ב

משך ארבע שנים ניסתה ענת לגלות מה הסיבה להידרדרות הדרמטית במצבה הבריאותי של בתה האוטיסטית שרון (השמות בדויים). אמנם הבת אינה מדברת, אך ההרעה הקיצונית לא הותירה מקום לספק: משהו קרה. שרון נבדקה שוב ושוב בבית החולים הקרוב לביתה, ללא תוצאות שהניחו את הדעת. רק לאחרונה, כאשר החליטה האם לעבור למרכז הרפואי שיבא תל השמור, עלה בפעם הראשונה חשד לפגיעה מינית, וסברה לפיה שרון סובלת מכאבים שמקורם בחיידק או נגיף המועברים במגע מיני. "הפרופסור שאליו הגעתי שמע את הסיפור ואמר לי, ייתכן שהבת שלך נאנסה, ואני לא אופתע אם נמצא מחלת מין", מספרת לשומרים האם.

הסיפור המחריד הוא דוגמה ליחס הנפוץ אל החולייה החלשה ביותר בחברה: חסרי ישע שלא מסוגלים לספר את שאירע להם ונידונים להתעלמות ולזלזול מצד המערכות שאמורות לטפל בהם ולדאוג להם. לא מדובר בסוגיה תיאורטית או נדירה במיוחד: דוח שפרסמו איגוד הסיוע לנפגעות תקיפה מינית יחד עם ארגון בזכות בשנת 2016, מעריך שאנשים עם מוגבלות חשופים לפגיעות מיניות פי 10 יותר מאנשים ללא מוגבלות. "רואים בהם טרף קל, קורבנות שניתן לתקוף תוך סיכון נמוך שהפשע יתגלה או שהמתעללים ייענשו", נכתב בדוח.

גם במקרה של שרון, אלמלא האם שהתעקשה למצוא מזור לכאבים וסיבה להידרדרות במצבה של בתה, ייתכן ודבר לא היה מתגלה. הליקויים לאורך כל שרשרת הגורמים שהיו אחראים על שלומה של שרון מעוררים חלחלה: מהמוסד שבו ביקרה מדי יום עד להידרדרותה הפתאומית, שככל הידוע, לא בדק את טענות האם; דרך בית החולים הראשון שאליו פנו, שבו לא חשבו לבצע בדיקה גינקולוגית והסתפקו בהערכה שהצעירה סובלת מבעיות עיכול; ועד למשטרת ישראל, שם הגישה האם לאחרונה תלונה בגין אונס (העבירה שונתה ל"בעילה שלא בהסכמה", ר"ז). התיק נסגר בזריזות מדהימה - שבועיים בלבד - אך לא בזכות בדיקה יעילה: חקירה אפילו לא נפתחה.

"את לא רוצה לחשוב שזה מה שקרה לבת שלך, היפהפה והמתוקה. את מעדיפה לחשוב שההתנהגות שלה השתנתה משום שאולי היא השתגעה, או שזו טעות, ולא בגלל שאולי מישהו באמת פגע בה", אומרת לנו האם כשהיא עומדת לצד מיטת בית החולים של שרון, שם היא מקבלת טיפול חוזר ונשנה במחלות שבהן נדבקה. "כל כך הרבה זמן אף אחד לא ידע לומר למה היא כה סובלת. אני ראיתי את ההידרדרות שלה והיה לי ברור שקרה משהו, אבל היה כאן מחדל על מחדל, עד שעברנו בית חולים והבדיקות הנכונות נעשו לה. זו הייתה ילדה שתפקדה, הגיבה, והיום היא חזרה לחיתולים. אני שבורה".

לשומרים נמסרו תכתובות ומסמכים המעידים כי הבת אובחנה בחיידק שבו נדבקים במגע מיני, בסבירות גבוהה, וממצאים נוספים רומזים כי זהו המצב. שני מקורות רפואיים שונים מניחים כי הצעירה הותקפה מינית, אך בשלב זה - בשל הזמן שעבר - לא ניתן לקבוע זאת בנחרצות. "ככה זה כשמדובר באוטיסטית שלא מדברת'', אומרת אמה. ''מי יאמין ומי יידע מה באמת היה?"

