בשבוע שעבר נשטפה הארץ ירוק. "גרינווש" במובן הכי מילולי (וחיובי) של המונח: זה התחיל בפרסום תוכנית ה-100 של המשרד להגנת הסביבה, המשיך עם דוח מבקר המדינה בנושא האקלים, ונגמר בהכרזה של ראש הממשלה נפתלי בנט על יעד של איפוס פחמני עד שנת 2050. מדובר ברצף אירועים משמעותי – לא רק בגלל ההתייחסות לאתגר הגדול ביותר של האנושות, אלא גם מפני שמתחבאת פה הזדמנות לברר אחת ולתמיד איך צריך להיראות השיח הציבורי בישראל בתחום הזה.

מאחר שתוכנית ה-100 היא מסמך מדיניות, והכרזת רה"מ היא הצהרה שלא ברור אם, איך ומתי יעמוד מאחוריה – הניתוח שלנו יתמקד בדוח המבקר. מדובר במסמך יסודי ומעמיק, עם שפע של נתונים, ממצאים ומסקנות, חלקן מטרידות למדי. אנחנו לא נסכם אותם פה; יש מספיק כלי תקשורת שעשו זאת. מה שנציע הוא קריאה קצת אחרת של הדוח וזווית ראייה אחרת של השיח סביב משבר האקלים.

1.

‍

‍

כאמור, נשות ואנשי משרד המבקר עשו עבודה יסודית ומקיפה וסקרו לא רק את האתגרים בישראל, אלא גם את תמונת המצב העולמית, ויש לומר המבעיתה. בין היתר מצאנו בדוח גם התייחסויות לנושאים שהעלינו בשנה החולפת במחלקת הדאטה, כמו העובדה שמשבר האקלים מהווה "מכפיל איומים" מדיני-ביטחוני עבור ישראל, ובאותה מידה מאפשר לה להפוך למובילה אזורית, עם לא מעט הזדמנויות. דוגמה לכך ראינו בהסכם המים שנחתם עם ירדן, המבשר ככל הנראה התפתחויות נוספות.

תחום נוסף שאוזכר בדוח המבקר הוא הקצב האיטי שבו ישראל מפתחת אנרגיות מתחדשות. כפי שהראינו גם כן בכתבת-נתונים לא מזמן, וכפי שגם נחשף לאחרונה בעקבות משבר האנרגיה המסתמן באירופה בחורף הקרוב: התמונה הרבה יותר מורכבת ממה שנראה.

2.

‍

‍

יש הרבה מאוד ממצאים ביקורתיים בדוח, אבל בואו נתחיל דווקא בנקודה אחת חיובית שעולה מתוכם: הסטנדרט הישראלי נבחן לפי נקודת הייחוס הגבוהה ביותר של המדינות המתקדמות, המפותחות, מדינות ה-OECD. זה לא מובן מאליו בכלל בהתחשב ב"שכונה" שבה נמצאת ישראל, וזה משקף את השאיפות והפוטנציאל של אומת הסטארט-אפ.

דווקא בגלל זה מעניין לבחון יותר לעומק את אחד המדדים הבוערים סביב משבר האקלים: פליטת גזי החממה. אחת הנקודות המשמעותיות בדוח המבקר, נקודה שכמעט אין לה התייחסות בשיח האקלים, היא היכולת לשחק בנתונים כדי להתאים את המדדים לסטנדרט הבינלאומי.

זה מה שנכתב בנושא בדוח המבקר: "ישראל קבעה יעד הפחתת פליטות גזי חממה לנפש בלבד, אף שעל מדינות מפותחות לקבוע יעדים בערכים מוחלטים ושאפתניים. קביעת יעדים לנפש מאפשרת לישראל להעלות את כמות הפליטות האבסולוטית כל עוד יש גידול אוכלוסין, זאת בניגוד למגמה (השלילית) ביתר מדינות ה-OECD".

כדי להסביר את הפסקה הזו ולהבין איך זה עובד, ערכנו השוואה בין ישראל לבין האורים והתומים של התייעלות סביבתית, המדינה "הנקייה" בעולם (מבחינת חשיפה לזיהום אוויר) – פינלנד.

