ה

ריח החזק ביותר שמכה באף כשמגיעים לביר הדאג' נודף מפגרים ומזבל. לא צריך להתרחק הרבה מבתי היישוב בפזורה הבדואית, קילומטרים בודדים מבאר שבע, כדי לפגוש פנים מול פנים את החצר האחורית של מדינת ישראל: גרוטאות, ערימות זבל ושפע פגרי חיות שהושלכו בשטח.

בין הערימות לבין בתי המגורים משוטטות להקות של כלבים פראיים. לא מדובר בכלבי מחמד שננטשו. להקה כזו התנפלה באפריל 2020 על בושרה אבו לקימה, פעוטה בת שנה ותשעה חודשים, שהתהלכה מחוץ לביתה. הכלבים נשכו אותה שוב ושוב, ופצעו אותה קשות. יומיים אחר כך היא מתה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. "הכלבים האלה פשוט טרפו אותה", נזכר סלמן אבן חמיד, מנכ"ל מועצת נווה מדבר, שביר הדאג' נכללת בשטח השיפוט שלה.

זה היה צפוי, אמר אביה של הילדה, עודה אבו לקימה, מיד לאחר שהבת שלו מתה. הוא טען שלהקות הכלבים המסוכנים מסתובבות בשטח דרך קבע, ושהתלונות החוזרות ונשנות של התושבים לא מטופלות. "ילדים מפחדים לצאת מהבית", אומר מנכ"ל המועצה, "הורים מפחדים לתת לילדים להסתובב. הכלבים האלה, ויש מאות, מתנפלים עלינו, טורפים את הכבשים והעזים שלנו. יש הרבה בדואים כאן שאין להם שייכות מוניציפלית, אבל הבעיה הגדולה עוד יותר מבעיית הכלבים היא שאין להם כתובת לפנות אליה. ממי הם יקבלו עזרה? אין לוכד כלבים מחוץ לרשויות, אין טיפול של המדינה".

זה לא רק סיפור על תופעת כלבים משוטטים ומסוכנים שיצאה משליטה. "זה סיפור של חוסר משילות טוטאלי, וזה כל כך מרגיז. המדינה לא נמצאת בסיפור הזה", מאשים ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים. "בכפרים שלנו אין מדינה, אנחנו בזכות עצמנו", אומר תושב ביר הדאג׳.

להקות הכלבים שמתרבות ללא שליטה, כשהן ניזונות מערימות הזבל שנערם ללא פיקוח וטיפול, הן ביטוי ויזואלי בולט לנטישת המדינה את החצר האחורית שלה באזור הדרום, ובפרט את תושביה הבדואים. מותה של בושרה הקטנה בייסורים הוא, בסופו של דבר, מוות כתוצאה מהזנחת המדינה.

התקשורת הארצית לא הקדישה לבושרה סיקור רב מדי. "רק כשיש מקרה הרעלה של נשרים זה מגיע לכותרות בתקשורת אצלכם", אומר אחד מתושבי האזור במרירות, שחוזרת על עצמה בשיחות שונות שנערכו במסגרת הכנת כתבה זו. הדיווח על מותם של 13 נשרים מהרעלה במדבר יהודה אכן סוקר בהרחבה, אבל תרשים הזרימה שעשוי להסביר כיצד זה קרה לא הוסבר עד הסוף. על פי כל העוסקים בדבר, ההרעלה הזו הייתה נמנעת, אילו המדינה הייתה טורחת לטפל בלהקות הכלבים המשוטטים, ובתלונות התושבים הבדואים שסובלים מהם במיוחד.

ראש יחידת הסיירת הירוקה, אורי מלכה, שאחראית לאכיפה בשטחים פתוחים, בורר בזהירות את מלותיו: "הבדואי בשטח מתמודד עם להקות של כלבים משוטטים, שייתכן ותוקפים את ילדיו או את חיות המשק. כשהוא לא מקבל מענה מאף גורם, ייתכן ויפנה לפתרון של הרעלה. כוונתו של הבדואי להרעיל את הכלבים, ולא לפגוע בחיות הבר".

