מ

פתיע ככל שזה ישמע, מבחינת הדרג המדיני והצבאי מאבקים ציבוריים של משפחות שכולות לא מייצרים נזק שהוא יותר מפגיעה קלה בכנף. זה קורה אצל משפחות השבויים והנעדרים, כמו גם אצל משפחות שכולות שאיבדו בניהן בקרב או בתאונת אימונים.

"לא אנחנו שלחנו אותו להילחם בעזה, מדינת ישראל שלחה והיא שצריכה להחזיר אותו הביתה… אתם מנהיגי המדינה הפקרתם את הדר שהאמין בכם", הצהירה משפחתו של לוחם גבעתי סגן הדר גולדין שנפל בצוק איתן, אבל את המערכת לא עושה רושם שזה באמת מטלטל או גורם לה לחשוב מסלול מחדש.

במקרה של הדר גולדין ואורון שאול, ששניהם הוכרו כחללים נעדרים, "המדינה כנראה מזהה שהציבור לא מוכן לשלם מחיר גבוה על חיילים שאינם בחיים", אומרים גורמים שמייעצים למשפחות שכולות במשבר. "סף הרגישות אחרי עסקת שליט ירד. מה גם שבסוף כל המשפחות הולכות על המקרה הפרטי. הן לא יוצאות נגד המנגנון, לא מכוונות לפשלות גדולות של המערכת, הן רוצות צדק לעצמן. אפשר להבין אותן, אבל דרך זה אפשר גם להבין למה המערכת לא משלמת מחיר כבד".

במקרה של הלוחמים הדר גולדין ואורון שאול, ששניהם הוכרו כחללים נעדרים, "המדינה כנראה מזהה שהציבור לא מוכן לשלם מחיר גבוה על חיילים שאינם בחיים", אומרים גורמים שמייעצים למשפחות שכולות במשבר. "סף הרגישות אחרי עסקת שליט ירד. מה גם שבסוף כל המשפחות הולכות על המקרה הפרטי. הן לא יוצאות נגד המנגנון"

להערכה כי המערכת נותרת חסינה שותף גם גורם ביטחוני בכיר, שהיה בסוד המגעים בין לשכת ראש הממשלה למשפחות השכולות. "האמהות של גולדין ושאול הגיעו פעם לשערי הבקו"ם לדבר עם אמהות המתגייסים לגבעתי וגולני (החטיבות אליהן השתייכו השניים). האם זה השפיע על הנכונות להתגייס לקרבי? אני חושב שלא. כמו שהפרשה הכאובה של רון ארד לא פגעה בהתנדבות לקורס טיס.

"לא רק שאנשים חושבים שלהם זה לא יקרה, הציבור הישראלי גם לא מחבר בין הנקודות. הוא לא מקשר בין זה שלא הצלחנו להשיג מידע מודיעיני על מיקום הנעדר כדי ללכת על מבצע, לבין זה שהלכנו על עסקה גרועה. אין כאן הבנה עמוקה שאפשר לצפות מהמדינה למשהו אחר, שיכולה להיות אסטרטגיה יותר אפקטיבית".

האם המחיר עולה כשהמשפחות מדברות?

השאלה הזו קריטית במיוחד בשאלות של שבויים ונעדרים. האם משפחה שמנהלת מאבק ציבורי באמת פוגמת בסיכויים להחזיר את הבן הביתה? האם בגלל יציאתה לתקשורת המחיר עולה? התשובה המפתיעה היא שמעבר לכאב הראש שהמשפחה מייצרת למערכת, אין לזה באמת השפעה על התוצאה הסופית.

"יש תפיסה מאוד דומיננטית במערכת הביטחון, שאומרת שאם המשפחה יושבת באולפן ובכלל מעלה ווליום ציבורי - המחיר עולה", אומר גורם שהיה שותף למגעים כאלה מטעם ישראל, "המשפחות שומעות את זה כל הזמן, גם בחדרים סגורים וגם בתקשורת. אולם במציאות של היום זו אמירה מוטעית. אם תנתחי לאחור את העסקאות של עשרים השנה האחרונות תראי שלא משנה מה ישראל עשתה, היא אף פעם לא יצרה מנוף שדחף את הצד השני להסכם. רק כשלצד השני היה אינטרס ללכת על עסקה או כשהוא קיבל את המחיר שרצה מראש, ההסכם נחתם".

הוא לא רואה את הלחץ שמפעילה המשפחה ויודע לדרוש יותר?