הסיפור הגרפי הזה מראה איך ישראל יכולה להיות במצב שבו פליטת הפחמן הדו-חמצני לנפש (שנחשב ל"גז חממה") היא בדיוק באותה כמות כמו זו של פינלנד.

העניין הזה גם מאיר באור חדש את הנקודה הראשונה והמרכזית בדוח המבקר עצמו: "הפליטות לנפש בישראל גבוהות בהשוואה למדינות אחרות". אי אפשר באמת להסתכל על פחמן דו-חמצני במונחים של פליטות לנפש, כי במצב כזה, ישראל מדורגת במקום גבוה מאוד יחסית (מקום 10 מתוך 29, השליש העליון) – ומצד שני, היא "בחברה טובה".

על מה כן אפשר להסתכל? יש מדד אחד מרכזי ועוד רגע נגיע אליו. אבל בינתיים החלטנו לבחון את הקצב העלייה של פליטת גזי חממה. כאן מתברר שישראל רחוקה מהסטנדרט הבינלאומי, ולמעשה, היא נמצאת יותר בקבוצה שכוללת את ברזיל, אפריקה והממוצע העולמי, והרבה מעל המדינות המתקדמות.

3.

‍

‍

עכשיו מגיע הטוויסט. אם אי אפשר להסתכל על פליטת גזי חממה לנפש, ואי אפשר להסתכל על קצב העלייה – נשארנו רק עם פליטת הפחמן הדו-חמצני במספרים אבסולוטיים. הנתון די ידוע, וההיגיון הפשוט מראה שמדינה כל כך קטנה כמו ישראל פולטת כמות זניחה. אבל טוב מראה עיניים.

אז כן. הקלישאה נכונה. לישראל אין שום השפעה על משבר האקלים במונחים של פליטת גזי חממה. השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג התייחסה לזה בראיון לדה-מרקר לא מזמן: "חשוב להתמודד אחת ולתמיד עם הטענה הזאת", היא אומרת. "נכון שישנן מדינות גדולות שהן מזהמות יותר, אבל יש הרבה מדינות קטנות, וביחד הן מגיעות לסף משמעותי של פליטת מזהמים. ישראל לא יכולה להימנע מהשתתפות במאמץ העולמי. גם המדינות הגדולות מצפות מאיתנו להשתתף."

צריך לפרק את הטיעון הזה.

נתחיל עם "יש הרבה מדינות קטנות, וביחד הן מגיעות לסף משמעותי של פליטת מזהמים". במחולל הנתונים Our World in Data כבר הכינו גרף ענק עם כל המדינות, הגדולות והקטנות, וחלקן בפליטת גזי החממה. לפי הגרף הזה, סין, ארה"ב, הודו לבדן אחראיות על 53.5% מהפליטות. יותר ממחצית. אם נכלול את אירופה, המתנהגת ברובה כגוף אחד, נגיע ל-63.3%.

הנה הגרף שהפיקו ב- Our World in Data:

נכון שמדינות קטנות עשויות להוות חלק משמעותי (אם כי, כפי שראינו, לא משמעותי מספיק) מפליטת גזי החממה, אבל באיזה אופן לישראל יש חלק בזה? כפי שנכתב בהמשך הראיון, וכפי שהשרה זנדברג רומזת בעצמה – מדובר ככל הנראה בנושא מסחרי-מדיני. גם המבקר התייחס לזה: אם ישראל תעבור לכלכלה דלת פחמן מאוחר מדי ביחס ליתר המדינות, היא עלולה למצוא את עצמה בפערים מסחריים ורגולטוריים שיזיקו לכלכלתה. בפרק השלישי של דוח המבקר, התרחיש הזה מכונס תחת "סיכוני מעבר". כלומר, בניגוד ל"סיכונים הפיזיים", שמאיימים עלינו מתוקף מפגעי מזג האוויר, "סיכוני המעבר" מהווים את "האיום" שנובע דווקא מ"הפיתרון", כלומר מהאפשרות שהעולם אכן יצליח להגיע לאיפוס פחמני.