יעל ארקין, מנכ״לית ארגון "תנו לחיות לחיות", אומרת ש"בדואי שמרעיל כלב עובר על החוק, אבל אני מבינה אותו כשהוא אומר שאין לו למי לפנות, כי יש פה אוזלת יד של המדינה. ברוב היישובים הבדואיים אין וטרינר, כך גם בכפרים הבדואיים בצפון, ואנחנו רואים הרבה מקרי הרעלה שקל מאוד לבצע. אין בעיה להשיג רעל ולפזר אותו. חוסר המשילות הוא קטסטרופה אחת גדולה, גם לבני האדם וגם לחיות".

לירות או לירות? זאת השאלה

כלבים משוטטים שהופכים ללהקות של חיות פרא לא נחשבו לבעיה ישראלית נפוצה - הכמות עמדה במשך שנים על כ-3,000 כלבים והייתה מפוקחת, מציין ד"ר שקדי - אבל אחרי שנים רבות שזה היה מצומצם ובשליטה, משהו השתנה.

זה לא רק סיפור על תופעת כלבים משוטטים ומסוכנים שיצאה משליטה. "זה סיפור של חוסר משילות טוטאלי, וזה כל כך מרגיז. המדינה לא נמצאת בסיפור הזה", מאשים ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים. "בכפרים שלנו אין מדינה, אנחנו בזכות עצמנו", אומר תושב ביר הדאג'

הטיפול בכלבים משוטטים מחולק בין רשות הטבע והגנים (בנוגע לשוטטות הכלבים בשמורות) לבין יחידת הפיצו"ח של משרד החקלאות (בשאר השטחים הפתוחים) ובסמכויות הפיקוח של רשויות מקומיות, שרשאיות להעסיק לוכד כלבים. במרוצת השנים התנדנדה המדינה מול הגופים הללו, בנוגע למתן ההיתרים לירות למוות בכלבים המשוטטים או להרדימם, לאסוף אותם ואז להכניסם למכלאות (שסובלות ממילא מהתפוצצות אוכלוסין).

ירי כדי להרוג הוא פעולה שמנומקת במאבק בכלבת. לדברי ד"ר שקדי, כאשר גלעד ארדן (ליכוד) כיהן כשר להגנת הסביבה לפני כעשור, גדלה הכמות של הכלבים המשוטטים מאחר שנאסר על אנשי רשות הטבע והגנים לירות בכלבים, וההיתר ניתן רק למשרד החקלאות משום שהם האחראים על פקודת הכלבת. "בפועל", טוען שקדי, "יחידת הפיצו"ח לא ירתה, ובהיעדר בקרה, מספר הכלבים המשוטטים עלה בהרבה. עלינו מ-3,000 כלבים לבערך 50 אלף. את לא תראי אותם בתל אביב, אבל הם מפוזרים בכל הארץ ובעיקר בדרום".

לדברי ארקין, 60% מהכלבים המשוטטים אכן חיים בנגב. "עד 2017 איש לא ידע כמה כלבים יש בישראל״, היא מספרת. "ערכנו סקר, והטענה שהם נמצאים בעיקר בדרום נכונה. הבדואים לא מחסנים ולא משבבים את הכלבים, ואנחנו רואים רבים מהם שמגיעים אלינו במצבים מאוד קשים".

בשנים האחרונות קיבלו אנשי רשות הטבע והגנים אישור לירות בכלבים המשוטטים בשמורות עד רדיוס של 500 מטר מחוץ להן, וזאת בנוסף להיתר הירי של יחידת הפיצו"ח. "השרה הקודמת להגנת הסביבה, גילה גמליאל, ביטלה את ההיתרים האלה אבל אנחנו יודעים שהם יורים איפה שהם רוצים ואנחנו יודעים על ירי מאסיבי בדרום", אומרת ארקין לשומרים.