"קרה שחמאס הקפיא תהליך, כי הוא ראה שהמשפחה בדיוק לוחצת, כמו שקרה בתהלוכה שארגנה משפחת שליט ממצפה הילה לירושלים. אבל זה לא יצר שינוי מהפכני בדרישות. אנשים חושבים שזה מעלה את המחיר מ-2 ל-10, כשלמעשה זה מעלה אותו מ-9.5 ל-10. גם אם המשפחה תפגין אדישות תהומית, זה לא ישנה. המחיר גבוה מראש כי צה"ל הוא לא צבא של שכירי חרב, יש כאן אחריות של המדינה לחייליה, והאויב מבין את זה טוב לא פחות מאיתנו".

אז שום דבר שהמשפחה תעשה לא יפריע לך?

"המשפחה תעשה את הבלגן שלה, והמדינה תקבל את ההחלטות שלה. מהחייל שבשבי, אני מצפה להתנהגות מסוימת, אבל מהמשפחות אני לא מצפה לכלום. עצם המחשבה שהן צריכות לנהוג לפי כללים מסוימים, היא אבסורדית. המדינה רוצה שיעשו משהו? שתשכנע אותן".

גישה דומה מפגין גם תא"ל (במיל.) עזריאל נבו, שהיה מזכירם הצבאי של ראשי הממשלה בגין, שמיר, פרס ורבין. "ארגוני הטרור כבר מזמן תפסו את העסק. הם יודעים מה התעריפים שאפשר לדרוש עבור חייל או להבדיל עבור גופה. כשאומרים למשפחה עדיף שתשתקו, כי כל פעולה שלכן תקשיח את עמדות הצד השני, המשפחות לעתים קרובות לא מאמינות לזה, מבחינתן הנזק הנוראי כבר נגרם ומה כבר יכולה להגיד המשפחה שיגרום לעוד נזק? הנזק היחיד הוא שמשפחה תפרסם בחוץ מידע מודיעיני".

היועצת האסטרטגית תמי שינקמן, שליוותה את משפחתו של גלעד שליט במאבק לשחררו: "המחיר נקבע בימי אהוד אולמרט כראש ממשלה, חצי שנה אחרי שגלעד נפל בשבי, אבל אולמרט לא הסכים לשלם אותו. עד יולי 2011 גם נתניהו נקט בגישה שאומרת - שהמדינה עושה כל שביכולתה אבל לא תגיב ללחץ המשפחות"

היועצת האסטרטגית תמי שינקמן, שליוותה את משפחתו של גלעד שליט במאבק לשחררו, מתארת מציאות דומה: "המחיר נקבע בימי אהוד אולמרט כראש ממשלה, חצי שנה אחרי שגלעד נפל בשבי, אבל אולמרט לא הסכים לשלם אותו. עד יולי 2011 גם נתניהו נקט בגישה שאומרת - שהמדינה עושה כל שביכולתה אבל לא תגיב ללחץ המשפחות".

מה השתנה?

"אני סירבתי לשבת עם אנשי צבא או מערכת הביטחון, כי ידעתי שבכל פגישה כזו ילחצו עלי להנמיך את הקמפיין", אומרת תמי שינקמן שליוותה את משפחת שליט במאבק. "הכתב הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל, היה איש הקשר שלי למה שקורה בצבא, והוא עדכן אותי בדיסקרטיות מתי כדאי להוריד או להעלות ווליום. בסופו של דבר הלחץ הציבורי לא שינה את מחיר העסקה אבל כן קידם אותה"

"המסע לירושלים, ההבנה של המשפחה שצריך לשנות דיסקט. אם עד אז רק האבא נועם דיבר, עברנו לחשיפה של המשפחה, הסבא מתחיל לדבר, האח יואל מופיע בתקשורת. כל אירוע שאנחנו עושים מתועד תקשורתית, תוך הטמעת דמותו של גלעד בתודעה. הוא בעצם הופך להיות הפרזנטור של הקמפיין".

ואיך המערכת מגיבה לזה? מתלוננת שאתם מזיקים למאמצים החשאיים?

"המדיניות של הצבא היא תשמרו על שקט, כדי שנוכל להחזיר את גלעד הביתה כמה שיותר מהר. זה מה שעשתה משפחת ארד, וכשהם התעוררו זה היה מאוחר מדי. תמי ארד במפורש אמרה למשפחת שליט 'אל תחזרו על הטעות שלנו, אל תשתקו'.