"הבעיה הגדולה של המערכת היא שילוב העובדה שאנשים ונשים עם מוגבלות חשופים ליותר פגיעות מיניות, אך לרוב המערכת לא רואה בהם יצורים מיניים, ולכן הבדיקות שהם עוברים כוללות לפעמים הכל, חוץ מבדיקות הקשורות לפעילות מינית'', אומרת נעמה לרנר, שמסייעת לאנשים ונשים עם מוגבלויות בהליכים משפטיים. ''המחשבה היא שאם הצעירה מתנהגת כמו ילדה בת שלוש היא באמת כזו, למרות שבפועל זו אשה בת 30. גם ההורים לא רואים בילדים שלהם אנשים מיניים. כשזוכרים שמדובר באוכלוסייה שלרוב לא מתלוננת מיד, או לא תמיד יודעת לספר מה קרה לה, מבינים שהיקף הפגיעות הוא כנראה גבוה מהידוע, והוא מטופל לא טוב".

''מה, את לא יודעת שאוטיסטים הופכים לאלימים?''

בסלון שכל תריסיו מוגפים שוכבת שרון בת ה-30 על ספה, מכוסה בשמיכה שעליה ציורים. ברקע מתנגן ללא הרף, בוקר וערב ברצף, שיר הפתיחה של תוכנית הטלוויזיה "פרפר נחמד", השיר היחיד שמסייע לה להירגע. מדי פעם היא זועקת; לפי הצורך ניגשת אליה המטפלת, להחליף לה חיתול. "זו ילדה שהייתה גמולה מחיתולים, אבל בשלוש השנים האחרונות היא איתם''. על ראשה פזורות עדיין קרחות קטנות, סימנים אחרונים לקרחת שיצרה אחרי שתלשה את כל שערות ראשה, שבינתיים חזרו לצמוח.

היא מוגדרת כאוטיסטית בתפקוד בינוני-נמוך וסובלת מהתקפי אפליפסיה. היא מדברת מעט, לא יותר ממאה מלים, ופניה רכות ויפות. אמה מגדלת אותה לבדה; בעלה נפטר ממחלה לפני כמה שנים. האם היא יוצרת וכותבת מוכשרת, אבל את השנים האחרונות היא מקדישה רק לבתה וכמעט שאינה עובדת. "כששרון הייתה קטנה היא למדה בגן משולב, לאחר מכן למדה בבית ספר של אקי"ם והשילוב היה טוב. זו ילדה שכשמשקיעים בה ומלמדים אותה היא פורחת. היא שחתה, טיילנו איתה ותמיד נלחמתי כדי שהיא תקבל מסגרות מתאימות, למרות שאין הרבה אופציות. בגיל 21, בין היתר בגלל מיעוט האפשרויות לגילאים האלה, היא החלה לבקר במוסד יום באזור השרון. לא הסכמתי שהיא תיכנס למוסד של 24 שעות ולכן היא הייתה יוצאת בבוקר וחוזרת הביתה בצהריים", מספרת ענת לשומרים. ב-2017, כשאביה חלה, עברה שרון לשלוחה של אותו מוסד, הקרובה יותר לביתה.

זמן לא רב לאחר מכן חל שינוי קיצוני במצבה. "המטפל שלה במוסד שאל אותי אם שמתי לב ששרון נורא רזתה. באותם ימים בעלי היה חולה והתעסקתי בזה אבל זה היה נכון, פתאום היא סירבה לאכול. זמן לא רב אחר כך, בטיול שגרתי עם המטפלת שלה, היא השתוללה והחלה לדפוק את הראש שלה ברצפה. אני זוכרת שבפעם הראשונה, כשביקשתי עזרה מגורם מקצועי וסיפרתי על זה, אמרו לי - מה, את לא יודעת שאוטיסטים הופכים לאלימים?", מספרת ענת.