כ-1,300 כלבים נורו למוות בישראל אשתקד. זה קרוב לממוצע השנתי בארבע השנים האחרונות. ההריגה קפצה ב-2018 וב-2019, עם כ-1,600 כלבים שנורו בכל שנה, כשהתעורר חשד להתפשטות כלבת. רוב מכריע של הירי נעשה בדרום: לפי נתוני רשות הטבע והגנים, ב-2020 נורו למוות 862 כלבים בנגב, שהם 96% מסך הכלבים שנורו בישראל בשנה זו. ירי משמעותי התבצע בשמורת חולות משאבים באזור ניצנה, שם הורגים בכל שנה כמה עשרות כלבים משוטטים.

מחוז הדרום אינו רק שיאן הכלבים המשוטטים, אלא גם שיאן הננשכים מכלבים ללא בעלים שעלולים להיות חולי כלבת. אשתקד נרשמו במשרד הבריאות 1,746 מקרי נשיכות מכלבים כאלה (כמעט חמישה מקרים ביום). ביישובים בדואיים יודעים לספר על אינספור מקרי נשיכה נוספים, שאינם מגיעים בכלל לכדי דיווח לווטרינר. גם ירושלים וסביבתה סובלות קשות מכלבים נושכים: 1,738 מקרים כאלה. אחר כך צועדת עכו עם 1,626 מקרי נשיכה מכלבים לא מוכרים.

יעל ארקין, מנכ״לית ארגון "תנו לחיות לחיות", אומרת ש"בדואי שמרעיל כלב עובר על החוק, אבל אני מבינה אותו כשהוא אומר שאין לו למי לפנות, כי יש פה אוזלת יד של המדינה. ברוב היישובים הבדואיים אין וטרינר, כך גם בכפרים הבדואיים בצפון, ואנחנו רואים הרבה מקרי הרעלה שקל מאוד לבצע"

אז כמה כלבים משוטטים יש בכלל בארץ? אין לכך תשובה. הנתונים אינם מדויקים, וההערכות נעות בין 40 אלף ל-80 אלף כלבים. "מה שבטוח הוא שהם רבים יותר משועלים, תנים וזאבים, והם גם פוגעים בהם ובחיות בר נוספות", אומר ד"ר שקדי. מתוך ההערכות על שיעור הכלבים המשוטטים בנגב ביחס למספרם הארצי, אפשר להניח שמדובר ב-20 עד 30 אלף כלבים משוטטים מוזנחים ללא טיפול ופיקוח.

חברת הכנסת הטרייה יסמין סאקס (יש עתיד) עלתה לא מזמן לכותרות, לאחר שהצליחה להכניס לתקציב המדינה העברה של 12 מיליון שקל לסירוס חתולי הרחוב. גם את בעיית הכלבים המשוטטים היא מכירה, מימיה הלא רחוקים כחברת מועצת העיר באר שבע, ולדעתה "זו תופעה שיצאה לגמרי משליטה, ומעצימה את הנושא של חוסר המשילות בנגב שהיה מאז ומתמיד החצר האחורית של המדינה. משרדי החקלאות לדורותיהם טרקו את הדלת בפני התמודדות עם הנושא, ועכשיו, כמו הרבה דברים אחרים, הבעיה הזו מתפוצצת לנו בפרצוף. לא יהיו פה קסמים, אבל אני לא מרימה ידיים ואנחנו בדיון בנושא מול משרד החקלאות".

מעטים הסכימו לדבר איתנו בביר הדאג׳, היישוב שבו נטרפה בושרה. הבודדים שניאותו להתראיין אמרו שכלבי פרא, ככל שהם מהווים סכנה גדולה, הם הבעיה האחרונה שלהם. סלמן אבו גרדוד, שמתגורר כאן, מצביע על בתים ומסביר ש"כאן ננשכה אשה", "כאן ננשך מישהו", ולוקח אותנו לעוואד, בחור צעיר עם מוגבלויות שעליו התנפלה להקת כלבים לפני כשישה חודשים. משם ממשיכים הלאה אל ביתה של האדיה, אשה מבוגרת שיצאה לפני כמה שבועות מביתה ולהקה התנפלה עליה, השכיבה אותה ארצה ונשכה אותה בכל חלקי גופה עד שעוברים ושבים הצליחו להכות בהם ולהבריחם.