"אני סירבתי לשבת עם אנשי צבא או מערכת הביטחון, כי ידעתי שבכל פגישה כזו ילחצו עלי להנמיך את הקמפיין. הכתב הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל, היה איש הקשר שלי למה שקורה בצבא, והוא עדכן אותי בדיסקרטיות מתי כדאי להוריד או להעלות ווליום. בסופו של דבר הלחץ הציבורי לא שינה את מחיר העסקה אבל כן קידם אותה. אפשר לומר שאנחנו עזרנו לביבי לסגור עסקה".

רוח גבית מבתיה ארד

"שנתיים הפגנו אחריות לאומית, עד שיום אחד כשהפגנו במחסום ארז, עצרתי משאיות שהעבירו סחורות לעזה, כי אמרו לי - רק ציוד הומניטרי עובר, וראיתי בהן מים בטעם אפרסק, צעצועים, וילונות ושטיחים", מספר שמשון ליבמן, שעמד בראש מטה המאבק לשחרור שליט. "אני מרים טלפון לשר הביטחון כדי לשאול איך זה, ומפקד המעבר אומר לי, 'שמשון, הביזנס ממשיך'. זה היה הרגע, בו הבנתי שמדינת ישראל לא מסוגלת באמת להטיל עונש קולקטיבי או לסגור את הביזנס מול עזה. ואז אמרתי לנועם 'מעכשיו נלחמים על עסקה שיש בה תשלום'. מדינת ישראל לא יודעת ללחוץ אחרת".

ואיך זה התקבל?

"ברור שהמדינה אומרת עדיף שתשתקו, אחרת המחיר יעלה וכל מיני אגדות אורבניות כאלה, וגם חמאס יודעים שככה אפשר לעורר פה ריב ומדון. אני טענתי שאסור לנו להיות בשקט וצריך לדרבן את המערכת לקבל החלטות אמיצות. גם בתיה ארד אמרה לנו, 'אל תאמינו להם, אל תשבו בשקט'. והחברים של רון הצטרפו אלינו.

"להגיד שזה היה קל? לא. הרבה משפחות שבני המשפחה שלהן נהרגו בידי מחבלים, שהיו צפויים להשתחרר בעסקה, התנגדו לה בתקיפות. אבל אני מההתחלה אמרתי לנועם, אתה לא הלאום, אתה האבא, אל תיפול למלכודת של מושגים מפוצצים כמו 'כושר הרתעה' ו'מדינת ישראל תעשה הכל'. אתה תלחם על הבן, והמטה ילחם על ערך הרעות".

"להגיד שזה היה קל? לא", אומר שמשון ליבמן, שעמד ראש מטה המאבק לשחרור שליט. "הרבה משפחות שבני המשפחה שלהן נהרגו בידי מחבלים, שהיו צפויים להשתחרר בעסקה, התנגדו לה בתקיפות. אבל אני מההתחלה אמרתי לנועם, אתה לא הלאום, אתה האבא, אל תיפול למלכודת של מושגים מפוצצים כמו 'כושר הרתעה' ו'מדינת ישראל תעשה הכל'. אתה תלחם על הבן, והמטה ילחם על ערך הרעות"

גם אפרת אברהם-ליבנה, אחותו של בני אברהם, אחד משלושת החיילים שנהרגו באוקטובר 2000 בהר-דב, וגופותיהם שנחטפו על ידי חיזבאללה הוחזרו שלוש וחצי שנים מאוחר יותר יחד עם אלחנן טננבוים, מספרת שדי מהר הבינה המשפחה ששתיקה זו לא אופציה, אם כי היא כן הקפידה על נימוס יחסי.

"אבא שלי ראה לנגד עיניו את עסקת ג'יבריל ואת מרים גרוף (אמו של חייל הנח"ל החטוף יוסף גרוף), ששיגעה את המערכת, ולא נתנה לראש הממשלה יצחק רבין ולמי שהיו אז בדרג המדיני רגע של שקט", אומרת אברהם-ליבנה. "הוא גם דיבר עם בתיה ארד שאמרה לו: 'אל תשב בשקט, תעשה רעש כדי להחזיר את הבן שלך'. וזה מה שהנחה אותנו. אבא היה חבר מפלגת העבודה ושירת הרבה שנים בצבא, הוא הבין איך מערכות עובדות. הוא הקפיד על ביקורת בונה בתקשורת, עם כבוד וממלכתיות. ופנים אל פנים, היה הרבה יותר חריף. היו פגישות בלתי נסבלות. כל הכעס והעצב והמרמור צפו שם".

איך המדינה התייחסה אליכם?