ד"ר גרי בסין, רופא המשפחה שמלווה את שרון מזה 20 שנה וליווה את האירועים בזמן אמת, כתב במכתב מסכם על שאירע: "היא הפסיקה לאכול, סירבה לצאת מן הבית ולמרות שנגמלה מחיתולים כבר בגיל שלוש היא ביקשה חיתול כל הזמן. מצב רוחה היה ירוד והיא סירבה ללכת".

ענת מספרת כי כאשר הודיעה למוסד שבתה מסרבת לבוא, נאמר לה להביאה בכוח, אפילו בפיג'מה. "אלא שאחרי פעם אחת שעשיתי את זה שרון החכמה שלי, בוקר למחרת, התפשטה במיטה, שכבה עירומה וסירבה לצאת מהמיטה ומהחדר''.

בעקבות הירידה הדרסטית במשקלה - 20 קילוגרמים - ובשל התנהגותה וסירובה ללכת למוסד, ענת החליטה לקחת את בתה לבדיקות רפואיות. שרון אושפזה במחלקה הפנימית בבית החולים הקרוב לביתה שבמרכז הארץ, שם עברה בדיקות סי-טי של הבטן והצוואר. האבחנה היחידה שעימה שוחררה הייתה עצירות.

"את לא רוצה לחשוב שזה מה שקרה לבת שלך, היפהפה והמתוקה", אומרת ענת. "את מעדיפה לחשוב שההתנהגות שלה השתנתה משום שאולי היא השתגעה, או שזו טעות, ולא בגלל שאולי מישהו באמת פגע בה. היה כאן מחדל על מחדל, עד שעברנו בית חולים והבדיקות הנכונות נעשו לה. זו הייתה ילדה שתפקדה, הגיבה, והיום היא חזרה לחיתולים. אני שבורה"

''אף אחד לא רוצה להסתבך עם המוסדות האלה''

לאחר האישפוז המצב המשיך להידרדר. שרון לא הסכימה לצאת מהבית, חששה להישאר לבד, הטיחה את ראשה בקיר, וכאמור, חזרה לחיתולים. במשך שנתיים היא ביקרה עם אמה אצל רופאים שונים, שהעלו חשד לדלקות שתן; הן גם ראו גסטרולוגים שונים, בניסיון להבין מה מציק לשרון בבטן.

משלא נמצא דבר הוחלט בבית החולים על בדיקה לגילוי טפילים בקיבה ובמעיים, וכאלה אכן נמצאו. "בשלב הזה רופא שטיפל בה רצה לפנות למוסד ולהתלונן על זיהום, כיוון שהפרזיטים שנמצאו ייתכן ומקורם באוכל במוסד, אבל אני לא הסכמתי שיעשה את זה. חייבים להבין, יש חשש גדול מאוד, גם שלי כעת, מלפגוע במוסדות האלה. הם מנוהלים על ידי כוחות חזקים ויש כל כך מעט אפשרויות עבור הילדים שלנו, שאף אחד לא רוצה באמת להסתבך איתם ובוודאי לא לסגור מקום שעובד".

שרון טופלה בהתאם לאבחנות, אך מצבה לא השתפר. ''בבית החולים נזפו באם ואמרו לה לקחת את הבת לבית החולים גהה לחולי נפש'', מתאר רופא המשפחה במכתבו. ''בגהה המנהל ראה את שרון ואמר לאם שהיא זקוקה לרופא ולא לפסיכיאטר". "בשלב הזה", אומרת ענת, "החלטתי שאני עוברת לבקש עזרה בשיבא, בתל השומר.

מבית החולים בו טופלה שרון בתחילה נמסר: "המטופלת עברה הערכה רפואית שכללה סדרת בדיקות מקיפה ע"י רופאים בכירים בהתאם למצבה. מפאת שמירה על סודיות רפואית לא נוכל לפרט מעבר לכך".

