רק נפגעות מעטות בוחרות להגיש תביעות אזרחיות. "אנחנו רואות את זה מעט מאוד", אומר עו"ד מיה אוברבאום, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. באיגוד ביקשו לבדוק בצורה מחקרית מדוע נפגעות עבירות מין לא פונות להליך זה, וגילו שורה של חסמים – החל מהעלויות הכלכליות שקשורות בהליך, ועד חוסר ידע לגבי דרך התנהלות התביעה והתוצאות האפשריות.

אוברבאום מציינת במיוחד את חוות הדעת הפסיכיאטרית. בעוד בהליכים בגין הפצת סרטונים מיניים ניתן לתבוע גם בלי להוכיח נזק, בעבירות מין אחרות אין אפשרות כזו – והנתבעת נדרשת לחוות דעת של פסיכיאטר כדי להוכיח את הנזק שנגרם לה. "חוות הדעת הזו זה דבר מאוד יקר, וזה אחד המחסומים הכי משמעותיים", היא אומרת. "יש גם קשיים מול מערכת המשפט, ולהתמודד מול הפוגע, ובשורה התחתונה יש מיעוט של הגשת תביעות, למרות שזה אפיק צדק מאוד משמעותי".

"זה מרגיש שבמשטרה - יש או חוסר אונים או חוסר יכולת לתת מענה, או חוסר התמקצעות באיך מוצאים ראיות כאלה, אומרת פיילכנפלד. "יש המון תיקים שמגיעים אלינו אחרי שהם כבר נסגרו במשטרה, ואז אנחנו רואים שיש שם קצות חוט"

"נשים שהתייאשו מהמשטרה"

עמותת מא'את, שהוקמה בתחילת 2023, מסייעת לנפגעות ונפגעי עבירות מין ברשת לחשוף את זהות הפוגעים, ולהשיג ראיות נגדם – בין אם מדובר בתיקים פליליים ובין אם מדובר בתיקים אזרחיים. לדברי נעמה פיילכנפלד, מנהלת העמותה, גם המשטרה מתקשה פעמים רבות לעמוד ברף הראייתי הנדרש בפלילים, ומבין אלפי המקרים של עבירות מין ברשת שהעמותה נתקלת בהם - הסיבה העיקרית לסגירת תיקים היא מחסור בראיות. "זה מרגיש שבמשטרה - יש או חוסר אונים או חוסר יכולת לתת מענה, או חוסר התמקצעות באיך מוצאים ראיות כאלה", היא אומרת. "יש המון תיקים שמגיעים אלינו אחרי שהם כבר נסגרו במשטרה, ואז אנחנו רואים שיש שם קצות חוט, ואפשר לזהות את הפוגע. כמעט כל החשבונות האנונימיים משאירים עקבות, ושם מתחילה החקירה שלנו".

עוד אומרת פיילכנפלד, "יש ראיות שמתאימות לפלילי ויש ראיות שמתאימות לאזרחי. בתיק פלילי הראיה צריכה להיות מעבר לכל ספק, אז כשאנחנו שולחים מישהי עם תיק למשטרה, אנחנו אומרים שאין שום ספק שזה הפוגע, ויש לנו גם כתובת IP, וגם זהות בטלגרם שמתחברת לטלפון שלו ולפעמים גם הודאה שלו שזה הוא. הראיות הן ללא עוררין. במשפט אזרחי רף ההוכחה הוא 51%. שם אנחנו רואים הרבה פעמים בנות שהולכות לתיקים אזרחיים – או נשים שהתייאשו מהמשטרה ומההליך הפלילי, או נשים שאומרות שהכי כואב זה הפגיעה בכיס".

מה שיוכל להקל על נפגעות את מלאכת איסוף הראיות היא הצעת חוק שהונחה לאחרונה על שולחן הכנסת. את ההצעה ניסחו בקליניקה לזכויות אדם במרחב הסייבר באוניברסיטה העברית, והיא מקודמת על ידי ח"כ נעמה לזימי (הדמוקרטים), ושורת חברות כנסת מרחבי הקשת הפוליטית בהן קטי שטרית (הליכוד), צגה מלקו (הליכוד), אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי) ואימאן ח'טיב יאסין (רע"מ).

על פי ההצעה, נפגע או נפגעת של עבירת מין ברשת יוכלו לפנות לבית המשפט, כדי שבית המשפט יורה לספקית האינטרנט לחשוף את פרטי הפוגע. כיום אפשרות כזו פתוחה בפני המשטרה במסגרת חקירה פלילית, אך ההצעה מבקשת לאפשר זאת גם לנפגעים שמבקשים את הפרטים כדי ליזום תביעה אזרחית.

"ההצעה נולדה בעקבות מקרים בהם ייצגנו נשים שהוטרדו מינית באופן קשה מאוד באינטרנט", אומרת עו"ד יפה מהקליניקה. "המשטרה, שיש לה סמכות לדרוש מידע על זהות המטריד נוהגת לסגור תיקים בעילת 'עבריין לא נודע', ומנגד אין הליך אזרחי באמצעותו אפשר לבקש חשיפת זהות של מטריד מינית, והנשים נותרות חסרות אונים. אני מקווה כי ההצעה תסייע לבוא חשבון עם אותם מטרידים, ואולי עצם הידיעה שזהותם עתידה להיחשף תרתיע אותם מלהטריד מלכתחילה".