"אנשים לא מוציאים ילדים מהבית עם חשכה, כשהכלבים מתחילים להסתובב. כל מי שמחזיק דיר סובל מטריפה של טלאים, זה ממש כמו בסרטים מה שקורה כאן", מספר אבו גרדוד. למנכ"ל המועצה האזורית, אבן חמיד, יש דיר כבשים, "ורק לפני 10 ימים נכנסו כלבים וטרפו אצלי כבשה. את יכולה לדמיין מה זה לתת לילד ללכת לדיר? זה מפחיד. אז יש אנשים, שמגיעים למצב שבשל העדר טיפול הם שמים רעל. זו גם פגיעה כלכלית. לפעמים, בלילה אחד הולך 6-7 אלף שקל בגלל שהכבשים מתות".

סלמן אבו גרדוד, שמתגורר בביר הדאג', מצביע על בתים ומסביר ש"כאן ננשכה אשה", "כאן ננשך מישהו", ולוקח אותנו לעוואד, בחור צעיר עם מוגבלויות שעליו התנפלה להקת כלבים לפני כשישה חודשים. משם ממשיכים הלאה אל ביתה של האדיה, אשה מבוגרת שננשכה בכל חלקי גופה

"ילדים מפחדים לצאת מהבית", אומר סלמן אבן חמיד, מנכ"ל מועצת נווה מדבר, שביר הדאג' נכללת בשטח השיפוט שלה. "הורים מפחדים לתת לילדים להסתובב. הכלבים האלה, ויש מאות, מתנפלים עלינו, טורפים את הכבשים והעזים שלנו. אין לוכד כלבים מחוץ לרשויות, אין טיפול של המדינה"

"אנחנו מדינות עולם שלישי"

כשמדברים עם אנשי רשות הטבע והגנים על כלבים משוטטים, הם ממהרים להסיט את השיחה לנושא אחר: זבל. ד"ר שקדי, למשל, שואל ועונה: "למה יש כלבים? כי יש אנשים רעים שזורקים כלבים, אבל גם כי יש להם מה לאכול, פשוט משום שהמדינה לא נקייה. במובן הזה אנחנו מדינת עולם שלישי: יש פגרים של עופות בקר וצאן, והכלבים ניזונים מהם ומתרבים. הכלבים האלה לא אוכלים בונזו, הם אוכלים מה שיש, ובאזור הדרום יש הרבה מה לאכול. הרבה פגרים נזרקים בשטח והזבל לא נאסף".

"כשאת נכנסת לרהט, הריח מכה בך", אומר שאול גולדשטיין, ראש רשות הטבע והגנים. "מצב הזבל בעיר ובסביבתה קשה מאוד, אבל אם מראש התושבים לא משלמים ארנונה, העירייה לא תצליח לממן טיפול בזבל. הכלבים הם סימפטום לחוסר התפקוד הכללי"

"זה כל כך מרגיז", מוסיף שקדי, ומפנה אצבע מאשימה כלפי משרדי הממשלה שאינם אוספים את הפסולת. "אנחנו, רשות הטבע והגנים, פינינו בעצמנו בעבר פסולת מביר הדאג' כי המדינה לא עשתה את זה. כשיש זבל - הכלבים מתרבים. כשאין בהם טיפול ודילול - הם בסוף גם טורפים את חיות הבר, וזה כבר נהיה העסק שלנו".

הערכת תקציב שנעשתה בעבר הראתה, כי טיפול בפגרי הפרות והכבשים יעלה לכל מועצה 15 מיליון שקל בשנה. תוספת כזאת לתקציב לא תגיע, כידוע. "אני אומר, תתחילו ממשהו. תטפלו!" כועס שקדי, וראש רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, מוסיף: "אנחנו מפעילים ארבע משאיות, שכל תפקידן הוא לאסוף פגרים בפזורה, במימון משותף עם המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות. אנחנו משקיעים מדי פעם בהדרכות לסניטציה, וגייסנו 23 מדריכים ומדריכות מהמגזר הבדואי שתפקידם היה לחנך לניקיון, כי בסוף האחריות על ההזנחה מתחילה באדם שזרק את הפגר או את הזבל במקום הלא מיועד לו. אבל תוך זמן קצר נגמר התקציב, ופרויקט ההדרכה נגמר".