"משרד החוץ עשה מעל ומעבר ותיאם לנו המון פגישות, ומשרד הביטחון הצמיד לכל משפחה מילואימניק, שעבר קורס שבויים ונעדרים, והיה איש הקשר שלנו לצבא".

נח לצבא להתמודד מולו ולא מולכם.

"בהחלט. היה גם נח למדינה עם השמועה שהופצה ששלושת החיילים בעצם עשו עסקת סמים, כי איך זה שדווקא אחי שמפרדס כץ, עדי אביטן שמטבריה ועומר סואעד שהוא בדואי, נקלעו לתקרית כזו? אבא שלי צרח על דובר צה"ל שיכחיש את זה".

והוא הכחיש?

"לקח לו זמן, אבל בסוף הוא הוציא הודעה. אני מאמינה שהיום כל הויכוח הזה היה מתנהל אחרת, כי המשפחות מקליטות שיחות (כמו שהיה במפגש בין מתאם השבויים והנעדרים מטעם ראש הממשלה ליאור לוטן לבין משפחת מנגיסטו - ח"ש), אבל אז הטכנולוגיה הזו הייתה פחות נפוצה.

"אבא שלי ראה לנגד עיניו את עסקת ג'יבריל ואת מרים גרוף ששיגעה את המערכת, ולא נתנה לראש הממשלה יצחק רבין ולמי שהיו אז בדרג המדיני רגע של שקט", אומרת אפרת אברהם-ליבנה, אחותו של בני ז"ל. "הוא גם דיבר עם בתיה ארד שאמרה לו: 'אל תשב בשקט, תעשה רעש כדי להחזיר את הבן שלך'. וזה מה שהנחה אותנו"

"כשהשמענו ביקורת בחוץ, הייתה תכונה של המערכת, זה לא נעים לה. אבל בתכלס אין לזה קשר לתוצאה. הלחץ על המדינה צריך להיות מאחורי הקלעים. לעשות כל הזמן 'צ'ק ליסט', לוודא שהם עושים את מה שהם מבטיחים. בשביל המערכת אנחנו קוץ בישבן. אנחנו מפריעים להם. הם היו שמחים אם לא היינו מנדנדים. מה גם שזו הייתה תקופת האינתיפאדה השניה, למי יש ראש לדאוג לשלושה חיילים שלא ברור אם הם חיים או מתים, כשצריך לדאוג לביטחון האישי של אזרחים פה".

הזכרת את משפחת ארד, היא התנגדה לשחרור מוסטפא דיראני והשייח עובייד במסגרת העסקה שלכם, כי הם נשמרו כל השנים כקלפי מיקוח עבור רון ארד.

"רגע לפני שהעסקה יצאה לפועל, משפחת ארד יצאה בקמפיין לא לשחרר אותם, סתמנו ולא אמרנו מילה, כי אנחנו לא במאבק מולם. זו ההחלטה של המדינה, את מי לשחרר. לשמחתנו, אריאל שרון דפק על השולחן, והחליט שהוא הולך על זה".

"הקמפיין נועד להכשיר את דעת הקהל"

הטרגדיה של משפחת ארד שימשה כתמרור אזהרה למשפחות שבאו אחריה, וגם לדרג המדיני שהחמיץ הזדמנות להשיב את רון הביתה. "משפחת ארד חששה להתעמת עם מערכת ביטחון בפומבי", מספר מי שליווה את הפרשה הכאובה הזו מקרוב, "זו הייתה תקופה אחרת. תמי הייתה צעירה נורא, היא הגיעה לאולפנים של רשות השידור מלווה בנציג דובר צה"ל והקריאה הודעה מן הכתב. הייתה להם הרבה ביקורת על המערכת, אבל הם לא אמרו אותה בחוץ, רק בשיחות סגורות. אני זוכר סיטואציות שבהן המשפחה הגיעה לפגישות בקריה, ובתיה ארד שהייתה תותחית, הייתה צועקת על הרמטכ"ל ושר הביטחון שהשפילו את העיניים ואמרו אנחנו עושים הכל. בהסתכלות של בדיעבד, משפחת ארד הייתה צריכה לנהל קמפיין גם בחוץ. כשהם דיברו, זה כבר היה מאוחר מדי".