נעמה לרנר, שמסייעת לאנשים ונשים עם מוגבלויות בהליכים משפטיים. ''המחשבה היא שאם הצעירה מתנהגת כמו ילדה בת שלוש היא באמת כזו, למרות שבפועל זו אשה בת 30. גם ההורים לא רואים בילדים שלהם אנשים מיניים. כשזוכרים שמדובר באוכלוסייה שלרוב לא מתלוננת מיד, או לא תמיד יודעת לספר מה קרה לה, מבינים שהיקף הפגיעות הוא כנראה גבוה מהידוע, והוא מטופל לא טוב"

הרופאים לא יכולים לקבוע בוודאות מה אירע

ב-2019 נכנסו האם והבת בשערי שיבא, שם פגשו לראשונה את ד"ר טמיר אפשטיין, פסיכיאטר שמתמחה באוטיזם. הוא הקשיב לפרטי המקרה, והפנה את השתיים אל פרופ' אייל לשם, זיהומולוג שבשנה האחרונה כיכב באולפני הטלוויזיה בשל הקורונה. "פרופ' לשם שמע את הסיפור שלנו והיה הראשון שהעלה את החשד לפגיעה מינית", מספרת ענת. פרופ' לשם שלח את שרון לבדיקה לאיתור חיידק האוריפלזמה, מהסוג העובר בעיקר במגע מיני. ואכן, התוצאה הייתה חיובית.

"חשבתי שאני משתגעת. מישהו אולי פגע בבת שלי ואני לא יודעת מי זה ומתי זה קרה. היא לא סתם שכבה עירומה במיטה בבית, כך שלא אוכל לשלוח אותה למוסד. היא סבלה, לא רצתה לצאת מהבית ואני לא הבנתי למה. אני לא יודעת מה לדמיין, האם היה זה אדם אחד שפגע בה, האם עברה אונס קבוצתי?", אומרת ענת בכאב

"היה לי קשה לעכל את מה שהוא אומר'', נזכרת ענת. ''באותם ימים בעלי גסס. אבל רק שם, שנתיים אחרי שהבת שלי החליטה לא לצאת מהחדר יותר, שנתיים אחרי שאנחנו מנסים להבין מה לעזאזל קרה לה, פתאום שמעתי שיש לה מחלה שאולי המקור שלה הוא במגע מיני". החיידק טופל, אך שרון המשיכה לסבול מכאבים קשים, שהביאו אותה לשבת באמבטיה עם מים חמים שעות. היא המשיכה להטיח את ראשה בקירות הבית.

כיוון שכך, הזמינה ענת אל ביתה חברה אישית שהיא גם רופאת נשים, כדי שתבצע בדיקה לבתה ותראה מה מציק לה. לדברי ענת, החברה העלתה חשד לפצעי הרפס וגינליים, כמקור לכאב. האם קיבלה משחות ותרופות להרפס, אך באוגוסט האחרון הגיעה סבלה של שרון לשיא. ענת החליטה לקחת אותה שוב למיון בבית החולים ''שיבא''.

"שם ריחם עליה ד"ר רועי משיח והחליט לאשפז את שרון לבדיקה מקיפה בהרדמה", כותב רופא המשפחה בסין. זוהי, כפי שמצוין גם בטופס האשפוז של שרון הבדיקה הווגינלית הראשונה שעברה אי פעם. בשל תפקודה ומצבה אי אפשר היה לעשות זאת שלא תחת הרדמה ובמשך ארבע שנים איש לא חשב לבצע בדיקה כזו, כדי לברר את מקור כאביה עד הסוף. "בבדיקה שנערכה על ידי ד"ר משיח לא נתגלה קרום בתולים", כותב ד"ר בסין במכתב סיכום.