כשגולדשטיין מדבר על חוסר הרתעה מצד בתי המשפט, שהענישה שלהם קלה בעיניו "גם על זריקת זבל וגם על ציד בלתי חוקי", הוא רואה את התמונה הכוללת של חוסר משילות באזור הדרום: "כשאת נכנסת לרהט, הריח מכה בך. מצב הזבל בעיר ובסביבתה קשה מאוד, אבל אם מראש התושבים לא משלמים ארנונה, העירייה לא תצליח לממן טיפול בזבל. הכלבים הם סימפטום לחוסר התפקוד הכללי".

"מספר הכלבים המשוטטים עלה בהרבה", אומר ד"ר שקדי. "עלינו מ-3,000 כלבים לבערך 50 אלף. את לא תראי אותם בתל אביב, אבל הם מפוזרים בכל הארץ ובעיקר בדרום". לדברי יעל ארקין מ"תנו לחיות לחיות", 60% מהכלבים המשוטטים אכן חיים בנגב

בסקר הכלבים שנערך בעבור "תנו לחיות לחיות" לפני כמה שנים, התברר שבישראל יש בממוצע 0.4 כלב לכל מאה בני אדם, בעוד שביישובים הבדואיים הבלתי מוכרים יש 35 כלבים לכל מאה בני אדם. ללא תוספת ניכרת של וטרינרים למגזר הבדואי, קשה לראות איזשהו שינוי לטובה במצב

"אף אחד לא סידר כאן מעולם מזבלה"

מאז שתמר זנדברג נכנסה לתפקיד השרה להגנת הסביבה, היא קיבלה פניות ומכתבי תחנונים לטפל בבעיית הכלבים המשוטטים. לפני שבועיים קיימה זנדברג פגישה ראשונה עם אנשי רשות הטבע והגנים בנושא.

לשרים להגנת הסביבה, לא משנה מאיזו מפלגה, קשה מאוד לאפשר ירי למוות בכלבים, בגלל הלחץ של עמותות למען זכויות בעלי חיים. "הפוליטיקאים זזים באי נוחות בכיסא כשהם נדרשים לאשר ירי", אומר גורם שעוסק בנושא, "והם מתקשים לעשות את זה. זה מאוד לא פופולרי. גלעד ארדן, עמיר פרץ, גילה גמליאל ואחרים הם חלק מתנועת אקורדיון שבמסגרתה לא מאשרים ירי, ואז מתעורר חשש לכלבת שזו מחלה נוראית וחשוכת מרפא וכן מאשרים ירי, ואז שוב מגבילים אותו, ואף אחד אינו נותן טיפול עומק".

לנוכח ההחמרה הבולטת בבעיה, שמציקה אמנם רק לתושבי החצר האחורית והמוזנחת של המדינה, הכריזה לאחרונה המדינה על ניסיון עלוב למדי: תקציב של כארבעה מיליון שקל לעידוד רשויות מקומיות חזקות לקחת אחריות על רשויות חלשות שסמוכות אליהן, ולבצע בשבילן שיבוב, עיקור וסירוס של כלבים משוטטים. בעבור כל כלב שווטרינר של רשות חזקה יקח לטיפול ושיבוב, הוא יקבל כמה מאות שקלים מהמדינה.

הדיווח על מותם של 13 נשרים מהרעלה במדבר יהודה סוקר בהרחבה, אבל תרשים הזרימה שעשוי להסביר כיצד זה קרה לא הוסבר עד הסוף. על פי כל העוסקים בדבר, ההרעלה הזו הייתה נמנעת, אילו המדינה הייתה טורחת לטפל בלהקות הכלבים המשוטטים ובתלונות התושבים הבדואים

כמעט כל הנוגעים בדבר אינם מאמינים שהפרויקט יצליח. "הלוואי ואתבדה", אומרת ח״כ סאקס בסקפטיות. ״נניח שבאר שבע תעשה עיקור וסירוס של רהט - מה היא תעשה אחר כך עם הכלבים? על פי חוק לא ניתן להשיבם לטבע, אז הם יושמו במכלאות. אלא שיש מעט מאוד תחנות הסגר בדרום. בתחנת הסגר בבאר שבע יש 60 כלובים, והם מלאים. אלה כלבים שלא ימצאו בית שיאמץ אותם, כיוון שאלה כלבי פרא, ומי שלא מאומץ נשלח להרדמה, ומראש אני מתקשה להאמין שהבדואים בכלל יסכימו לשים שבב על כלבי הרעייה שלהם".