כיצד בכל זאת משפיע הלחץ על קובעי המדיניות? בני כהן שניהל אסטרטגית את הקמפיינים של משפחות שליט וטננבוים: "הקמפיין לא נועד להשפיע על מקבלי ההחלטות, אלא להכשיר את דעת הקהל לקבל את המחיר ולייצר לראש הממשלה חופש פעולה. יש ראשי ממשלה שפחות מושפעים מדעת הקהל, כמו שהיה עם שרון בפרשת טננבוים וחטופי הר-דב. זה היה בסדר מבחינתו שהייתה סביבה נוחה לקבלת ההחלטה, אבל זה לא באמת השפיע עליו".

תסביר.

"אחרי שהמשפחה ביקשה שאייצג אותה, נפגשתי עם עו"ד אלי זהר ששימש כאיש הקשר בין המשפחה למערכת הביטחון. הוא סיפר לי שאל"מ במיל. טננבוים, היה מעורב בעסקאות סמים, ואחת מהן הובילה לחטיפתו והעברתו לחיזבאללה. אמרתי לזהר 'בוא נפוצץ את הסיפור שהוא סוחר סמים, כדי להוריד את המחיר עבורו'. זהר אהב את הרעיון, לגבי מנהלי המשא ומתן אני לא יודע. הרעיון נפל כי המשפחה התנגדה בתוקף, ובמקום זה הלכנו על הקמפיין הקלאסי שמנגן על הרגש. סגרנו על בלעדיות ב'ידיעות' והילדים התראיינו וכתבו לו מכתבים. כמובן שזה מנוף לחץ שיוצר תמיכה ציבורית. היתרון שלנו כציבור היה ששרון, שלא התרגש מהמשפחות, עשה מה שנראה לו נכון.

"ארגוני הטרור כבר מזמן תפסו את העסק", אומר תא"ל במיל' עזריאל נבו, שהיה מזכירם הצבאי של כמה ראשי ממשלה. "הם יודעים מה התעריפים שאפשר לדרוש עבור חייל או להבדיל עבור גופה. כשאומרים למשפחה עדיף שתשתקו, המשפחות לעתים קרובות לא מאמינות לזה, מבחינתן הנזק הנוראי כבר נגרם"

"מה שהכריע מבחינתו היה שטננבוים כקצין בכיר שעדיין עשה מילואים, עלול להסגיר סודות מדינה. אגב, עניין הסמים התגלה בפומבי רק אחרי שחזר, גם הצד השני לא חשף אותו מאותה הסיבה, הוא חשש שדעת הקהל בישראל לא תרצה לשלם במחבלים על שחרורו".

נתניהו נראה לחיץ יותר. בתיק 4000 אפילו מוזכר שביקש להוריד מוואלה ידיעה על משפחת גולדין.

"אצל נתניהו דעת הקהל חשובה, והוא נעזר בה כדי לקבל את ההחלטה בעניין שליט. הוא עשה סקרים וכנראה הבין שזה מהלך כדאי או לפחות כזה שלא מפריע לשרידות הפוליטית שלו".

הקמפיינים שמובילים המשפחות מתעדכנים במהלך השנים בהתאם לרוח התקופה. גלעד שליט, כזכור, היה הילד של כולנו. כיום, מעריכים רבים מהקמפיינרים שעובדים עם משפחות שכולות, השבטיות בישראל חזקה יותר, והקמפיין המאחד הזה היה עובד פחות.

"לפני שנכנסנו לתמונה", מספר כהן, שייעץ אסטרטגית למשפחת שליט, "המשפחה ניהלה עצמאית קמפיין כועס על כך שהמדינה לא עושה מספיק כדי להחזיר את גלעד. אמרתי להם 'כעס לא מניע אהדה'. נהפוך את זה לקמפיין רגשי והצעתי את 'הילד של כולנו'. היה אז פורים והוצאנו לתקשורת תמונות של גלעד כילד בתחפושת. כשהכיוון הרגשי התעצם, אביבה שלא אהבה להיחשף, הסכימה להתראיין לכתבה באולפן שישי.

"היא הראתה למצלמה את הבית ורוב הזמן שתקה. ודווקא השתיקות האלה עברו בצורה עוצמתית, כי הן העבירו את הכאב של אמא לילד שנמצא אצל החמאס. אם עד אז אמרו שתפקידם של חיילים זה להילקח בשבי. כשגלעד הפך לילד של כולנו, האלמנט החיילי נעלם, וזה חיבר גם קהל נשי לסיפור".

לטרמינולוגיה יש מרכיב חלק חשוב. למשל, משפחת גולדין שמדברת על הבנים החטופים.

"גולדין מקפידים על השפה. הם אומרים להשיב את הבנים הביתה - וזה לרגע מבלבל כאילו הילדים חיים. גם לחטופים יש משמעות אחרת בהשוואה לשבויים, משמעות שאמורה לעבוד לטובתם".