כאמור, הרבה יותר עניין מסחרי-מדיני מאשר אקלימי. אבל עד כמה הוא "סביבתי"? האם הסביבה בישראל לא תצא נשכרת מאיפוס פחמני? ההיגיון הבריא אומר שבהכרח כן, אין ספק לגבי זה. השאלה היא עד כמה. הנה גרף שבוחן את הקשר בין פליטת גזי חממה לחשיפה לזיהום אוויר. כפי שאפשר לראות – הקשר בין שני הפרמטרים לא תמיד ישיר.

4.

‍

‍

אם כן, ככל הנראה, ישראל לא אמורה להסתכל על משבר האקלים במונחים של פליטת גזי חממה או אפילו בהתייחסות לשינויים האקלימיים הגלובליים. על מה כן צריך להסתכל? דוח המבקר מפרט שורה של איומים וסכנות: בריאות, הצפות, אסונות טבע, משברים כלכליים, איומים ביטחוניים, פגיעה במקורות מים, נזק לאספקת החשמל, קריסה של תשתיות ועוד שלל נושאים. מדינת ישראל, על גופיה הציבוריים וגורמי הממשל, טוען המבקר, לא נערכה לכל אלה.

הסמנטיקה חשובה: מהו האיום שישראל לא נערכה מולו? האם זה השינוי האקלימי או כל האתגרים והסכנות שהוא מביא איתו? במבט פרטני על דוח המבקר, בהחלט מצוינים אותם אתגרים ואסונות. המבקר, למשל, מביא את התפלגות אסונות האקלים בעולם, לפי מספר נפגעים. להלן צילום מסך מתוך הדוח (פרק 2, עמ' 263):

כפי שאפשר לראות, טמפרטורה קיצונית, על אף שהיא ככל הנראה הגורם המרכזי ליתר האסונות – היא עדיין מהווה איום זניח מבחינת מספר הנפגעים. האתגרים המשמעותיים הם בתחומי התשתיות (מניעת הצפות והתמודדות עם סערות, סופות ורעידות אדמה), ובתחומי החקלאות והמזון (כהתמודדות עם בצורת).

איזו חשיבות מקבלים הנושאים האלה בדוח המבקר ובשיח הציבורי? על-פניו, חשיבות מכרעת. אבל כשבדקנו את מספר האזכורים של הנושאים האלה בדוח עצמו, והשווינו אותם למפת האיומים שהוצגה – מצאנו פער.

5.

‍

‍

הפער הזה קיים בדוח המבקר – שכאמור, אי אפשר להפריז בחשיבותו – ובשיח הציבורי כולו בישראל בנושא האקלים. נדמה שאנחנו מדברים הרבה יותר על "אקלים" מאשר על הסכנות והאתגרים שה"אקלים" הזה מציב בפנינו.

זו השאלה החשובה ביותר בציבוריות הישראלית היום: האם עלינו להתייחס למשבר האקלים כתופעה גלובלית, או להתעמק באתגרים הצפויים לנו פה בארץ בעקבותיו?

לתשובה יש השלכות הרות גורל: האם נתמקד בצמצום פליטת גזי חממה ובאנרגיות מתחדשות? או שנפשיל שרוולים ונצא למאבק נגד המחסור המשווע בצל, נגד זיהום האוויר הגבוה משמעותית מה-OECD, נגד השלכת פסולת בטבע ובמרחב הציבורי, נגד תשתיות רעועות שבגללן האוכלוסיות החלשות ביותר הן אלה שמשלמות את מחיר "משבר האקלים", נגד זיהום אור וזיהום רעש שפוגעים בבריאות באופן בלתי נראה ולעתים אף קטלני, נגד זלזול משווע במרחב הציבורי שהופך את החיים בישראל לגיהנום בכל שנה שהצפיפות בה ממשיכה לעלות עוד ועוד.

כפי שאפשר להבין, לכותב שורות אלה יש כבר דעה בנושא. מה תהיה ההכרעה של קובעות וקובעי המדיניות? כנראה שיותר לכיוון הטיפול במונח האמורפי וחסר המחויבות המכונה "אקלים". האם זה ניתן לשינוי? תמיד. הכול תלוי בשיח הציבורי.