"חשבתי שאני משתגעת. מישהו אולי פגע בבת שלי ואני לא יודעת מי זה ומתי זה קרה. היא לא סתם שכבה עירומה במיטה בבית, כך שלא אוכל לשלוח אותה למוסד. היא סבלה, לא רצתה לצאת מהבית ואני לא הבנתי למה. אני לא יודעת מה לדמיין, האם היה זה אדם אחד שפגע בה, האם עברה אונס קבוצתי?", אומרת ענת בכאב.

"חשוב לי להבהיר שאלמלא הרופא שאמר שאולי מדובר בפגיעה מינית, לא הייתי מעלה את זה על דעתי", היא מוסיפה."כל מה שאני יודעת זה ששלחתי ילדה בריאה ושמחה והיא הפכה למוטרפת מכאבים עם בעיות באברי המין שמעולם לא היו לה".

לאחר התלבטות פנתה ענת למנהלת המוסד בו ביקרה בתה וספרה לה על האבחנה. "המנהלת הכחישה מיד שדבר כזה יכול לקרות אצלם. היא אמרה שיש מצלמות בכל מקום, שיש תמיד אנשים מסביב ושזה פשוט לא יכול לקרות. עניתי שהם הרי מוציאים את הדיירים לטיולים, לוקחים אותם לפינות החי ולמקומות אחרים ושיש במקום עוד מסגרת חינוכית עם לא מעט אנשים״.

אם גבו עדות, ממי גבו אותה?

מאז אותה שיחה ענת לא שמעה דבר מהמנהלת וככל הידוע המוסד לא בדק את הדברים. התגובה שהועברה מאלו"ט העמותה המפעילה את המוסד לא מתכחשת לכך: "כעמותת הורים שמטפלת למעלה מ-47 שנים בנאמנות ובמסירות בילדים ובוגרים עם אוטיזם, אנו מתייחסים לכל מקרה במלוא הרצינות והחומרה הראויים. המקרה הנדון נמצא תחת חקירה משטרתית, ואנו נשתף פעולה ככל שנתבקש".

ענת, שחששה להתעמת עם הארגון המפעיל את המוסד מתוך מחשבה שאולי בתה תזדקק לו בעתיד, ויתרה. לדבריה, סדר יומה של הבת לא מאפשר תקיפה מינית במקום אחר. את הדרך אל המוסד וממנו נהגה הבת לעשות בהליכה עם המטפלת שלה, ומרגע שחזרה הביתה, בצהריים, לא היו סביבה אנשים מלבד אמה, אחותה והמטפלת הצמודה.

ב-24 בנובמבר האחרון אזרה ענת אומץ והגיעה אל תחנת המשטרה בפתח תקווה. היא הגישה תלונה על אונס בתה ומסרה כי להערכתה הדבר קרה במוסד. שבועיים לאחר הגשת התלונה הודיעה לה המשטרה על סגירת התיק מחוסר ראיות. פנינו למשטרת ישראל בבקשת תגובה על הסגירה המהירה.

בתגובה הראשונה נמסר: "משטרת ישראל מטפלת מדי שנה במקצועיות ובמסירות באלפי אירועים בהם מעורב אדם עם צרכים מיוחדים, בהתאם לחוק והנהלים וברגישות המתבקשת. המשטרה נמצאת בקשר רצוף עם גורמי הרווחה ועמותות שונות לשם טיוב וייעול הטיפול במקרים בהם מעורבים אנשים עם מוגבלות ומכשירה שוטרים וחוקרים בנושא.

''באשר לנשוא פנייתכם, מיד עם קבלת התלונה המשטרה פתחה בחקירה, במסגרתה שולבו גורמי המקצוע הרלוונטיים מטעם הרווחה, המוסמכים לגבות את עדותה לאור מצבה. בהיעדר ממצאים, בחלוף השנים ובהתאם לתשתית הראייתית, נאלצו לסגור את התיק".