"אמא אחת כופפה אותי", אמר רבין

פרחיה היימן, אחותו של יהודה כץ מנעדרי הקרב בסולטן יעקוב ביוני 1982, אינה מסתירה את המיאוס שחשה כלפי המערכת. "מבחינתי האויב הגדול שלנו זו מדינת ישראל", היא אומרת. "המדינה עושה כל שביכולתה כדי לקבור את המקרה, גם במישור המעשי וגם כהשקפת עולם. מבחינתה יותר טוב לומר שמקום קבורתם לא נודע ועופו לנו מהעיניים".

"בחמש השנים הראשונות היינו תחת צנזורה", אומרת פרחיה היימן. "השתיקו עיתונאים שניסו לדבר איתנו. אפילו כשניסיתי להעביר בגל"צ ד"ש עם שיר לאחי, הורידו את זה. שלושה חודשים אחרי סולטן יעקוב נחטפו חיילי הנח"ל וזה הסית את תשומת הלב מאיתנו אליהם. וכשרון ארד נחטף ארבע שנים אחר כך, בכלל נפלנו לתחתית הסולם"

איך היה בשנים הסמוכות לאירוע? הצלחתם יותר להשפיע?

"בחמש השנים הראשונות היינו תחת צנזורה. השתיקו עיתונאים שניסו לדבר איתנו. אפילו כשניסיתי להעביר בגל"צ ד"ש עם שיר לאחי, הורידו את זה. שלושה חודשים אחרי סולטן יעקוב נחטפו חיילי הנח"ל וזה הסית את תשומת הלב מאיתנו אליהם. וכשרון ארד נחטף ארבע שנים אחר כך, בכלל נפלנו לתחתית הסולם. שימי לב שהמשפחות של השנים האחרונות לא מזכירות אותנו. הן לא רוצות ליצור זיקה בין המקרים ומעדיפות לחבר בין המקרה שלהם לזה של משפחות גולדווסר ורגב שהצליחו במאבק.

"גם כאשר לשכת נתניהו הודיעה בזמנו שרוסיה תחזיר טנק שהשתתף בקרב סולטאן יעקוב, ביום שבו פורסם כי המשטרה ממליצה להעמיד לדין את שרה נתניהו בפרשת המעונות. ברור לי שהיה כאן ניסיון להשתמש בסיפור שלנו, כדי להשפיע על סדר היום. ובסוף זה בכלל לא היה הטנק של אחי".

שקלתם להסלים את המאבק?

"אני ראיתי כמודל את את מרים גרוף, שהתנהגה כמו הילד הרע של הכיתה. המדינה בעצם אמרה לה 'קחי מה שאת רוצה, רק עזבי אותנו בשקט'. גם אני רציתי להיות ככה, אבל ההורים שלי, שהיו ניצולי שואה, סירבו. הם לא האמינו שהמדינה וצה"ל ימעלו בתפקידם. ואבא גם תמיד אמר שחיי בנו לא חשובים יותר משל אחרים".

גרוף, כפי שכבר ציינו כאן אכן ידעה ללחוץ על קובעי המדיניות. "כל ההורים של חטופי הנח"ל התנהלו בנימוס ובאדיבות", נזכר אחד מיועציו של רבין, "חוץ ממרים גרוף שהרעידה את המדינה. מבחינתה לא היה מחיר גדול מדי עבור החזרת הבנים. תחזירו לי את הבן שלי גם אם זה מחייב אתכם להחזיר את ירושלים, היא אמרה".

מאבקה הסתיים ב-1985 בעסקת ג'יבריל בה שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים תמורת חזרתם של שלושה חיילים. אחרי חתימת העסקה הודה שר הביטחון רבין בשיחה סגורה עם כתבים צבאיים "אמא אחת כופפה אותי, לא יכולתי לעמוד בפני האישה הזו, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים". ופרס שהיה ראש הממשלה אמר "כשנפגשים עם המשפחות, הרבה אמות מידה מקבלות מימד חדש. כל כך קשה לראות אותן בסבלן, כל-כך קשה".