אם לא די בכך, הרי שסאקס מזכירה שיש גם מחסור אדיר בווטרינרים בישראל. אם אין מי שמטפל כבר היום בכלבי הפזורה, מי יטפל בהם כשיילכדו? בסקר הכלבים שנערך בעבור "תנו לחיות לחיות" לפני כמה שנים, התברר שבישראל יש בממוצע 0.4 כלב לכל מאה בני אדם, בעוד שביישובים הבדואיים הבלתי מוכרים יש 35 כלבים לכל מאה בני אדם. ללא תוספת ניכרת של וטרינרים למגזר הבדואי, קשה לראות איזשהו שינוי לטובה במצב.

פרויקט אחר שמקדמים פעילי זכויות בעלי חיים הוא "עקר, סרס, חסן, החזר". משמעותו היא לכידת הכלבים, טיפול בהם והחזרתם לטבע. "הפרויקט הזה לא אפשרי כרגע, אומרת ארקין בצער, "משום שהחקיקה אינה מאפשרת להחזיר לטבע כלב שנלכד".

ח"כ סאקס מאמינה בפרויקט, ושוקדת על הגשת תיקון חקיקה שיאפשר לכידת כלב, טיפול בו והחזרתו לשטח: "אני מתנגדת נחרצת לירי בכלבים, שמביא לתופעה הפוכה שרק מעודדת התרבות שלהם מסיבות שונות. כיוון שהכלבים האלה ממילא נמצאים בשטח והמדינה לא הצליחה למגר את התופעה, בואו ננסה לצמצם".

"הבדואי בשטח מתמודד עם להקות של כלבים משוטטים, שייתכן ותוקפים את ילדיו או את חיות המשק", אומר אורי מלכה, ראש יחידת הסיירת הירוקה של רשות הטבע והגנים. "כשהוא לא מקבל מענה מאף גורם, ייתכן ויפנה לפתרון של הרעלה. כוונתו של הבדואי להרעיל את הכלבים, ולא לפגוע בחיות הבר"

פעילי עמותות למען בעלי חיים משוכנעים כי הפרויקט יניב פירות במהירות, משום שכלבי הפזורה חיים רק שלוש שנים בממוצע בגלל ההזנחה הקשה, ולכן אם יסורסו, יעוקרו ויחוסנו, תדולל ותרוסן האוכלוסייה שלהם.

"הסיפורים על לסרס ולהחזיר לטבע פשוט לא יעבדו. זה לא חוקי וגם אין כוח אדם שיעשה את זה", משוכנע ד"ר שקדי. הוא גם מודאג מהפגיעה של כלבי הפרא באוכלוסיית חיות הבר, כגון שועלים ותנים, איילים וגרבילים. "אין לנו ברירה אלא לצמצם את אוכלוסיית הכלבים באופן משמעותי בבת אחת״, הוא טוען, ״אבל גם זה לא יעזור אם לא נטפל במזבלות, כי אחרת לא עשינו דבר״.

אבו גרדוד מביר הדאג' מסכים, בצער: "זה נכון שיש בעיית זבל קשה אצלנו. אבל אף אחד לא סידר כאן מעולם מזבלה כמו שצריך. לבדואים לא מגיע לחיות בצורה כזו. נכון שהכלבים מציקים גם לרביבים ורתמים, היישובים שלידנו, אבל לתושבים כאן יש תחושה שאין להם עם מי לדבר ואין מי שנותן להם פתרונות. אנחנו לא מעניינים אף אחד". תושב אחר מהמקום מתערב בשיחה: "לא מעניינים אף אחד, בדיוק כמו הכלבים".