אלא שבניגוד לתגובת המשטרה, לא שולב אף גורם מקצוע רלוונטי ועדות לא נגבתה בנושא, לא מהאם, לא מהבת ולא מהמטפלת. אחרי פנייה חוזרת של שומרים למשטרה, נמסר כי "בהתאם להחלטת מפקד תחנת המשטרה הועבר התיק לעיון של היועץ המשפטי וראש משרד החקירות בתחנה על מנת לבחון שנית באם יש צורך בפעולות חקירה כלשהן במטרה להגיע לחקר האמת''.

לאחרונה הוזמנה ענת למשטרה, לגביית עדות ראשונה.

בניגוד לתגובת המשטרה לא שולב אף גורם מקצוע רלוונטי ועדות לא נגבתה בנושא, לא מהאם, לא מהבת ולא מהמטפלת. אחרי פנייה חוזרת של שומרים למשטרה, נמסר כי "בהתאם להחלטת מפקד תחנת המשטרה הועבר התיק לעיון של היועץ המשפטי וראש משרד החקירות בתחנה על מנת לבחון שנית באם יש צורך בפעולות חקירה כלשהן במטרה להגיע לחקר האמת''

נשים עם מוגבלות נפגעות פעמיים

אנשים ונשים עם מוגבלויות נתונים לפגיעה בקלות רבה יחסית בגלל נסיבות חייהם. רבים מהם נמצאים מחוץ למסגרת המשפחתית, מתגוררים לצד דיירים אחרים עם מוגבלויות ומטופלים בידי אנשי צוות המתחלפים תדיר. לא תמיד הם יודעים לספר בזמן אמת או להסביר פגיעה שקרתה. גם כאשר יש דיווח, הוא לא בהכרח מגיע למשטרה. כך למשל היה ב-2018 כאשר צעירה המתגוררת במעון ''טללים'' ליד דימונה הצליחה לספר לבני משפחה שמדריך אנס אותה, אלא שבמקום להעביר את התלונה לחקירת המשטרה, המקרה נבדק בידי אנשי המקום, ואחר כך בידי אנשי משרד הרווחה. כשהתלונה הגיעה למשטרה החקירה זוהמה עד כדי כך שהוחלט לסגור את התיק. רק לאחר שהמשפחה הגישה ערר, לאחרונה הוא נפתח מחדש.

"הסטטיסטיקה של פגיעות בנשים עם מוגבלות היא מאוד גבוהה, הרבה מעל נשים ללא מוגבלות", אומרת לשומרים אורית סולציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "אלה אנשים שיש מסביבם יותר אנשים שמטפלים בהם, הקוגניציה והפרשנות של המציאות שלהם חלקית, וקשה להם לפרש סיטואציות. הפוגעים מזהים בהם הזדמנות, כטרף קל".

חטא על פשע מוסיפה ההתייחסות המערכתית למצוקה שמביעות נפגעות עם מוגבלות, והנטייה לראות אותן כילדות, במקום לגלות ערנות מוגברת לאפשרות הפגיעה ולערוך את הבדיקות המתבקשות מאפשרות כזו. ''מה שהיה צריך להיות בארץ, ולצערי לא קורה'', אומרת סולציאנו, ''הוא שכל מערך השירותים שמטפל בהם יהיה מיודע-פגיעה-מינית''.

על מסך המחשב ענת מציגה תמונות שצולמו לפני ארבע שנים, באירוע חגיגי שהתקיים במקום עבודתה דאז. לצדה נראית בתה שרון, עם שיער ארוך ובריא וחיוך שמח. "אלה תמונות מחיים אחרים'', אומרת ענת. ''נכון, היא אוטיסטית, אבל היו לנו חיים, היא פרחה ושמחה, אני עבדתי והרגשתי טוב. השנים האחרונות הן גיהנום. מצבה של שרון הידרדר בגלל אירוע שאפשר רק לנחש מהו, וחיינו נהרסו. אני רוצה שייעשה צדק".