מרים גרוף, אמו של יוסף שנפל בשבי, ידעה ללחוץ על קובעי המדיניות. "כל ההורים של חטופי הנח"ל התנהלו בנימוס ובאדיבות", נזכר אחד מיועציו של רבין, "חוץ ממרים גרוף שהרעידה את המדינה. מבחינתה לא היה מחיר גדול מדי עבור החזרת הבנים. תחזירו לי את הבן שלי גם אם זה מחייב אתכם להחזיר את ירושלים, היא אמרה"

"משפחות של שבויים ונעדרים שרוצות פגישות עם מקבלי ההחלטות מקבלות אותן", אומרים גורמים שעבדו בצמידות לראשי הממשלה, "אם הן יצליחו להשפיע, זו כבר שאלה אחרת. מדינה לא יכולה להתנהל לפי גחמה של משפחה. ומשפחה גם לא יכולה לקבוע מה המחיר שהמדינה תשלם או לא תשלם בעסקה כזו. יש חוזה בין המדינה לאזרחיה ועל זה המשפחה צריכה לפרוט. זה לא תפקידה של המשפחה, וזו אולי גם אחת הטעויות של משפחת גולדין, להיכנס לפרטים. הצהרתה שהיא לא רוצה שיחזירו תמורת בנה מחבלים, אבל גם לא מוכנה שיגיעו להסדרים עם עזה אחרי מבצע 'שומר חומות' או שיעבירו לרצועה חיסונים, פוגעת בה".

תא"ל (במיל.) ארז וינר, לשעבר עוזר הרמטכ"ל גבי אשכנזי ומגיבורי פרשת הרפז, שימש באזרחות כראש מטה "הדר שלי" שהקימה משפחת גולדין. "באיזשהו שלב", הוא אומר לשומרים, "כשהדרישות של המשפחה לא נענו והם התחילו יותר לתקוף, הרגשתי פחות נח להיות בעמדה כזו מול הצבא. ואמרתי להם, גם אם אתם חושבים שהצבא לא בסדר, אתם צריכים אותו איתכם, אפילו בהיבט התועלתני, אל תתעמתו איתו. הצבא מאוד נזהר בכבודן של משפחות, וגם כשיש עימות בין משפחה לבין צה"ל, הוא לא יתדרך או יפעל נגדה, אבל אין ספק שזה יוצר משבר בין הצדדים".

הם עברו תהליך עד שהגיעו לעימות.

"יש משפחות שמההתחלה הן בעד הצבא, מחבקות אותו והצבא מחבק אותן בחזרה. ומאוד חשוב להן לשמור על קשר עם החברים של הילד והמפקדים. ויש משפחות שמההתחלה הן מאוד לעומתיות. זה קורה בדרך כלל כשהילד נהרג בתאונה - כשיש פחות הרואיות ויותר רשלנות וחוסר וודאות לגבי מה שקרה. משפחת גולדין שייכת לסוג השלישי, של משפחות שמתחילות כקונצנזוס ובהמשך מרגישות שהצבא לא מספיק איתן ואז הן מתחילות לתפוס מרחק ולתקוף, מה שבהתחלה הן נזהרו מלעשות".

הן למדו מניסיון המשפחות שקדמו להן. גם משפחת שליט (שלהבדיל נאבקה על שבוי חי), התחילה רגוע יותר והתפכחה.

"משפחת שליט אמרה לרמטכ"ל, אתה שלחת אותו, באחריותך להחזיר אותו - וגבי אשכנזי באמת יצא ואמר שהוא בעד ההסכם (שהצבא בהתחלה התנגד לו), כיוון שאנחנו לא מצליחים להחזיר אותו בשום דרך מבצעית. גם משפחות שאול וגולדין אומרות עכשיו לחיילים, תראו מה עשו לנו, ותחשבו אם אתם מוכנים להילחם".

אם כבר מקרה שליט, הוא השפיע על המוטיבציה?

"הצבא עסק בזה הרבה בדרג הפיקודי, בעיקר סביב השחרור של שליט. איזה מסר להעביר כלפי הדרגים שלמטה. מצד אחד חייל שלא נלחם, מצד שני הוא נתפס כגיבור גדול".

אתה עוד עובד עם משפחת גולדין?

"בשלוש השנים האחרונות כבר לא. עכשיו היה עוד סבב גיוס כספים ועזרתי קצת. אין ספק שהמשפחה עובדת בזה. זה עצר אותם באמצע החיים, מבחינתם יש כאן מעגל לא סגור, של קבר בלי ילד. האבא מג"ד במיל. הבן קצין במגלן. הם במהות בית של ציונות וערכים והצבא השתדל לחבק אותם איפה שהוא יכול, כמו בצניחה לכבוד חנה סנש שנתנה להם במה. אבל המערכת רוצה תמיד שקט, שלא יפריעו לה ולא יתערבו לה, וזה לעולם יתסכל משפחות".

"לבנט כיום יש הרבה מרחב תמרון"

"משפחות תמיד רצו להגיע לראש הממשלה, למרות שלא תמיד הוא זה שמחליט לבד, הן רוצות לשמוע מפי הסוס", אומר המזכיר הצבאי לשעבר עזריאל נבו. "אי הוודאות שלהן כל כך גדולה, שהן רוצות להרגיש בשליטה - לדעת כמה שיותר, גם מאנשי אמ"ן והמוסד. אני חשבתי שזה נכון לשתף אותן, כי כשהן הרגישו שהן לא מקבלות תשובות אמיתיות, הן היו פועלות על דעת עצמן".

למשל יונה באומל המנוח, אביו של זכריה.

"היה לו דרכון זר, שאפשר לו להסתובב בכל מיני מקומות. בעיקר, כשבשלב מסוים, הוא כבר לא סמך על המערכת. לי, אישית הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם יונה באומל. כמעט כל שבוע הוא היה מגיע אלי, והיה צריך להרגיע אותו ולשמוע מה יש לו לומר. לא תמיד למערכת יש סבלנות לזה וזו טעות. צריך שיהיה אמון בין המערכת לבין המשפחות, להכניס אותן לעסק, גם כי מגיע להן וגם כדי שמה שהן עושות יהיה מתואם. יש הרבה שרלטנים שמסתובבים בשטח ומנסים לזכות באמון של המשפחות, כדי להרוויח כסף. באומל עשה לפעמים פעולות שהזיקו. אם המדינה הייתה עובדת מולו בקלפים פתוחים יותר, זה לא היה קורה".

משפחה שמפרה אמון יוצרת אנטגוניזם?

"ודאי. היו מקרים שנוצר נתק. אנשים סירבו לראות משפחה שהרגיזה אותם בגלל צעדים עצמאיים מדי. אורי לובראני היה אדם עם רגישות רבה אבל לפעמים מגיעים לתפקידים האלה שמטפלים בשבויים ובנעדרים, אנשים שטובים מאוד בעבודת שטח, אבל אין להם את הרגישות בדיאלוג מול משפחות. והייתי צריך לכבות שריפות".

ראשי ממשלה מושפעים ממשפחות?

"בסוף כולם בני אדם. עד כמה הם קיבלו החלטות שונות בגלל זה? קשה לי לומר, יש הרבה נסיבות. ראש ממשלה יכול לומר 'אני לא הולך לישון בלילה בלי להסתכל על תמונות הנעדרים', וזה שטויות. לא על זה הדברים קמים ונופלים".

יש בכל זאת רגע טראומטי שאתה זוכר?

"לא אשכח את הביקור של אחת האמהות אצל ראש הממשלה מנחם בגין, איך היא הטיחה את הראש ברצפה וצעקה. אמרתי לבגין שיכנס לחדר, והוא אמר, עד שהיא לא תקום ואראה שהיא נרגעה, אני לא זז".

"אנחנו לא נהיה אף פעם ארה"ב שמקפידה לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים ועומדת בזה", אומר יועץ לשרי ביטחון, "וגם אם נצהיר כזה דבר, דעת הקהל, בעידן הרשתות החברתיות משפיעה מאוד. כשבאופן אבסורדי ובניגוד לכל הגיון, הערך של חיי חייל במדינת ישראל עדיין גבוה מהערך של אזרח. אולי בגלל הגיל הצעיר והדימוי הילדי שיש עדיין לחיילים בסדיר".

וזה בניגוד לתפיסה של המדינה

"כן, צה"ל והדרג המדיני תופסים חייל כלוחם, תפקידו להישלח לקרב, ויש סבירות שיפגע. הציבור תופס אותו כילד של כולנו, כי הצבא פה הוא צבא העם, ויש קוד ערכי בין המדינה לחייליה. תוסיפי לזה שהמערכת מגיבה יותר, כשמישהו מתעמת איתה, ותביני את סדרי העדיפויות פה".

ואיפה המשפחות של גולדין ושאול במערך הכוחות העדין הזה?

"פוליטיקאים פועלים כשהם בלחץ, ופה הפוליטיקאים לא מרגישים לחוצים. הציבור מבין את המחויבות לגולדין ושאול וכואב את כאבם, אבל גם מבין שלא בכל מחיר מחזירים היום גופות. לכן גם לנתניהו בעבר וגם לבנט כיום יש הרבה מרחב תמרון".